ועדת שניט

קישור מקוצר לעמוד: http://wp.me/P84aBG-3dv

דוח ועדת שניט, קובץ pdf

מורן שניידר, עו"ד יועצת השרה למשפטים שלחה לפעיל החברתי, בנימין שלום, מכתב תשובה בנושא יישום המלצות "ועדת שניט", הועדה לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין.

תמצית המלצות הוועדה

  1. אחריות הורית:מוצע להשתית בחוק מערכת יחסי הגומלין בין  הורים ובין ילדיהם על האחריות ההורית המשותפת למימוש זכויות ילדיהם. זכויות אלה חובקת את כל תחומי חייו של הילד והן באות להבטיח שלומו ורווחתו ואת הקשר הממשי בינו לבין שני הוריו, גם כשהם מתגרשים. הוועדה מצאה לנכון לכלול במפורש בחוק זכותו של הילד לקשר משפחתי עם אחיו ואחיותיו והורי הוריו.
  2. טובת הילד:לפי האמנה נדרשים ההורים והמדינה להעמיד בראש מעיניהם "טובת הילד" באופן שיהווה שיקול ראשון במעלה בכל פעולה שהם נוקטים בענייניו. עקרון העל של "טובת הילד" מבטא תפיסה שעל ההורים לתת משקל מועדף לזכויות הילד וצרכיו ההתפתחותיים,  משום שהם אחראים להתבגרותו.
  3. קווים מנחים לקביעת טובת הילד: בשל כך שכל ילד הוא אדם עצמאי, טובתו ואופן מימוש זכויותיו על ידי הוריו במשותף צריכה להיבחן באופן אינדיווידואלי  בעת קביעת הסדרי ההורות בגירושין. לכן אין מקום לקבוע חזקה כללית כמו "חזקת הגיל הרך", לאופן מימוש טובת הילד וזכויותיו. במקום זאת מוצע לקבוע בחוק קווים מנחים לקביעת טובת הילד על ידי בית המשפט כאשר ההורים אינם מגיעים להסכמה. קווים מנחים אלו נועדו ליתן מענה מאזן הולם לנוכח החשש שהועלה, לפיו ביטול "חזקת הגיל הרך" עלול להגביר את יצר ההתדיינויות ואת השימוש לרעה בהליכים המשפטיים לתכליות זרות.
  4. עידוד שיתוף הפעולה בין ההורים וצמצום ההתדיינות בענייני הילדים:הואיל ונקודת המוצא של החוק המוצע היא עקרון "טובת הילד" כשיקול ראשון במעלה, יש לעודד הידברות בין ההורים, באמצעות גישור או ייעוץ טיפולי, שיאפשר לממש זכויות הילד בדרכי שלום ולמנוע מהילד פגיעות הכרוכות בהתדיינות בבית המשפט בעניינו.  על כן מוצע לקבוע כי ההורים חייבים להשתתף בפגישת מהו"ת – מידע, היכרות ותאום – לפני הגשת תובענה בענייני האחריות ההורית, כדי לנסות להביאם להסכמה, בעזרת מגשר או יועץ טיפולי. כאשר ההורים לא הגיעו להסכמה, כל אחד מההורים יידרש להגיש לבית המשפט הצעה להסכם הורות בעניין אופן מימוש אחריותם ההורית כלפי ילדם. המודל של הסכם ההורות המוצע, פורס בפניהם רשימת הנושאים הדורשים הסדרה במסגרת אחריותם ההורית במכלול עניינים הנוגעים לשגרת החיים של הילד. הפרדתם של נושאים אלה מיתר מרכיבי סכסוך הגירושין, באה להבטיח כי  הנושאים הקשורים לילדים והדאגה לצרכיהם לא יושפעו מנושאי הסכסוך האחרים שבין ההורים.כדי לצמצם משך ההתדיינות בענייני הילדים ולנוכח העומס הכבד המוטל על העובדים הסוציאליים לסדרי דין הגורם לשיהוי רב בקבלת התסקירים, לא יורה בית המשפט על עריכת תסקיר של עובד סוציאלי, אלא אם כן התקיים בפניו דיון בהשתתפות בעלי הדין, לאחר שבית המשפט התרשם כי יש צורך בתסקיר, או שהוא הפנה את בעלי הדין ליחידת הסיוע שתתן לו חוות דעת על כך. בדרך זו יצומצמו המקרים שבהם מופנים בעלי דין לתסקיר ללא הצדקה אמיתית. כמו כן לא יענה בית המשפט לבקשה למנות מומחה מטעם בעל דין אלא לאחר שהוא קיבל חוות דעת מיחידת הסיוע או תסקיר מעובד סוציאלי שבהם המלצה על מינוי מומחה כאמור. חוות דעתו של מומחה תפרט באופן מפורש מקורות המידע עליהם היא מסתמכת. זאת על מנת לאפשר לבית המשפט לבחון אותה באופן ביקורתי ולזהות אם חוות דעת היא בעלת ביסוס מספק.
  5. הגירה:
    אחת הנושאים שמעורר מחלוקת כבדה ביותר בין ההורים נוגע למצבים שבהם אחד מן ההורים מבקש להגר מן הארץ עם הילד. על מנת להבטיח שמירת הקשר של הילד עם שני הוריו והתפתחותו התקינה, מוצע להסדיר במפורש נושא זה בחוק, בהתאם למתווה הכללי המוצע על ידי הוועדה לגבי אופן מימוש האחריות ההורית שבחוק.
  6. אכיפת של הסדרי הורות:
    כדי להבטיח מימוש הסדרי האחריות ההורית על ידי שני ההורים מוצע לקבוע בחוק זכות להפעיל אמצעי אכיפה משפטיים, לפי שיקול דעת בית המשפט, כלפי הורה המפר אחריותו ההורית, לרבות זכות לפיצוים מהורה שמתרשל במילוי אחריותו ההורית.

קלישאות נדושות נגד ביטול חזקת הגיל הרך

בקרוב תטיל ועדת שניט פצצה ותמליץ לבטל את חוק חזקת הגיל הרך, אותו חוק מפלה שמקנה משמורת אוטומטית לנשים בגירושין. אם החזקה תבוטל, לשני ההורים יהיה סיכוי שווה, וניטראלי לדרוש ולקבל מקסימום זמן הורות. כיום, אבות נשלחים למרכזי קשר, והשופטים ופקידות הסעד עושים כל מה שאפשר להניא אבות מלממש את אבהותם. בוועדת שניט ישבו נשים פמיניסטיות אשר פעלו ללא ליאות, להקהות את עוצמתו של השינוי. אותן פמיניסטיות מפזרות קלישאות וסיסמאות לא מבוססות במלחמתן נגד ביטול חזקת הגיל הרך. קשה להאמין שאנו בשנת 2011 ועדיין מדינת ישראל היא המדינה האחרונה עלי אדמות שנותנת את הילדים אוטומטית לנשים, ואת הגברים שולחים למכלאות קשר, להוצאה לפועל ולמעצרים במשטרה.

קשה להאמין כיצד אוניבסיטאות מכובדות מארחות פרופסוריות למגדר (בבר אילן רות הלפרין קדרי, ובתל אביב דפנה הקר), שכול מה שמעניין אותן הוא הפצת רעל, שינאה וארס, גידול עשרות אלפי ילדים יתומים לאבותיהם, סגידה לניכור הורי, ושנאת גברים טהורה. הלפרין קדרי מסתובבת בעולם ומספרת לכל מי שמוכן לשמוע אותה שבישראל מתרחשת שואה לנשים בדיוק כמו בטהרן וסעודיה. עדנה ארבל ושרית גולן כותבות פסקי דין הזויים על מנת למנוע החזרת ילדים חטופים לאבות הגרים החו"ל, ומעוררות את חמתם של השופטים בחו"ל שאינם מבינים איזה שיגעון אחז בשופטי ישראל. שופטים באירופה נדהמים מרמת חוסר האנושיות בה מתנהל כל תיק משמורת בישראל.

השופטת טובה סיון מסרבת להזמין עדים, מסרבת לחקירת פקידות סעד, מסרבת לקבוע הסדרי ראייה לאבות, ונותנת פסקי דין לטובת נשים ללא משפט או הוכחות מתי שמתחשק לה. סנטורים מאינדיאנה וקליפורניה התלוננו נגדה וזה לא עוזר. סימונה שטיינמץ, פקידת הסעד הראשית משסה אלפי פקידות סעד להתעלל יום יום בגברים הגרושים, והיא ישנה טוב מאוד בלילה. הדיינים ברבנות מבוהלים עד עומקי נשנתם שאם יפסקו לטובת גברים יאבדו את מישרתם, והיום ברבנות עומדת גיליוטינה וירטואלית לגברים.  קיים קשר שתיקה בין הרבנים והפמיניסטיות, והרבנות נהפכה מכונה להדפסת כסף עבור החד הוריות.  ילדים אינם רואים את אבותיהם.  סבתות לגברים מאבדות את הנכדים, ואפילו תובעים אותן על "הברחת נכסים".

כל חבר כנסת משקשק כאשר שדולת הנשים מצייצת משהו עליו בתוכנית של בילי מוסקונה לדרמן. ציפי חוטובלי צורחת בראש חוצות שהמדינה לא מספיק "נשית". לאור כל אלה, וזו בכלל לא תמונה ממצה, אלו הטענות הפמיניסטיות נגד משמורת משותפת, ותשובתם של האבות.

מיתוס 1:  בגיל צעיר יש חשיבות התפתחותית מכרעת לקשר האימהי.

מחקרים הוכיחו שוב ושוב את המסקנה ההפוכה, כי ילדים זקוקים לקשר עם שני הורים ויינזקו אם לא יזכו בקשר עם הורה לא משמורן במצבי גירושין (למשל, בנדר, 1994).  מיתוס זה נדון בהרחבה ע"י חברי ועדת שניט, ולא נמצאה כל אחיזה לטענה שהקשר לאמא הוא בעל חשיבות התפתחותית.  ראו מתוך דו"ח שניט:  "העבודה המשמעותית ביותר היא הסקירה המטה-אנליטית [של בראוזרמן] אודות הסתגלות ילדים להסדרי משמורת משותפת לעומת משמורת יחידנית. זהו מחקר-על שמאחד בתוכו באופן סטטיסטי את כל המחקרים הזמינים בתחום ומביא להכללה מעבר למחקרים ספציפיים.  החוקר בראוזרמן השווה תוצאות של 33 מחקרים שונים, שבדקו אלפי מקרים של משמורת הורית משותפת, משמורת יחידנית ומשפחות שלמות, והסיק שלמשמורת הורית משותפת יתרונות בתחומי תפקוד רבים של הילד על פני משמורת של הורה אחד. מתברר שילדים, הנמצאים באחריות משותפת של הוריהם, דומים בתפקודם והתפתחותם לילדים הגדלים במשפחות שלמות". מחקרים נוספים בתחום אף הם מבססים ממצא זה, כי קיימת חשיבות מכרעת למעורבות שני ההורים בחייו של הילד.

מהמחקרים עולה שלא בהכרח התקשרותם הראשונה של ילדים היא לאם, וכי ילדים מתקשרים רגשית ובאופן ראשוני למספר דמויות. כן מתברר, כי לא הובאה כל ראייה לכך שההתקשרות לאם היא שונה מזו לאב (קלי ולמב 2000).  בישראל, סוזי שנפלד (2007), כתבה כי "המחקר האפדימיולוגי של הטרינגטון, קוקס וקוקס [הוא] אחד המחקרים המצוטטים ביותר בספרות, אודות התנהגותם של הורים גרושים והשפעות התנהגות זו על יחסיהם עם ילדיהם, מציין כי התפתחותו התקינה של ילד קשורה הדוקות לחשיפה ולזיקה בו-זמנית לשני ההורים".

מיתוס 2: ילדים יכולים לגדול ולהתפתח גם בלא נוכחות של אב

למעשה, ילדים גם יכולים לגדול בלא נוכחות אם, בפנימיות, מוסדות ואפילו בקיבוצים של פעם הקימו בית ילדים על מנת לנטרלם מהוריהם הביולוגיים.  בסופו של דבר, אלא אם כן האב הוא תרומת זרע אנונימית, טבעם של ילדים להשתוקק להיות ביחד עם שני ההורים שלהם.  ילדים שגדלו תחת הסתה או שקרים שאבותיהם נטשו אותם, (ובישראל יש גם פקידות סעד שמעודדות את זה כיום), יפתחו חרדות נטישה, תלותיות ובעיות בהסתגלות לזוגיות.

מחקרים בחו"ל מראים כי ילדים הסובלים מחסך זמן הורות עם האבא נוטים יותר לעבריינות, אלכוהוליזם, ודרדור מוסרי.   לעומת זאת, מחקרים מורים כי סיכוייהם של ילדות וילדים  הזוכים לאבות פעילים גבוהים יותר לרכישת יכולות  אינטלקטואליות טובות יותר.  רק לאחרונה פורסם מחקר קנדי מאוניברסיטת קונקורדיה בדיוק בנושא זה.

מיתוס 3: אין בישראל בעיה ממשית של ניתוק ילדים מאבותיהם

תעשיית מרכזי הקשר בישראל מעידה על ניתוק הילדים מאבותיהם באורח סיטונאי.  62 מרכזי קשר בעלות של 4.5 מיליון ש"ח מטפלים ב 2,100 משפחות וכ 3,500 ילדים בשנה.  ילדים אלה אינם זוכים לקשר עם אבא.  הם רואים את האבות ב"מכלאות" כשעה או שעתיים בשבוע, כאשר מאחורי זכוכיות חד כיווניות עובדים סוציאליים נותנים הוראות הפעלה, וזאת בד"כ ע"ח זמן עבודה.  אבות רבים מתייאשים ומוותרים על הכבוד המפוקפק.  אבות רבים נאלצים להמתין ברשימות המתנה של עובדים סוציאליים ל"תסקיר".  בת"א מדובר בהמתנה של 7-8 חודשים לתחילת טיפול ועוד כ 2-3 חודשים להשלמת התסקיר הראשון.  בד"כ נדרשים 2-3 תסקירים משלימים.  התהליך מתיש ומשפיל, ונועד מלכתחילה לגרום לאבות להרים ידיים ולוותר.

משרד הרווחה איננו מוכן לחקור ולאסוף נתונים לגבי מידת שביעות הרצון ממרכזי הקשר הן מהאבות, והן מהילדים בוגרי מרכזי הקשר.  לשם השוואה בישראל כ 20%-25% מהאבות נשלחים למרכזי קשר, בעוד בארה"ב רק 1% עד 2% נשלחים למרכזי קשר.

מיתוס 4: הניתוק של ילדים מאבות, ככל שהוא קורה בישראל, מתייחס לשולי החברה, לאבות עבריינים ואלימים

התופעה של ניתוק ילדים מאבותיהם מקיפה את כל שכבות החברה, ובין האבות המנותקים ניתן למצוא שופטים, דיינים בבתי הדין הרבניים, רופאים בכירים, עורכי דין מצליחים, פרופסורים, אנשי היי-טק ועוד.  נגד כולם מוגשות אין ספור תלונות אלמ"ב.   לאור הקלות הבלתי נסבלת של הגשת תלונה על אלימות במשפחה במשטרה, כאשר כל תלונה קלה וזוטרה, כגון דחיפה, קללה או התבטאות "מאיימת" נחשבת כניסיון או איום פלילי, וגוררת תיוג וטיפול של אבות כחשודים בעבירות אלמ"ב, וכן העדר סינון תלונות שווא באמצעות פוליגרף, נתוני האלימות במשפחה בישראל מוגזמים ביותר, כאשר אבות נורמטיבים ביותר, לרבות שופטים, פרופסורים, שוטרים מצטרפים בבת אחת לסטטיסטיקת האלמ"ב, ובבת אחת מנותקים מילדיהם, ולרוב מסולקים מביתם, מאבדים רשיונות עבודה, רשיונות נהיגה, נאסרים ומתרוששים.

