טראומת מרכזי הקשר, תחקיר נעמה לנסקי, מיכל יעקב יצחקי

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/PxMec-3bW

טראומת מרכזי הקשר – תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יצחקי

"ברגע הפכתי להיות 'אבא אלים שמטריד מינית את בתו'" • עדויות ממרכזי הקשר

פשעי משרד הרווחה – טראומת מרכזי הקשר – ישראל היום – פברואר 2014 – הכתבה המלאה בקובץ PDF

טראומת מרכזי קשר תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יצחקי
טראומת מרכזי קשר תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יצחקי

בכל יום ראשון, לקראת השעה שלוש, היה גילי מסיט הצידה את כל עיסוקי חייו וממהר אל מרכז הקשר שבעיר מגוריו. הוא ידע שאסור לו לאחר, כי עומדת לרשותו רק שעה אחת בשבוע. 60 דקות. 3,600 שניות, ולא שנייה אחת יותר, כדי להיות עם בתו היחידה, בת החמש וחצי.

אם יאחר, יאבד כמה שניות של להיות איתה, ואת זה הוא בשום אופן לא יכול להרשות לעצמו. מה גם שהוא עלול להיענש. מישהו עשוי לקבל את הרושם השגוי שלא אכפת לו, או שהוא לא אבא אחראי מספיק, ולבטל כליל את שישים הדקות האלה, שהוא מחכה להן ורק להן במשך כל השבוע. שלפניהן ואחריהן החיים שלו תפלים, ריקים ועצובים.

אז הוא היה מקדים, תמיד. בשעה שלוש בדיוק היה נכנס בשערי מרכז הקשר, פוסע בשביל הגישה כשמצלמות מתעדות את צעדיו. בכניסה היה נבדק באופן יסודי על ידי מאבטח חמוש, עובר תחת גלאי מתכות ומתיישב לחכות לילדה בחדר האחד ששימש עוד הורים המנותקים מילדיהם. 
במרכז נאסר על גילי לחבק את בתו, לנשקה או ללחוש באוזנה הקטנה עד כמה הוא אוהב אותה ומתגעגע אליה, ושהיא הסיבה היחידה שהוא מוכן לסבול את הביקורים המשפילים האלה.
"בחדר היחיד שעמד לרשותנו ישב אבא נרקומן, כשבנו הקטן משחק על הרצפה, לידו ישבה אמא שהידרדרה לזנות ולסמים, ואני, אבא נורמטיבי שבחיים לא פגע בזבוב, אבל עם הגירושים הפך ברגע להיות 'אבא אלים שמטריד מינית את בתו', זה מה שטענה גרושתי.

"בשעה היחידה הזאת בשבוע שבה ראיתי את הבת שלי, כל מה שעבר לי בראש היה איך אני מצליח במקום ההזוי הזה, שלא שייך אלי או לחיים שלי, לקיים מפגש עם הבת שלי, שייראה הכי נורמלי שבעולם. ניסיתי לדחוס לתוך השעה הזאת את כל מה שאפשר.

"בגלל שתמיד יש עובדות סוציאליות במקום, שמפקחות עליך, מקשיבות ומתעדות כל מה שנאמר ומתרחש, המצאנו לעצמנו עם הזמן שפת סימנים, שתהיה רק שלנו. שני מצמוצים בעיניים זה 'התגעגעתי'. מצמוץ אחד ארוך וחזק: 'אני אוהב אותך'. וכשהילדה שלי היתה משפשפת את העיניים באגרופים הקטנים שלה, זה היה כדי להגיד לי שלא אדאג לה, שהכל יהיה בסדר. בפעם הראשונה שהירשו לנו לצאת לבד אל הגינה היא רצה אלי ואמרה לי, 'אבא, בוא נצא מהר ונתחבק חזק חזק, לפני שיגידו לנו שאסור'"

גילי (שם בדוי, כמו כל שמות הורי הקטינים המוזכרים בכתבה), בן ה־45, מצא את עצמו במרכז קשר בעקבות גירושים מרים מאשתו, כשבתו היתה בת חמש. הוא אדם מפורסם, שכולכם מכירים – מה שמעיד שהסיפורים האלה אינם פוסחים על אף אחד. בארבעת החודשים הראשונים אחרי הגירושים, עד שהוסדרו הביקורים במרכז הקשר, היה רואה את הילדה בקושי שעה בחודש.

"גרושתי התלוננה באוזני פקידת הסעד שאני נוגע בבת שלי באופן מיני. בהמשך היא הגישה נגדי שלוש תלונות במשטרה בטענה שאיימתי עליה. זימנו אותי לחקירה, אבל אפילו לא פתחו לי תיק. הבינו שהכל המצאה". ולמרות כל זאת, מרכז הקשר הפך למסגרת האבהות שלו למשך שנתיים.

כש־60 הדקות עם בתו היו מגיעות אל קיצן, היה גילי נותר בכיסאו בתוך מרכז הקשר, בעוד בתו יוצאת החוצה אל אמא שלה, שבאה לאסוף אותה. הסיבה: "נימוקי ביטחון ומניעת חיכוך בעת העברת הילדה מאביה לאמה". גילי נאלץ להמתין כעשרים דקות, "ואני לא יכול לשכוח את התמונה הזאת: אני מביט במסך הטלוויזיה במעגל סגור ורואה את הבת שלי הולכת בשביל ומתרחקת ממני, ויודע שהנה מתחיל עוד שבוע קשה של בכי, עד למפגש הבא".

מרכזי הקשר הופיעו בישראל בשנות התשעים, עבור הורים בלתי מתפקדים, שזאת דרכם לפגוש את ילדיהם, או עבור הורים שבשל טיעוני מסוכנות הוצאו ילדיהם אל מסגרות חוץ־ביתיות. עם השנים ועם עליית מקרי הגירושים, הפכו מרכזי הקשר לברירת המחדל של שירותי הרווחה ומערכת המשפט במקרים של סכסוכים קשים בין ההורים, מחלוקת על הסדרי ראייה, ותופעות של ניכור הורי: הימנעות או סרבנות של הילד לקשר עם אחד מהוריו, לא פעם בשל הסתה מצד ההורה השני. גם ילדים השוהים עם אמהותיהם במקלטים לנשים מוכות עשויים לפגוש כך את אביהם, וכן ילדים של הורים פגועי נפש, נרקומנים או אלכוהוליסטים.

מרכזי הקשר כפופים לשירותי הרווחה העירוניים ומאוישים בעובדים סוציאליים, שמפקחים על ההורים בעת המפגשים עם הילדים. לעיתים משרתות שם בנות שירות לאומי. המפגשים במרכזי הקשר מתחלקים לשלושה סוגים: מפגשים בפיקוח מלא, שבהם העובד הסוציאלי יושב ליד ההורה והילד לאורך המפגש כולו; מפגשים בפיקוח חלקי, שבהם נוכחותו הפיזית של העובד הסוציאלי אינה רציפה, או שהפיקוח נעשה מרחוק, באמצעות מראה חד־צדדית או טלוויזיה במעגל סגור; ומפגשים בלי פיקוח, שמתקיימים מחוץ לכותלי מרכז הקשר, כשהמרכז משמש רק נקודת מסירה והחזרה של הילד, כדי למנוע חיכוכים בין שני ההורים.

64 מרכזי קשר, 4,100 ילדים

בישראל פועלים לא פחות מ־64 מרכזי קשר. על פי נתוני משרד הרווחה, שאותם מציג המשרד מכוח חוק חופש המידע, עמד תקציב המרכזים בשנת 2012 על כארבעה מיליון שקלים וחצי. באותה שנה טופלו במרכזי הקשר 2,540 משפחות; כמעט 4,100 ילדים פגשו כך אחד מהוריהם או את שניהם. בממוצע, כל מרכז קשר משמש כ־65 ילדים למפגשים עם הוריהם.

בשנת 2004, לשם השוואה, היו בישראל 67 מרכזי קשר, אך טופלו בהם רק 1,774 משפחות, קרוב ל־3,100 ילדים. במילים אחרות: בתוך שמונה שנים זינק מספר המשפחות המטופלות במרכזי קשר בישראל ב־43 אחוזים. מספר הילדים שפגשו את הוריהם במרכזי קשר עלה ב־33 אחוזים.

התקציב של מרכזי הקשר בשמונה השנים האלה אף זינק יותר: ועלה ב־91 אחוז – מ־2.3 מיליון שקלים ב־2004, ל־4.4 מיליון ב־2012.

על פי ההוראות המפורטות בתקנון העבודה הסוציאלית (תע"ס) של משרד הרווחה, מרכז הקשר "נועד לבנייה והבנָיה מחדש של הקשר בין הורים לילדיהם. המגמה היא לבנות, במידת האפשר, תוכנית התערבות שתאפשר בצורה הדרגתית, לפי הצרכים והיכולות של הקטינים וההורים, לעבור מהסדרי ראייה במסגרת מוגנת להסדרי ראייה עצמאיים ללא פיקוח".

