בשם טובת הילד, ד"ר מילי מאסס

בשם טובת הילד אובדן וסבל בהליכי האימוץ

קישור מקוצר לעמוד: http://wp.me/P84aBG-3nr

בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ / ד"ר מילי מאסס

הספר הוא עדות לאובדן שמלווה ילדים כאשר מנתקים אותם מהוריהם. הוא מבוסס על נסיוני כעדה מומחית אבל נולד רק לאחר שנמצא עד לסיפורי ולאחר שחוויתי את כוחה של עדות.

ד"ר מילי מאסס, מחברת הספר בשם טובת הילד
ד"ר מילי מאסס, מחברת הספר בשם טובת הילד

 בשם טובת הילד, ד"ר מילי מאסס

בשם טובת הילד, ד"ר מילי מאסס

 משנת 1987 אני משמשת מדי פעם כעדה מומחית בהליכים משפטיים הדנים בבקשות של המדינה להכריז על ילדים בני אימוץ ללא הסכמת הוריהם, בעילה שההורים אינם יכולים לגדל את ילדיהם. במהלך מילוי תפקידי, שעיקרו הערכת יכולתם של ההורים לגדל את ילדיהם, נחשפתי שוב ושוב ליחסה המעניש של המדינה כלפי ההורים, להתכחשות לאובדן הגלום באימוץ ולפגיעות הנגרמות לנשואי משולש האימוץ – ילדים, הורים ומי שמיועדים לאמץ. שיתפתי בתגובותיי עמיתים וחברים, וכמעט תמיד נתקלתי בתגובה: "זה לא יכול להיות!".

 למדתי לחדול לספר ולהסתפק בהצגת עמדתי בבית המשפט.

 לפני שנים אחדות, כשהשתתפתי בסמינר של פרופ' עדי אופיר שעסק במהותו של הפוליטי, חלקתי עמו את עמדתי בסוגיית האימוץ וסיפרתי לו על המצוקה שהייתי שרויה בה באותו זמן, כשליוויתי את פרשת האימוץ הכאובה של "דלית" ושל "טל", המתוארת בפרק השלישי בספר זה.

 לתדהמתי, תגובתו המידית היתה: "איך זה שאת לבד במאבק?".

 הוא יעץ לי לכתוב את הדברים בספר, היה הקורא הראשון (והאחרון) שלו ונעשה בעל ברית. עדי עמד לצדי לכל אורך התהליך הממושך והמתסכל של הוצאת הספר לאור; בשיחות שניהלנו נפרש בפני פרק רב ערך בהבנת המשמעות הפוליטית של התערבות מקצועית, ובעצותיו הוא הצליח להפוך כל חסם שנתקלתי בו למרכיב בהצגת עדותי. וכשבעצות לא היה די, הוא הגיש לי סיוע חיוני כדי להבטיח שהספר יראה אור.

 "אלינור" והוריה, שגם סיפורם מובא כאן, התירו לי לתעד את הקשר בינינו. קשר זה נמשך עד היום, שנים לאחר שהסתיים תפקידי הרשמי בפרשה זו. המשמעות העמוקה שיש לנוכחותם בחיי ליוותה את כתיבת הספר.

 להגדרת יכולתו של ההורה כ"טבעית", כ"נורמלית", מחלחלת אמת מידה נורמטיבית, כפי שעולה גם מדברי השופט שצוטטו לעיל, לפיהם הוא מפקפק בכנות מאבקם של הורים להחזיר את ילדיהם לחזקתם לאחר שכשלו בטיפול בהם, כאילו היה הטיפול הלקוי ביטוי להתנהגות מכוונת, ואולי אף מחבלת, כלפי הילדים. ואכן, התערבותה האוכפת של המדינה נושאת משמעות של ענישה, ומשמעות זו מובלעת לא רק בדבריו של השופט; היא מופיעה גם בפסקי דין של בית המשפט (מירה ברקאי ומילי מאסס, משעות המושגים "מסוגלות הורית" ו"טובת הילד" בפסקי דין של בית מהמשפט העליון הדנים באימוץ קטינים, ירושלים: המכון למחקרי חקיקה ולמשפט השוואתי ע"ש הרי ומיכאל סאקר, הפקולטה למשפטים, האוניברסיטה העברית, תשנ"ח, עמ' 144), למרות הצהרתו מפורשת שאין הדבר כך (שם, עמ' 177-179, וראו ע"א 166/81 פלונים נ' הי"מ), 327.

 בדיון המשפטי בענינה של משפחת זיו נחשף המהלך היוצר קשר הכרחי בין המשמעות המפלילה המתלווה למונח "היעדר מסוגלות הורית" לבין ניתוק ילדים מהוריהם. הפסיכולוג שטיפל בילדים בבית הילדים העיד: "היה אירוע ביום הולדת של המון צעקות וקללות. זה היה אחד הביקורים המזוויעים שעברתי בבית הילדים. שמשפחה שלמה באה לחגוג יום הולדת עם עוגה גדולה וכל המשפחה מתעסקת בצעקות ואיומים אבל אף אחד מהם לא הצליח להתארגן ולחגוג לו במאומה. ומי שר לו שיר יום הולדת זה רק אני". באירוע אחר, סיפר הפסיכולוג, האם קיללה אותו קללות עסיסיות ואיימה עליו: "אתה מת מסומם, נמצא אותך, יש לי חברים במקום שאתה גר".

 לשאלת באת כוח האם אּם ידוע לו שלפני הביקור האלים השני שוחחה פקידת האימוץ עם האם והסבתא ואמרה להן שהילדים יילקחו לאימוץ, שלל הפסיכולוג את סמיכות המקרים שעליה העידה קודם לכן פקידת האימוץ. אולם גם אם האירוע לא התקיים באותה עת, אין מחלוקת על העובדה שהודעה כזו נמסרה לאם לפני אחד מביקוריה – עיתוי המעיד, לכל הפחות, על חוסר כל רגישות למצבה לפני פגישתה עם ילדיה. על ביקור אחר שהפסיכולוג דיווח עליו סיפרה הסבתא בתצהיר שהוגש לבית המשפט.