בפועל נוצרה שטיפת מוח כאילו החשש לרצח נשים הוא זה שמחייב טיפול בעבירות אלמ"ב קלה כחמורה, אולם הנתונים מעידים שמספר הרציחות בין בני זוג הוא שווה, והמספרים האבסולוטיים אינם מעידים על תופעה חמורה כפי שנטען.  בשנת 2007 ארגון אישה לאישה פרסם כי נרצחו 33 נשים, אולם מתוכן כמעט שליש ע"י ערבים (על רקע כבוד המשפחה), 18% זונות שנרצחו, 18% שלא ע"י בעל או בן זוג.  מתוך 11 המקרים הנותרים, מחציתם הם עולים חדשים, כך שמקרי הרצח במשפחה ישראלית (ללא נתוני מיעוטים ועולים חדשים) הם רק כ5 מקרים.  מנגד לפחות מספר זהה של גברים נרצחים, וכ 150 כל שנה מתאבדים.

כבר בשנת 1992 החלו להתפרסם בישראל מדריכים להגשת תלונות שווא.  שדולת הנשים, ע"י מי שכיום שופטת בימ"ש למשפחה, רבקה מקייס, הפיצה מדריכים עם טפסים מוכנים מראש לצווי הרחקה, בהם הודרכו נשים לטעון טענות כגון:  "בעלי שלף את איבר מינו ודרש כי אבצע מין אוראלי", או "בעלי ניסה לכפות עלי מין בניגוד להסכמתי".   גם תקנון העובדות הסוציאליות (התע"ס) להגדרת "מסוכנות" בנוי משאלות מנחות המבוססות על "חששה" של אישה ולא על בסיס קריטריונים אובייקטיבים לצפיית "מסוכנות" הגבר.  כמעט כל גבר אשר ייבדק, ללא יוצא מהכלל, יוגדר כמסוכן בשל שאלות מכשילות שבנויות לתוכו.

מיתוס 5: בית המשפט בוחר את ההורה המתאים ביותר על סמך בדיקות פסיכולוגיות מעמיקות של מסוגלות הורית.

השימוש בפסיכולוגים לאבחון מסוגלות הורית הוא כלי שנועד לשמש את שדולות הנשים לפסול או למנוע מאבות קשר עם הוריהם, על מנת להעניק לנשים כוח סחטנות כלכלי באמצעות שליטה על מינון הקשר בין אבות לילדים.  הרי לא נדרשת מסוגלות הורית טרם הנישואין.  האישה בחרה את הגבר לו נישאה ונשבעה לו אמונים וילדה איתו ילדים, ללא רישיון מפסיכולוג.  דווקא, ואך ורק, כאשר אישה רוצה להתגרש, לפתע צצות טענות שהגבר אינו כשיר פסיכולוגית לשמש הורה.  איפה היו הטענות האלה כל עוד ההורים היו בני זוג?

כל נותני שרותי הערכת מסוגלות הורית תמימי דעים שסדרה של מבחנים להערכת אישיות, בצרוף מבחן דיבוב הילדים, אינם מבחנים קליניים או מדעיים, ואין ביכולתם לזהות או לנבא מסוגלות הורית.  המבחנים יכולים לאתר הפרעות נפשיות, אולם אלה היו צריכים לצוץ עוד לפני הגירושין, והרלבנטיות שלהם היא ביחסי הזוגיות, ולא ביחסים עם הילדים.  לא נשכח כי נשים בעצמן אחת ל 24 ימים נתונות בסערת רגשות הורמונלית עקב המחזור/וסת, ובימים כאלה הן רגישות להתפרצויות זעם.  כמו כן, ידועים מקרים של דיכאון אחרי לידה שהוביל נשים לבצע מעשי אלימות כלפי עוללים, וברור מאליו ששום מבחן "מסוגלות הורית" לא יוכל לנבא יכולת התפרצויות הורמונלית או דיכאון שלאחר לידה.

מיתוס 6: אין במערכת הרווחה הטיה מגדרית כנגד אבות, והשיקולים נקבעים לפי טובת הילד בלבד

דווקא ישנה הטיה מגדרית נגד גברים במערכת שירותי הרווחה.  אין כל סיבה שבעולם להצמיד לכל גבר מתגרש פקידת סעד שתשמש קצינת מבחן פרטית למשך שארית חייו.  העובדות הסוציאליות הממונות ע"י בתי המשפט כפקידות סעד עוברות הכשרה בבית הספר של משרד הרווחה להכשרת פקידי סעד.  בחינה של תוכנית הלימודים בבית ספר זה (אחד ויחיד ברמת גן) מגלה דגש רב ביותר הן על הבדלים מגדריים סטריאוטיפיים בין נשים לגברים, כגון שנשים הם סקטור חלש בחברה, סקטור מדוכא שיש להעצימו ולחזקו, לעומת גברים שעל פי הנלמד הם מאצ'ואיסטים מטבעם, ומושם דגש על "התערבות טיפולית" במקום הקניית כלים משפטיים וראייתיים לכתיבת תסקיר משפטי, ולפיקוח נייטראלי על הסדרי ראייה.

חלק ניכר מתקנון העבודה הסוציאלית, תע"ס כתוב בצורה מגדרית מובהקת, לפיהן ה"תוקף" הוא תמיד ממין זכר, והקורבן הוא תמיד ממין נקבה. (תע"ס 3.28).  יצויין ש 99%  מפקידות הסעד הן נשים.

ישנן עבודות מועטות בנושא התעללות פקידות הסעד בגברים, כי רוב התלמידות בבתי הספר לעבודה סוציאלית הן נשים, והמורים, גם הן נשים, אינם מעודדים מחשבה נגד הזרם.  בכל זאת, במאמרה של נחמי באום "המגדר הנאלם, התייחסות העבודה הסוציאלית אל הגבר כלקוח", מפרטת הכותבת כי עובדים סוציאליים אינם מבחינים בסבלם של גברים.  הם מתמקדים אך ורק בסבל הקולקטיבי של נשים, ואינם מכירים גם בגברים כאוכלוסיית יעד שיש להכיר בסבל הנכפה עליהם עת גירושין, וניתוק מהילדים.

מיתוס 7: טובת הילדים מחייבת את חזקת ההורה העיקרי, לפיה מי שטיפל בילדים לפני הגירושין הוא זה שיטפל בהם אחרי הגירושין.

נתונים עדכניים מארה"ב מגלים שכיום, הפער בין הזמן שמושקע בטיפול בילדים ע"י האם לעומת האב הוא 20 דקות ביום, וזה כולל גם השקעה במטלות השוטפות של משק הבית.  בשנות השמונים, ובעיקר בשנות התשעים, חלו שינויים מעמיקים הן בחיי המשפחה, הן במבנה המשפחה והן ביחסי המגדר. הספרות הסוציולוגית החלה להצביע על תהליך עקבי של גידול במספרם של אבות חדשים.   האב החדש, בין אם במסגרת זוגית ובין אם לאחר פרידה, הוא גבר המודע לצד הרגשי שלו, הרוצה להעניק מעצמו לאהובים עליו, והמעוניין להיות בחברת ילדיו ולקשור עמם קשרים נפשיים משמעותיים. זהו גבר היוצר סדר עדיפות חדש, המאפשר לו לחלוק עם אמם של ילדיו את הטיפול וההשקעה בילדים (לופטון וברקליי 1997).

דוגמא למגמת שינוי זה הינה תהליך מעורבותו של האב בלידה, וישנה נוכחות הולכת וגדלה של אבות בחדר הלידה. הנתונים מראים שבין 60%-80% מהאבות נוכחים בלידת ילדם (ראסל ורדוייביץ' 1992).  גם בתחום מעמד האישה חלו תמורות כאשר יותר נשים נשואות בוחרות לצאת לעבודה מחוץ למשק הבית, ובמקביל, גדל מספרם של גברים הלוקחים חלק רב יותר בפעילות ביתית ובטיפול בילדים.

ממצאים אמפיריים מצביעים על כך שהטיפול בילדים הוא המשימה שבה הצטמצם הפער בין המינים באופן המשמעותי ביותר. כיום, נשים מטפלות בילדיהן פחות שעות מאשר טיפלו בהן אימותיהן, ואילו גברים מטפלים בילדיהם יותר מאשר טיפלו בהם אבותיהם (בורגס, קלארק וקרונין 1997, קולטראן 1996).  האבות החדשים נאבקים על החזקת ילדיהם בזמן פירוד בטענה שהם זמינים לטפל בילד לא פחות מן האימהות היוצאות לעבודה ומחפשות קריירה מחוץ לבית.

בעבודה לתואר דוקטור של רחל לוי שיף (1978),תפקיד האב בגיל הרך, נכתב:  הממצאים מעידים כי דפוס אבהות תומכני (שמאופיין על-ידי קבלה ומתן אוטונומיה) יוצר אינטראקציה חיובית עם הילד שעונה על צרכיו בתחומים שונים. ילד לאב תומכני מגלה מידה סבירה של תלות, מתמודד עם מצבי פרידה, מגלה עצמאות ויוזמה, מסתגל למסגרות משמעתיות ואינו תוקפני. באופן כללי הסתגלותו האמוציונלית תקינה. בנוסף עוזר הקשר הטוב עם האב לפיתוח תחושת עצמאות ואינדיבידואליות אצל הילד, בכך שהאב מייצג עבור הילד גורם חשוב המעודד למגע עם המציאות, להתמודדות איתה ולאוטונומיה. האב מייצג את הכוח הנגדי להשפעתה הבלעדית של האם, ונוכחותו מאפשרת התפתחות תקינה של העצמי כיישות נפרדת מהאם ובעלת זהות עצמית משלה.  לצורך התפתחות אופטימאלית של הילד זקוק הילד לדמות אב חמה, מקבלת ומעודדת שתתפוס מקום חשוב בחייו לצד האם. נוכחות פיזית בלבד של האב אינה מספיקה.  מכאן שאין מקום להחלפת חזקת הגיל הרך בחזקה אחרת שתפעל גם היא לשלילת ההורות של האבות.

מיתוס 8: המאבק של אבות הוא בעצם למען ה"זכות" שלא לשלם מזונות או להפחית בתשלומי המזונות

ע"פ החוק, אין קשר בין משמורת למזונות קטינים. כך למשל,  יכולים להתקיים  (וקיימים) מצבים של משמורת אצל האבא בעודו משלם מזונות לאימא שבכלל איננה מגדלת את הילדים.  מנקודת מבט זו בחרו חיים רמון וציפי לבני, בהיותם שרי המשפטים (2005), להקים שתי ועדות נפרדות – ועדת שניט "לבחינת ההיבטים המשפטיים של האחריות ההורית בגירושין", וועדת שיפמן למתן המלצות (נוסחה) לשיטת החישוב של דמי המזונות.

אבא שהוא "מבקר" בלבד, לא נדרש להכין את ביתו כבית נוסף לילדים.  די בפינת לינה בסוף השבוע.  באחריות הורית משותפת, כשחלוקת הזמן של שהות  הילדים בין ההורים היא שוויונית, הוצאות האב עולות על סכום המזונות.  אבא שיחזיק ויגדל את הילד במשך חצי מהזמן חייב לרכוש או לשכור דירה גדולה יותר בה יוכל הילד לגור, לצייד אותו בריהוט המתאים, בלבוש ובהנעלה נוספים על אלו שאצל האם, ובנוסף להאכיל את הילד, להסיע אותו למסגרות פורמליות, חוץ פורמליות, וטיפולים רפואיים, להחזיר אותו, כך שהוצאותיו יעלו באורח ניכר על דמי המזונות, שאותם, במרבית המקרים, ימשיך לשלם, במלואם או כמעט במלואם.

העובדה שבמקרה של משמורת משותפת, יעלו הנטל הכלכלי על האב, נקבעה ע"י שופט בית המשפט המחוזי, וקביעה זו מנחה את כל בתי המשפט למשפחה (.‫ע"מ 50/813 פלוני נ' פלונית 60/1/03):

‫"בהקשר זה, איני רואה דופי בכך כי הנטל הכלכלי הכולל המוטל על האב ‫בהסדרי משמורת משותפת, יהיה גבוה יותר לעומת דמי המזונות ‫המוטלים עליו בהסדר משמורת בלעדית אצל האם, וזאת כאשר ‫משקללים את דמי המזונות עם ההוצאות בהן האב נושא באופן ישיר. ‫משמורת משותפת מתאימה במקרים בהם האב מוכן ומסוגל למעורבות ‫גבוהה יותר בחיי ילדיו, מעורבות אשר הינה לטובתו של הקטין. סביר ‫בעיני כי מעורבות גדולה יותר בחיי הילדים תוביל אף למעורבות כלכלית ‫גבוהה יותר".

אבות מוכנים לשלם יותר עבור אחריות הורית משותפת.  אבות רבים משלמים עשרות אלפי שקלים, וגם מאות אלפי שקלים במאבק על הזכות לטפל בילדיהם. בעבור האבות, המזונות אינם הנושא, אלא זמן השהייה והרצון להיות שותף מלא ופעיל בגידול הילד ועיצוב עתידו.

מיתוס 9: רוב האבות מנסים להתחמק מהטיפול בילדים, והם אינם מעוניינים להחזיק בהם.

למרבית הגברים אין אפילו הזדמנות לגלות התעניינות בילדים, כי שוללים מהם את היכולת.  בעוד האמא מקבלת משמורת אוטומטית זמנית, וקובעת עובדות בשטח, שופטי בית המשפט למשפחה מעבירים את האחריות השיפוטית למשרד הרווחה, ולפקידות הסעד, כאשר צבא שלם של פקידות סעד, המוכשרות להתערב בכל תיק ותיק, משמשות כקצינת מבחן לאבא, ומאלצות אותו באותות ובמופתים להתחנן שיעשה איתו חסד, והן "תרשינה" לו לראות את הילדים.  גם כאשר נקבעים הסדרים, האישה יכולה לבטלם בכל תרוץ כלשהו, או לזמן משטרה בתואנה של "חשש לאלימות" ובכך למנוע מהגבר מלהתקרב אליה או אל הילדים, מחשש לעורו ולביטחונו האישי.  היום אפילו מסוכן לגבר לרחוץ ילדים באמבטיה, או לנקות אותם עם מגבונים לחים.  נשים רבות הגישו תלונות על התעללות מינית כלפי הילדים בגין פעולות יומיומיות שכאלה, הרסו לבעליהם את החיים, ושתלו בילדיהם זיכרונות שווא מתעתעים.

הנתונים, המחקרים, וניסיון החיים מראים שגברים מעוניינים בהגדלת הזמן שלהם עם ילדיהם.   מחקר שנעשה באוניברסיטת תל-אביב, על ידי ד"ר דפנה הקר ופרופסור רונן שמיר קובע, על סמך מאות ראיונות וניתוח משפטי וסוציולוגי, שהרוב המכריע של האבות מעוניין מאוד במשמורת על הילדים.  על אבות אלו מופעל מכבש אדיר של המערכת, שופטים, עובדים סוציאליים, אנשי מקצוע, וגרוע מכך; עורכי הדין שלהם, שלא לנסות אפילו לדרוש משמורת (בלעדית או משותפת) ורבים נכנעים ומוותרים מראש על המלחמה. ניסיון החיים מורה שאלו שבכל זאת מנסים משלמים מחיר אישי וכלכלי כבד.  אגב, הכמיהה לילדים אינה "מתחילה" עם הגירושין אצל אבות. מחקרים שנעשו באוניברסיטת חיפה מצביעים על כך שכמיהה עזה לילדים מצויה אצל  יותר מ-95% מהגברים ההטרוסקסואליים ללא ילדים.

 במקרים רבים נדרשים אבות גרושים לממן בדיקות מסוגלות הורית, שעלותן כ- 15-20 אלף ש"ח, למרות שהוכח כי אין למבחנים אלה כל תוקף מדעי או מקצועי, ולמרות שמדובר בהוצאה כבדה, גברים עושים זאת רק כדי לאשר את זכותם לאבהות.  רק לאחרונה התפרסם סיפורם של זוג גברים ששילם מאות אלפי שקלים כדי להביא ילד לעולם, סיפורו של אב ששילם רבע מיליון שקלים בהליכים משפטיים יקרים כדי לאפשר לו משמורת משותפת, ועוד מקרים רבים אחרים.