ההפניה אל מרכז הקשר נעשית באמצעות פקיד הסעד ובכפוף לצו בית משפט. יש מקרים שבהם בית המשפט מעניק לפקיד הסעד את הסמכות להחליט על משך הביקורים עד לחזרה להסדרי ראייה עצמאיים. אפשר להניח כי בראש מעייניהם של פקידי הסעד עומדת טובתם של הילדים, הצורך להגן עליהם ולנקוט זהירות מרחיקת לכת כדי שלא ייפגעו.

המפגשים במרכז הקשר נמשכים בשלב הראשון חצי שנה, ואז מתבצעת הערכה תקופתית ראשונה בין הגורמים השונים המלווים את המשפחה, כדי להחליט אם להמשיך בהם. אם מוחלט שהם יימשכו, מובא המקרה אחת לכמה חודשים לעיונה של "ועדת תסקירים", שבה נוכחים שני ההורים, נציגים של המחלקה לשירותים חברתיים, פקיד סעד מחוזי לסדרי דין ופקידי סעד נוספים, ולעיתים עובדים סוציאליים המלווים את המשפחה. בעת הכנת הכתבה שוחחנו עם הורים שפגשו את ילדיהם במרכזי קשר במשך שנים. המקרה הממושך ביותר שהובא לידיעתנו הוא של אב שפגש את בתו במרכז קשר במשך שש שנים.

"ברבים מהמקרים, ההורים יושבים בוועדת התסקירים בלי ייצוג", אומר עו"ד שחר שוורץ, המתמחה בדיני משפחה. "הזמן קצר וקצוב, ואנשים מרגישים שלא שומעים אותם. אחרי הוועדה, ההורים בדרך כלל לא מקבלים את סיכומי הפגישה. במקרה הטוב הם יראו את הדו"ח יומיים לפני הדיון בבית המשפט. במקרים רבים עורך הדין לא רואה את הדו"ח, והשופט נאלץ לעשות הפסקה של כמה דקות כדי לאפשר לעורך הדין ללמוד אותו".

הורים רבים, בעיקר אבות, וכן אנשי מקצוע שעימם שוחחנו, טוענים שהורה יכול למצוא את עצמו בקלות נשלח למרכז קשר – ללא צורך ושלא בצדק. על פי נתונים לשנת 2010, שנאספו על ידי "הקואליציה למען הילדים והמשפחה", ארגון הפועל למען אבות גרושים וילדיהם, בין 25 ל־33 אחוזים מכלל האבות המבקשים הסדרי ראייה נשלחו למרכזי קשר.

משרד הרווחה, לעומת זאת, טוען כי השיעור עומד על כ־15 אחוזים בלבד – 1,725 אבות מתוך 11,500 תסקירים שנערכו בעקבות גירושים.

לצורך ההשוואה: בארה"ב השיעור נע בין אחוז אחד לשניים, ובאוסטרליה הוא עומד על כשלושה אחוזים. יצוין כי משרד הרווחה לא נענה לבקשתנו לקבל נתונים מספריים מדויקים הנמצאים בידיו, על הפילוח המגדרי ועל סיבות ההפניה אל מרכזי הקשר. 

"בכל מצב שבו יש התנגדות של האם להסדרי ראייה רגילים בין הילד לאב, האב מופנה אוטומטית למרכז קשר", אומרת ד', שבמשך שנים הועסקה כעובדת סוציאלית במרכז כזה.

"לצערי הרב ראיתי מקרים של אבות נורמטיביים לחלוטין, שלא היוו שום סכנה לילדים, ובכל זאת, האימהות, שידעו שהם יהיו מוכנים להרבה ויתורים כדי לראות את הילד, ניצלו את זה והשתמשו בילדים. אני מעריכה שקרוב לעשרים אחוז מהאבות הגרושים שמגיעים למרכז הקשר לא צריכים להיות שם.

"גם כשהפגישות מתקיימות במרכז קשר, יש אימהות שמערימות קשיים נוספים על ידי התנגדות לשעת המפגש, או שהן מודיעות ברגע האחרון שהילד לא יגיע כי הוא חולה. היו מצבים שבדקתי את האישור הרפואי שהאם שלחה וגיליתי שהוא היה שקרי. אבל ידינו כבולות. למערכת הרווחה יש כללים ברורים מאוד, ומי שיוצאת נגדה, נפגעת.

"היה לי מקרה שבו זיהיתי שהאם עושה שימוש בילדים כאמצעי ניגוח מול האב. כשניסיתי להתריע על כך בפני האב ובפני העובדות שאיתי, ננזפתי. לא אהבו את ההתערבות שלי ואת נקיטת העמדה. זו מערכת שלא מוכנה ולא מסוגלת לקבל ביקורת".

חצר עירומה ורהיטים חומים

לפני כמה שנים, בראיון שהעניקה פקידת הסעד הארצית לסדרי דין סימונה שטיינמץ לעיתון "הארץ", היא טענה כי במרכז הקשר מתקיים "הליך טיפולי, שבסופו של יום יבנה קשר נורמטיבי מחוץ למרכז הקשר". ד' טוענת שהדברים האלה רחוקים מאוד מהמציאות.

"אנחנו לא דמויות טיפוליות, אסור לנו לטפל באנשים שמגיעים למרכז – רק לפקח ולהתבונן. אחרי כמה חודשים אנחנו כותבות חוות דעת, שמועברת לפקידות הסעד. בינתיים ההורה והילדים חווים כאב עצום.

"על סמך חוות הדעת שלנו ועל סמך כל המידע שנמצא אצל פקידת הסעד היא כותבת תסקיר, שאותו היא מעבירה לבית משפט עם ההמלצה שלה אם אפשר להפסיק את הביקורים במרכז הקשר או שצריך להמשיך אותם. לרוב, בית המשפט מקבל את המלצת פקידת הסעד. יש מצבים שבהם חוות הדעת של העובדת הסוציאלית במרכז היא חיובית, אבל היא לא באה לידי ביטוי בתסקיר של פקידת הסעד".

את מיקומם המדויק של מרכזי הקשר לא מפרסמים ברבים, מחשש לפעולות מחאה ונקמה מצד ההורים. באוגוסט 2012 הגישו כמה אבות גרושים עתירה לבית המשפט לעניינים מינהלתיים בירושלים מתוקף חוק חופש המידע. העתירה כללה שישים סעיפים הנוגעים למדיניות משרד הרווחה בנוגע לטיפול בזכויותיהם של ילדים שהוריהם מצויים בהליכי גירושים, וביקשה בין היתר כי משרד הרווחה יפרסם בפומבי את רשימת המרכזים, לרבות כתובותיהם. משרד הרווחה אמור להגיש את תשובתו לעתירה עד השבוע הבא.

ניסינו להיכנס לכמה מרכזי קשר. בכל המקרים נתקלנו במאבטח או בעובדת של המרכז, שאסרו עלינו לעבור את שער הברזל הנעול ללא ליווי של פקידת סעד או עובדת סוציאלית.

לבסוף הצלחנו להיכנס למרכז הקשר בנס ציונה, הממוקם בשכונה שקטה לא רחוק ממרכז העיר. כמו מרכזי קשר נוספים, גם הוא מגודר בגדר גבוהה, ובכניסה ניצב שומר. החצר הקטנה עירומה ממשחקים, נטולת פרחים או דשא, למעט עשב שוטה ועץ פיקוס גדול, המטיל עליה את צילו, וממילא, ההורים אינם מורשים לצאת החוצה עם ילדיהם.

המרכז ממוקם בקומתו התחתונה של בניין דו־קומתי. הוא שקט מאוד, קירותיו בהירים, והמבואה כמעט נטולת חפצים או קישוטים כלשהם. שני חדרים משמשים למפגשים בין ההורה לילד, וגודל כל אחד מהם – כתשעה מטרים רבועים. בכל חדר ספה קטנה, כמה כורסאות או כיסאות, שטיח ושולחן קפה. בפינת החדר מחשב הניצב על שולחן קטן, והוא משמש את העובדות הסוציאליות כשאין משפחות במקום.

מרכז קשר בנס ציונה. צילום: יהושע יוסף

הריהוט והווילונות הם בגוונים של חום ואפור, נטולי כל קישוטים. אין בהם דבר המזכיר סביבה חמה, שמחה ומחבקת, כמו סביבה שבה אמורים לשהות ילדים. בכל אחד מחדרי הקשר היו מונחים בפינה כחמישה משחקי קופסה וכמה ספרים, ותו לא.

על קיר החדר מותקנת מצלמת טלוויזיה במעגל סגור, ועל אחד הקירות קבועה מראה חד־כיוונית גדולה, שמעברה השני אפשר לצפות ולפקח על ההורה וילדיו. יש גם רמקול, שבו יכול העובד הסוציאלי להרעים את הערותיו ואיסוריו.

שני חדרי הקשר תחומים מצד אחד במטבחון ובחדר ישיבות, המשמשים את עובדי המרכז, ומהצד השני בחדר מזכירות.

עוד בשלב שלפני תחילת המפגשים עם הילד במרכז הקשר, מחויב ההורה לחתום על כתב התחייבות משפיל, הכולל בין היתר "הסכמה לבדיקת חפציי ולבדיקה גופנית שתיעשה בכניסתי למפגש, בהתאם לשיקול דעת המאבטח", וכן התחייבות לסדר את חדר הקשר בתום המפגש. ההורה מתחייב "שלא להתלחש עם הילד/ים במהלך הביקור ולא לערב את הילד/ים בנושא הסכסוך על ידי תחקורים, האשמות או העברת מכתבים או כספים להורה המשמורן".