 לדבריה, בנה בן ה- 11, אחי האם, שהצטרף לביקור, שאל את יצחק אם ברצונו לחזור הביתה, אך הפסיכולוג "השתיק אותו ואמר אף אחד לא מדבר על הבית, ואז פניתי לפסיכולוג ואמרתי לו: למה אתה אומר שהוא לא רוצה הביתה, ואז הפסיכולוג תפס את הילדים ואחז אותם בחוזקה ולא נתן לנו לתקשר עם הילדים, ואז הילדים החלו לפרוץ בבכי ואני התרשמתי שהילדים רוצים לבוא הביתה והפסיכולוג לא מאפשר להם…".

 לבית המשפט נודע על שני אירועים נוספים שהיו כרוכים באלימות מצד המשפחה.

 אירוע אחד התרחש בלשכת הרווחה במקום מגורי האם: האם הגיעה לשיחה שבה היתה אמורה לשמוע על תוכניות השירות למען הילד בנוגע לילדיה, אך מאחר שלא היתה אמורה לשמוע על תוכניות השירות למען הילד בנוגע לילדיה, בעקבות זאת הוזמנה משטרה והוגשה תלונה.

 אירוע נוסף התחולל בעקבות פגישה שבה הובהרה לאם הכוונה לפנות לבית המשפט כדי לבקש להכריז על ילדיה בני אימוץ. זמן קצר לאחר הפגישה התקבלה שיחה בביתה של פקידת האימוץ ובמהלכה איימו עליה כי "יתקעו לה כדור בראש". פקידת האימוץ הגישה תלונה במשטרה, אך, כדברי בית המשפט: "ודוק: לא נאמר מי איים, באיזה הקשר, כיצד נקשר מי מהמשיבים לשיחת הטלפון, ומה היו תוצאות חקירת המשטרה".

 בהסתמכן על אירועים אלה טענו פקידות האימוץ ששני ההורים אלימים, וכדי לגונן על העדים מטעם המדינה הוגשה לבית המשפט בקשה "להורות כי עדויותיהם של פקידות סעד ומומחים שהגישו חוות דעת, תסקירים או תצהירים (מטעם המדינה) יישמעו ללא נוכחות המשיבים (ההורים) ושלא ימסרו למשיבים מועדי הדיון בהם יעידו כותבי המסמכים האמורים, כי המסמכים ואף פרוטוקול החקירה שלהם יהיו חסויים בפני המשיבים וכי ייאסר על בא כח המשיבים לגלות להם פרט כלשהו העלול להביא לזיהוי כותבי המסמכים האמורים!…".

 מאחר שהאב היה נתון במעצר ורק האם הופיעה לדיונים, התיחסה הבקשה בעיקר אליה. על טענות אלו נאמר בפסק הדין:

 מבלי לגרוע במאומה מהחומרה שיש לייחס לאלימות כלשהי, אם מביאים בחשבון את דרך הוצאתם של הקטינים מרשות הוריהם, העובדה שהם הוחזקו במשך תקופה ארוכה כל כך בבית מעבר מרוחק מבית הוריהם, ללא אפשרויות ביקור סבירות וללא שניתן להם דיווח כלשהו לגבי הצפוי בהמשך הדרך, אין פלא שחוסר האונים, התסכול, חוסר הוודאות והחרדה נתנו את אותותיהם גם בדרך של התפרצויות זעם.

 דא עקא, במקום לפשפש במה שנעשה, בחרו פקידי הסעד לחוק האימוץ לנסח תסקיר מוגזם ומגמתי ולהגיש בקשה יוצאת דופן – שמא כדי לסחוף גם את בית המשפט לדרך העקלקלה בה הובלו הענינים כבר מההתחלה.

 לא היה זה המקרה היחיד שבו נוכחתי בהשלכת האיום, הגלום בעצם התערבותן של פקידות האימוץ, על ההורים. במקרה אחר, אלימותו של אב כפי פקידת אימוץ הוצגה לבית המשפט כהנמקה לטענה שאין לאפשר לו לבקר את בתו. (אמצ 34/97 הי"מ נ' פלונית ואח', תק-מש 99(2) 121 (1999).

 הבת, רויטל, נלקחה מידי אמה מיד עם לידתה; לאביה נודע על קיומה רק במהלך הדיון בבקשת המדינה להכריז עליה בת אימוץ משום שאין ביכולתה של האם לגדלה. רויטל שהתה אצל משפחה אומנת חסויה, שאליה הועברה על ידי השירות למען הילד, ואביה נפגש עמה בקביעות במשרדי השירות.

 כאשר רויטל היתה בת שבעה חודשים ראיתי אותה לצורך הערכת יכולתו של אביה לגדלה בביתו.

 בחוות הדעת שהגשתי לבית המשפט כתבתי שמצבה של התינוקת מעיד על שעות רבות של שכיבה על הגב ללא ניע, באחורי ראשה היתה קרחת והפיגור בהתפתחותה בלט לעין: רויטל היתה פסיבית לגמרי, היא התבוננה בפנים שמולה אך לא עקבה אחריהם בעיניה, כשנשמט מידה צעצוע לא עקבה אחריו, וכשהוגש לה, לא הושיטה אליו את ידה (ראו, Selma Fraiberg: "Intervention in Infancy: A Program for Blind Infants". Journal of the American Academy of Child Psychiatry 10 (1971): 381-405: Sally Provence and Rose C. Lipton, Infants in Institutions, New York: International Universities Press, 1962).

 חודשים מספר לאחר מכן הגיש השירות למען הילד בקשה לבית המשפט להשתמש בסמכותו לפי חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופוסית, התשכ"ב-1962, ולאשר ניתוח השתלת עור בירכה של רויטל: מים רותחים נשפכו עליה בבית המשפחה האומנת וגרמו לה כוויות קשות.

 התקרית הוגדרה כתאונה.