 מיתוס 10:  "חזקת הגיל הרך" נובעת מכך שאבות לא מסוגלים לטפל בילדים, לפחות לא כמו אמהות, והם נוטים יותר להתעלל בילדים

חזקת הגיל הרך" איננה תוצר של מחקרים פסיכולוגיים, אלא ביטוי לתפיסות חברתיות סטריאוטיפיות מהדור הישן.  אין  ביסוס מדעי לטענה כאילו גברים אינם יודעים או אינם מסוגלים לטפל בילדים, ואין בסיס מדעי לטענה כאילו יש לאמהות יתרון כלשהו לעומת אבות בגידול ילדים. אפילו "שדולת הנשים" קובעת במסמך רשמי מטעמה (2008) כי "…שדולת הנשים סבורה שהן אבות והן אמהות יכולים לגדל את ילדיהם באותה המידה".  המחקר, ונתונים סטטיסטיים מורים כי מספר המקרים של התעללות בילדים על ידי אמהות גדול ממספר ההתעללויות על ידי אבות.  המחקרים מורים כי הורות משותפת, היא הדרך הטובה ביותר לגדל ילדים, לנשואים ולגרושים.

הטענה שאבות לא יודעים לטפל בילדים היא קלישאה וסטריאוטיפ מן הסוג הירוד ביותר.  היא מעודדת טענות שכנגד מסוג: "אל תתנו לנשים הגה ביד, הן לא יודעות לנהוג"… "אסור לתת לנשים כרטיס אשראי, הן בזבזניות כרוניות"… ושאר הבלים אשר מקומם יפה לבדיחות הדעת, אבל לא לחיים האמיתיים, ובטח לא בספר החוקים.

נשים המעלות טענה זו כהצדקה לשימור הפלייה בחקיקה, כאשר היא נובעת מהבדלים פיסיולוגיים,  יצטרכו להסביר מדוע הן משרתות בצבא פחות זמן, ומדוע הן אינן מסכנות חייהן במלחמה על הגנת המולדת.  מדובר בארגומנטציה שאין לה תכלית, ומטרתה להתריס.

החוק במדינת ישראל מצווה לבער סטריאוטיפים מסוג זה. לא רק בגלל שחברה מודרנית לא יכולה להתקיים עימם, אלא גם מתוקף אמנת האו"ם לביעור האפליה נגד נשים לכל צורותיה. האמנה, עליה חתמנו, ואשר אותה אשררנו, קובעת כי חובה על מדינת ישראל להילחם בכל סוג של סטריאוטיפ מגדרי, וכי הצגה של מין אחד כעליון על האחר, היא אסורה.

מיתוס 11:  ביטול חזקת הגיל הרך זה חוק של גברים למען גברים, ועובדה שכל הפמיניסטיות נגד

יש רוב נשי ברור בוועדת שניט שהמליצה על החוק החדש.  לא רק שיש בוועדה רוב נשי, רוב זה הוא רוב של פעילות פמיניסטיות שחלקן מופיעות בשם ארגוני הנשים השונים (בעוד שנציגים של ארגוני אבות או גברים לא נכללו בין חברי הוועדה) וחלקן מופיעות תחת כובעים אחרים.  הוועדה מונתה על ידי אישה, שרת המשפטים דאז, ציפי לבני, אליה הצטרפו נשים נוספות.

מרבית הציבור סבור שכל ילד זקוק לשני הורים, וכי אין לתת עדיפות אוטומטית לאחד המינים. ממחקר של מינה צמח, אשר פורסם ב-ynet ובאתר "הורות=שווה", עולה כי רוב הנשים הן בעד הורות משותפת, למעט מיעוט פמיניסטי קולני שהתאוריות שלהן בדבר "הגמוניה גברית" אינה מקובלת על רוב הנשים.  אנו שומעים יותר ויותר קולות פמיניסטיים המברכים על החוק החדש, תוך הדגשת הבשורה שהתיוג של נשים כמטפלות בילדים יוסר, בזכות החוק החדש.

לקיחת חלק מנטל האחריות ההורית ע"י גברים תקדם, ללא כל ספק, את יכולתן של נשים לצאת לעבודה ולהתפתחות אישית בניגוד למצב בו מוטלת עליהן אחריות בלעדית על הילדים.

יש התנגדות של ארגונים מסוימים – חלקה נובעת מבערות וחלקה הגדול מאינטרסים כלכליים גלויים ונסתרים.  ישנם ארגונים וכמות רבה של משרות וכספים, שהצידוק היחיד לקיומם הוא מאבק מגדרי של נשים בגברים – לא מאבק לשוויון, אלא מאבק לזכויות, ואף לזכויות יתר.

אלה החושבות אחרת, ומעוניינות להנציח את חזקת הגיל הרך, הן נשים שהתפתו לבזבז זמנן בלימודי "מיגדר" שם הן שואבות תיאוריות משנות ה- 60 לפיהן הגברים נהנים מ"הגמוניה פטריאכלית", הנשים ניזוקות מהנישואין כי הנישואין מדכאים את פוטנציאל המימוש העצמי.  במסגרת לימודי המגדר אותן נשים משכנעות עצמן שהן קורבן של חברה גברית שתלטנית, ושהן חיילות במלחמה בין המינים.  על רקע תיאוריות אלה צמחה גם הסיסמא שהילדים מחוברים יותר לאימא, מאשר לאבא.  יש גם כמה גורמים קיצוניים קולניים במיוחד, המדברים בלהט נגד המודרניזציה של החקיקה, ועושים מאמצים רבים לכפות דעת המיעוט הקיצוני על רוב הציבור ולבלבל את הדיון בין טובת הילד לטובת האישה ע"י העברתו למישור המאבק של המין הנשי בגברים ה"מדכאים".

אם נבדוק, נגלה שמרבית הדוברות אינן מאמינות כלל בזוגיות, בנישואין, או הטרוסקסואליות.  האנטי חברתיות של רבות מהדוברות הקיצוניות מתגלה גם בדעות הפוליטיות שלהן, ובהתנהגויות אנטי סוציאליות קשות:  למשל, הן לחמו מלחמה משפטית וציבורית למען נשים רוצחות (ארגון "איתך" יצא בהגנה משפטית למען  אריקה אורבוש-פרישקין שהורשעה ברצח ובהתעללות של בן זוגה עקב אהבה נכזבת), תמכו באמהות מתעללות (למשל, אסתר הרצוג תומכת באם המרעיבה ובאימא טליבאן מבית שמש), תומכות בגילוי אהדה חמה לאמהות רוצחות (למשל, בילי מוסקונה לרמן מגלה המון אמפטיה לרגינה קרוצ'קוב).  תחת הכותרת "פמיניזם" אותן דוברות טוענות שגם כאשר אישה עוברת עבירה היא עדיין קורבן של החברה והנסיבות, ויש להתייחס אליהן בחמלה.  כך למשל הפמיניסטיות הקיצוניות מנעו חברותיהן הגשת תלונות במשטרה נגד ערבים שאנסו אותן בהפגנות השמאל ביהודה ושומרון (ראו "בגידת השמאל בפעילות השלום שנפגעו מינית").  נראה שהפמיניסטיות הרדיקליות מאמינות בקונספירציה על פיה מדינת ישראל מנוהלת על ידי גברים וחרדים המפעילים אפרטהייד מגדרי.  לשם כך מלמדים באוניברסיטאות מאמרים על עידוד מוסד הרווקות, החזון הא-מגדרי, הוצאת גברים ממשוואת הנישואין, כמיהה לעתיד ללא גברים, ואפילו יש פמיניסטיות רדיקליות המציעות לבנות מכלאות לגברים גרושים וכליאה סיטונית.

מיתוס 12:  יש מאות אלפי / עשרות אלפי / מאות נשים עגונות/מסורבות/מעוכבות הממתינות שנים ארוכות לגט.

יש ניסיון ציני ואכזרי להשתמש בסבלן של העגונות ולהאדיר סבל זה, כדי למנוע מילדים ליהנות מהיתרונות של שינוי החוק ברוח ועדת שניט.  העלאת נושא העגונות מיועדת להסיט את הדיון מעניין טובת הילדים, ולשבש  את השיח הציבורי על ידי הפיכתו למלחמה בין נשים לגברים.  עניין העגונות אינו קשור לילדים. הפגיעה בילדים לא תועיל לעגונות, ולא תקצר את המתנתן לגט. גם לו הייתה צומחת לעגונות תועלת מתופעת ניתוק הילדים מאבותיהם, לא יהיה זה מוסרי או נכון לפגוע בעשרות אלפי ילדים כדי לטפל בבעיה זו.

ניתן להצביע על עשרות אפליות בחסות החוק כנגד גברים, החל בשירות הצבאי, דרך הפנסיה, וכלה במס הכנסה.  אין צורך לגברים ולנשים להתחרות מי מקופח יותר.  יש לתקן כל קיפוח כזה לגופו, שכן אי אפשר למדוד מי סובל יותר.  הפתרון הנכון הוא לקבוע איסור על אפליה של נשים לעומת גברים, או גברים לעומת נשים בחוק.

למתעניינים בכל זאת בתופעות העגינות, הנה העובדות כהווייתן:  מספר הנשים העגונות הוא כ 20-30.  ראו פרוטוקול מס' 164 מישיבת הוועדה לענייני ביקורת המדינה 7 במרץ 2005 .  למען העגונות נלחמים 27 ארגונים, ומוקצה לטיפול בעניין מימון ציבורי, שהוא, על סמך נתוני בתי הדין הרבניים, כחצי מיליון ש"ח לשנה.  מספרן של מסורבות הגט הוא כ-200. בעוד הנתונים הרשמיים  מורים על 180 מסורבות גט, מחקר ביוזמת "מרכז רקמן לקידום מעמד האישה, מצביע על 230 מסורבות גט.  לעומת זאת יש גם גברים שנשותיהם מסרבות לקבל גט.  רק פחות מ-1% מתיקי הגירושין אינם מסתיימים בגט בתוך שנתיים, שאז הם נכנסים לקטגורית מעוכבי/מסורבי-גט.  אורך החיים הממוצע של תיק הנפתח בבית הדין הרבני היה 138 יום בשנת 2009, והתקצר לכדי 120 יום בשנת 2010.  זמני המתנה אלו קצרים מאילו של בית המשפט למשפחה ששם אורך תיק הוא כשמונה חודשים (על פי הקר, 2010).  נתונים רשמיים, המאושרים על ידי מבקר המדינה מורים כי מספר העגונות, ומספר מסורבי הגט יורד משנה לשנה. כיום כאמור מדובר ב 20, נכון ל 2009.

המספר הגבוה יותר של מסורבי גט (גברים)  נובע מכך שגבר מסורב גט מחויב לשלם מזונות לאשתו בנוסף למזונות הילדים, ולהשתתף בהוצאות הבית, ומכך שבתי הדין הרבניים מנועים כמעט לגמרי בחוק מלהטיל סנקציות על סרבניות גט.  לגבר אין תועלת כלכלית להיות סרבן גט, וסרבנותו חושפת אותו לסנקציות קשות: מאסר, אבדן רישיון נהיגה, כליאה בצינוק ועוד. לעומת זאת, סרבנית הגט זוכה ליתרון כלכלי, והיא אינה חשופה לסנקציות.  גם בתי המשפט האזרחיים נוטים לפסוק פיצויים עונשיים נמוכים לזכות מסורב הגט (25,000 ש"ח לשנה), לעומת 36.000 עד 200,000 ₪ לשנה לטובת אישה מסורבת גט.

 מיתוס 13:  יש אפליה קשה נגד נשים בבתי הדין הרבניים.

 זהו היבט אחר של הניסיון להסיט את הדיון לעניינים לא רלוונטיים, וגם לא נכונים.  גם לו הייתה הטענה נכונה, אין מתקנים אפליה באפליה.  בעבר היה מקובל לחשוב כי בתי הדין הרבניים נוחים יותר לגבר, וכי הדיינים מפלים נשים לרעה. זה כבר בכלל לא נכון.  ידועים לא מעט מקרים בהם נשים ממהרות לבית הדין הרבני כדי שזה יתפוס סמכות, כדי להבטיח לעצמן יתרונות כגון תשלום הכתובה (בנוסף למחצית הרכוש המשותף), מדור ספציפי (קניית חזקה של האישה על דירת המגורים, ללא אפשרות של פירוק שיתוף), ומזונות אישה בנוסף למזונות ילדים.

קל למדוד את חוסר שביעות הרצון של גברים או נשים מהתנהלות בתי הדין הרבניים באמצעות מספר העתירות לבג"ץ כנגד החלטות בתי הדין הרבניים. הנה נתונים לדוגמה: בתקופה שבין 1/1/2009 ל- 30/6/2011 (30 חדשים),  46% מהעתירות הללו היו על ידי גברים ו 54% מהן היו על ידי נשים. כלומר חוסר שביעות הרצון הנשית כפי שזו נמדדת בשטח מהתנהלות בתי הדין הרבניים גדולה אך במעט מחוסר שביעות הרצון הגברית.

מניתוח משפטי סטטיסטי של יותר מ-160 תיקים שנדגמו בבתי המשפט למשפחה, ויותר מ-120 תיקים שנדגמו בבתי הדין הרבניים עולה כי  באורח משמעותי ומובהק בתי הדין הרבניים נוטים לקבוע משמורת אם בלעדית, וזכויות ביקור מופחתות לאבות, ביחס לבתי המשפט למשפחה.  ה"יתרון" האמור של נשים בבתי הדין הרבניים נשמר גם בניטרול פקטור המעמד הסוציו-אקונומי.

מכל מקום, העיקרון של הימנעות מתיקון עוול בעוול, מחייב גברים להתגייס כנגד אפליית נשים לרעה בבתי הדין הרבניים בכל מקום אחר, ומחייב גם נשים להתגייס כנגד אפליית גברים לרעה בבתי הדין הרבניים ובכל מקום אחר.

מיתוס 14: אין מדינה מערבית אחרת שבה מתקיימת אפליה נורמטיבית מכוח המדינה ברמה החוקית הפורמלית נגד נשים בדיני משפחה. ישראל היא המדינה המערבית היחידה שמפלה נשים בתחום הזה.

אלו קלישאות אותן מפיצה רות הלפרין קדרי במוסדות האו"ם נגד ישראל.  לטענתה, מצב הנשים בארץ גרוע מטהרן ודמשק.  הטענה שהמדינה מחילה דין אישי (כלומר – דתי), וכי יש בדין הדתי אלמנטים של הפליית נשים יוצרת תמונה מעוותת.  מדינת ישראל היא אמנם המדינה המערבית היחידה שנותנת תוקף לדין הדתי בחוקי המדינה החילונית, אך תוקף זה עשוי לפגוע בכל האוכלוסייה החילונית שמתקשה לקבל את ההלכה, ולאו דווקא בנשים.  גברים רבים היו מעדיפים, ואף מייחלים לנישואין אזרחיים, כדי שלעולם לא יצטרכו לבקר ברבנות.

בדין הדתי, בנקודות לא מעטות, ישנם יתרונות ועדיפויות לנשים דווקא, וההפליה היא לרעת גברים.  למשל:  הגבר מחויב בכספי הכתובה בנוסף לחלוקת הרכוש, אפילו אם הוא האמין שמדובר באקט סימבולי.  ההלכה פוטרת נשים מכל חובה להשתתף בהוצאות הילדים הבסיסיים, ורק הגברים מחויבים הגברים בכל ההוצאות אלו, גם בבית דין רבני וגם בבית המשפט למשפחה.  הדת היהודית גם מחייבת את הגבר במזונות אישה, בנוסף למזונות הילדים, והם נפסקים לטובת האישה, גם אם האישה נמצאת בסכסוך קשה עם בעלה.  מנגד,  אישה לעולם לא תחויב במזונות הבעל, גם אם מצבו הכלכלי קשה, וגם אןם היא עשירה כקורח.

כמו כן, הדת היהודית מקנה לאישה זכות ל"מדור ספציפי" שפירושה סיכול פירוק השיתוף בדירה המשותפת, ויכולתה להמשיך להתגורר בדירה בה גרו שניהם, אפילו אם הדירה שייכת במלואה לבעל.  אם לא די בכך, בבתי הדין הרבניים ישנו פטור לנשים בלבד ממקצת האגרות.  כל האפליות הללו נגד גברים אומצו לתוך החוק הישראלי.