סעיף מקומם במיוחד קובע כי "ההורה מתחייב שלא לצלם את הילדים (במצלמת סטילס או וידאו) ולא להקליטם, ללא אישור צוות המרכז".

ההורה מתחייב "לא להעניש את הילד/ים בזמן הביקור, לא לנהל ויכוחים במרכז עם ההורה השני ו/או עם צוות המרכז". כמו כן, על ההורה להצהיר כי "ידוע לי שאם צוות המרכז מתרשם מהתנהגות שאינה מאפשרת את קיום הביקור, הוא לא יתקיים, או יופסק" – סעיף המותיר חירות מוחלטת בידי עובדי מרכז הקשר לשלוט בקיומם של המפגשים.

איחור ללא הודעה מוקדמת של יותר מעשרים דקות יגרום לביטול המפגש. אי עמידה באחד מסעיפי כתב ההתחייבות עלולה לגרום להפסקת הביקור, ואף לביטול מוחלט של הסדרי הראייה, עד להחלטה של בית המשפט, מה שעלול להימשך חודשים ארוכים.

"אם תלחשי לילד שלך 'מתוק שלי, אני אוהבת אותך' – העובדת הסוציאלית מייד תתערב ואת תסתכני בביטול המפגש", מספרת לילך (45), שפוגשת כך את בנה, היום בן תשע, בארבע השנים האחרונות. בעלה לשעבר התלונן נגדה על אלימות, הילד הוצא מהבית למרכז חירום, ולאחר שהושב אל אביו הוסת נגדה. כל התלונות נסגרו מזמן מחוסר אשמה.

"במרכז הקשר שלנו, כולם יושבים באולם אחד. דוחסים שם אינספור משפחות, ואת צריכה להילחם על פינה שקטה. זה מקום משפיל ומייאש, שבו את מקיימת פגישה מהונדסת תחת אורות ניאון, עם הדבר הכי יקר בחיים שלך.

"אני מרגישה שאני חייבת ללחוש לו באוזן, כדי שתיווצר בינינו איזושהי קירבה, אבל אסור לי. יש זמן קצוב לחיבוק. אם הבן שלי מתרפק עלי יותר מכמה שניות, הן יפסיקו את זה. ואני רק רוצה לעטוף את הילד שלי ולהצמיד אותו אלי ולנשק אותו בלי סוף. איזה מין קשר מוזר ומעוות זה?

"בגלל שיש לי רק שעה וחצי בשבוע להיות איתו, הכל אצלי מתוכנן על הדקה. עשר דקות למשחק קופסה – יש שם משחקים מעטים, שכבר נגעו בהם אלפי ידיים – ארבע דקות לציור, רבע שעה לעדכונים שוטפים. אני מנסה להכניס לתוך שעה וחצי את כל מה שאמא רגילה אמורה להספיק בשבוע. לכן בזמן הזה אני לעולם לא עונה לטלפונים, לעולם לא הולכת לשירותים, ואפילו לא שותה כוס מים. איזה הורה שפוי יכול לשרוד בתנאים כאלה?

"אין שם ספונטניות, אין יכולת לזרום עם הילד. הכל מדוד, מתועד, מדווח. את כל הזמן במבחן ואת כל הזמן חוששת שייקחו פעולה מסוימת שלך, שאת חושבת שהיא הכי תמימה ונכונה, ויפרשו אותה לא נכון.

אני כל כך מקנאת בהורים רגילים", היא אומרת וקולה רועד. "הורים שיכולים להיות עם הילדים שלהם מתי שהם רוצים ואיך שהם רוצים. אני זוכרת איך פעם יצאתי מהבית עם הבן שלי בלילה לראות עטלפים, ואף אחד לא היה יכול להגיד לי, זה אסור, זה לא בסדר. אני מפספסת את השנים הכי יפות בחיים של הילד שלי".

"זה מקפיא את הדם"

קופל אליעזר, מנהל מכון סבר, המתמחה בתופעת הניכור ההורי, אומר שמרכזי הקשר הפכו להיות ערוץ נוסף שבו מעמיקים סכסוכי הגירושים.

"מרכזי הקשר לא מעניקים שום מסגרת טיפולית. הם משמשים מקום שיפוטי וענישתי לכל דבר, שלא רק לא מאפשר בניית קשר, אלא אף מסייע בניתוק קשר".
"לכל הורה שמגיע למרכז קשר מתייחסים כאילו הוא המסוכן ביותר, וזה גורם נזק עצום לכל הצדדים. הורה שנמצא שם בלי סיבה מוצדקת מרגיש תסכול והשפלה. ילד שרואה את ההורה שלו במקום כזה, חוֹוה אותו כלחוץ ומושפל".
"התחושה הזאת, של ההורה ושל הילד גם יחד, מקבלת משנה תוקף לנוכח העובדה שההורה השני לא נדרש לביקורים במתכונת כזאת. רבים מההורים שואלים את עצמם אם הנזק שנגרם לילד ולהם שווה את הביקורים במרכז. רבים מחליטים, מתוך תחושת אחריות לילדיהם, לוותר על הקשר ולמנוע את הנזק הזה".

יוני (50), גרוש זה עשר שנים ואב לילדה בת 12, נמנה עם ההורים שהחליטו שהנזק הנגרם מהפגישות במרכז הקשר עולה על התועלת. הוא לא ראה את בתו בכלל במשך שנתיים, עד לאחרונה. זה מקרה אחד מני רבים שהובאו לידיעתנו, שבהם הפך מרכז הקשר למרכז נתק.

יוני, גרוש ואב לילדה בת 12. החליט לוותר על המפגשים במרכז הקשר ולא ראה את בתו שנתיים. צילום: יהושע יוסף

"עד לפני ארבע שנים לא היתה שום בעיה בהסדרי הראייה שלי עם גרושתי, וגידלתי את בתי מחצית מהזמן. נקודת המפנה היתה בערב חג בשנת 2010, כשגרושתי התלוננה תלונת שווא שאני עושה בילדה מעשים מגונים. לפי הסדרי הראייה, הבת שלי היתה צריכה להיות איתי לכל תקופת החג, והדרך היחידה שבה גרושתי היתה יכולה למנוע את זה היתה הגשת תלונת שווא במשטרה. התלונה נסגרה בלי שבכלל נפתח נגדי תיק, אבל זה הספיק כדי שלא אראה את בתי קרוב לחודשיים.

"חצי שנה לאחר מכן הגיעה תלונה נוספת, ואז פקידת הסעד שטיפלה בנו המליצה שניגש למבחני מסוגלות הורית. לא היה לי ספק שאעבור את המבחנים האלה בהליכה, הרי אין אבא טוב ממני. במכון קבעו שהאינטראקציה שלי עם הילדה מעולה, אבל 'הילדה חרדה'. בית המשפט קיבל את המלצות המכון, והורה לי לעבור טיפולים במכון, שרק אחריהם אוכל להתחיל את הסדרי הראייה במרכז הקשר בפיקוח מלא".

יוני הלך לראות את מרכז הקשר בעירו. במשך שלוש שעות עמד מחוץ לבניין והתבונן בבאים בשעריו. ילדים בוכים, הורים מתוסכלים וכעוסים, ובעיקר אבות שמשפילים את מבטם ונכנסים או יוצאים בצעדים מהירים. "יותר מעשרים ילדים באו לשם בשלוש השעות האלה. זה נראה כמו תעשייה שלמה. לא ייתכן שבמדינת ישראל מוציאים כל כך הרבה ילדים למרכזי קשר. לא ייתכן שברגע שאתה מתגרש, אתה הופך פתאום מהורה נורמטיבי ותורם – להורה בסיכון שמידרדר למקום כזה.

 "אמרתי לעצמי שאני לא אתן יד לדבר הזה. לא אתן שעל גב הילדה שלי, המכונים שהרווחה עובדת איתם ומרכזי הקשר יעשו עלי קופה. יש גבול למה שהורה יכול לסבול בחסות המדינה. לבת שלי, ולכל ילד אחר, לא מגיע לראות את האבא שלו במקום אפל ומשפיל. 

"נפגשתי עם העובדת הסוציאלית, והיא שאלה אותי, 'נו, נכון שזה לא כזה גרוע?' הסתכלתי עליה ולא האמנתי.

אמרתי לה שזה יותר גרוע ממה שדמיינתי, זה מקפיא את הדם.

אין מצב שהבת שלי תראה אותי במקום שבו מתייחסים אלי כמו אל אחרון העבריינים.

ואז, בשיא הטבעיות, היא אמרה לי שאולי כדאי שאלך למרכז הקשר במודיעין, כי הוא מהמפוארים שיש, והאוכלוסייה שמגיעה לשם היא האליטה של מדינת ישראל: טייסים, רופאים ועורכי דין".

"איפה חזקת החפות?"