 רויטל נשארה בטיפולה של אותה משפחה ולא נפתחה כל חקירה על ידי גורם חיצוני. להגדרת המקרה כתאונה, למרות האזהרה שהיתה מובלעת בתיאור סימני ההזנחה שעליהם הצבעתי חודשים קודם לכן, נוספה הדרך שבה השליכו פקידות האימוץ על האב את הפגיעה שהיתה גלומה בעצם הזנחתה של רויטל.

 במשך שבועות אחדים לא הותר לאב לראות את ירכה החבושה של בתו בעת ביקוריו, וכשהוסרה התחבושת הוא הזדעזע למראה הירך המעוותת וצעק: "זה מה שהכי טוב לילדה?" – שהרי זו ההנמקה שניתנה לו לכך שהילדה איננה נמסרת לחזקתו.

 פקידת האימוץ עזבה את החדר, וכשחזרה ניסתה להרים את התינוקת, הדף האב את ידה.

 בביקור הבא צפו בו, לדבריו, מאחורי מראה חד סטרית והציבו אדם שישמור עליו. לביקור שלאחר מכן נבצר ממנו להגיע, וכשטלפון כדי לבטלו נשאל כיצד הוא חושב שיוכל לגדל את בתו אם איננו מסוגל לקיים את ביקוריו אצלה. בשלב זה איים האב על פקידת האימוץ ואמר שיהרוג אותה.

 על כן נאסר עליו להיפגש עם בתו. כדי להעביר את רוע הגזרה כתב האב מכתב לבית המשפט ובו תיאר את שרשרת האירועים והתנצל לפני פקידת האימוץ על האיום שהשמיע כלפיה. הוא יחס את התנהגותו התוקפנית להרגשת ההשפלה והנרדפות שחש לנוכח יחסן של פקידות האימוץ כלפיו ולצער העמוק למראה הנזק שנגרם לבתו, והבטיח שאין ולא היתה לו כל כוונה לממש את איומיו.

 הסיפור מתאר אב שעומד לפני ירכה הפגועה של בתו הפצועה וזועק מעוצמת הכאב.

 איש מעובדי השירות למען הילד איננו מציע מילות נחמה או הרגעה שיש בהן כדי לבטא הכרה ברגשותיו של האב ואולי אף להודות באחריותו של השירות לפגיעה הקשה בתינוקת.

 האב מוצג כתוקף, כמי שיש להדוף את טענותיו ולהתגונן מפניו, וכשהדבר מעורר את זעמו והוא מאיים על פקידת האימוץ, השיטה מוכתרת בהצלחה: האב אכן מתנהג בצורה אלימה ומאיימת ובית המשפט מורה להפסיק את ביקוריו אצל בתו.

 לא כך היה במקרה של ילדי משפחת זיו. הבקשה לקיים את הדיון בלא נוכחות ההורים לא נענתה על ידי בית המשפט, וזו לשון ההנמקה:

 אכן אין צורך להכביר מילים לעניין החומרה שבה רואה בית המשפט תקיפה של עובדי ציבור ולענין זכותם להעיד בבית המשפט באופן חופשי ללא חשש ופחד, זכות שחובתו של בית המשפט להגן עליה מכל משמר.

 מנגד עומדת זכותם של המשיבים, בעלי דין שמבקשים לקחת מהם את היקר להם מכל – לשלול מהם את הורותם על ילדיהם לצמיתות, להיות נוכחים בדיון ושענינם יוצג בפני בית המשפט בצורה המיטבית!… זכותו של בעל דין להיות נוכח בדיונים בענינו הינה זכות יסוד חוקתית!… זהו אינטרס ציבורי של בית המשפט להגן עליו.

 לפיכך, משנטען  כי זכות זו מתנגשת עם זכותם של עדים לשלומם ובטחונם נקבעו בהחלטה הסדרים מיוחדים לשמיעת העדויות.

 בית המשפט הסכים שהעדים יופיעו מאחורי פרגוד, אולם הפרגוד הוסר במהלך הדיונים. הנימוק לכך הובא בפסק הדין:

 האם הצטנפה בפינת האולם ודי היה להתבונן באופן ישיבתה ובחוסר האונים ששידרה כדי להיווכח שלא הפחד מנוכחותה הוליד את הבקשה יוצאת הדופן.

 גם העדים שעלו לדוכן בזה אחר זה העידו כי מדובר באשה פסיבית, שקטה ומאופקת, כי אין הם חוששים ממנה וכי לא טענו כך בשלב כלשהו!… בהסתכלות לאחור קשה להשתחרר מן הרושם כי הבקשה האמורה נועדה בעיקר לצורך דרמטיזציה ויצירת הדה-לגיטימציה לגבי המשיבים שתעמידם במצב נחות וקשה כבר מלכתחילה.

 ואמנם נדרשה דרמטיזציה כדי לשכנע את בית המשפט בנכונותה של עמדת השירות למען הילד, לפיה לילדים צפויה סכנה אם יוחזרו לאמם.

 בא כוח היועץ המשפטי לממשלה טען שהבקשה להכריז על הילדים בני אימוץ הוגשה על דעת כל שירותי הרווחה שהיו מעורבים בפרשת האימוץ.

 נסיונו להפגין עמדה אחידה הנחה את הדרך שבה יצג את עמדת המדינה. כך, למשל, מנהלת מחלקת הרווחה במקום מגורי האם, שהוזמנה להעיד מטעמו, הסבירה בעדותה את תוכניתה של המחלקה, שנועדה לוודא שהחזרת הילדים לרשות האם תלווה ברשת ביטחון.

 למשמע דברים אלה ביקש בא כוח היועץ המשפטי לממשלה להכריז עליה כעל עדה עוינת, וב תשובה על התמיהה הגלויה שביטאה השופטת ענה: "…לא הייתי יכול לצפות מראש מה העדה תאמר היום. לאור התוכן של העדות שלה היום יש מקום להכריז עליה עדה עוינת לצורך חקירה יותר רחבה".