 החוק האזרחי, החילוני בישראל הוא היחיד בעולם המערבי שמפלה גברים בנושאים כגון:

שלילה או פגיעה בזכויות הוריות, כגון האפשרות לנצל חופשת לידה (לאחר חופשת היולדת), יום עבודה מקוצר להורה, הזכות לסרב לעבודת לילה ככל שהיא מפריעה להורות, ועוד. קיימת גם הפליה פיננסית בתחומים של מס הכנסה (חצי נקודת זכות מופחתת לגבר באשר הוא גבר, אי אפשרות ליהנות מנקודות זכות בגין ילדים), ביטוח לאומי (למשל, קיפוח אלמנים), ועוד. כמו כן, יש לציין שירות צבאי ארוך יותר לגברים, הן בחובה ובהן במילואים, זכויות פנסיה מופחתות לגברים, ואפליה חוקית בעבודה.

 למעשה, קיים קשר שבשתיקה בין הפמיניסטיות ורבני בתי הדין הדתיים החוששים לאובדן משכורתם, כאשר ניתן יהיה להתחתן ולהתגרש אזרחית, במנותק מהדין הדתי.  לנשים נוח כי קיימת ערכאה דתית, שהן יכולות להצביע עליה כגורם להפליה נגדם.  בפועל, הרבנים פוסקים כמעט תמיד לטובת נשים, על מנת לרצותן, כדי למנוע את הגזירה של ביטול המונופול על חתונות וגירושין של הרבנים.  זאת הסיבה שנשים אינן מפגינות מול הרבנות, ואינן מונעות מאחיותיהן את עגמת הנפש, שהן מצביעות עליה, הכרוכה בחתונה וגירושין ברבנות.

 מיתוס 15: חזקת הגיל הרך היא יתרון שהמחוקק העניק לנשים במאבק גירושין כדי להגן על הצד החלש.

מקובל לטעון, ללא הוכחה, כי הנשים הן הצד החלש במאבקי גירושין, וזאת תוך הסתמכות על צירוף המילים "המין החלש" הקבוע בתודעה הלשונית ציבורית. השמעת הטענה מיועדת לפנות אל תת-ההכרה של השומע, תוך עקיפה של מנגנוני הבקרה הרציונאליים.  חזקת הגיל הרך היא שריד היסטורי מתקופה אחרת, ומעולם לא נועדה להגן על נשים, אלא לקבע סטריאוטיפים המזיקים לנשים ולגברים כאחד.

ראו דבריה של ד"ר אורית קמיר, המתארים את מקורה ההיסטורי הפטריארכאלי של החזקה ואת נזקיה:  "חזקת הגיל הרך היא שריד מעולם מסורתי, פטריארכאלי, בו נשים הן המטפלות בילדים: הן היודעות לעשות זאת, הן הרוצות לעשות זאת, והן המיטיבות לעשות זאת. אמהות היא תפקידן החברתי והיא זהותן האישית. גברים, אבות, עסוקים בפרנסה, בניהול העולם, ואינם יודעים, יכולים, רוצים לטפל בילדים רכים בשנים ולהעניק להם את שהם זקוקים לו. חזקת הגיל הרך מבטאת מוסכמות ומבנים משפחתיים וחברתיים של עולם מסורתי זה, ולכן גם מנציחה ומחזקת אותם. במובן זה היא כולאת נשים – וגברים – בסטריאוטיפים שאינם מאפשרים חלוקה מחודשת של תפקידי המיגדר במשפחה ובחברה בכלל. זאת ועוד: בפועל, במציאות, ישנם אבות המטפלים בילדיהם הרכים ממש כמו האמהות ואף טוב יותר. עבורם ועבור ילדיהם, חזקת הגיל הרך היא פגיעה קשה ברווחה, בשמחת החיים, באיכות החיים".

בכל מדינות המערב החזקה אינה קיימת, או בוטלה, ואיש אינו יכול לטעון שמצבן של נשים שם  גרוע יותר מאשר בישראל.  אף פרופ' רות הלפרין קדרי, נציגת ישראל בוועדת האו"ם העוסקת בביעור אפליה נגד נשים, לא הצביעה מעולם באף אחד מהדיווחים שלה לאו"ם ביחס למצב הנשים בישראל על חזקת הגיל הרך כמנגנון המיועד להגן על נשים בישראל.

משפטנים מצביעים על יתרונות משפטיים רבים שיש, רק בישראל, לנשים במצבי גירושין, ובהם, הזכות לסרב לקבל גט, הזכות לקבל מזונות אישה, החוק למניעת אלימות במשפחה, מדור ספציפי, ועוד. בארה"ב למשל אין מניעה שגבר יתבע מזונות מאשתו, אם הגבר נחות כלכלית לעומת האישה.

לו אכן היו הנשים מצויות בעמדת נחיתות במאבקי גירושין, ניתן היה לצפות שנשים תהססנה טרם שהן יוזמות גירושין, וגברים היו ממהרים יותר ליזום גירושין. אך הנתונים מורים כי נשים יוזמות גירושין ביותר מ-90% מהמקרים. עוד מתברר כי גירושין, פוגעים יותר בגברים, ומקצרים את תוחלת חייהם. מתברר גם כי הטענה כאילו מצבן הכלכלי של נשים נפגע בצורה קיצונית בעקבות גירושין, מבוססת על ניתוח סטטיסטי שגוי. יש אכן הבדלים כלכליים בין נשים לגברים ללא תלות במצב משפחתי, אלא שיכולת התחרות בשוק העבודה של נשים המחזיקות במשמורת בלעדית, נפגעת דווקא בגלל היותן כבולות לילדיהם.

הנצחת הטענה כאילו הנשים הן במובהק הצד החלש בגירושין נועדה להצדיק את קיומן של משרות רבות בגופים ממשלתיים, ציבוריים ועמותות המקיימים מרכזי סיוע משפטיים חינמיים או בעלות סמלית לנשים במימון ציבורי, וזאת כאשר אותן נשים נהנות דווקא מחקיקה מפלה לטובתן, בבתי המשפט, במשטרה, בהוצל"פ, וגם ברבנות, ובייצוג משפטי חינם או בעלות סמלית ממאות מרכזי סיוע לנשים המתוקצבים ע"י המדינה או עמותות.

מיתוס 16: ביטולה של חזקת הגיל הרך והחלת מודלים אחרים של משמורת יגרמו בהכרח לשינוי מערך הכוחות בהליכי גירושין. הדבר עלול לפגוע קשות באמהות וילדים, משכבות ואוכלוסיות מוחלשות.

ככל שילדי הגירושין יקבלו יותר זמן הורות עם האבות שלהם, הנשים יקבלו זמן פנוי לעצמן, או ללימודים או עבודה נוספת, ויחסכו מהם הוצאות שמרטפות.  כולם מסכימים שיש לבצע רביזיה בחוקי הגירושין בארץ, וצריך להתחיל במקום כלשהו.  ביטול חזקת הגיל הרך הוא צעד ראשון והכרחי במסגרת רביזיה שלמה שנמצאת בצנרת.

מיתוס 17: נשים משתכרות פחות מגברים, ועל כן מוצדק לפצות אותן ביתרונות במאבקי גירושין.

פרסומים רשמיים קובעים  כי "הפערים המגדריים בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה כמעט שנסגרו באוכלוסייה היהודית,  ושיעור ההשתתפות של נשים כיום הוא נמוך אך במעט מזה של הגברים".  אי השוויון בשכר, אם בכלל, נובע ברובו באורח ישיר מכך ששבוע העבודה הממוצע של גבר הוא בן 45.5 שעות, לעומת 36.3 ש"ש של אישה, כלומר שבוע העבודה ה"גברי" גדול ביותר מ 25% משבוע העבודה הנשי.  לא ידוע לנו על מעסיק אחד המשלם שכר פחות לאישה עבור אותה עבודה ואותה כמות שעות.  אם היו מעסיקים כאלה בשוק, הם לבטח היו נתבעים, וקלונם היה מפורסם ברבים.

דווקא התיוג של נשים כאמהות, יחד עם אי הכרה בחשיבותם של אבות כהורים, הם אלו שפוגעים  בשכרן של נשים. השכר הממוצע לשעה של נשים נמוך עדיין ב 15% מהשכר הממוצע של גברים, אך הבדלים אלו נובעים מארבע עובדות:  הניסיון התעסוקתי של נשים קטן יותר ב 25% מהניסיון התעסוקתי הממוצע של גברים, אופק העבודה של גברים רחב יותר מזה של נשים, בגלל היציאה המוקדמת יותר לפנסיה של נשים, וההכשרה האקדמית של נשים נוטה יותר להיות בתחומי מדעי הרוח ובתחומים של מדעי החברה, אשר  הביקוש להם נמוך.

בתעסוקה לא אקדמית, יש יתרון כלכלי מובהק לבוחרים בעבודת כפיים ובמקצועות הבניה והשיפוצים, אבל נשים בוחרות שלא לעסוק במקצועות אלה.  לא ידוע על חסמים מובנים בשוק המונעים נשים מלכלכל צעדיהן להשתלבות המקצועות המניבים שכר יותר גבוה.  אין, ולו גם מחקר אחד המדגים אפליה  בשכר בנטרול הגורמים הנ"ל.  אם אכן קיים אי שוויון תעסוקתי בין כלל הנשים מול כלל הגברים (ולא ברמה של אחד לאחת), הוא לבטח קטן יותר מאשר בשאר מדינות העולם. זהו תפקידה של המדינה להלחם באי שוויון תעסוקתי, ואם קיימת תופעה זו, אין היא סיבה להטלת העול על הגבר, או מניעת קשר לילדים.

יצוין שיו"ר שטראוס-עילית, עופרה שטראוס,  חיברה דו"ח ממנו עולה כי בישראל יש יותר נשים בדירקטוריונים ציבוריים מאשר בקנדה, בריטניה, ניו זילנד ואוסטרליה.  הקיפוח בשוק העבודה בשכבות החלשות הוא מנת חלקם של גברים ונשים כאחד.  דווקא במאבקים משפטיים ידם של הנשים על העליונה היות והן זוכות לעזרה משפטית בחינם מנעמ"ת, ויצ"ו, שדולת הנשים, וגם מהסיוע המשפטי של משרד המשפטים.   גברים שפונים לסיוע המשפטי נתקלים בסחבת, אובדן טפסים ותירוצים אין ספור. כך יוצא שמאבקי הנשים הם בד"כ בחינם, והגברים נאלצים לממן עורכי דין מכספם.

מיתוס 18:  גברים ישתמשו בשינוי כדי לסחוט את האישה במהלך הגירושין….

כיום ידה של האישה על ברז הביקורים, ויכולת הסחטנות הרגשית מצויה במלואה בידי האישה.  כאשר האישה רוצה היא משחררת את הברז ומאפשרת ביקורים.  לא רוצה, אין ביקורים.  זוהי סחיטה בחסות החוק וזה על חשבון דור שלם של ילדים מנותקים מאבותיהם המפתחים תסביכי ניכור הורי.  אין להצדיק סחיטה קיימת בחשש לסחיטה פוטנציאלית.  בידי הנשים קיים נשק נוסף והוא הסחבת שבחלוקת הרכוש המשותף.  לא רק שיש התמהמהות מכוונת מצד שופטי בתי המשפט למשפחה בחלוקת הרכוש, שלרוב האישה מתגוררת בו, כאשר מחלקים את מה שנשאר, האישה נוגסת נתחים ניכרים מחלקו של הגבר באמצעות הוצאות גבוהות של שכר טרחה שנפסק לטובתה,  מזונות מצטברים שהגבר אינו עומד בהם, ו 24 תשלומים עתידיים שמעוקלים מראש.

מיתוס 19: החוק החדש יביא לתוצאה של החלה נרחבת של משמורת משותפת.

ואם תהיה תחולה נרחבת של משמורת משותפת, מה הפסול בכך?  למעשה, מושג המשמורת יבוטל, ויוחלף באחריות הורית – משותפת, גם ביחד וגם לחוד, ויהיה זמן הורות לכל אחד מההורים בהתאם ליכולתם.  נקודת המוצא תהיה שאין הורה אחד עדיף על האחר.  כמובן שבמקרים שבהם אחד מההורים הוא בלתי כשיר לחלוטין, לא תינתן לו כל אחריות, אבל אותם קריטריונים יהיו תקפים גם לנשים שאינן אחראיות דיין להפקדת הילדים בידיהן.  וכמובן, שככל שההורים שניהם אחראיים, נבונים, נורמטיביים, ורואים את טובת הילד כקודמת לטובתם, יהיה שיתוף טוב יותר, ממנו ייהנו, בראש ובראשונה, הילדים.  הורה שיהיה מסוכן לילד או שלא ירצה לקיים עליו זמני הורות שוויוניים, לא יעשה כן.

מיתוס 20: בזכות החוק אבות יוכלו לתבוע משמורת ולקחת את הילדים מאמא

מעט אבות יכולים לדרוש משמורת היום, וחלק גדל והולך מהם אכן עושה זאת בעלויות לא מבוטלות ובמאבק לא קל מול מערכת שאינה אוהדת.  המודל שהוכן על-ידי אנשי המקצוע מבטל את מושג המשמורת, ומחליפו ב"תוכנית הורות וסמן הורות.  גם מושג התביעה המשפטית בענייני ילדים כמעט ייעלם, משום שהחוק החדש מציע מנגנונים המעודדים ואף מחייבים גישה של שיתוף פעולה, כך שצפוי שצד שיבחר בתביעה משפטית ויסרב לגבש תוכנית הורות ללא צידוק ממשי, ייתקל בהתנגדות וביחס לא אוהד מצד בית המשפט.

מיתוס 21: ביטול חזקת הגיל הרך יגדיל את הדיונים המשפטיים

המומחים קובעים כי  חזקת הגיל הרך היא זו שגורמת למשפטיזציה.  כך למשל נאמר בדו"ח ועדת שניט: "השפעה נוספת של החזקה הקיימת הינה ליבוי המאבק בין ההורים. במצב המשפטי הנוכחי נאלץ כל אחד מן ההורים להביא ראיות להתאמתו לתפקיד ובו בזמן ראיות לאי-התאמתו של ההורה השני במטרה להוכיח את התקיימותן או אי-התקיימותן של ״סיבות מיוחדות להורות אחרת״ כאמור בסעיף 25 לחוק הכשרות."  זוג מתגרש מנהל בממוצע  שני תיקים משפטיים מלאים בענייני ילדים. הבעל נדרש להגיש תביעת הסדרי ראייה או משמורת, וכתב הגנה נגד תביעת האישה, והאישה נדרשת להגיש תביעה משלה, וכתב הגנה מול הגבר.  נדרשות בקשות להסדרים זמניים, בקשות לשמיעת קטין, לזימון עדים, למינוי פקידת סעד, לזירוז פקידת סעד ולחקירת פקידת סעד.  כאשר התסקיר של פקידת הסעד איננו מלא (ולרוב הוא אינו מלא), מתחיל ההליך מחדש דרך "תסקיר משלים".  עניני הילדים מחזיקים בחלק הארי של מלאי התיקים של בית המשפט למשפחה.

העומס המוטל על המערכת הציבורית בגלל חזקת הגיל הרך, אינו מצטמצם לבתי המשפט בלבד.  פקידי הסעד מגישים בממוצע לפחות שני תסקירים על כל אבא מתגרש – בעלויות ישירות ועקיפות של אלפי שקלים לקופה הציבורית, כאשר כל תסקיר דורש כ 30 שעות כעבודה, ביקורי בית, וציפייה מורטת עצבים להגשת התסקיר.  אותן פקידות סעד עוסקות בחקירת זוגות נורמטיביים, במקום לעסוק בתיקים אותנטיים של מקרי סעד.  מתברר כי בכל ארצות המערב שבהם בוטלה החזקה, הביטול הקטין את הדיונים המשפטיים. בארה"ב למשל, הסדרי האחריות במצבי פרידה נעשים בפרק זמן של שבועות לאחר ששני ההורים מציעים את התכנית ההורית שלהם, ללא דיונים משפטיים, וללא הזדקקות לפקידות סעד.  גם בישראל,  ביטול חזקת הגיל הרך הוא החלק הקטן ביותר של שינויי החקיקה המוצעים, ועיקרם עוסק בדרכים של גישור, טיפול ותוכניות הורות, שיקטינו בהרבה את המחלוקות המשפטיות.