בשנה האחרונה עמד יוני בכל בוקר בכניסה לבית המשפט שבו התנהל משפטו, כשבידיו שלט שבו הוא מאשים את השופט בכך שאינו רואה את בתו. לאחרונה הוא התבשר שעקשנותו והאמונה בצדקת דרכו השתלמו: אחרי שבקשתו לדיון נוסף התקבלה, ואחרי חצי שנה של תסקירים נוספים ודיונים ארוכים, החליט בית המשפט שיוני ישוב בהדרגה לראות את בתו שלא במרכז קשר.

"שני המפגשים הראשונים שלי עם בתי נערכו אצל המטפלת להדרכה הורית ברווחה, ואחריהם היו כמה מפגשים שבהם לקחתי אותה אלי אחרי בית הספר, עד השעה 8 בערב. בקרוב היא חוזרת לישון אצלי, בדיוק כמו שהיה פעם. בדיוק כמו שהיה צריך להיות בכל התקופה הזאת. העובדה שבסוף לא נכנסתי למרכז קשר רק מוכיחה שמלכתחילה לא היה בהם צורך, כי לא היתה בי שום מסוכנות".

שמונה שנים חלפו מאז שרונן (40), שוטר במקצועו, פגש את בנו הפעוט במרכז קשר. אבל תחושות העלבון וההשפלה לא מרפות ממנו עד היום. הוא הגיע לשם לאחר שגרושתו הביעה חשש שהוא יפגע בילד כדי לפגוע בה; זה הספיק לפקידות הסעד ולבית המשפט כדי להוציא צו שחייב אותו לפגוש את בנו בחדר קטן, מאחורי סורג ובריח. הילד היה אז בן פחות משנתיים.

מרכז קשר בפתח תקווה. צילום: יהושע יוסף

"הייתי בא לשם אחרי שכל היום רדפתי אחרי פושעים והגנתי על אנשים בגופי. בבת אחת החלפתי תפקידים והפכתי להיות כמו אסיר, ללא זכויות. האבסורד הכי גדול הוא שכאשר היו התפרעויות במרכז הקשר, העובדות קראו לי לסייע. הן אמרו לי שכשאני נמצא שם הן רגועות, והיו מתגאות שיש להן שוטר אישי שדואג להן.

"בשלב מסוים לא יכולתי יותר לשאת את תחושת העלבון, כשכל הזמן יושבת לידי וליד הבן שלי עובדת סוציאלית, משגיחה עלי ומקשיבה לכל מילה. הרמתי ידיים והפסקתי להגיע. התביישתי. לא רציתי שהבן שלי, למרות שהיה קטנטן, יחשוב שאבא שלו באמת אדם מסוכן שזקוק לשמירה.

"חצי שנה לא ראיתי את הילד, עד שהגעגועים הכריעו אותי. למרות שהעובדות הסוציאליות ידעו שאין באמת סיבה שאהיה שם, הן לא כתבו מפורשות בחוות הדעת שלהן שצריך להפסיק את ההתעללות הזאת בי. גרושתי היתה מגישה נגדי אינספור תלונות. כל שני וחמישי נקראתי למח"ש, הקידום שלי נפגע, ורק בנס לא איבדתי את מקום העבודה שלי. בשלב מסוים הם כבר הבינו שהיא מעלילה עלי, אבל הם היו חייבים לחקור. אחרי שלוש שנים כל התלונות שהיא הגישה נגדי נסגרו".

לדני (32) הספיקו שני מפגשים בלבד במרכז הקשר כדי להבין שהוא לא יוכל לעמוד בחוויה הזאת. הוא הגיע לשם בעקבות תלונה שהגישה גרושתו על אלימות שהפעיל כלפי בתו. חצי שנה הוא לא נפגש עם בתו, הקשר נפגע מאוד, וכשהגעגועים הכריעו, הוא חזר למרכז לתקופה נוספת של חצי שנה.

דני (32). "בסוף התלונה נגדי נסגרה וחזרתי להסדרי ראייה רגילים. אבל הנזק לשני הצדדים כבר נגרם". צילום: אנצ'ו גוש/ג'יני

"התחננתי בפני העובדת הסוציאלית שתוציא אותי, הרי היא ראתה עד כמה הקשר שלי עם בתי מצוין", הוא מספר. "התחושה במרכז הקשר היא שאתה הופך להיות עכבר מעבדה, שבוחנים אותו תחת זכוכית מגדלת. כל מילה או מעשה שלא נראו להם, פסלו אותי כאב וזיכו אותי בעוד מפגשים תחת פיקוח ובהארכת תקופת הביקורים במרכז הקשר.

"אני זוכר שפעם אחת, הבת שלי סיפרה לי שאמא שלה ביקשה ממנה לקרוא לחבר החדש שלה אבא. היא היתה מאוד מוטרדת מכך ושיתפה אותי. בלי לחשוב פעמיים אמרתי לה שרק אני אבא שלה, ושהיא לא חייבת לקרוא לאף אחד אחר בשם אבא. העובדת הסוציאלית במרכז דיווחה על כך מייד לפקידת הסעד שלי, וכבר למחרת היא נזפה בי. היא אמרה לי שאסור היה לי לדבר על כך עם הילדה.

"בסוף, המערכת הבינה שאני לא אב מתעלל, התלונה נגדי נסגרה, וחזרתי להסדרי ראייה רגילים. אבל הנזק לשני הצדדים כבר נגרם".

פגישה בליווי אנשי ביטחון

את מרכזי הקשר פוקדים לא רק הורים גרושים. איציק (54) מגיע למרכז הקשר כדי לפגוש שם את נכדו בן השנה וחצי, תינוק בלונדיני ופעלתן, שעיניו גדולות ויפות. התינוק נולד לבנו המוגבל נפשית, שעובד ומתפקד ביומיום, מאישה צעירה הלוקה בנפשה ומתגוררת בהוסטל בקהילה.

"עוד בבטן אמו נחרץ גורלו והתקבלה החלטה שיהיה במשפחה אומנת, ויוכרז כבר אימוץ", מספר איציק. "כשראינו אותו בבית החולים, כשהיה בן כמה שעות, זה נעשה בליווי אנשי הביטחון, כאילו היינו פושעים. מייד לאחר שערכנו לו ברית, שגם על קיומה נאלצנו להיאבק, התינוק נלקח מאיתנו למשפחת אומנה חסויה, אנחנו לא יודעים מי והיכן. רק אחרי שפנינו לבית המשפט ודרשנו לראות את התינוק איפשרו לבני, לאשתי, לבתי הצעירה ולי לפגוש אותו במשך שעה אחת בשבוע, שהיא בפועל חמישים דקות, במרכז קשר שמרוחק שעת נסיעה מהבית שלנו.

 "אני בן יחיד להורים ניצולי שואה, ואני לא יכול לשאת את המצב שבו אני רואה את הנכד שלי שעה בשבוע בְמקום נורא ואיום כזה".

 איציק מנהל מאבק ער ועיקש בשני מישורים.

 תחילה הוא נאבק בהחלטה לייעד את נכדו לאימוץ ולשלוח אותו לאומנה חסויה ולא לאומנה פתוחה, שבה יוכל לבקר את התינוק באופן חופשי יותר ולשמור עימו על קשר בסביבה טבעית. בהמשך הוא מבקש לאמץ אותו בעצמו, שיחיה איתו ועם אשתו ובנו. לשם כך הוא אוסף מכתבי המלצה ממעסיקיו; ביום פגישתנו הראה לנו את תעודת השחרור שלו מצה"ל, לאחר ששירת כאיש קבע שלושים שנה. הוא ביקש עכשיו שיוציאו לו אותה מחדש כדי להציג אותה לרשויות הרווחה.

"התמונה המצטיירת היא שרשויות הרווחה עושות הכל כדי שהתינוק יישלח לאימוץ", אומר עו"ד רמי מרמלשטיין, המייצג את הסבא. "הן מסרבות לאומנה פתוחה בטענה ש'התינוק לא ערוך לכך'".

בינתיים, איציק ומשפחתו נאבקים על כל דקה עם הנכד. איציק שולף תיעוד מדויק, שלפיו לפחות פעם בחודש מבוטלים מפגשיהם עם הנכד במרכז הקשר. "פעם אחת משפחת האומנה לא יכלה להביא אותו, פעם אחרת הם נסעו לטיול, או שהעובדת הסוציאלית היתה חולה, או שטענו שהילד בוכה מאוד ולכן לא כדאי שנגיע. חלק מהביטולים נמסרו לנו בסמסים, כאילו שמודיעים לי על ביטול של משהו סתמי, ולא של הדבר שכל חיינו סובבים סביבו עכשיו. וכמובן לא קובעים ביקורים חדשים, שזאת הפרה גסה של צו בית משפט.

"בשבוע שעבר העובדת הסוציאלית שלחה לי סמס שבו נכתב: 'לצערנו הרב כנראה שהביקור במרכז הקשר יתבטל, כי פקידת הסעד לא העבירה למרכז הקשר את התשלומים'. אלה דברים הזויים שזועקים לשמיים. למה אנחנו צריכים להיענש על עניינים ביורוקרטיים שאינם קשורים בנו?