 העדה אף סיפרה על דיון בוועדה העליונה, שהמקרה הובא לפניה במטרה ליישב את המחלוקת שבין מחלקת הרווחה המקומית לבין השירות למען הילד בדבר אימוצם של ילדי משפחת זיו:

 "הדיון היה סוער, היה בטונדה גבוהה מאוד… שמעתי הערה שאם יהיו תוכניות כאלה בקהילה אז יקטן מספר הילדים לאימוץ והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ".

 "ובכך לא היה די", ממשיך פסק הדין.

 כשהורה בית המשפט שכל החומר המתייחס למשפחת זיו המצוי בתיק לשכת הרווחה במקום מגורי האם יועמד לעיונם של עורכי הדין של ההורים, הוברר כי:

 "בא כח המבקש (השירות למען הילד) עשה דין לעצמו. הוא הגיש העתק תיק הרווחה (מהלשכה במקום מגורי האם) תוך שהועלמו ממנו פרוטוקולים של שני דיונים שנערכו בענין הקטינים… משקובלו המסמכים הוברר כי לא ב"תרשומת פנימית" מדובר ולא ב"מכתב בין עורך דין ללקוח", אלא בפרוטוקול של דיונים שקוימו בשירות למען הילד ביחד עם עובדים סוציאליים (במקום מגורי האם), עובדי בית הילדים וכן בא כח היועץ המשפטי לממשלה… בא כח היועץ המשפטי לממשלה צירף לבקשה להכרזת הקטינים ברי אימוץ פרוטוקולים לא עדכניים, בהנחה – כך נראה – שלא יתגלה כי הפרוטוקולים של אותם דיונים ממש שהתקיימו במועדים מאוחרים יותר – מצביעים על מצב שונה בתכלית.

 בפרוטוקולים שהועלמו נרשמו התנגדויותיהן של עובדות לשכת הרווחה במקום מגורי האם להגשת הבקשה להכריז על הילדים בני אימוץ. התנהלותו של בא כח היועץ המשפטי לממשלה בתיק זה גררה החלטה מיוחדת של השופטת, המתריעה מפני מצב של היעדר הגנה לילדים הגלום בייצוג בלתי הולם מצד המדינה:

 צר לי שזו היא עמדת בא כח היועץ המשפטי לממשלה. לפחות בשניים שונים תיקי האימוץ מתיקים אזרחיים רגילים המונחים לפתחו של בית המשפט. כאן המבקש הוא היועץ המשפטי לממשלה וכאן מאפשר החוק המצאת מסמכים על ידי המבקש הכוללים גם מסמכים שאינם קבילים בבית משפט אזרחי רגיל ובמשמע מצורפים לבקשה להכרזה על קטין כבר אימוץ תסקירים המכילים עדויות שמיעה, התרשמויות וכן מסמכים שעל פניהם לא תמיד ניתן לברר מי כתב אותם, מה היו נסיבות כתיבתם, מה היו המניעים שמאחורי הכתיבה, האם היו מניעים אלו כשמדובר בהליך שאמור להיות ההליך שתוצאתו הינה התוצאה הקשה ביותר במסגרת ההליכים שבית המשפט מצווה להכריע בהם.

 ההנחה שבבסיס האפשרות הזאת היתה שאמנם כשמוגשת הבקשה על ידי היועץ המשפטי לממשלה ולא על ידי גוף אינטרסנטי כלשהו הרי ששיקוליה יהיו שיקולים טהורים. לא זאת אלא שתפקידו הינו להאיר את עיני בית המשפט ולהביא בפניו את מכלול החומר על ההתלבטויות, על השיקולים לכאן ולכאן, על מנת שיהיה בפני בית המשפט להכריע במחלוקת הקשה העומדת בפניו בהסתמך על התמונה המלאה של המצב.

 אינני סבורה שתפקידו של היועץ המשפטי מצטמצם בהבאת עמדתו של השירות למען הילד בלבד ואם אמנם קיימת מחלוקת בשאלה גורלית שכזו, קשה לצפות שהמשיבים שהינם ההורים הביולוגיים יפעלו כשידיהם כבולות כשמצד שני יהיה מונח חומר שיכול שיש בו כדי להביא בפני בית המשפט שיקולים לטובתם וחומר זה יהיה חסוי מבית המשפט מתוך שיקולים צרים של הצד שכנגד.

 ייצוג המדינה באמצעות הלשכה המשפטית של משרד הרווחה שנמצאת בקשרי עבודה הדוקים עם פקידות האימוץ, ולא על ידי פרקליטות המדינה, כנהוג בנוגע למשרדי ממשלה אחרים (ראו החלטתו של השופט דרורי, ע"מ 707/05 הי"מ נ' אב לא ידוע, פסקה 6 (לא פורסם), נמצא במאגר נבו (ניתן ב- 14.4.2005); "אין כאן מקום להאריך, אך לא אוכל לסיים את חוות דעתי מבלי להביע עמדה , אם כי באופן ראשוני, ביחס לדרך של ייצוג עמדת המערער בתיק זה. המערער על פי שמו, היועץ המשפטי לממשלה, אמור לשקף את אינטרס הציבור כולו, בעוד שבערעור זה ניתן היה, ללא קושי רב, להבחין כי היתה העדפה ברורה של ההורים הפוטנציאליים לאימוץ, כולל הערכות עתידיות לגבי היקף האימוצים, שהשפיעו על הטיעון של ב"כ המערער, וזאת במקום לשקול את הזכויות הבסיסיות של ההורים, ובמקרה זה של האבות שאינם ידועים, אך ניתנים לאתור. יהיו דברים קצרים אלה מעין "הערת אזהרה,, אשר ייתכן ויהיה מקום בעתיד לפתחה לכללים מעשיים בדבר הגורם המייצג את אינטרס הציבור במקרים כגון דא, כאשר לשירות למען הילד יש "סדר יום, משלו, אשר לטעמי, לא אחת, מאפיל על מבטו הרחב של היועץ המשפטי לממשלה המיוצג על ידי אנשי הלשכה המשפטית של משרד הרווחה, המצויים בקשר קבוע ורצוף עם השירות למען הילד, ורואים עצמם כעורכי דין של שירות זה.), יוצר חזית אחידה שיש בה כדי לאיים על עמדתו של ההורה בהליך המשפטי ולהציגו כמי שיש להוציאו אל מחוץ ל"אוכלוסיה הנורמטיבית".