גיבוש ההסכם ההורי כאשר הפרידה טרייה עדיף מאשר השארת הצדדים תלויים בלוח הזמנים של פקידת סעד (בתל אביב למשל יש רשימת המתנה של 8 חודשים), ואז מפלס הכעס עולה, ומצטברות תלונות אשר מונעות מראש את יכולת שיתוף הפעולה.

דווקא חזקת הגיל הרך היא המגדילה את כמות הדיונים, כי אבות רבים אינם משלימים עם הניתוק הנורא מילדיהם ונלחמים על כך עד חורמה ובעלויות מטורפות. שינוי בחקיקה שיביא לשוויון בהורות, יפחית את כמות ההתדיינויות בצורה משמעותית, כי פשוט לא יהיה על מה לריב, לפחות לא על גבם של הילדים.  המצב המשפטי היום מחייב כל הורה לפנות לבית המשפט בכל עניין הקשור לילדים, קטן כגדול.

מיתוס 22: ביטול החזקה יגדיל את הכנסות עורכי הדין.

עורכי הדין מתפרנסים ממצבי אי וודאות ומהבטחות שווא.  עורכי הדין מעצימים את ציפיות הצדדים כאשר אי אפשר לנבא מה תהיה התוצאה בבית המשפט.  כיום קיים תמריץ להפנות כל סכסוך לבית המשפט מתוך ציפייה לקבל יותר ממה שמגיע.  למעשה את מלאכת בניית תוכנית ההורות יבצעו ההורים בעצמם בלשכה לסיוע, כך שתפקידם של עורכי הדין ימוזער, ולא תהיה להם סיבה לגבות תעריפים שערורייתיים.

ועדת שניט ממליצה של הגשת כתב תביעה לישוב סכסוך ובו כתובה שורה אחת:  "אני רוצה ליישב סכסוך בנוגע להסדר הורות בגירושין". לשם כך אין צורך אפילו לשכור עו"ד בשלב הראשון שלפני הגישור בלשכה לסיוע.  כיום כתבי הטענות בבתי המשפט מרובי מלל מיותר, שופעים בסיפורי בלהות על ההורה האחר, ועורכי הדין מתפרנסים מניסוח טענות מיותרות לחלוטין החופרות בשורשים הפתולוגיים של הסכסוך הבין-הורי.  כל זה יתייתר לחלוטין.  בארה"ב כתב תביעה לגירושין על כל נספחיו הוא לא יותר משני עמודים.

כיום כאשר מוגשת תביעת משמורת, עוה"ד נדרשים להכין כתב הגנה ארוך ומייגע, וכתב תביעה צולבת על אותם נושאים.  המדינה גובה אגרה פעמיים.  פעם מההורה הראשון המבקש משמורת, ופעם שנייה כאשר ההורה האחר מבקש משמורת או הסדרי ראייה.  גם זה יבוטל, כי יהיה די בתשלום האגרה הראשונה, ולא יהיה צורך בכתב הגנה, כתב תביעה צולבת, וניסוח בקשות נוספות להסדרים זמניים.

 מיתוס 23: במקומות שבהם בוטל החוק, לא השתנה המצב הנפוץ שלפיו ברובם המכריע של המקרים הילדים יהיו אצל האם.

 עובדה שחזקת הגיל הרך בוטלה בכל העולם.  189 מדינות אישרו את האמנה לזכויות הילד, ויישמו אותה, למעט ישראל שאישרה את האמנה, אולם לא הכירה בזכות הקטין לקשר עם שני הוריו .  די בכך שילד אחד יזכה לזמן הורות מוגבר, שלא היה מקבל לולא החוק החדש, כדי להצדיק את החוק.

 מיתוס 24: חזקת הגיל הרך,כשמה כן היא – חזקה. וככל חזקה אף היא ניתנת לסתירה.

כאן טוענות הפמיניסטיות, שבסך הכול מדובר בחזקה משפטית שאיננה עושה נזק כי ניתן לסתור אותה, ולא כך הוא.  לטענתן, המחוקק מניח, על סמך ניסיון העבר או על סמך מחקרים פסיכולוגיים שנערכו משך השנים, שטובת הילד בדרך כלל להיות עם אמו.

אלא שמדינת ישראל מחויבת לבטל כל חוק שהוא מפלה בהתאם לאמנות בינלאומיות שהמדינה חתומה עליהם.  חוק חזקת הגיל הרך הוא מפלה ועליו להתבטל. אין כל מדינה אחרת שבה קיימת עדיפות בחוק לטובת נשים.  כאשר תבוטל החזקה, נקודת הפתיחה המשפטית של שני ההורים תהיה שווה.  "חזקה משפטית" היא פיקציה משפטית.  היא איננה מצב דברים אמיתי.  כאשר עסקינן בדיני משפחה וילדים, אין מקום או הצדקה לפיקציות.

סיכום

וועדת שניט התמהמהה כבר שש שנים.  התקיימו במקביל דיונים בוועדה לזכויות הילד, וועדות כנסת אחרות, וכולם טורפדו ע"י נשות הפמיניזם.  גם ועדות שכבר השלימו את מלאכתן, עבודתן הושלכה לאשפה.  למשל ועדת סלונים נבו חקרה את דרכי עבודתן של פקידות הסעד לסדרי דין ומצאה כי האבות מופלים, סובלים ומתעללים בהם.  עברו כבר מספר שנים, ודבר לא נעשה.  הפעם מדובר בוועדה שהגישה המלצות חקיקה מסודרות, ונמצא באופן חד משמעי שהמצב הקיים נוגד את התחייבויות המדינה באמנות בינלאומיות.

ראינו שהטענות הפמיניסטיות הן טענות מופרכות שאין להם קיום בעולם המשפט. שני המינים זכאים לתנאי פתיחה שווים. הניסיון לכפות דוח שיח על ההבדלים הפיסיים בין נשים לגברים במסגרת דיון על הפלייה בחוק הוא מאולץ ודמגוגי. באותה מידה, התוצאה של השארת החוק המפלה על כנו היא הפיכת האבות לכספומטים. מרבית אזרחי ואזרחיות ישראל מאמינים בזכות לכבוד ולשוויון המעוגנת בחוק יסוד ובפסיקה ענפה וחשובה. חשוב מכך, מרבית אזרחי ואזרחיות ישראל אוהבים אהבה גדולה את ילדיהם וכשהם לא נמצאים בלהט מלחמות בין המינים לעת גירושין, הם והן רוצים עבור ילדיהם את הטוב ביותר.  מרבית הציבור בישראל יסכים שאף אחד לא רוצה להיות במצב של בחירה בין אבא לאמא. מצב זה גורם לקונפליקט בין זהויות שאיננו בריא להתפתחות תקינה של הילדים.

 נאמן, שניט והקר ודילמת "שובר השוויון" במשמורת משותפת

השר נאמן שלח את פרופסור שניט בחזרה לשולחן הדיונים, על מנת לפצח את התעלומה מהו "שובר השוויון" כאשר שני הורים רבים על המשמורת, עם הוראה לחזור בעוד שלושה חודשים.  המפתח לתעלומת שובר השוויון מצוי מתחת לאף של הנוגעים בדבר לרבות שניט, נאמן, והמתנגדות הקולניות לביטול חזקת הגיל הרך, דפנה הקר, רות הלפרין קדרי ושאר הפמיניסטיות הספרטיסטיות.  המפתח לתעלומה הוא משמורת משותפת, מונח ששניט התעלם ממנו לחלוטין.

בינתיים הגיש שניט שני דוחות, ב 2008 וב 2011, שניהם דוחות עקרים, חלולים, נבובים, חסרי חזון או בשורה, והחמור מכול, מטעים את כל מדינת ישראל כאילו נעשתה עבודה רצינית של מחקר, איסוף נתונים, סקר שביעות רצון, השוואת חקיקה בחו"ל ודיון מעמיק בנושא זכויות ההורים על ילדיהם. בסך הכול ישבו שם כמה "מומחים"  שהתפלספו בינם לבין עצמם.  האם צריך וועדה כדי לבטל הפלייה המובנית בחוק?  מדינת ישראל נשארה כמעט המדינה האחרונה ביקום בה עדיין לשון החוק עצמו מפלה לטובה נשים, כאשר נותנים לנשים משמורת אוטומטית על הילדים.

בשנת 2006 מונתה ועדת שניט.  בשנת 2008 הגיש הפרופסור דו"ח ביניים בו הומלץ לבטל את חזקת הגיל הרך.  הנימוק המרכזי היה שיש משמורת משותפת בכל העולם, ואחרי סקירה של המצב בכל מיני מדינות נאורות, ולאור חוק זכויות הילד, שהוא הנוסח הישראלי של האמנה לזכויות הילד, נקבע שיש לבטל את חזקת הגיל הרך.  מתוך כבוד לפמיניסטיות שישבו בוועדה, דעת המיעוט שלהן צורפה לדו"ח הביניים.  דו"ח שניט מתעלם לחלוטין מהמונח "משמורת משותפת".  בסקירה הבינלאומית הדו"ח ממזער את המשמורת במשותפת, כאילו איננה הנורמה התרבותית המקובלת בעולם, ובמקום זאת, הדו"ח מתעקש להאכיל את הציבור לוקשים בדבר ה"אחריות המשותפת", להבדיל מ"משמורת משותפת".  קונצפט האחריות המשותפת בלי משמורת משותפת נהוג רק באוסטרליה ואנגליה, וגם שם הוא מעורר קיתונות רותחין.  ובארץ, גם כיום יש אחריות הורית בדמות ה"אפוטרופסות המשותפת", וכולנו יודעים שהאפוטרופסות המשותפת לא שווה דבר.  בספטמבר 2011 שניט עמד בפני השר נאמן והגיש דו"ח בו הודיע שמסקנות דו"ח הביניים עומדות בעיניהן, אולם הוועדה לא הצליחה למצוא "שובר שוויון".  העסק נתקע.

ומהו המפתח לפתרון תעלומת שובר השוויון?

השר נאמן לא היה כל צורך ליפול במלכודת "שובר השוויון" המתעתע.  את שובר השוויון ניתן לפתור באמצעות הביטוי החלול והעמום של "טובת הילד".  השופטת לשעבר סביונה רוטלוי, מונתה לשבת בראש הועדה לזכויות הילד, ולאחר 6 שנים הגישה דו"ח ב 2003.  בינינו לבינינו, סביונה רוטלוי סתם בזבזה זמן, ולא חידשה לאף אחד דבר.  כל מה שצריך לדעת, כתוב באמנה ובחוק, והדו"ח של הגב' רוטלוי לא הועיל אפילו לילד אחד.  אילו באמת היה איכפת לרוטלוי מהילדים, הייתה כבר אז ב 2003 מודיעה בדו"ח שלה, שהילדים זקוקים לשני הורים, ושעל כן מחובת המדינה לבטל את חזקת הגיל הרך, כדי שהילדים יוכלו ליהנות משני הוריהם.  הגברת לא עשתה זאת, מטעמים פמיניסטים, וכך נאלצנו להמתין עוד 8 שנים לאדון שניט. שניט בעצמו בן אדם מיושן בדעותיו.  מהופעתו בכנסת ראינו שהוא עדיין מאמין באחריות משפטית אבסטרקטית משותפת, אבל במשמורת פיסית אצל האמא, והדברים ניכרים בשני דוחותיו.

אם כן כל מה שנדרש לכדי לפתור את תעלומת שובר השוויון, הוא להכריז על "טובת הילד" כשובר שוויון, ולסלק כל התייחסות מגדרית בחוק הרלבנטי ובכל חוק אחר.  כך עושות הרבה מדינות.  אולם זה רק הפיתרון הקל והמתחמק.  התשובה האמיתית והרצינית היא שיש לקבוע משמורת משותפת כברירת מחדל.  אם נתוני ההורים זהים, ושניהם הורים טובים, אז לא נדרש בכלל "שובר שוויון".  נדרשת משמורת משותפת.  אם הנתונים אינם זהים, יש להתייחס לשני ההורים באופן שווה ללא הפלייה מגדרית, ואז לחפש את שובר השוויון באמצעות "טובת הילד".  ברוב המדינות בארה"ב המבחן הוא מי ההורה שסביר להניח שיימנע מגרימת ניכור הורי, כלומר מי ההורה הידידותי שיעודד את הקשר בין ההורה האחר והילדים.  בכל זאת, אם נקודת המוצא היא משמורת משותפת (35%-65%) או שווה (42%-58%), לא יהיה צורך להגיע לשובר שוויון.

 ברור לכולנו שאם ההורים אינם מסכימים מי יהיה המשמורן, וחייבים לקבוע משמורן עיקרי, הרי ששיקול טובת הילד חל.  עד כה המונח "טובת הילד" היה ערטילאי לחלוטין.  כל צד התהדר בו.  השופטת חשבה שהיא יודעת הכי טוב מה טובת הילד, וגם פקידות הסעד מנמקות כל החלטה אכזרית וברוטאלית שהיא תחת סיסמת "טובת הילד".  אפילו כאשר פקידת סעד מחליטה לנתק ילד מאביו, היא מקשטת את החלטתה במונח טובת הילד.  אם כן, סביונה רוטלוי כבר עשתה את שיעורי הבית, והפקטורים שהיא פירטה, מספיקים בהחלט, בתוספת מבחן ההורה הידידותי לקשר של האחר.

אולם מדינות אחרות מתייחסות אליה כאל חלק ממכלול הראיות אותם עורכי הדין דולים מההורים במשפט, אולם אין מקום אחד בעולם בו הכריזו על חזקת המטפלת העיקרית כ"שובר שוויון", פרט לווירג'יניה המערבית. באף מדינה לא נתקלנו בזה בקריטריון, אפילו כקריטריון משני בחשיבותו.

אלופת הטרפודים דפנה הקר

ידוע שחברת ועדת שניט דפנה הקר עשתה כל שביכולה לטרפד את פרסום הדו"ח הסופי.  לא פלא שבגללה התעכבו מסקנות הוועדה עוד שלוש שנים.  לאחר שכבר קבעה הוועדה שחזקת הגיל הרך תבוטל, שאלו עצמן הפמיניסטיות מה עוד אפשר לעשות על מנת לטרפד את ביטול חזקת הגיל הרך.  אז כנראה הומצא הרעיון לפוצץ את תיקוני החוק באמצעות שובר שוויון, ודרכו להכניס "עז" בדמות חזקת המטפל העיקרי, שתחליף את חזקת הגיל הרך.  בעצם הרעיון הוא להחליף פיקציה דתית בפיקציה חילונית.  פיקציית המטפל העיקרי מניחה מראש שרק הורה אחד היה המטפל העיקרי, מי שהחליף חיתולים, מי שהניק, מי שקרא שירים, ומי שהלך לערב הורים בבית הספר.

כמובן שההנחה הפמיניסטית היא שהאישה תמיד תנצח באמצעות פיקציית המטפל העיקרי.  במחשבה שנייה, מה תעשינה הנשים הקרייריסטיות, האקדמאיות, ואלה שבאמת יצאו לעבודה ולקריירה או שמחזיקות פיליפינית או מטפלת בשכר?  לגבי אלה, חזקת המטפל העיקרי עלולה לעמוד דווקא לאישה לרועץ.  נדגום למשל את ציפי לבני או כל חברת כנסת שיושבת בישיבות עד שעות מאוחרות, נוסעת ברחבי הארץ לכנסים, ולפעמים גם נשארת לישון בירושלים.  איזה מין מטפלת עיקרית היא אותה חברת הכנסת?   מכאן, שזו בעצם חזקה שעובדת לטובת אותן נשים, עקרות בית, שאין בהן טיפת מוטיבציה להתפתח מקצועית וכלכלית.  לגבי כל השאר, זה לא יעבוד.