"שוב ושוב אני מוצא את עצמי מגיע לבית המשפט, משקיע כספים ונלחם על חמישים הדקות האומללות האלה עם הנכד שלי. חמישים דקות בשבוע. אני לא מבין למה משפילים אותנו ומתייחסים אלינו ככה. המצב מספיק כואב כפי שהוא, בייחוד בכל פרידה שבה הנכד שלי מורחק מאיתנו, תוך כדי שהוא מסתכל עלינו לאחור, והלב של כולנו נשבר לרסיסים".

"אפלה, חושך ועצב גדול"

"תהום. חושך. שיתוק. מוות". אלו המילים שריקי (45) משתמשת בהן שוב ושוב כדי לתאר את התקופה שבה פגשה את ילדיה במרכז קשר. היא אמא לארבעה ילדים שנולדו לאותו גבר, שחי לצידה ולצד ילדיה, אך היה מתנתק מהם לסירוגין לפרקי זמן ארוכים.

"כשנולד בן הזקונים שלי, לפני שמונה שנים, הבנתי שאני לא סופר־וומן. הבן הקטן אושפז בבית חולים כי לא אכל מספיק, ושם הרווחה סימנה אותי וראתה בזה הזנחה. אז עלתה על הפרק האפשרות של הוצאת הילדים מהבית. בהתחלה נלחמתי נורא, אבל ככל שהזמן עבר, הרווחה המשיכה לפקח עלי ופקידת הסעד דיברה איתי על הוצאת הילדים הקטנים מהבית כעל משהו שגרתי. היה קיץ, הם היו בבית כל הזמן והיה לי קשה לבד. היא מצאה אצלי אוזן קשבת להצעה שלה, ואני הסכמתי לזה בטיפשותי. הסיכום היה שהם יילקחו לחודש או חודשיים לבית ילדים, ושאוכל לבקר אותם כמה שארצה".

שני הילדים הקטנים, בני שנתיים וחמש, הועברו לבית לילדים בסיכון באזור ירושלים, שממנו מועברים הילדים לפנימיות ולמשפחות אומנה. ריקי מספרת כי בתחילה, לתדהמתה, לא ראתה אותם חודש שלם. היא לא ידעה בדיוק איפה הם נמצאים, ולא איפשרו לה לשוחח איתם בטלפון. רק אחרי חודש התאפשר לה לראות אותם במרכז קשר.

"המפגש הראשון היה מלא בושה. הקריעה הזאת מהילדים הכניסה אותי לשיתוק. שמונה חודשים נפגשנו כך. במהלכם, גם אחותם הגדולה, שהיתה בת שמונה, הוצאה מהבית לחודש אחד, לבית ילדים אחר באותו אזור, אבל הצלחתי להחזיר אותה הביתה. אחר כך הצלחתי להחזיר גם את אחיה הקטנים והם כולם איתי עד היום, תחת צו השגחה. אבל את השעה הזאת בשבוע במרכז הקשר, השעה האכזרית הזאת, אני לא אשכח בחיי".

ממעמקי כאבה כתבה ריקי באותם ימים מכתב אל השופטת שדנה בתיקה, שבו תיארה בזמן אמת את חוויותיה ממרכז הקשר:

"שעה קצובה אחת בשבוע, שאותה יש למצות, ובמהלכה לתת כמה שיותר חום ואהבה, כדי שלא ישכחו את אמא. במתחם מוקף סורגים, שעה נטולת פרטיות ואינטימיות משפחתית, תחת עינו הפקוחה של העובד הסוציאלי. ואז הוא מודיע: עוד חמש דקות. דקירה בלב.

"הילדים ואני לא רוצים שהדקות הקצובות ייגמרו, והוא שוב מודיע: עוד נשיקה אחת וחיבוק אחד ולהיכנס למונית. סופרים וקוצבים לי את האהבה. ובפרידתנו – בכי ובקשות לחזור איתי הביתה. ומבטים מבולבלים של הילדים, והמונית שנעלמת עם היקר לי מכל. ואז מגיע הרגע ההוא הנורא, שבו האפלה שוב יורדת לחייך. חושך ועצב גדול, דממת תקשורת עד לשבוע הבא. כיבו את האור על הקשר המיוחד עם ילדיי. הפקיעו מאיתנו את הזכות לאהבה, לחופש בחירה, למגע.

"זהו עולם של מפגשים אפלים בין הורים לילדיהם. אתה חש בו כבתוך מרתפים חשוכים של עלבון, השפלה ורמיסת כבוד האדם. אף אחד מהילדים שם אינו צוחק או אפילו מחייך. הורים מהססים להתקרב, מדברים בלחישה ולא בקול רם, כפי שמדברים בדרך כלל עם ילדים. אלה ילדים אבודים, שלא יודעים למי הם שייכים".

אבי ילדיה של ריקי מספר שכשהילדים שבו הביתה אחד מהם רץ סביב שכונת מגוריהם וצעק:

"אני חופשי, אני חופשי". הילד, היום בן 12, זוכר איך באחד הביקורים ניסה לברוח ממרכז הקשר במכוניתו של הדוד שלו, שהצטרף לביקור. "אני זוכר שבהתחלה הייתי בוכה כל יום במיטה, לפחות שבועיים", מספר הילד. "כשהמדריך במרכז הקשר היה אומר 'זהו, מספיק', אני תמיד הייתי מבקש עוד קצת, עוד קצת עם אמא. אז אמא היתה קונה לי ביצת קינדר כדי שאשמח. תמיד שאלתי את אמא מתי נחזור הביתה, ולמה אני לא יכול לחזור. אבל אני לא זוכר מה היתה התשובה".

פרופ' ורד סלונים נבו, מהמחלקה לעבודה סוציאלית באוניברסיטת בן־גוריון, עמדה בשנת 2008 בראש ועדת סלונים נבו לבדיקת עבודתן של פקידות הסעד לסדרי דין – אותן פקידות סעד האמונות על הטיפול בסכסוכי גירושים. אחת מהמלצותיה המשמעותיות היתה מינוי "אומבודסמן" – נציב קבילות חיצוני, שאליו יהיה אפשר לפנות.

"מצאנו שאנשים נותרים חסרי אונים ולא יודעים אל מי לפנות בתוך הסבך של שירותי הרווחה", היא אומרת. "היו הורים רבים שטענו בפנינו כי לא שמעו אותם, וטענות על כך ששירותי הרווחה אינם ממלאים אחר תקנות רבות. לא ייתכן שבנושאים כל כך קריטיים לא יהיה בפני מי להתלונן ובפני מי לערער".

המלצתה נדחתה על הסף על ידי משרד הרווחה ושר הרווחה דאז, יצחק הרצוג. "כשר הרווחה תמכתי ברוב המלצותיה של פרופ' סלונים נבו, וחלקן גם יושמו", אמר לנו הרצוג השבוע. "אני מודע לכך שיש ביקורת, אבל מינוי אומבודסמן חיצוני היה עלול לחשק את המערכת, לסכן את חופש העבודה של פקידי הסעד והעובדים הסוציאליים וליצור עוד רובד של ערעורי סרק ואיומים – כשיש עליה למעשה מספיק מנגנוני ביקורת כמו בתי המשפט, מערך של התייעצויות פנימיות וועדות שונות. מדובר בעובדי מדינה שמתמודדים עם מקרים קשים ביותר".

"אי אפשר להקליט"

גם פרופ' ישראל צבי גילת מבית הספר למשפטים במכללה האקדמית נתניה מתקומם על היעדר הביקורת והשקיפות. גילת עמד בשנת 2002 בראש ועדת ייעוץ לקביעת סמכויותיהן של "ועדות ההחלטה" (שבהן מוחלט אם להוציא ילדים מבתיהם) ודרך ההתנהלות שלהן. הוועדה מונתה על ידי שר הרווחה דאז, שלמה בניזרי.

"חברי הוועדה ביקשו שההליכים יהיו שקופים והוגנים", אומר פרופ' גילת, "ואז אין כל בעיה להוציא ילדים מהבית, לשלוח ילדים לפנימיות ולהכניס משפחות למרכזי קשר. אבל אני בטוח שאם הכל היה שקוף ופתוח לביקורת, הדברים האלה לא היו קורים. הבעיה היא שזו מערכת שאינה פתוחה לביקורת. אם אדם מבקש, למשל, להקליט את הנאמר או לקבל פרוטוקול של מה שנאמר בוועדת החלטה או בוועדת תסקירים ולא מאפשרים לו, מה זה מלמד אותנו?

"אלו ישיבות שבהן מוטחת ביקורת קשה בהורים, והם מצידם אמורים להעלות את טענותיהם. אז מדוע שלא יוכלו להקליט? או לאפשר לאדם נוסף להתלוות אליך או לייצג אותך? טובת הילד היא לא עיקרון פסיכולוגי, אלא עיקרון מוסרי".

"צריך לראות בהורים שותפים, לא עבריינים מועדים", מוסיפה ורד סלונים נבו. "לא הייתי מבטלת את מרכזי הקשר, אבל הם צריכים לשמש למצבי חירום והגנה בלבד, במקרים של סכנה ממשית ואלימות. הבדיקה של הדברים צריכה להיות קפדנית ביותר, בשיתוף ההורים והמשפחה. צריך לשאול, עם יד על הלב, האם באמת יש צורך בסביבה הזאת, שהיא כל כך קשה ולא טבעית.