 מקומם של הילדים בתפיסת המנגנון ההורי

 הענקת משמעות מפלילה ל"היעדר מסוגלות הורית" מציגה את כל ההורים שהמדינה מגדירה כ"נשאים" של לקות זו כמי שעצם הקשר אתם מסכן את ילדיהם.

 לפיכך הילדים מוצאים בתוקף צו חירום למקום חסוי וקשריהם עם הוריהם מתקיימים באמצעות פקידות האימוץ.

 מערכת האימוץ העניקה לפקידות האימוץ עוצמה רבה: הן משמשות "צד" בהליך המשפטי שמבקש להכריז על הילדים בני אימוץ, ובה בעת הן "שומרות הסף" של הקשר שבין ההורים לילדיהם, לאחר שהללו הועברו כאמור לחסותן בתוקף צו חירום.

 ביכולתן להבנות את הקשר שבין ההורים לילדים בדרך המאשרת את ההנחה שקשר זה מסוכן לילדים ותומכת בבקשתן להכריז עליהם בני אימוץ.

 פסק הדין בענינם של ילדי משפחת זיו חושף כיצד פעלו פקידות האימוץ במקרה זה:

 בדיון הראשון, כאמור, העלה בא כוח המבקש (השירות למען הילד) את הטענה שיש להפסיק לאלתר הביקורים, זאת מאחר"… (ש) לאור הראיות שצורפו לבקשה הצטיירה תמונה של נזק שנגרם לקטינים עקב הביקורים שהתקיימו בעבר.. החלטת בית המשפט לא להפסיק הביקורים (שממילא, כפי שהתברר בהמשך – גם לפני הגשת הבקשה לא קוימו – ולו במתכונת של אחת לחודש כפי שנקבע), נשארה בבחינת אות מתה… עם ההתקדמות בדיונים בתיק החלה להצטייר מתוך העדויות שנשמעו תמונה לפיה אותו דפוס של טרפוד הביקורים והערמת קשיים על האם התקיים מן הרגע בו הוצאו הילדים מן הבית… ואף זאת, גם במיטת סדום האמורה – ביקור אחד בחודש, למשך שעה אחת, לשלושה ילדים – שלעיתים מזומנות בוטל מסיבות כאלה ואחרות – לא ניתנה לאם הזדמנות נאותה לתקשר עם ילדיה: מהתיאורים שהובאו בענין עולה כי נעשה כל מאמץ כדי לערער ולהחליש את הקשר בין הילדים למשפחתם.

 ייתכן, כמובן, שהמרחק הגיאוגרפי הרב בין מקום מגורי האם לבין בית הילדים לא נקבע מתוך כוונה להקשות על האם לקיים את הקשר עם ילדיה, אך ודאי שהוא היה גורם לא מבוטל ביכולתה לקיים את ביקוריה בעיתוי שקבעו הרשויות. באת כח האם מסרה מפיה שרציפות המפגשים הקודמים נקטעה שוב ושוב.

 כך, לדוגמה, לאחד המפגשים נאלצה האם להגיע באיחור משום שהמונית שבה נסעה היתה מעורבת בתאונת דרכים, אך מבית הילדים נמסר לה שאין ביכולתם להתארגן למפגש בשעה מאוחרת יותר והמפגש הבא יתקיים רק חודש לאחר מכן – כלומר, בפער של חודשיים בין ביקור לביקור. מפגש אחר נדחה גם הוא בחודש מאחר שבמועד שנקבע נאלצה האם לטפל בדחיפות בשיניה, שוב נוצר פער של חודשיים.

 לילדים לא הוסבר שביקורי האם נדחים בשל הכללים של בית הילדים, משום ש"הסברים טכניים אינם מה שילדים צריכים", לדברי הפסיכולוג.

 אלא שילדים צריכים את ביקוריה הרצופים של האם; ספק אם תכיפות של ביקור אחד בחודש יכולה להעניק להם תחושה של ביטחון בקשר של אמא אליהם, אבל כאשר לכך נוסף גם ביטול הביקור המובטח, הילדים עלולים להרגיש נטושים. כדי להגן עליהם מפני הרגשה כזו אפשר היה להציע לאם מועד קרוב, בימים שלאחר הביקור שנדחה, במקום לבטלו.

 אלא שהדרך שבה תופסים הילדים את הקשר עם ההורה, המובנה על ידי משטור הפגישות, מובאת כהצדקה להחלטות של עובדי השירות למען הילד ולא כדי לבחון אותן – שהרי, כאמור, הערכת המנגנון ההורי איננה מתייחסת לקשר של הילדים להורים, ומאחר שכך, גם ההשפעות של התערבות השירות למען הילד על הקשר הזה אינן נבחנות.

 עם הפעלת המידור בין הילד להורה נתפס ההורה בעיני הילד כחסר אונים.

 בשל הניכור והזרות שמחלחלים ליחסים בין ההורים לילדיהם, ובשל נוכחותם של המטפלים במפגשים ביניהם, ההורים אינם נתפסים בעיני הילד ככתובת שהוא יכול לפנות אליה ולתנות את צרותיו, בין אמיתיות ובין מדומות.

 כזכור, במקרה של משפחת זיו, הדוח של הפסיכולוגית הציג את התנהגות הילדים כלפי אמם ואת העובדה שלא פנו אליה בעת הפגישות כעדות לחוסר קשר.

 גם אם נתעלם מאירועים קשים במקומות קלט שבאחריות השירות למען הילד, לילדים יש תמיד קשיי הסתגלות.

 ההורה מוצג לפני הילד לא כמי שיכול להגן עליו ולתמוך בו מול המסגרת שבה הוא נמצא (כפי שעושים הורים רבים, למשל כלפי בית הספר שבו לומד ילדם) אלא – ובעיקר – כמקור סכנה.