המטפל העיקרי וחזקת הגיל הרך – היינו הך

הפמיניסטיות בועדת שניט בעצם רוצות להחזיר את הגלגל לאחורה לשנת 2006, ולבטל את דו"ח הביניים.  אנו יודעים בבירור שהמטפל העיקרי והגיל הרך הם היינו הך.  בשנת 1978 בווירג'יניה המערבית אבא ביקש משמורת, והשופט ריצ'ארד נילי קבע:  "אנו דוחים את טענות האב בהיותם נוגדים את הכלל שהאימא היה המשמורנית הטבעית של הילדים בגיל הרך", J.B. v. A.B., 242 S.E.2d 248 (W.Va. 1978).  פסק הדין היה כה בוטה, אפילו בוירג'יניה המערבית, מדינה חקלאית ושמרנית ביותר, שהמחוקק שם הזדעק ומחק את חזקת הגיל הרך מספר החוקים ב 1980.  המקרה הראשון לאחר ביטול החזקה הגיע לאותו שופט נילי, והוא אשר הוליד את חזקת המטפל העיקרי, בפסק דין גארסקה, כדלקמן:  "בפסק דין J.B. v. A.B הבענו דעתנו לטובת החזקה המסורתית לטובת האימהות, אבל המחוקק הורה לנו שמשוא פנים מגדרי מעין זה איננו מקובל.  על כן, כל הקריטריונים שפירטנו בתיק הקודם מאושרים שוב גם היום, חוץ מכך שמעכשיו בכל מקום בו השתמשנו במילים "אם", "אימהי", או העדפה לטובת האימא", יוחלפו בוריאציות שונות במילים "ההורה המטפל העיקרי".  Garska v. McCoy, 278 S.E.2d 357 (W.Va 1981)

כך הראה לנו השופט נילי עוד ב 1981 שבעצם אין כל הבדל בין חזקת המטפל העיקרי וחזקת הגיל הרך.  כל מה שהיה לפני כן יישאר אותו דבר, ופשוט מחליפים את המונח הישן, במונח שנשמע על פניו ניטראלי ותמים.

באותו פסק דין, גארסקה נ' מקקוי, הציב השופט נילי את עשרת הפרמטרים לחזקת המטפל העיקרי:  (1)  מי הכין ארוחות?  (2)  מי רחץ, ניקה והלביש את הילדים?  (3)  מי רחץ ניקה וכיבס את בגדי הילדים?  (4) מי סיפק את ההשגחה הרפואית וליווה את הילדים לקופת חולים?  (5)  מי דואג לפעילות החברתית אחרי בית הספר, כגון הסעות למשקיה, לחוגים, לצופים?  (6)  מי דאג להזמנת שמרטפיות?  (7) מי השכיב את הילדים לישון, התעורר באמצע הלילה ומי העיר את הילדים בבוקר?  (8)  צי לימד את הילדים משמעת, ונימוס, למשל, כיצד להתפנות בשירותים?  (9)  מי השקיע בחינוך, תרבות וערכים דתיים?  (10)  מי לימד מיומנויות בסיסיות כגון קריאה, כתיבה, מתמטיקה?

לשם הקוריוז נעיר שגם בדין האישי, אין חזקת הגיל הרך/המטפלת העיקרית פירושה שתמיד האישה זוכה בילדים.  רבי משה איסרליש מגדולי יהדות אשכנז (1572-1530) נדרש לסוגיית המשמורת בספרו "שולחן ערוך", חלק "אב. העזר" פ' פ"ב סעיף ז' וכך נאמר:  "ודווקא שנראה לבית הדין שטוב לבת להיות עם אמה אבל אם נראה להם שטוב לה יותר לישב בבית אביה אין האם יכולה ל[א]כוף שתהיה עמה".  מכאן עולה כי, על פי ההלכה גם בית הדין בוחן את טובת הקטינים וקובע כי לפעמים טובה זו דורשת נתינת המשמורת לידי האב, על אף וחרף גילם הרך.

פיקציית המטפלת העיקרית והסטריאוטיפים המגדריים

אנו מייחלים ליום בו החוק יהיה ניטראלי על פניו, ללא הפליות מגדריות.  היה ועמדתה של דפנה הקר תתקבל, ושניט בסופו של יום ימליץ על חזקת המטפלת העיקרית, הרי ששוב ניתקע עם התנצחויות והתכתשויות סטריאוטיפיות על בסיס מגדר.  כך ירבו ההתדיינויות בשאלות מי רחץ את הילדים, מי בישל, מי לקח לקופת חולים, מי הגיע ליום הורים.  עורכי הדין יאלצו להכין חקירה נגדית שתהיה בעצם רשימת מכולת של מטלות ביתיות רגילות, ולעבור עליהן אחת לאחת כדי להוכיח או להזים את נתוני התשתית לפיקציה.  כל צד יאלץ להוכיח שהוא היה יותר אקטיבי, והצד השני יותר פסיבי בגידול הילדים, מבלי לאפשר ורסטיליות או מטרוסקסואליות.

מבחינת תיאוריות המגדר, וכידוע, דפנה הקר איננה מאמינה בכלל במוסד הנישואין בשל היותו "מסגרת לדיכוי נשים", הכוונה היא להעניק פרס לאותה מטפלת שכביכול הקריבה את עצמה, נפשה וגופה למען המשפחה והילדים, וכשמגיעה עת הגירושין יש לדאוג לתגמל אותה בפרס בגין הקורבן שהקריבה, והסכמתה להיכנס למוסד שמדכא את עצמאותה ופוטנציאל המימוש העצמי.

כמובן שדגשים הנטמעים בפיקציה החדשה סובבים סביב פעולות אימהיות כגון הנקה, החלפת חיתולים וקניית מזון לתינוקות, אבל אותם דגשים מתעלמים לחלוטין מהשאלה מאיפה הגיע הכסף למזון שאכלה האישה, וייצר את החלב ממנו האישה הניקה, ומניין הגיע הכסף לקניית החיתולים והמזון לתינוקות?

אז נכון שהאישה מניקה את התינוק בעודו עולל, אבל אין לכך כל רלבנטיות כאשר מתבגרים הילדים, ונזקקים להדרכה הורית, אותה הם שואבים משני ההורים גם יחד.  גם אם נדלג לתקופת בית הספר, על פי חזקת המטפל העיקרי, האישה זוכה לנקודת זכות עבור גיהוץ וקיפול תלבושת בית הספר, אבל האבא לא מקבל נקודת זכות עבור ייצור הכסף שקנה את התלבושת ובגדי הספורט. אם האימא מסיעה את הילד לבית הספר או לחוגים היא מקבלת נקודת זכות, אבל האבא לא מקבל נקודת זכות עבור תחזוק הרכב, תיקון פנצ'רים, החלפת הגלגלים, וההתמודדות עם המוסכניקים.  זאת ועוד, האישה מקבלת נקודות זכות עבור השקעת הזמן ברכישת צורכי הילדים, ספרים לבית הספר, צעצועים, כדורגל, ברבי, אבל הגבר לא מקבל קרדיט עבור הזמן שהשקיע לייצר את הכסף לקניות אלה.  הגבר גם לא מקבל אף נקודת זכות על הזמן שהוא משקיע במילואים ובהגנת המדינה, תוך שהוא מסכן את גופו, כדי שלילדים שלו, ושל כולנו, יהיה בית בטוח לגור בו.

גם נקודות הזכות ביחס ל"מטלות הבית" מעוותות את המציאות.  במשק זוגי ללא ילדים, גם שם יש עבודות בית שוטפות כגון ניקיון הבית, הכנת ארוחות, כיבוס, שטיפה, וכדומה.  חלוקת התפקידים במטלות הבית בין בני הזוג לפני הולדת הילדים איננה ממש משתנה כאשר הילדים באים לעולם, ולא מדובר בעבודות הדורשות מומחיות מסויימת.  רוב הילדים כיום אוכלים שניצלים מחוממים במיקרו.  זאת לא ממש עבודה שהגבר אינו יודע או אינו יכול לבצע כאשר הוא נפרד מהאישה, וכנ"ל לגבי שאר מטלות הבית, שהגבר נאלץ ללמוד להסתגל אליהן, בעוד האישה לא נדרשת, על פי הגרסה הפמיניסטית, לצאת ולייצר כסף, אם הילדים נשארים אצלה רוב הזמן.  באותה מידה שהאישה טוענת שהיא שיפחה של הבית, הגבר טוען שהוא עבד של העבודה, שאפשרה לאישה להישאר בבית. האם מגיע לאישה פרס על שנשארה בבית?

כאשר הורים נפרדים, הגבר בעל כורחו נאלץ ללמוד את המלאכות הטיפוליות שבעבר ביצעה האישה, והאישה נאלצת ללמוד לבצע עבודות בית שהגבר היה מבצע.  שני ההורים נדרשים לסגל אורחות חיים חדשים.  הילדים שהיו מקבלים זמן איכות משני ההורים בבית. מקבלים הרבה פחות זמן איכות מהאימא, כי היא טרודה יותר בהישרדות.  גם האבא איננו בנמצא, והילדים מאבדים זמן הורות.  אם ככה מנין נובעת מדיניות ניתוקי הילדים מהאבות, והפיכת האבות למבקרים שעה או שעתיים בשבוע?

כל זה לא אומר שהשאלות מי טיפל בילדים בזמן הנישואין ייעלמו מן העולם.  ברור לנו כי בצורה מסוימת ובמינונים מסוימים ישאף כל הורה להבליט כמה הוא עשה עבור הילדים, כמה הוא תרם, וכמה הוא טיפל.  זה יבוא בצורת ראיות, אבל לא בצורה של פיקציה המקובעת בחוק.

שניט בעצמו כבר התייחס לשובר השוויון בדו"ח הביינים משנת 2008 ופירט שבעה פקטורים (אמנם לצורך גיבוש הסכם ההורות, אבל אין הבדל בין פקטורים אלה לפקטורים של שובר השוויון): צרכים התפתחותיים, רצון הילד, נכונות ההורים לשיתוף פעולה, זכות הילד לקשר משמעותי, כישורי ההורה,  "המידה שבה טיפל כל אחד מההורים בילד", ו"מידת הנכונות של כל אחד מההורים לאפשר את מימוש הקשר".  הפקטור השישי שאוב מחזקת המטפל העיקרי, אבל מוזר שהדגש הוא על זמן עבר "טיפל" ולא "יטפל".  הרי מה שחשוב זה מה שיקרה מכאן ולהבא, ולא מתן פרס על "עשייה" שהייתה בזמן ששני ההורים נעזרו זה בזה, וכעת כל אחד מקיים משק בית נפרד ועצמאי.  דווקא הפקטור השביעי, ההורה הידידותי אמור היה להיות הפקטור הראשון והחשוב מכל, אילו הסקירה הבינלאומית שהוגשה לשניט לא הייתה כה רדודה, וברמה של סטודנט שנה א' במשפטים.

לא נכחיש כי כאשר יש פער רציני בהשקעה שבין הורה אחד לאחר, בזמן שהוקדש לטיפול בילדים, יהיה מקום לחקור בעניין, אולם זה עתיד לעמוד לרועץ לכל נשות הקריירה למיניהן, נשות התפנוקים, הגולדיגריות, ולמי שהעסיקה מטפלות, ועוזרות בית למיניהן.  חזקת המטפלת העיקרית גם בעייתית בקונטקסט של זוגות חד מיניים.  מי המטפלת העיקרית בין שני הומואים ששניהם חמודים, יפים ומוכשרים?  אם לא די בכך, בקונטקסט של גנבות זרע, שכבר עמדנו על כך שזו מכת מדינה, וחלום הבלהות של כל רווק תל אביבי, הרי שהגנבת תמיד תוכל לשלול את זכויות האבא שנפל בציפורניה הטורפניות של גנבת הזרע, כי מעולם לא ניתנה לאבא הזדמנות שווה לטיפול.  יש גם מקרים של סיום יחסים מייד עם הולדת התינוק הראשון.  מה אז?

הבעייתיות בישום עיקרון טובת הילד כשובר שוויון במשמורת

אז נכון שהמלצנו בתחילת המאמר לקבע את טובת הילד כ"שובר שוויון", למרות שהצורך בשובר שוויון נולד רק כדי להכשיל את שינוי המצב הקיים.  הבעיה היא ש"טובת הילד" בישראל היא מושג אבסטרקטי לחלוטין.  נקבע בע"מ 10060/07  כי עקרון טובת הילד הינו עקרון העל המנחה את בתי המשפט בעת קבלת החלטות הקשורות ליחסי הורים וילדים, אבל  "…המונח טובת הילד הינו מושג רחב ועמום, אשר עשוי לקבל משמעויות ופירושים שונים בהקשרים שונים, בהתאם למצב העובדתי בכל מקרה ומקרה ובתי המשפט נדרשים לצקת לתוכו תוכן בהתאם למקרה העומד להכרעתם".  ראו גם ע"א 2266/93 פלוני נ' פלוני פ"ד מט(1) 221, עמ' 247:  "שופטים שונים – ואין צריך לומר דיינים בבית הדין הדתי לעומת שופטים אזרחיים- עשויים לעצב את מושג טובת הילד לפי ערכים שונים.  טובת הילד איננה עובדה מוסכמת ומקובלת על הכל, ויתכנו לגביה גישות ערכיות שונות…".  וגם:  תמ"ש 87471/00 פלוני נ' פלוני תק-מש 2004 (1) עמ' 49:  "עיקרון טובת הילד הוכר כעיקרון מנחה בפתרון סכסוכים בתחום דיני המשפחה".  בבג"צ 5227/97 דויד נ' בית הדין הרבני הגדול, תק-על 98(3) עמ' 453: "השיקול של טובת הילד אינו שיקול תיאורטי, שיקול כללי תלוש מן המציאות, ולעולם יעמיד שופט נגד עיניו את טובתו של הילד עליו נסוב הדיון".   עד כה לא שמענו שום דבר פרקטי שמעניין.

מסקירת הפסיקה בישראל, לא ראינו שבתי המשפט בוחנים את טובת הילד על פי חזקת המטפלת העיקרית.  להיפך, בתי משפט מצפוניים הדגישו כי לרכיב שמירת הקשר עם ההורה הלא משמורן ישנה חשיבות בעת בחינת שאלת המסוגלות ההורית, כפי שנקבע לעניין זה בע"מ 384/06:  "במצב דברים זה, בו לשני ההורים מסוגלות הורית, יש חשיבות רבה לבחינת השאלה מי מבין שני ההורים עשוי לאפשר להורה האחר שמירת קשר תקין עם הקטינה, זאת מתוך הכרת החיוניות הרבה בקשר של הקטינה עם שני הוריה"   ע"מ (חי') 384/06 ו.א. נ' ו. (ז) מ., ((פורסם בנבו) , 27.3.07).  כמו כן ראו לעניין זה: פסק-דין תמ"ש (אילת) 1724/00 שניתן ע"י כב' השופטת אשקלוני, וכן ע"מ (ת"א) 1125/99 שניתן ע"י כב' השופט פורת.

כל הגויים טועים ורק בישראל יודעים מה טוב לילדים?

לפחות ב 35 מדינות בארה"ב, וגם בעיר הבירה וושינגטון, קיימת משמורת משותפת על פי חוק, כחזקה או העדפה סטטוטורית.  בשאר, החוק הוא פשוט נייטראלי, נקי ממגדר.

בדלאוור, החוק אומר ש"האבא והאימא הם המשמורנים הטבעיים המשותפים של ילדיהם הקטינים, והם אחראים באופן שווה למזונות, השגחה, טיפוח, רווחת והשכלת הילד.  לא תעמוד לאף הורה חזקת מסוגלות שהיא עליונה על זו של ההורה האחר בענייני משמורת או כל נושא אחר המשפיע על הילד.  כאשר ההורים גרים בנפרד, בית המשפט יכול להעניק משמורת למי מהשניים, ואף אחד מהם לא ייהנה מחזקה שהוא מתאים יותר מהשני למשמורת".