מרכז קשר בתל אביב. צילום: יהושע יוסף

"מחקרים בעולם מראים שכאשר משקיעים בתוכניות טיפול רבות ומגוונות ורואים במשפחה שותפה לתהליך, התוצאות נפלאות – ומביאות להפחתה במספר המקרים הדורשים את הוצאת הילדים מהבית או מרכזי קשר. לכן, לדעתי, יש להשקיע בפיתוח עמוק של הכלים הטיפוליים והשיקומיים שקיימים היום".

ד"ר אלישבע זוהר רייך (67), מנהלת מרכז יחסים לטיפול זוגי, משפחתי ואישי, ועד לפני כחצי שנה מומחית מטעם בית המשפט, מסכימה עם הגישה הזאת.

"ריבוי מקרי הגירושים והסכסוכים בתוך המשפחה, ריבוי תלונות השווא של נשים באין מפריע, וכן טראומות שונות המלוות אנשים רבים, כל אלה זקוקים לטיפול מקצועי שלא קיים היום", היא אומרת. "מרכזי הקשר צריכים להיות תחנה בדרך, עד לרגע שמבררים אם ההאשמות כלפי ההורה הן נכונות. אבל אם מרכז הקשר הופך למהות – לא פותרים את הבעיות, אלא מנציחים אותן.

"לצערי, בפורמט הנוכחי מרכזי הקשר לא יכולים להעניק מענה לקשר נורמטיבי. מדובר במפגש של שעה עד שעתיים, פעם בשבוע. בינתיים נוצרים נתקים בין ההורה לילדיו, ולא מתקיים קשר עם המשפחה המורחבת של אותו הורה. ההורה שמגיע לפגוש את ילדיו במרכז קשר נתפס בעיני הילד כלא ראוי, בעייתי, נוטש, אדם שצריך להיזהר ממנו ושחייב שמירה. הניתוק הזה גורם לילד לחוות נטישה מדמות משמעותית בחייו, והוא נצמד עוד יותר להורה המגדל, כי הוא מפחד לאבד גם אותו.

"העובדים הנמצאים במרכזי הקשר עובדים קשה כדי שזיק הקשר האחרון בין ההורה לילד לא יינתק, אבל אין בכך כדי לבנות קשר משמעותי. הם רואים מספר רב של משפחות בו בזמן. כל עוד הם הכלי היחיד שמחזיק את הקשר, אז ודאי שאין ביכולתם לחולל מהפכות ולהביא לריפוי.

"אני מאמינה שחלק מעובדי מרכז הקשר צריכים להיות מטפלים משפחתיים, שיכולים לתת טיפול בזמן אמת. הטיפול צריך לכלול מעת לעת את שני ההורים, כדי ששני ההורים יהיו מעורבים בתהליך הקשר ובהתפתחותו, מה שיסייע בעתיד לבניית קשר מיטבי גם מחוץ למרכז הקשר".

זוהר רייך מבקרת את המערכת, שאינה פועלת למיגור תופעת תלונות השווא, ולא פחות מכך את עורכי הדין, שבוחרים ללבות את האש בין בני הזוג. "כדי למנוע ניתוקים והפניות שלא לצורך למרכז קשר, על המערכת להגיב במהירות ובזמן אמת. אני חושבת שמרבית הבעיות היו נפתרות אם מערכת המשפט היתה מפעילה סנקציות קשות נגד הורים מסיתים, שמשתמשים בילדים למניעת קשר ואי קיום הסדרי ראייה".

לדבריו של קופל אליעזר, הצעד הראשון שצריך להינקט במרכזי הקשר הוא פתיחתם לעיניים הציבוריות. "מרכזי הקשר צריכים לעבור נורמליזציה. בסיטואציה שנוצרה במרכזי הקשר כפי שהם היום, אין שום דבר נורמלי. בתקציבים המוזרמים למרכזי הקשר, ניתן בהחלט להפוך אותם למרכזים טיפוליים, לימודיים וחווייתיים לכל המשפחה. במקום עובדים סוציאליים ובנות שירות לאומי, שנמצאים שם היום על מנת לפקח על באי המרכז, הייתי ממנה צוות טיפולי המורכב מפסיכולוגים קליניים, עובדים סוציאליים קליניים ופסיכותרפיסטים".

יום הולדת עצוב במרכז

את יום הולדתה השביעי של בתו חגג גילי במרכז הקשר. הם היו רק שניהם, לבד. באופן חריג איפשרו לו העובדות הסוציאליות לצלם ולתעד את יום ההולדת. היא בת 12 היום, חמש שנים לא ראה גילי את הסרטון, והצפייה המחודשת בו מנפצת אותו לרסיסים.

זו המסיבה העצובה ביותר שראינו מימינו. בלונים צבעוניים פזורים על רצפת חדר מרכז הקשר, וצלחות מלאות בממתקים שהילדה הכי אוהבת מונחות על השולחן הקטן, לצד כמה עוגות יום הולדת. אף אחד מבני משפחתו של גילי לא הורשה להצטרף, ודאי שלא חברים מכיתתה של הילדה.

פרץ של אהבה כלפי בתו מביא את גילי לחבק אותה. חיבוק קטן. חיבוק שנקטע מהר בשל מבטיה החודרים של העובדת הסוציאלית המפקחת עליהם.

"אחרי מסיבת יום ההולדת הזאת לא ראיתי את הבת שלי במשך שלושה שבועות", הוא מספר. "העובדות הסוציאליות טענו שזה הציף אותה רגשית, ושצריך לתת לה זמן להירגע. הרגשתי שאני עומד למות. באיזשהו שלב החלטתי לשבת ליד מרכז הקשר ולא לזוז משם עד שיסכימו לחדש בינינו את המפגשים, ואחרי כמה ימים, זה מה שקרה.

גילי המשיך לפגוש את בתו במרכז הקשר במשך חצי שנה, "עד שהביקורים הופסקו, כשכבר לא נשארו להם תירוצים להשאיר אותי שם, וכשלאמא נהיה קשה להביא את הילדה בכל שבוע. פתאום, אחרי כמעט שנתיים, הסיוט נפסק. בבת אחת, בלי תמיכה, בלי טיפול על הנזק שנגרם, ככה ביום בהיר אחד. פגעו וברחו, והשאירו אותי להתמודד עם הנזק.

"המדינה הכניסה אותי למרכז הקשר בלי סיבה, והיא צריכה לשלם על מה שהיא עשתה לי ולבת שלי. אני עדיין מפחד לפעמים לחבק אותה, כדי שלא יגידו שאני נוגע בה בצורה לא הולמת, והיא נרתעת גם מחיבוקים מאנשים קרובים כמו סבא וסבתא שלה. למזלי, הקשר בינינו היום חזק ונפלא. אף אחד לעולם לא יוכל להפריד בינינו יותר. אבל אחרי כל מה שעברתי, אני מרגיש שנותרתי אדם נכה".

naamal@israelhayom.co.ilmichali100@gmail.com

*   *   *

תגובות

משרד הרווחה: "לנגד עיני העובדים הסוציאליים עומד רק שלום הילדים"

ממשרד הרווחה נמסר בתגובה: "מרכזי הקשר אינם הבעיה, הם הפתרון. פתרון חשוב לבעיה קשה שעולה סביב היכולת לנהל חיי משפחה נורמטיביים ככל שניתן ובמסגרת המגבלות, לטובת הילדים שהוריהם נמצאים במערכת גירושים קשה וסבוכה. מערכת שלעיתים נעשית, למרבה הצער, על גבם של הילדים.
"משרד הרווחה, באמצעות העובדים הסוציאליים בכלל והעובדים הסוציאליים במרכזי הקשר בפרט, ימשיכו לפעול ולעשות למען אותן משפחות הנקלעות לסכסוכים קשים ומרים, ולהיות אלה שניצבים בחזית הלא קלה הזאת, כשלנגד עיניהם עומד אך ורק שלומם וביטחונם של הילדים.
"התחושה העולה מפנייתכם היא כי כל כוונתכם לבקר ולתקוף את המערכת כולה, בשם אותם הורים בודדים. משרד הרווחה אינו חושש מביקורת, וטבעי שבתוך העשייה הרבה של שירותי הרווחה עלולות להיות גם שגיאות, אולם אנו מתייחסים אליהן ופועלים לתיקונן".
מדוברות בתי המשפט נמסר: "החלטות בתי המשפט למשפחה בנושאים הנוגעים למפגשים בין הורים המנהלים הליכים בבית המשפט ובין ילדיהם, ניתנות לאחר בחינת מכלול הראיות והנסיבות הנוגעות לתיק הרלוונטי. על פי רוב נעזרים בתי המשפט למשפחה גם בתסקיר שעורך פקיד סעד, הכולל עובדות, התרשמויות מקצועית, חוות דעת והמלצות. בית המשפט עשוי לקבל באופן מלא או חלקי את המלצות הפקיד, לבקש חקירה נוספת, או לדחות את המלצות פקיד הסעד לחלוטין.
"בנוסף, עשוי בית המשפט להורות לפקיד הסעד להמשיך בהתערבות בשיתוף עם עובדים סוציאליים, עובדי סמך מקצועיים ואחרים, כדי לסייע בהסדרה וקיום קשר בין הילדים והוריהם. מטרתם של מרכזי הקשר היא לאפשר מפגש מוגן ומפוקח בין הורה ובין ילדו. כל אימת שצו בית המשפט אינו מכובד, רשאי הצד הנפגע לפנות לבית המשפט שנתן את הצו".
קישורים:

טראומת מרכזי הקשר של משרד הרווחה – תגובות לכתבה שפורסמה בשבוע שעבר

טראומת מרכזי הקשר – תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יעקב יצחקי

פשעי משרד הרווחה – טראומת מרכזי הקשר – ישראל היום – פברואר 2014 – הכתבה המלאה בקובץ PDF

 דרוש בדק בית

אני עובדת סוציאלית שנים רבות, וחלק מחבריי הטובים הם פקידי סעד מוערכים ומקצועיים העושים עבודתם במסירות ובנאמנות. אבל גדשה הסאה ואינני מסוגלת לשאת את הסבל והכאב שמשפחתי עוברת בגלל עבודתם של חלק מפקידי הסעד.