 לילדים מועבר המסר שהקשר עם הוריהם מזיק להם, שאילולא כן, מדוע ההורים אינם מבקרים אותם במקום מגוריהם אלא במשרדים מנוכרים וקרים? מדוע הפגישות אתם מתקיימות תחת פיקוח?

 סיפורם של ילדי משפחת זיו מצביע על הסכנה הגלומה בעצם המידור בין הילדים לבין אמם, כפי שעולה מניסוח החלטת בית המשפט:

 מנהלת בית הילדים תיארה את מצבם של הילדים כך: "הילדים נמצאים שנה ושלושה חודשים בבית המעבר. הזמן פעל בחלקו לטובתם. בחצי השנה האחרונה יש התדרדרות במצב הילדים הגדולים במיוחד במצבו של הגדול… בן חמש וחצי ילד חכם, אינטליגנט… מבחינה רגשית נמצא בייאוש טוטלי, סימני דיכאון ותופעות אלימות כלפי הילדים וכלפי עצמו. מצבים שבהם נמצא בהשתוללות גמורה… הסכנה הן כלפי עצמו והן כלפי ילדים. כשלא משתולל יש התכנסות בתוך עצמו. עיניו בוהות ועצובות. כמו כן הפנטזיה שהתעוררה אצלו כתוצאה מהביקורים של האמא שנעשו יותר סדירים יתכן וערערה את הבטחון שלו".

 גם במצבים המתדרדר והולך של הקטינים לא היה כדי להדליק איזו שהיא נורה אדומה אצל פקידי הסעד לחוק האימוץ, וכשהעובדת הסוציאלית (ממקום מגוריה של האם) מציינת כי "שעה לשלושה ילדים זה לא מספיק זמן לחלק את תשומת הלב" וחוזרת על בקשתה של האם לראות את הקטינים פעם בשבועיים, תגובתה של פקידת הסעד הראשית לחוק האימוץ הינה: "מציעה שהביקורים לא ישתנו בשל התגובות הקשות מצד הילדים…" (ואיש לא גילה את אוזנה שמא מצבם הקשה של הקטינים מתדרדר עקב ההפרדה הקשה בינם לבין משפחתם).

 הגדרת הורים שנכשלו לדעת השירות למען הילד כנטולי "מסוגלות הורית" והדרתם מחיי ילדיהם נעשות בשם "טובת הילד" – אלא שהילד נעדר מהן.

 מצבו משמש כ"הוכחה" לעמדת המדינה אך מעמדו כעד נשלל ממנו, וגם כשקולו מצליח להבקיע את חומת הסודיות והוא מביע את משאלתו לחזור אל משפחתו, נציגי המדינה שהופקדו על טובתו והגנתו ממהרים לבטל את משמעות דבריו.

 כינוי משאלתו של יצחק לחזור הביתה כ"פנטזיה" משתיק את עדותו ומתכחש למשמעות העמוקה של הקשר עם האם ושל החשש מפני היעלמותו – חשש שבעת הליך ההערכה שקיימתי צף ועלה לא רק אצל יצחק אלא גם אצל גלית, כפי שאתאר בהמשך.

 ההתדרדרות במצבם היה בה כדי להצביע על הפער, שנגרם בעקבות המגמה להשתיק את עדותם, בין המציאות שנוצרה ובין יכולתם לבטא את רצונם לתבוע את השבת הקשר עם אמם. (ראו בהקשר זה את דבריו של אופיר: "הגדלה מכוונת של הפער הזה [בין הרגשת האובדן לבין היכולת לבטאו] היא סוג של התעללות" (לשון הרע, עמ' 48)).

 תיאור משאלתו של יצחק כ"פנטזיה" מעיד כאלף עדים על כך שבעיני המטפלים, ניתוק הילדים מאמם כבר היה בגדר עובדה מוגמרת, אף כי  בית המשפט, שרק הוא מוסמך לקבוע זאת, עדיין לא הכריז על יצחק בר אימוץ.

 באותה עת, המשאלה לחזור הביתה לא היתה פנטזיה משום בחינה שהיא, אך הגדרתה ככזו שירתה את ההתכחשות לאובדן שהיה בהיעלמות הקשר שלו עם אמו, שנגרמה בשל משטור פגישותיו עם האם.

 על כך אמר בית המשפט בין היתר: "גם הבקשה להפסקת הביקורים נומקה ב"טובת הילדים", אף כי בשום שלב לא הוסבר לבית המשפט מדוע "טובתו" של הקטין מחייבת ניתוקו ממשפחתו ומאמו, ואף כי לא הועלתה הטענה כי האם מזיקה לקטינים או פוגעת בהם באופן כלשהו) והרי "טובת הילד" אינה 'מנטרה', והיא בוודאי אינה יכולה לשמש 'עלה תאנה' לכל בקשה או צידוק לכל מעשה או מחדל".

 לדידו של השירות למען הילד, ההחלטה נעשתה כבר בעצם הוצאת הילדים מן הבית, ולא אצה לו הדרך להגיש בקשה להכריז על הילדים בני אימוץ אלא לאחר ששהו 21 חודש במסגרת שנועדה לכל הדעות לשהייה זמנית בלבד.

 דומה שמתן ההיתר לפגישות עם ההורים נועד ליצור אצל בית המשפט את הרושם שהמדינה מכבדת את סמכות בית המשפט להחליט בענינם של הילדים, אך הדרך שבה מתקיימות הפגישות מבטיחה שעד שיגיע בית המשפט להחלטה יפגע הקשר של הילדים להורים ללא תקנה.

 על כך שהחוק הפקיד את היחסים שבין ההורים לילדיהם בידי גוף בעל ענין, מעצם הגדרתו כצד בהליך משפטי, אמר בית המשפט:

 ההתרשמות מהמקרה דנן כמו גם מתיקים אחרים שעניינם בקשה להכרזת קטין בר אימוץ) הינה כי "הכשרת" הקטין לאימוץ נעשית מרגע הוצאתו מן הבית באופן שכשמגיע שלב הדיון וההכרעה, לא פעם כבולות ידיו של בית המשפט, שכלים להחזרת גלגלי הזמן אחורנית לא ניתנו בידו.