בעיר הבירה וושינגטון החוק אומר "אלא אם כן בית המשפט מוצא שאין זה לטובת הילד, בית המשפט רשאי לתת החלטה המעגנת קשר תכוף ומתמשך בין ככל אחד מההורים עם הילדים הקטינים וחלוקת האחריות ביניהם לגדל את הילדים ולעודד, אהבה, חיבה, וקשר עם הילדים.  חזקה הניתנת להפרכה היא שמשמורת משותפת היא טובת הילדים, אלא אם כן קבע שופט, לאחר שבחן את מאזן ההסתברויות של הראיות כי נעברה עבירה בתוך המשפחה, הורה התעלל בילד כמוגדר בחוק, הורה הזניח ילד כמוגדר בחוק, או שהורה חטף ילד, כמוגדר בחוק.  בית המשפט יכול להורות לצדדים להגיש לבית המשפט תוכנית הורות מוצעת המפרטת את חלוקת הזמנים וחלוקת האחריות כפי שכל הורה רואה אותם.

כלומר, בעוד שניט מציע לאלץ הסכמות בגישור באמצעות "תוכנית הורות", וכך הוא יגרום להתנערות בית המשפט ממלאכתו השיפוטית, בוושינגטון תוכנית ההורות מוגשת ישר לשופט, כמו הרצאת פרטים, והוא זה שמתרשם ממנה מי יותר ידידותי, זמין וקשוב להורה השני, יכולתו ואילוציו.

בפלורידה קובע החוק:  תקנת הציבור במדינה זו היא להבטיח לכל ילד קטין קשר תכוף ומתמשך עם שני ההורים, כאשר הם נפרדים, ולעודד חלוקה משותפת בזכויות והחובות של גידול הילדים.  בית המשפט יקבע שהאחריות ההורית תהיה משותפת לשני ההורים, אלא אם כן זה יזיק לילד.  לצורך חלוקת האחריות ההורית, וקביעת הבית העיקרי, טובת הילד תכלול הערכה של הקריטריונים הבאים:  מי ההורה שסביר יותר שיאפשר קשר תכוף ומתמשך עם ההורה האחר, יכולת ונכונות ההורים לספק ההורה לספק מזון, ביגוד, השגחה רפואית, ושאר הצרכים הבסיסיים.  היה והורה משמורן יפר הסדרי ראייה של הלא-משמורן, ללא סיבה מוצדקת, רשאי בית המשפט לפצות את המשמורן בתוספת זמן הורות, או להעביר את המשמורת אל הלא-משמורן שזכויותיו הופרו.

במינסוטה די בכך שהורה אחד דורש משמורת משותפת כדי להקים חזקה כי טובת הילד היא משמורת משותפת.

באיידהו, מדינה של מגדלי תפוחי אדמה, נקודת המוצא היא חזקה של משמורת משותפת במובן זה ששני ההורים מקבלים זמן הורות משמעותי ומקסימאלי, וחזקה זו היא טובת הילד, אלא אם כן מאזן ההסתברויות מגלה שהורה מסוים הוא עבריין סדרתי ולו הרשעות בעבירות אלימות במשפחה.

בלואיזיאנה, מדינה עם השפעות צרפתיות, החוק קובע סדר עדיפויות.  בעדיפות ראשונה, משמורת משותפת, שלצורך יישומה יגיש כל צד לבית המשפט תוכנית "יישום המשמורת" בה כל הורה יראה כמה זמן הורות הוא מבקש לעצמו, וכמה זמן הורות הוא מוכן לתת להורה השני.  בעדיפות הבאה, משמורת להורה אחד, אבל ראשית יש לבחון מי ההורה שיאפשר להורה האחר קשר מלא ואיכותי, ושנית על בית המשפט להתעלם לחלוטין משיקולי מינו של ההורה אן גזעו. נטל ההוכחה שטובת הילדים איננה משמורת משותפת היא על ההורה הטוען למשמורת יחידנית.

כלומר, אנו רואים שבלואיזיאנה כפי שאין להפלות בין אישה שחורה לגבר לבן, כך אין להפלות אבא לאימא במשמורת והסדרי ראייה. ובהשוואה בארץ, כמו שאין להעדיף משמורת אצל אימא אשכנזייה על אבא אתיופי, כך אין להעדיף משמורת אם על משמורת אב. אלמנט נוסף בלואיזיאנה הוא שבהעדר הסכמה בין שני ההורים, בית המשפט יפסוק את המשמורת לשניהם, אלא אם כן הוצגו ראיות ברמה של ראיות חד משמעיות ומשכנעות, שזה יותר ממאזן ההסתברויות (51%), אבל פחות מ"מעבר לספק סביר" (קוד אזרחי, פרק 3, סע' 132) שלא לקבוע משמורת משותפת.

במונטנה, כאשר מוגשת בקשה משותפת או בקשה של אחד ההורים למשמורת משותפת, חזקה על בית המשפט שמשמורת משותפת היא טובת הקטינים, אלא אם כן, קיימות נסיבות מיוחדות המפורטות בחוק.  התנגדותו של הורה הדורש משמורת יחידנית למשמורת משותפת איננה סיבה מספקת לקביעה שמשמורת משותפת איננה טובת הילדים.  גם אם ימצא שההורים עוינים זה לזו אין זו סיבה לשלילת משמורת משותפת, אלא אם כן ימצא בית המשפט שהורה כלשהן התעלל פיסית (אבל לא נפשית) בהורה האחר או בילד.  חלוקת זמן ההורה צריכה להיות שווה ככל האפשר, תוך התחשבות בהיבטים הפרקטיים הספציפיים, וביציבות והמשכיות חינוכו של הילד.  כך למעשה מנטרלים מראש את יכולתה של האישה לשלול משמורת משותפת בטענת "לא בא לי" או לא מתאים לי", מה שקורה בארץ חדשות לבקרים בכל ניסיון גישור. כמו כן, בעוד שבארץ שניט מציע לבחון את אלמנט ה"יציבות", כאשר הוא משאיר אותו פתוח לכל מיני טענות, המוקד של אלמנט היציבות הוא המסגרת החינוכית, כלומר בית הספר או הגן, ומשמעות הדברים שעל ההורים לדאוג לגור בסמיכות לאותה מסגרת חינוכית כדי לאפשר משמורת משותפת.  רק לאחרונה נדרש לעניין היציבות בית המשפט העליון בספרד וקבע שהיציבות (ניוד בין בתים) איננה רלבנטית, ולא תהווה מכשול למשמורת משותפת.

בניו מקסיקו נקבע שמשמורת משותפת היא החזקה החולשת על הדיון הראשון בנושא בהקשר עם הילדים.  גם כאן, תוכנית ההורות מוגשת לבית המשפט ולא למכוני גישור למיניהם.  כאשר הורה מתנגד למשמורת משותפת, בית המשפט יפנה את הצדדים לגישור, במידת האפשר.  בית המשפט לא יצא חובתו בטענה שמשמורת משותפת אינה טובת הילדים, ועליו לנמק את הנסיבות.  הגדרת משמורת משותפת היא "כל הורה יקבל זמני אחריות  הורית משמעותיים ומוגדרים היטב".

בטקסס קיימת חזקה הניתנת להפרכה, שמינוי שני ההורים במשמורת משותפת הוא טובת הילד, אלא אם כן מינוי של הורה מסוים יפגום משמעותית בבריאותו הפיסית או בהתפתחותו הנפשית של הילד.  באלסקה אין פרמטרים מוגדרים, אבל בית המשפט מצווה לנמק מדוע ידחה בקשה למשמורת משותפת.

באיווה אם בית המשפט איננו מורה על משמורת משותפת עליו לפרט ראיות חד משמעיות ומשכנעות, (ברמה שמעל מאזן ההסתברויות אבל פחות ממעבר לספק סביר), שמשמורת משותפת איננה סבירה, ואיננה לטובת הילדים עד כדי כך שהמשמורת המשותפת צריכה לסגת, וכאשר בית המשפט קובע משמורת להורה יחיד, עליו לקבוע הסדרי ראייה ליברליים, שיבטיחו קשר מקסימאלי הן פיסית והן רגשית בין שני ההורים, ואשר יעודד את שני ההורים להמשיך לחלוק האחריות, אלא אם כן ישנו סיכון פיסי ישיר או נזק נפשי משמעותי לקטין.  על בית המשפט לשקול מיהו ההורה הידידותי שיאפשר "קשר מקסימאלי" להורה האחר.

בקנטאקי החוק ניטראלי בגישתו אולם על פי פסיקה מנחה של השופט שרודר משנת 1992 (צ'לופה נ' צ'לופה):  גירושין בין ההורים אין פירושם גירושים מהילדים, והחלטות משמורת לא צריכות להיות עונשיות.  משמורת משותפת היא טובת הילדים.  לכן, בית המשפט קודם ישמע הוכחות האם יש אפשרות למשמורת משותפת, אפילו בגירושין קשים ביותר, לפני שמיעת ההוכחות הטראומטית בנוגע למשמורת יחידנית.  משמורת משותפת ניתנת לביטול אם הורה מסרב לשתף פעולה או בחוסר תום לב.  כאשר מרחפת הסכנה לאובדן המשמורת המשותפת, ההורים לא יסתכנו באי שיתוף פעולה.

בג'ורג'יה בפסק דין משנת 1993, השופטת דורותי ביזלי קבעה "תקנת הציבור היא שלילד יש זכות ליהנות משני הוריו.  מהדרכה, טיפוח, הניסיון וחוכמת החיים של שני ההורים, ועל כן משמורת משותפת היא טובת הילד".

כמו כן, בדרום אפריקה ברירת המחדל היא משמורת משותפת.  גם באיטליה.  בספרד, המחוז האוטונומי אראגון ב 20/5/2010 חוקק חוק הקובע שהעדיפות העליונה היא למשמורת משותפת.  מייד לאחר מכן קטלוניה (ברצלונה) חוקקה חוק דומה לפיו אם אין הסכמה בין ההורים תיקבע המשמורת כמשותפת "בהתאם לעקרונות השיתוף".  בשאר המחוזות בספרד החוק היבש מורה שמשמורת משותפת תלויה בהסכמה, או בהעדר הסכמה בתסקיר חיובי מפקידת סעד, אולם על פי פרופ' אנדרינה היידן, בית המשפט העליון בספרד הרחיב את היריעה, וקבע מספר פעמים בתיקים ספציפיים שטובת הילדים היא במשמורת משותפת.  למשל ב 2009 נדרש בית המשפט לשאלת ה"יציבות" במשמורת משותפת וקבע שהטענה שמשמורת משותפת מעודדת חוסר יציבות בחיי הילד איננה מהותית, וגם אינה שיקול מכריע נגד הענקת משמורת משותפת, כך שכיום בספרד, טענת היציבות איננה שוללת ניוד הילדים בין בתיהם של שני ההורים.  לעומת זאת היציבות הרגשית של הילד מתחזקת ככל שיש יותר הרמוניה בין ההורים.  בשני פסקי דין עוקבים בית המשפט העליון הספרדי שלל לחלוטין את האפשרות לסכל משמורת משותפת באמצעות טענה של האישה או פקידת הסעד שניוד הילדים (יציבות) עלולה להזיק להם ואינה לטובתם.  יוצא שבספרד, למרות נוסח החוק, בית המשפט העליון שם דואג להשריש הלכות לקידום המשמורת המשותפת מעבר לנוסח היבש של החוק.  לגבי הצורך בתסקיר פקידת סעד, בית המשפט לחוקה הסכים לקבל עתירה שהפניית לפק"ס איננה חוקתית, אם כי איננו יודעים כיצד זה הסתיים.

בפינלנד כותבת מבקרת המדינה, קורקי סואוניו, במאמר בו היא משווה בין משמורת משותפת הנהוגה בפינלנד לאחריות משותפת, הנהוגה באנגליה:

In most western countries there is now a certain cultural consensus that joint custody is the best alternative for children when their parents separate or divorce. Joint parental custody can thus be regarded as the current cultural interpretation of the best interests principle”.

בבלגיה, נקבע שטובת הילד שינויד בין שני בתים.  החל משנת 2006 נהוגה בבלגיה חזקת משמורת פיסית משותפת 50%-50% שפירושה שכל הורה זכאי ל 50% מזמן הילדים אצלו בבית, והמשמעות היא שמצוות החוק היא לנייד את הילדים בין שני הבתים.  “equally divided alternating residence”    ("Bilocation"). ברירת המחדל היא מחצית הזמן בביתו של כל הורה, ובמקרה של אי הסכמה, ניתן לעכב ההליכים למשך חודש לצורך גישור, ולאחר מכן השופט יורה על משמורת פיסית משותפת, אלא אם כן ההורים גרים במרחר שמעל 100 ק"מ, ועדיפות תינתן להורה שבחר במשמורת משותפת, על זה שדרק משמורת בלעדית, וכמו כן רצון הילד עצמו.

בברזיל, באוגוסט 2010 חוקק החוק הראשון בעולם למניעת ניכור הורי, חבלה בקשר של הורה אחד ע"י ההורה הסתה, מניעת קשר, הכשלת קשר, הסתרת מידע, והגשת תלונת שווא שנועדה לחבל בקשר של הורה עם ילדיו, ומעברי מגורים שנועדו להכשיל את הקשר של ההורה האחר עם ילדיו.  כל אלה מהווים התעללות נפשית, בלתי מוסרית, והסנקציות האפשריות הן: התראה, הרחבת קשר, קנס, התניית משמורת בטיפול פסיכולוגי, הענקת משמורת משותפת, או ביטולה, ואף העברת המשמורת.

דו"ח האו"ם בדבר מצב הגבר במשפחה משנת 2010 מציין כי השאיפה היא לפעול בכל העולם להעלות את רמת המעורבות של גברים גרושים לא משמורנים בחיי ילדיהם כדי שיוכלו להנות מלפחות 30% מהזמן עם ילדיהם.

באוסטרליה שדווקא ממנה אוהבים להעתיק רעיונות, קיימת חזקה של הורות שווה, לאו דווקא "משמורת שווה".  אם החזקה איננה ישימה, שובר השוויון הוא טובת הילד.  על פי סקר דעת קהל שפורסם ב"אוסטרליאן" בינואר 2010, 80% מהציבור תומכים במשמורת 50%-50%, ו 70% מהזוגות בהורות משותפת דיווחו על שביעות רצון.

הפיקשושים של שניט בתיאור המצב בחו"ל

בדו"ח שניט משנת 2008 מובאת סקירה גסה, מאוד לא ממצה, ואפילו חפיניקית של המצב בחו"ל.  נראה שמי שהכין את המצגת ביקש מסטאז'ר מתחיל לשרבט כמה מילים עם נטייה למזעור תפוצת המשמורת המשותפת, ויצירת הרושם שהסדר משמורת משותפת הוא חריג.

להלן תקציר מדו"ח שניט:  באנגליה חלה טובת הילד בלבד.  בגרמניה לשני ההוריים זכות וחובה לקשר ואחריות הורית אולם בית המשפט בוחר משמורן אחד.  בהולנד משמורת משותפת.  באוסטרליה משמורת משותפת עם דגש על ההורה הידידותי, אבל לא על ההורה המטפל העיקרי.  בבלגיה אחריות הורית משותפת, כאשר הלא משמורן משמש בקר להחלטותיו של המשמורן.  בצרפת אחריות הורית משותפת, בשבדיה מסתפקים בהצהרה על זכות הילד לקשר עם שני הוריו. בקנדה אחריות הורית משותפת ללא חזקת המטפל העיקרי, בקליפורניה שניט טוען שמשמורת משותפת היא רק בהסכמה, "אולם מותיר זאת כאפשרות בלבד במקרי מחלוקת", ובטקסס נכתב שיש "בכורה למשמורת משותפת".