סיפורנו הוא סיפור של תהליך גירושים קשה ומורכב שכולל, כרגיל, תלונות שעיקרן הן שווא, כלפי אחי, שמלכתחילה פקידות הסעד החליטו על הדרתו מילדיו והפנייתו למרכז קשר.

לאחר שנה שבה נמצא אחי במרכז קשר והאבחנות עליו שם מצוינות, לדברי פקידות הסעד, הוא עדיין אינו יכול לקבל את הילדים לידיו ולהביאם אל בית הסבא והסבתא. כעובדת סוציאלית ותיקה אני מתבוננת במשפחתי שלא ראתה את ילדיו של אחי כמעט שנתיים ומרגישה פגועה, המומה, מתוסכלת וחסרת אונים.

אני יודעת ושומעת שקיימים עוד גברים ונשים שחשים כך מול פקידי סעד ואינני יודעת מה היה קורה לו לא היתה לאחי המשפחה התומכת והמאמינה בו לאורך כל הדרך הנוראה הזו שהוא עובר.

אינני מקבלת בשום אופן אלימות כלפי אחיי ואחיותיי העובדים הסוציאליים ולעולם לא אקבל זאת, אך אני מודה ומתוודה שחוסר האונים, הפחד והתסכול שחשתי לנוכח ההתנהלות כלפי אחי וילדיו, הביאה אותי לא אחת לתחושות קשות מנשוא.

בני זוג בתהליך גירושים מתסכל עלולים לפגוע חמורות בבן/בת הזוג לשווא, ובדרך לגרום נזקים חמורים לילדיהם. פקידי הסעד המשתפים פעולה עם אלה, פוגעים במו ידיהם בילדים תוך כדי הצהרה על "הגנת הקטינים." חלק מפקידי הסעד מתנהלים מתוך מקום של פחד, שמירה על עצמם, כסת"ח וחוסר מקצועיות וידע כיצד לטפל במצבים מורכבים.

כשלמדתי את המקצוע לפני 20 שנה נקראו העובדים הסוציאליים סוכני שינוי. לאחר מכן חלקנו הבנו שהפכנו לסוכני שימור. אך היום אני חשה שחלקנו סוכני קלקול. לא לחינם כל כך הרבה קולות מתוסכלים נשמעים סביבנו. אנחנו חייבים, פשוט חייבים, להקשיב להם. האם לא כדאי לעשות בדק בית קודם כל אצלנו, העובדים הסוציאליים ופקידי הסעד, לפני שאנחנו עורכים בדק בית אצל משפחות מטופלינו?

רונית, עובדת סוציאלית.

ייסורי האבות הגרושים 

הכתבה על מרכזי הקשר משקפת חלק מתקופת החושך שאותה עוברים גברים גרושים השואפים לקשר עם ילדיהם. במדינה חיים מאות אלפי גברים שחווים את הוויה דולורוזה של מסכת הגירושים וקונים את חירותם מדי חודש בחודשו על ידי תשלום מזונות. הגיע הזמן שמדינת ישראל תצעד בקצב של שאר העולם ותפנים שלכל ילד יש גם אמא וגם אבא, ושניהם שווים. לא ייתכן שאבות יופלו לרעה על ידי מערכות הרווחה, בתי המשפט והמשטרה – מערכות שאמורות לשרת כל אזרח במדינה ללא הבדל דת, גזע ומין.
אתם עושים שליחות חשובה מאין כמוה עבור ילדים קטנים שאוהבים את אבותיהם ונאלצים לחוות אותם דרך מערכת דוחה ומשפילה. יישר כוח. רק הזמן יעיד מה תרמתם עבור ילדים אלה.

אייל בוחבוט

הגיע הזמן לשינוי 

אני אסיר תודה על הכתבות בעניין פקידות הסעד ומרכזי הקשר. לפני שהתגרשתי הייתי בטוח שכל הסיפורים המזעזעים על אבות גרושים אינם אמת ופשוט נבהלתי מאבות גרושים.

ברגע שהתגרשתי, וגרושתי החליטה לנהל את מאבקה הסחטני על גבם של ילדיי, חשתי על בשרי את העוולות של מדינת ישראל, החל במשרד הרווחה, עבור במשטרת ישראל וכלה בבתי המשפט לענייני משפחה ובתי הדין הרבניים, שהפכו לחותמת גומי של פקידות הסעד.

תלונות השווא במשטרה הפכו למכת מדינה, ברגע שאב נחקר על אירוע אלימות, אוטומטית הוא נעצר או במקרה הטוב משוחרר בערבות ואז מורחק מביתו ומילדיו. איך יעלה על הדעת שאישה שמגישה תלונות שווא נגד גבר לא תועמד לדין גם כשתיק החקירה נסגר?

דמם של הגברים במדינת ישראל הפך להפקר, הפכו את הגברים לשבויים בידיהן של נשים ובמיוחד כאשר מדובר בגבר גרוש. אתם שליחים של מצווה, קחו את העוולות האלה בידיים ועיזרו לנו להביא לשינוי ולשוויון המיוחל בין גברים לנשים. תודה ענקית בשמי ובשם ילדיי.

מיקי לוי

יוסי סילמן, מאיר כהן, מנחם וגשל - נעדרים כל אמפתיה בסיסית לאוכלוסיות היעד אותן אמורים לשרת

כמו במתקן כליאה 

אני אדם נורמטיבי, אב לפעוטה בת שנה וארבעה חודשים. הכתבה בנושא מרכזי הקשר, שמה את הנושא על השולחן.

את הכניסה שלי למרכז הקשר בפעם הראשונה עשיתי בפחד רב. ידעתי כי כל מי שנכנס בשערי המקום יש עליו תווית של אדם אלים.
בפעם הראשונה שהגעתי למקום, עברו לי צמרמורות בכל הגוף.

גדרות גבוהות, שער ברזל, שומר חמוש. נאלצתי לעבור בדיקת ציוד ובדיקה גופנית. לאחר השלב הזה כבר אי אפשר להיות שקט. הייתי חרד וחשתי השפלה. ההרגשה היא כאילו הכנסתי את עצמי למרכז כליאה, וכל זאת על מנת לראות את מה ששייך לי, את הדבר היקר לי מכל. את בתי, אהובתי, יחידתי. ותמיד יש שלב מורט עצבים, שבו אתה ממתין לראות מתי ואם בכלל האמא תביא את הילדה. החששות היו מוצדקים, כי הביטולים היו חדשות לבקרים.
הייתי ממתין בחדר ממ"ד שגודלו 2.5 על 3.5 מטרים. כשראיתי את העגלה עם התינוקת שלי, שכחתי מכל מה שעברתי והקדשתי את כל תשומת הלב לאוצר שלי. אבל זה קורה כשיש עו"סית שנמצאת איתנו לאורך כל המפגש.

הרגשתי כאסיר ביטחוני במתקן כליאה סגור ומבודד שקיבל ביקור. מי שלא חווה מרכז קשר לא יבין את ההרגשה הזאת.

אוהד.

אמא שקופה 

 התחקיר שופך אור על נושא הקבור בארון שנים ארוכות. כאמא, אחת מתוך עשרות אימהות, נגזר עלי לראות את בני תחת פיקוח והשגחה הדוקים במרכז קשר של משרד הרווחה.

מרכז קשר הוא מקום זדוני, מרושע ואכזרי שבו אני פוגשת את בני אהובי למשך שעה וחצי בשבוע. מרגע הגעתי למרכז הקשר עובדת סוציאלית צמודה אלי ולא מרפה. היא אוחזת בידה מחברת שבה תרשום כל התנהגות שנראית לה חריגה. אם צחקתי בקול מבדיחה של בני, היא תדווח במזיד ובמודע "האם לא שולטת בהתנהגותה ומביעה פרצי צחוק בלתי מוסברים."

אם הבעת פניי מודאגת למראה פצע שיש על חלקה חשופה בגופו של בני היא תייחס לי האשמות סרק, חתרנות והפעלת לחץ להוצאת המפגשים מחוץ למרכז הקשר.