 נושא הביקורים הפך להיות כלי בידי השירות למען הילד להשגת המטרה האמורה.

 אם ההורה איננו מגיע, נטען נגדו כי הוא מזניח את הקטין ואינו מגלה ענין בו, אם הוא מאחר נטען שהמעון אינו יכול להתארגן בכל שעה וההורה נשלח לביתו כלעומת שבא, וכשבכל זאת מתאפשר הביקור, נעשה הדבר כשעיניים זרות בוחנות כל תנועה וכל אמירה.

 תכופות נדמה שיותר משהוצאת הילד מרשות הוריו מכוונת להגן על טובתו של הילד, היא מכוננת להגן על הדימוי האידיאלי הרואה בהורות הליך טבעי.

 הורים שכשלו, לדעת מערכת האימוץ, מופללים ומוצגים כנעדרי "מסוגלות הורית" משום שבהתנהגותם הם מנפצים את הדימוי הזה.

 תפיסת ההורות כביטוי לפתרון במאבק ההישרדות של ההורה

 תפיסת יכולתו של ההורה כמנגנון "טבעי", "נורמלי", מאפשרת להתעלם מן ההקשר שבו פועל ההורה, מתנאי חייו ומהשפעת הילד עליו, ולהציג את "המסוגלות ההורית" כקבועה וככזו שאיננה ניתנת לשינוי.

 תפיסה חלופית עשויה לראות בהורות פתרון לקונפליקט בין הצורך של ההורה להיענות לדרישות שמציב לפניו הילד, ואשר מדלדלות את משאבי ההורה, לבין הצורך של ההורה לשמר את המשאבים הללו כדי ליצור תנאים מתאימים לגידול הילד ולקיום המשפחה בכלל וכדי לנהל את חייו בדרך הטובה ביותר האפשרית לו.

 שינוי בתנאים שבהם מתקיימת ההורות, לרבות התבגרות של הילד והתפתחותו, יכול לחולל שינויים גם בפתרון שההורה הגיע אליו.

 מאבק ההישרדות של ההורה מובנה אל תוך ההורות והוא נחשף, למשל, כאשר להורה אין תנאים הולמים לגדל את ילדיו, או כאשר הילד מציב בפני ההורה דרישות מיוחדות, כגון אלו שמציבים ילדים "מאותגרי התפתחות".

 הצגת הילד כמי שמדלדל את משאבי ההורה נוגדת את ההשקפה הרווחת (והאידיאלית) הרואה בילד יצור רך התלוי לחלוטין בטיפולו של ההורה, אבל היא עולה בקנה אחד עם מחקרים המצביעים על הילד כמי שמציב בפני ההורה דרישות בלתי מותנות לטפל בו מרגע הולדתו.

 בד בבד, הגדרת ההורות כמאבק הישרדות מערטלת אותה מדימויה כיכולת טבעית היוצאת מן הכח אל הפועל עם הלידה וההולדה, דימוי שיש בו יותר מקורטוב של אידיאליזציה.

 ואולם, הגדרת ההורות כמאבק בין היענות לצורכי הילד לבין הצורך של ההורה לשמר את משאביו מעמידה במרכזה את השיקולים המנחים את ההורה בפתרון הקונפליקט ומנכיחה הן את ההורה והן את הילד כסוביקטיבים.

 לשם כך נדרשות ידיעה והבנה הן של חייו של ההורה, הן של המשאבים האישיים העומדים לרשותו והן של הדרישות שילדו מציב לפניו.

 ילדים שונים זה מזה בדרישותיהם וביכולתם לבטא אותן ואת עוצמתן, והורים שונים זה מזה ביכולתם להבין את דרישות ילדיהם ולהגיב עליהן.

 מעגל יחסי הגומלין שנוצר בין ההורה לילד מבטא את השפעת דרישותיו של הילד על ההורה ואת השפעת הפתרון של ההורה על הילד ועל דרישותיו.

 תפיסת יכולתו של ההורה כפתרון למאבק ההישרדות שלו מחייבת אפוא גם האזנה לקולו של הילד, וכך, עמדת הסובייקט של הילד, כמו זו של ההורה, זוכה אף היא בהכרה. הבנת יכולתו של ההורה כפתרון הקונפליקט הגלום בהורותו מחייבת התיחסות הן לביטויים של הורות מגנה ומטפחת והן לביטויים של הורות פוגעת העלולה לסכן את הילד, אך אלה אינם מוצאים מתחום הנורמליות אל תחום הפתולוגיה.

 ועם זאת חשוב לציין שההתמקדות בפתרון שההורה הגיע אליו מציבה קושי בפני הנסיון לחזות שינוי בעתיד ביכולתו של ההורה לגדל את ילדו, כפי שמתנה החוק.

 שינויים בתנאי חייו של ההורה בעתיד ובדרישותיו של הילד הגדל ומתפתח, והשפעתם על ההורה – כל אלה אינם ניתנים לניבוי, לעומת יציבות במבנה אישיותו של ההורה.

 קושי זה מחייב זהירות רבה בהסקת המסקנות הנדרשות.

 השפעתם של תנאי החיים שבהם מתפתחת ההורות באה לידי ביטוי בדבריו של בית המשפט בנוגע לילדי משפחת זיו. לאחר שחזר והציג את ההיסטוריה של בני הזוג ושל חייהם המשותפים, כפי שזו הוצגה בתסקיר של פקידות האימוץ, התמקד בית המשפט בהשפעתה על האם:

 המשיבה, ילדה – נערה, שנקלעה למצב בלתי אפשרי, ונותרה לא פעם ללא מזון או ציוד ביתי בסיסי, רחוקה ומנותקת ממשפחת המקור שלה, התכנסה בתוך עצמה ונראה כי גילה ומצבה חברו יחד ונתנו אותותיהם גם במצב הילדים.