התיאור של קליפורניה כמדינה שבה משמורת משותפת נקבעת רק בהסכמה, חוטא לאמת.  דווקא קליפורניה הייתה החלוצה מכל המדינות שבשנת 1980, לפני שלושים ואחת שנים, הייתה הראשונה לעגן בחוק חזקת משמורת משותפת, אם שני ההורים מסכימים.  כלומר המשמורת המשותפת אינה תלויה בהסכמה, אלא שפשוט לפני 31 שנים קבעו שאם יש הסכמה אז חזקה שזו טובת הילד.  מאז במשך 31 שנים, החוק שהיה בזמנו תקדימי בעולם, לא שונה, אולם לאחר שלוש עשורים של משמורת משותפת, היא כיום ברירת המחדל בקליפורניה, ובכל מדינות החוף המערבי.  לשון החוק בקליפורניה אומרת במפורש כי בית המשפט יעניק משמורת לפי סדר העדיפויות הבא:  משמורת משותפת לשני הורים או להורה בנפרד.  כלומר משמורת משותפת נשקלת לפני האפשרות לבחור הורה אחד כמשמורן.  נאסר על בית המשפט במפורש לשקול שיקולים על בסיס מינו של ההורה.  חזקת המשמורת המשותפת רלבנטית גם לעניין נטל הראיות.  היות וכל כך התרגלו שם לקונספט, לא היה צורך לעדכן את לשון החוק, כפי שאנו רואים במדינות אחרות בארה"ב, כך שזו ממש הסחת דעת וחוסר אחריות מצידו של שניט לכתוב שבקליפורניה משמורת משותפת היא רק "אפשרות בלבד במקרי מחלוקת".

רק לאחרונה פורסם מקרה באורגון בו אישה ביקשה לבטל משמורת משותפת לגרוש בגלל שגילתה שבת זוגתו החדשה רצחה את ילדיה הקודמים, והיא זו שמטפלת בילדים בזמן שהם עם האבא.  בית המשפט באורגון סירב לבטל את המשמורת המשותפת, לאור העובדה שהאישה שרצחה את ילדיה זוכתה מחמת אי שפיות, וכבר עברו שלוש שנים מאז היא מטפלת בילדי הגרושה ללא תלונות, ועל כן אין לפגום במשמורת המשותפת של האב, גם אם זוגתו הנוכחית רצחה את ילדיה.

למעשה מאז 2008 הרבה מהנסקר כבר התיישן.  למשל בגרמניה ב 21/7/2010 קבע הבונדסוורפסונגריכט (העליון) שחוקי המשמורת אינם חוקתיים, לאור הפלייתם של אבות לא נשואים, אשר משמורת משותפת נמנעה מהם כל עוד האישה סירבה לכך.  בו זמנית ספגה גרמניה הפסד צורב בפעם החמישית בבית המשפט האירופי לזכויות האדם בשטרסבורג, גם כן על רקע של התניית משמורת משותפת של אב לא נשוי ברצונה של האישה.  לפיכך נסללה הדרך לכל האבות למשמורת משותפת, והממשלה הכריזה על כוונה לעדכן את החוקים שם בקרוב.  באנגליה הצעת חוק למשמורת משותפת עברה קריאה שנייה ביולי 2011.  ובספרד, ב 2010 שני מחוזות כבר עברו רשמית למשמורת משותפת, ושאר המחוזות מקבלים חיזוקים מבית המשפט העליון שם שדוחף את הנושא.

הבעיה עם המלצות שניט בדוח הביניים 2008

לא כל ארגוני הגברים קיבלו את דו"ח הביניים של ועדת שניט בשמחה פשוט בגלל מה שאין בו.  אמנם מבטלים את חזקת הגיל הרך, אבל לא קבעו משמורת משותפת כברירת מחדל, וגם לא קבעו תעריף להסדרי ראייה מינימאליים מפורטים עד הדקה האחרונה, לכל סופשבוע, חג, מועד, חופשה ויום הולדת, שבו ניתן יהיה לבחור, מבלי לערב פקידות סעד, ומבלי להסתכסך.  אין בדו"ח שניט מילים ברורות לדרבון כל העוסקים במלאכה לגרום למקסימום זמן הורות של האבות.  יש בו המלצות חלולות לעבור גישור, אולם האופציה לפנות לגישור קיימת גם היום. לא מוגדרים יעדים באחוזים כמה שעות הורות יקבל הלא-משמורן במקרה של סכסוך שלא נפתר בגישור, כך שעדיין תמיד תקסום לאישה האופציה לפוצץ את הגישור, כדי להגיע לשופטת אוהדת שתרחם עליה, ותיתן לה את הילדים באופן בלעדי. בכלל דו"ח שניט אינו מבוסס על נתונים מהשטח.  לא נשמעו עדויות מאנשים החיים במשמורת משותפת.  לא הוזמן סקר דעת קהל על מנת לשמוע מה עמדת הציבור.  מדובר בסתם עוד דיון פולמוסי בין פסבדו-מבינים בעניין, שנמרח במשך שנים, וייצר מוצר קלוקל ודלוח.

נטען אפילו שדו"ח שניט בעיניים גבריות, (טוב אולי חוץ מיואל חסון), הוא לעג לרש ואין בו שום פיתרון אמיתי, שום תיקווה, שום אופק ושום שינוי.  הצעת החוק המתלווה לדו"ח שניט פשוט מלאה כל כך הרבה חורים, כך שנטען שעדיין שום דבר לא ישתנה.  ההצעה לא נותנת פתרונות לסחבת בבית המשפט למשפחה בבקשות לטובת גברים, להחלטות אינסטנט לטובת האישה כמו משמורת זמנית, ולמעורבות המחרחרת מדון של פקידות הסעד.  לגבי פקידות הסעד למשל, הקימו את ועדת סלונים נבו, ומשזו סיימה מלאכתה, השליך שר הרווחה את הד"ח לפח.  בספרד למשל, על מנת להתגבר על אי הסכמת האישה למשמורת משותפת יש להצטייד בתסקיר פק"ס.  הנוהג עורר תרעומת עצומה בציבור, וכפי הנראה הנוהג יבוטל.

הטעות הכי גדולה היא הצגת "הסכם הורות" כגולת הכותרת של הרפורמה בדיני משפחה, במקום לעשות רפורמה אמיתית ולקבוע משמורת משותפת.  הרי הסכם דורש מגעים והסכמה, וברור שמי שמגיע לבית המשפט איננו מסוגל להגיע להסכמות והם מצפים לפתרונות שהחוק יציע, ולא בדרך של אילוץ הסכמות.  אמנם נכון הוא לדרוש מההורים לפתוח יומנים, ולגלות גמישות מקסימאלית זה כלפי זו במתן זמן הורות מקסימאלי לכל הורה, כולל לינות, בשאיפה להגיע ל 30% זמן הורות לא משמורני, ולהתחיל מכאן את הגישור.  לשם כך, אין צורך לחייב את ההורים בפתיחת תיק בבית המשפט, ולשלם אגרה יקרה.  מספיק להגיש בקשה לגישור ביחידה לסיוע, שתהייה שקולה כמו תביעה לגירושין לצורך מרוץ הסמכויות מול בית הדין הרבני.

אם לא נפטרים מהנוהג של מתן משמורת זמנית לאישה, והסמכת פקידת הסעד לחקור את הגבר, כאילו הייתה קצינת מבחן פלילית, שום "הסכם הורות"  לא יעזור.  כמו כן, לא השכלנו להבין מדוע יש להגדיר בחוק מהי "אחריות הורית".  הורים יודעים מהי האחריות שלהם וכך היה 2,000 שנה.  הורים לא צריכים חוק שיגיד להם מה האחריות בגידול ילדים.  להיפך, זה רק ייתן כלים לשרותי הרווחה להתערב ולטעון שהורה הפר את האחריות ההורית שנקבעה בחוק, ואז יוציאו לו את הילדים מהבית למימון תעשיית העלוקות המתפרנסות משיבוצים בפנימיות ואומנה.

בכלל, אם מוגדרת האחריות, מדוע לא מוגדרת הזכות ההורית?  להורה יש זכות משל עצמו לקשר עם ילדיו, בלי התערבות של פקידות סוציאליות או הסכמת הצד שכנגד, וזה לא בא לידי ביטוי בחוק.  בדו"ח שניט יש יותר מידי דגשים על אחריות הורית, ולא על זכויות הוריות.  המאבק של האבות הוא לא לקחת על עצמם אחריות נוספת, אלא לקבל זכויות שאינן מוכרות כמו הזכות להורות משותפת, והזכות לקשר מקסימאלי בלתי מנותק ובלתי מופרע עם הילדים.  איפה הזכויות האלה בהצעה של ועדת שניט?  אנו לא היינו נאבקים רק בשביל לקבל על עצמנו עוד אחריות, כאשר המדינה ובג"ץ מסרבים בכלל להכיר בזכות ההורית לקשר עם הילדים.  רק לאחרונה מחק על הסף השופט יצחק עמית עתירה שדרשה הצהרה חד משמעית בדבר זכויות הקשר של אבות לילדיהם, וביטול כל ההטיות המגדריות בתסקירי פקידות הסעד, בטענה מיתממת שאינו יורד לסוף דעתם של 30 העותרים, בג"ץ 2111/11.  בתגובה נפתחים תביעות נגד נאמן, כחלון, ארבל ואחרים בארה"ב, ותלונות באו"ם, שרק ימיטו קלון על מה שהיה פעם יוקרת בית המשפט העליון.  גם בגרמניה התעקשו שם שלאבות לא נשואים אין זכויות על הילדים והאבות נאלצו לחפש סעדיהם מחוץ לגרמניה, בשטרסבורג.  אז מצד אחד בא שניט ומטיל על הגבר חובה להוכיח כישורים הוריים, ומצד שני אותו שניט נותן לאישה העדפה בגלל "האופן בו היא טיפלה בילד לפני הגירושין".  לדעתנו זו ממש בדיחה ולעג לרש.

כמו כן, מפריע לנו הרעיון שלכל ילד יש "צרכים התפתחותיים" שונים בקונטקסט של משמורת והסדרי ראייה.  זה בכלל לא נכון וזה גם מסוכן.  זה רק נותן פתח ליותר מחלוקות ויותר התדיינויות, לגבי ה"צרכים הספציפיים".  לכל הילדים יש "מכנה משותף" של צרכים התפתחותיים שאופייניים לכל הילדים, וצרכים אלה הם הצורך בקשר מקסימאלי עם שני ההורים.  מי שיש לו צרכים התפתחותיים אישיים הוא ילד חריג, ובחריגים יש להתייחס כחריג, ולאו דווקא בקונטקסט של העדפת אימא על אבא, אלא בקונטקסט של פתרונות קונקרטיים.  שניט מציע להתייחס לכל הילדים כחריגים, ולהזמין התדיינויות מיותרות "מה הילד הזה צריך", במקום להגדיר מהו המכנה המשותף שכל ההורים צריכים ביחס לקשר שלהם עם שני הוריהם.  זה פשוט אסון להגדיר את "טובת הילד" כמשהו אישי לכל ילד וילד.

צריך לקבוע כללים פורמוליסטים שכולם ינהגו על פיהם, למעט חריגים, כך שרק חריגים יגיעו לבית המשפט.  את זה לא ראינו עד היום בשני הדו"חות של שניט.  במיוחד הפריע לנו הביטוי "האופן בו טיפל כל אחד מההורים בילד".  על פניו זו הגדרה בעלת תוצאות מפלות ומגדריות, כי ברור שבדרך כלל הגבר יוצא לפרנס, והאישה היא זו שלוקחת חופשת לידה ומחליפה חיתולים.  ככה, כל מי שהחליפה חיתולים, תטען שמגיעה לה עדיפות כי היא זאת שטיפלה בילד.

וכך, חזרנו לנקודת המוצא, שלאישה יש העדפה מובנית בהצעת החוק של שניט.  גם הביטוי "כישוריו של כל אחד מההורים לממש את האחריות ההורית" מהווה הזמנה למחלוקות והתדיינויות על הימצאותם או העדרם של כישורים הוריים, ומכאן לא רחוקה הדרך להמליץ לכל זוג מתגרש לעבור "מבחן מסוגלות הורית", כי אם החוק דורש ממך "כישורים" איך תוכיח שיש לך או אין לך "כישורים הוריים".  דווקא מבחן ההורה הידידותי לאחר, כלומר מי שמקדם בברכה את הקשר של ההורה האחר עם הילדים נדחק למקום האחרון במבחני שניט:  "זכותו של הילד לקשר משפחתי ומידת הנכונות והיכולת של כל אחד מההורים לאפשר את מימוש הקשר". חבל. מבחן ההורה הידידותי לאחר אמור להיות המבחן העיקרי והכי חשוב.

גם אם נניח שהחוק ישתנה, הבעיה היא שהשופטות לא משתנות.  ישנן שופטות כה אכזריות אשר רגילות במשך עשרות בשנים לנתק אבות מילדיהם מבלי להניד עפעף.  מקייס, טובה סיון, אספרנצה, קיציס, רוטשילד, גליק, צילה צפת, עליסה מילר, מיכל ברנט.

איך יצא שניט מהפלונטר?

שניט צריך להתמודד עכשיו עם דפנה הקר, מתמודדת קולנית שמאמינה בלהט שנישואין זה מוסד מדכא ויש לעודד את החד הוריות.  באחד ממאמריה היא מציעה להקנות מעמד משפטי לגברים החדשים בחיי הגרושה כלפי הילדים מהנישואין שהגיעו לסיומם, ועל חשבון זמן ההורות, והקשר הרגשי עם האבא הביולוגי הגרוש.  לא פלא שעם רקע כזה הקר מכניסה את שניט לפינה באמצעות הדרישה ל"שובר שוויון".  שניט שנמצא בעסק הזה שש שנים, לא עשה את שיעורי הבית שלו.  אם היה מסתכל כמונו בגוגל, היה מגלה שרק ווסט ווירג'ניה היא המדינה היחידה בארה"ב שמיישמת את פיקציית המטפלת העיקרית.  כבר אמרנו שהמודל האמריקאי לחוקי הגירושין פשוט מפנה לעיקרון העל של טובת הילד.  רוב המדינות יוצאות מנקודת הנחה ששני ההורים שווים, ועל כן הן דוגלות במשמורת משותפת כברירת מחדל.

מי אומר שהמטפל העיקרי הוא דווקא הגברת?  אם נשמע להקר וחברותיה במכון רקמן, נעמת ויצ"ו ושדולת הנשים נאלץ למצוא עצמנו מתבוססים שנים באותם סטריאוטיפים מגדריים בבתי המשפט, כי כולם חושבים שבאמת האימא היא המטפלת העיקרית, בדיוק כמו אותו שופט נילי מווסט ווירג'יניה לפני 30 שנים.  אלא שהשאלה האמיתית היא מהי "מטפלת" בימים מודרניים אלה?  הגישה לא ממש נחקרה פסיכולוגית, וממה שנחקר, הממצאים לא תומכים בחזקה זו, כי הילדים זקוקים לשני הורים, ושני ההורים מטפלים יחדיו.  ב 1 לאוגוסט 2011 הקדיש מגזין טיים את כתבת השער למטלות הבית.  סקר הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה בארה"ב גילה שנשים משקיעות רק 20 דקות יותר מגברים במלאכת גידול הילדים ומטלות הבית, וההתחלקות במטלות בין בני הדור הצעיר היא מאוד שוויונית.

גישת המטפלת העיקרית נועדה מראש לעודד הורים להיאבק זה בזו על מנת כדי להוכיח מי מהם טיפל בילד יותר.  שני ההורים מושלכים אל הזירה המשפטית, כאשר בסוף המאבק יש הורה מנצח והורה מפסיד.  זה ממש לא בריא.  אנו יודעים שלמעשה המטרה פשוט להבטיח שנשים ימשיכו לקבל מזונות בסכומים מופרזים, ולא יצטרכו לצאת לעבודה.

דפנה הקר והפמיניסטיות מזמינות את שניט ונאמן להפר אמנות בינלאומיות המבטיחות לילד זכות לקשר מקסימאלי עם שני הוריו.  אבל ישנן גם אמנות המבטיחות להורים זכות לקשר איכותי ומלא עם ילדיו ללא הפרעות או התערבות שלטונית (פק"ס, למשל), ולא ראינו את שניט מתייחס בכלל לזכות ההורית להיות בקשר עם הילדים.  בינתיים יש לנו עסק עם דו"ח חלול ובלתי מוצלח, המשקף את הרכב הוועדה, אך לא את רצון הציבור.  שניט נכנס לפלונטר, והדרך האלגנטית לצאת ממנו היא לקבוע שמשמורת משותפת היא טובת הילד.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.