ארבע שנים אני חיה בתוך הארון. במקום עבודתי לא יודעים שיום שלישי הוא יום קדוש, שבו לא משנה מה יהיה במשרד, איזה לחץ ואיזו דחיפות, בשעה ארבע בדיוק אעזוב הכל ואסע לפגוש את בני. במקום עבודתי אני נמצאת בשם אחר, בדמות אחרת.

אני לא יכולה לספר לחבריי הקרובים אלי בעבודה שאני אמא שקופה לבני, בלתי קיימת, שזכויותיי נלקחו ממני, ולמעשה אני אמא בתעודת הזהות בלבד ולא אמא פעילה בחיי היום-יום של בני.

הילד שלי בן 9 ומכיר את השיגרה ואת הנוהל של מרכז הקשר.

גם הוא מצפה למפגשים החד-שבועיים ויודע שכל דקה קצובה ומדודה, אז הוא מדבר במשך שעה וחצי ללא הפסקה.

הוא מספר סיפורים ומתאר את חוויותיו, ואני בולעת בשקיקה כל מילה שיוצאת מפיו, עיניי מתמלאות לא אחת דמעות, אבל אסור להביע רגשות, פן יופסק המפגש. הבעת רגשות של בכי מתפרשת כמכבידה על הילד ועלולה לקטוע את המפגש. אני לא מסתכנת. מבוזה ומושפלת אני מוותרת על רגשותיי, ואומרת בקול כשהעובדת הסוציאלית שומעת ומקשיבה לכל מילה: "אני אוהבת אותך, בני. החלום הכי גדול שלי זה לגדל אותך, לקחת אותך לטיול לספארי, לקחת אותך לחוף הים, לקחת אותך לטייל, שנהיה חופשיים ושאף אחד לא יחליט עלינו."

בני אומר לי בשקט, "אני יודע, אמא. גם אני מחכה לזה."

אין שמץ של תקווה במרכז קשר.

מרכז עוול עצום שמסב צער נורא להורים. כשבני הולך, אני מרשה לדמעות לזלוג להן גדולות ורטובות. הוא הולך ממני ואני כבר מתגעגעת לריח שלו, לחיבוק הקטן שלו, לידיים שלו, ואז אני מרגישה את הכאב החד שמפלח את החזה. הלב שלי נשבר.

נחמה כהן

כל הכבוד על האומץ

הכתבה על מרכזי הקשר מדהימה. כל הכבוד על האומץ להוציא את הדברים בכזאת עוצמה. בתור אם שהביאה את שתי בנותיה למרכז הקשר כדי שיפגשו את אביהן, כשהמטרה היא לחדש את הקשר בין בנותיי לאביהן, חשתי כי המקום אינו מקום חם ועוטף. נהפוך הוא, המקום היה קר ומצמרר, בעיקר לאביהן שהרגיש כמו חיה כלואה בגן חיות, כאשר הוא נמצא עם הבנות בחדר שאחד מקירותיו הוא ויטרינה שמעברה השני יושבת כל העת עובדת סוציאלית, כמו קהל שממתין שהחיה תעשה משהו.

היתה במרכז הקשר תחושת ניכור, במקום שתהיה בו תחושה של חמימות וגישור בין כל הנפשות הפועלות. למרבה מזלנו, תקופת מרכז הקשר היתה קצרה והבנות המדהימות שלי נמצאות בקשר עם אביהן, בעיקר בזכות זה שלי ולאביהן היה חשוב שהקשר ביניהם יחודש.

ירדנה.

יכול לקרות לכולם 

קראתי את הכתבה על מרכזי הקשר שוב ושוב. פשוט מדהים כמה היא אמיתית ונכונה. במקרה שלי, גרושתי ואני, שני אנשים משכילים בתפקידים מכובדים, הגענו למרכז קשר. איך זה קורה? התשובה היא כי המדינה מנתבת את המלחמה בין בני הזוג למסלולים שונים כגון: יחידת גישור בבית המשפט, מרכז קשר הורי וכדומה.

איש לא עוצר לרגע במירוץ המטורף הזה לחשוב על טובת הילדים ועל התהליך הטראומתי שהם חווים בהסדרי ראייה דרך מרכז קשר. כולם מרוויחים מכך וכולם קשורים וכולם יונקים את הכסף בהליך הגורר הליך. במקרים ברורים שבהם יש סיכון לילדים, יש לדעתי הצדקה לנקיטת אמצעים הכרחיים כגון אלה, אך מה שקורה בפועל הוא שכולם, ללא יוצא מהכלל, מתויגים ופשוט הופכים למספר בסטטיסטיקה.

לדעתי, אין באמת לאיש אינטרס לשנות זאת. באופן אישי, אחרי כמה מפגשים במרכז הקשר הצבעתי ברגליים וחודש לאחר מכן חזרה השפיות למערכת. אך לא כולם היו והתנהגו כמוני. ראיתי אבות המגיעים אל מרכז הקשר כאילו כפאם שד, כמו בסרט נע. כך לא צריך להיות המצב. אחרי שנים רבות החוויה הזאת עדיין צרובה בליבי. זה לא משנה מי אתה או מה אתה. סביר להניח שאם אתה בהליך גירושים, מספיקה תלונה פיקטיבית אחת כדי לשלוח אותך למרכז הקשר. ואז, לך תוכיח אחרת.

מ'.

השתקה גורפת

קראתי בכאב ובצער את הכתבות שפירסמתם בנושא רשויות הרווחה. כל אחד מהסיפורים שהבאתם הוא סיפורה של משפחה, ובייחוד של ילדים, שעולמם חרב עליהם עקב המעורבות של רשויות הרווחה ומרכזי הקשר בעניינם. על אלה יש להוסיף את האנשים שמצאו עוז בנפשם לספר את סיפורם במסגרת התגובות הרבות שהתפרסמו במשך שבועיים לאחר פרסום כתבתכם הראשונה. אם נוסיף לכל אלה את הסיפורים המזעזעים המתפרסמים באתרי האינטרנט חדשות לבקרים, ואת הרבים האחרים שמקבלים את ה"גורל" שנגזר עליהם על ידי רשויות הרווחה בדממה, יהיה אפשר להעריך עד כמה גדול השבר. למרבה הצער, פעילותן של "נשות הרווחה" מתבצעת בצל השתיקה וההשתקה.

לעורך דין אין דריסת רגל בלשכותיהן ועל צילומים ופרוטוקולים – הס מלהזכיר. יתר על כן, כאשר סוף סוף מתמנה איש מקצוע ניטרלי לבדוק את המצב ומגיע למסקנה שונה משלהן, הוא מוחרם, מושפל ומאוים, ובפועל משמש אזהרה לאחרים לבל יעזו לסטות מהתלם. גם כאשר מצפונו של מישהו מתוכם מציק לו והוא מביא לידיעת הצד הפגוע את עמדתו, הוא ננזף ומורחק מתפקידו.
ממילא, כאשר סוף סוף מוקמת ועדה שאחרי חקירה ובדיקה מגיעה למסקנות שאינן לרוח גורמי הרווחה, הם דואגים למסמס את הדברים או להשתיקם באמצעות הארגונים המתאימים. עיינתי היטב בתגובות הרשויות שהובאו בכתבתכם. באף אחת מהן לא היתה התייחסות לגופו של עניין. במקום זה התקשטו בנוצות המרוטות של "טובת הילד," שרק להם הפתרונים איך הדבר מתיישב עם הדברים שהוצגו בכתבות.
בכתבה האחרונה הגדילו לעשות וטענו שהנעשה במרכזי הקשר הוא "הפתרון" ולא הבעיה. נכון, יש ילדים שצריך ואף חובה להוציא מן הבית, יש גם מקרים שבהם אין מנוס מקביעת ביקורים במרכזי קשר, אך מה על אותם מאות ואלפים שדינם נגזר לשבט, ללא חקירה ובדיקה? מה על אותם ילדים שהורחקו מההורים ללא שיקול דעת ענייני וללא סיבה ראויה? מה על אותם הורים שברגע שהם משמיעים קול זעקה, הם מוקעים מייד כאנשים אלימים ומסוכנים? מה על אותם אלה הזקוקים באמת ובתמים לטיפול אנשי הרווחה אך חוששים לפנות לקבלת עזרה, שמא גם הם ייהפכו לחלק מהסטטיסטיקה הגדלה והולכת של הנפגעים על ידי הגוף שהוקם וממומן מכספי הציבור כדי לדאוג לרווחתם? אין בפי מילים כדי להודות על תרומתכם להעלאת הנושא לסדר היום הציבורי, שמא מכם תבוא הישועה.

אדם כואב.

תגובות לכתבה טראומת מרכזי הקשר של משרד הרווחה - שפורסמה בשבוע שעבר
תגובות לכתבה טראומת מרכזי הקשר של משרד הרווחה – שפורסמה בשבוע שעבר
תגובות לכתבה טראומת מרכזי הקשר של משרד הרווחה - שפורסמה בשבוע שעבר
תגובות לכתבה טראומת מרכזי הקשר של משרד הרווחה – שפורסמה בשבוע שעבר
טראומת מרכזי קשר תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יצחקי
טראומת מרכזי קשר תחקיר נעמה לנסקי ומיכל יצחקי

קישורים:

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.