 המשיבה התקשתה לטפל בילדים ובמיוחד התקשתה להגן על עצמה ועליהם מזעמו והתפרצויותיו האלימות של המשיב.

 מהנספחים שצורפו לבקשה עולה כי הקטינים עברו גלגולים רבים עד שהוגשה הבקשה להכריזם בני אימוץ, כאשר בינתיים הם שוהים מחוץ לבית המשיבים לסירוגין למשך תקופות ארוכות.

 בינתיים (כעבור כחצי שנה), לאחר שהילדים הוחזרו לביתם (נעצר המשיב ולכאורה סביר היה להניח שזהו הזמן להשקיע באם ולחזקה. דא עקא, מטעמים שפשרם לא הוברר לי, דווקא משנעלם הגורם העיקרי לסבל ולמצוקה הוחלט כי יש להוציא את הקטינים מרשות אמם.

 האם, בצור לה, שלחה את שני הילדים הגדולים יותר (למקום מגורי הוריה), ולגבי הילד הקטן הגיעה עם גבר אחר וטענה שזהו אביו, שמא בכך תרחיק מעליה את רוע הגזירה. ואולם בכל אלו לא היה מועיל. הילדים נתפסו והוצאו מרשותה בסיוע כוחות משטרה והועברו לבית הילדים.

 יצוין כי צווי הנזקקות וצווי ההוצאה ממשמורת הוצאו על ידי שופטים שונים בבתי משפט במקומות שונים והוארכו ללא דיון מעמיק (או ללא דיון כלל) תוך הסתמכות על דברי פקידי הסעד – שלכאורה נראה כי לא תמיד היו מאוזנים ומדויקים (כך, למשל, מעוררת תמיהה הצהרתה של פקידת הסעד בבית המשפט (במקום מגורי האם), כי "אין התנגדות מצד המשפחה המורחבת להוצאת הילדים מרשות האם!", אף כי הסתבר כי בה בעת הוחבאו הילדים על ידי המשפחה המורחבת והאם אף נעצרה על שלא גילתה את מקום הימצאם – הכל כדי למנוע הוצאתם מהבית).

 מאז העברת הקטינים לבית הילדים (במרכז הארץ) ועד להגשת הבקשה להכרזתם בני אימוץ אושרו בקשות פקידות הסעד ללא דיון עניני – שמא בהסתמך על האמון הרב בפקידי הסעד.

 גם נושא הביקורים ושמירת הקשר עם ההורים במהלך תקופה ארוכה זו הושאר על ידי בית המשפט לקביעת פקידי הסעד, ובכל פעם שהוארך צו החרום צוין בהחלטה כי "הביקורים, מקומם ותוקפם יקבע על ידי פקידת הסעד".

 ההבדל בין תיאור האירועים בפסק הדין לבין התיאור שהוצג בתסקיר של פקידות האימוץ איננו רק בהדגשים השונים שניתנו לעובדות אלא גם בהסבר לכשלונה של האם.

 בפסק הדין האם מוצגת לא כמי שמונעת על ידי "מנגנון הורי", אלא כסוביקט, כאישה צעירה שהמצוקה אליה קלעה את עצמה בחפזונה לקשור את חייה בחיי בן זוגה שיתקה אותה, ובשל כך לא הגנה על ילדיה ולא דאגה לסיפוק צורכיהם.

 קשיי ההתנהגות של הילדים מיוחסים בפסק הדין לא רק לאלימות של האב ולחוסר האונים של האם אלא גם לאי היציבות בחייהם, לאחר שהוצאו על ידי שירותי הרווחה למשפחות אומנות.

 הוצאתם מחזקת האם בתוקף צו חירום והעברתם לחזקת השירות למען הילד, המוצגות בתסקיר של פקידות האימוץ כעובדות גרידא, כאילו היו אירוע סתמי נוסף בשרשרת האירועים, מתוארות בסיפורו של בית המשפט כדרמה. מעצרו של האב האלים נתפס על ידי בית המשפט כרגע שבו נוצר סיכוי לשינוי ביכולתה של האם להיענות לצורכי ילדיה – והנה, דווקא ברגע זה הוציאו שירותי הרווחה את הילדים מחזקתה.

 השימוש החוזר בפתרון של הרחקת הילדים מן הבית, גם ברגע שהיה עשוי להיות נקודת מפנה, כשהאם התנערה מן הפסיביות שאפיינה אותה עד אז ונלחמה כלביאה להחזיק בילדיה, נהפך לתכלית המצדיקה נקיטת צעד שאי אפשר להגזים באיום הטמון בו בעיני הילדים:

 האם נעצרה בידי המשטרה והילדים הוצאו בכוח ממקום המסתור שמצאה להם משפחתם כדי למנוע את ניתוקם ממנה.

 הפעלת צו החירום אינה מוצגת בפסק הדין כאמצעי להגן על הילדים אלא כנקודה שבה החל תהליך שלילת מקומה של האם בחייהם. ואכן, הפסיכולוג שטיפל בילדי המשפחה בהיותם בבית המעבר נימק באוזניי את התנגדותו להחזרת הילדים לאמם בטענה ש"לילדים אין כל בטחון בהגנתה של האם" – אבל הוא לא קישר בין הדרך שבה הורחקו הילדים מאמם לבין מה שהוא תיאר כ"חוסר הבטחון" שלהם באמם, שהרי כיצד יוכלו לבטוח בה ובכוחה להגן עליהם כשנסיונה להחזיק בהם נכשל מול כוחן של פקידות האימוץ?

 ההתכחשות למשמעותו ולחשיבותו של הקשר בין האם לילדיה היא שהנחתה את משטור היחסים ביניהם; לפיכך, בבואי להעריך את יכולתה של האם, היה עלי לנסות ולחדור מבעד למסך ההתכחשות.

 הוראת בית המשפט לקיים רצף של פגישות, שניתנה עוד לפני שקיבלתי עלי לשמש כעדה מומחית, סללה לפני את הדרך.

ילדים החיים מחוץ למשפחתם, קובץ pdf

One comment

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.