פנימית בראשית

התעללות פיזית כלפי חוסים בפנימית משרד הרווחה "בראשית"

תחקיר / יאנה פבזנר – בשן, 7 ימים, ידיעות אחרונות 09.3.12

מוסד "בראשית" המיועד לבעלי הפרעות התנהגות קשות, מבטיח כי אצלו "הדייר אחראי על הגשמת חלומותיו".

אלא שתחקיר "7 ימים" חושף עדויות קשות של חוסים ומדריכים לשעבר על אלימות קשה, שיחות טלפון אנונימיות מתוך המוסד הטוענות להתעללויות והורים מודאגים שתוך הפרת צו "חטפו" את ילדיהם מהמסגרת שאמורה להגן עליהם.

21 בפברואר 2012, 12 בצהריים. מתחם בית החולים לבריאות הנפש "שער מנשה", בקרבת פרדס חנה – כרכור. ברחוב גוגן 5, מוקף גדר גבוהה ודלת חשמלית, עומד כמבצר קטן המבנה בן הקומה האחת של המרכז השיקומי "בראשית".

בתוכו כ- 30 דיירים המוגדרים כבעלי הפרעות התנהגות קשות, מפוזרים בין החדרים. בעוד כשעתיים, אפרת, אמו של דורון הנמצא שם בצו בית משפט, הולכת "לחטוף" את בנה בן ה- 28 בכוונה לא להחזירו למוסד לעולם.

אפרת (שם בדוי, כמו יתר שמות החוסים ובני משפחותיהם המוזכרים בכתבה) לא שמעה מדורון זה שעה ימים. זאת למרות שפעמיים בשבוע רשאים דיירי המקום להתקשר הביתה, כל שיחה נמשכת דקות ספורות בלבד.

עכשיו היא יושבת מול האחראים במוסד ופורסת לפניהם את טענותיה הקשות – מכות, עונשים אכזריים המוטלים על דיירי המקום, מסגרת חוקים נושה – טענות שאותן שמעה לא רק מבנה, אלא גם מהורים של דיירים אחרים וגם מצוות מדריכים שהיו חלק מהמציאות היומיומית המורכבת של "בראשית".

כעבור שעתיים היא תכניס את דורון לרכב, כל חפציו האישיים יוותרו בחדרו ואיום שלילית האפוטרופוסות ירחף מעליה.

בזמן שמתנהלת הפגישה של אפרת, כמה קילומטרים משם, בבית קפה קטן בצומת כרכור, אני יושבת עם חוסה נוסף, מוני, בן 28, בעל פנים ילדותיות ויפות. לצדו אמו גילה ואחותו מירב. גם הן לא שמעו ממנו שבוע שלם. עברה שעה מאז שהן אספו את מוני מ"בראשית", והוא עדיין לא מצליח להפסיק לבכות.

אני לא רוצה לחזור. מרביצים לנו שם, מתעללים בנו, צריך להוציא משם את האנשים".

"אתה לא חוזר לשם, מוני. אל תדאג, חמוד", מנסה גילה להרגיע את בנה. "אמרנו להם שיש אירוע משפחתי", היא מספרת לי, "אבל אין שום אירוע".

אני שואלת במה מדובר. "לפני ארבעה שבועות אחד המדריכים נתן לי מכות בראש", משחזר מוני ומדגים. "היו לי כאב ראש וסחרחורת. מדריך אחר העמיד אותי ליד הקיר עם ידיים למעלה ועל רגל אחת. מאלף אותי. שעתיים הייתי צריך לעמוד ככה".

שטף דיבורו של מוני נקטע מפעם לפעם. הוא לוגם מילקשייק תות, מתענג על מתיקותו, כאילו מפצה את עצמו על מה שעבר בתקופה האחרונה. כל סיטואציה שהיה מעורב בה, הוא או חבריו למקום, מעוררת אצלו בכי וגופו מתחיל להתנדנד קדימה אחורה על הכיסא. אמו ואחותו מעשנות בשרשרת, ויושבי בית הקפה נועצים בנו מבטים. ואז נכנסים אפרת ודורון. דורון עושה את צעדי ירח המפורסמים של מייקל ג'קסון וממהר לחבק את מוני. "בן" – כך הוא מכנה את מוני, ומוני קורא לו אבא – "גם אתה ברחת?"

מוני פורץ בבכי שוב. "אל תדאג, בן. אף אחד לא יפגע בך". דורון מצמיד את פניו לפני חברו, מביט היישר אל תוך עיניו כמבקש להפנט אותו ולשכנע.

שיחה אנונימית

לפני פחות משנה הוקם "בראשית", מוסד המופעל על ידי חברה פרטית ששמה "של פרויקטים שיקומיים בע"מ", ועובד בשיתוף אגף השיקום במשרד הרווחה.

אל המקום מגיעים גברים ונשים מעל גיל 18 הסובלים מהפרעות התנהגות או אישיות קשות, בעלי תפקוד גבולי, שיפוט לקוי וסיכון עצמי וסיכון הזולת.

רבים מהם, כפי שמספרים עובדים לשעבר, באו מרקע קשה, מבתים מפורקים. חלקם עברו טראומות לא פשוטות, אחרים הסתבכו עם המשטרה.

לרובם המרכז הזה הוא המסגרת האחרונה שנמצאה מתאימה לצורכיהם. חלקם הגדול נמצא שם בצו של בית משפט.

אתר האינטרנט של "בראשית" מפליג בסגולות המרכז. חזון המרכז, כך נכתב באתר, הוא לקדם את הדיירים במיומנויות בתחומים שונים – תפקוד ביתי, מיומנויות חברתיות ותעסוקה, כך שיוכלו לקיים חיים עצמאיים, מספקים ונורמטיביים, במינימום תמיכה חיצונית ומתוך אחריות אישית".

עמוד "האני מאמין" של "בראשית" מלא בסיסמאות מבטיחות: "לכל אדם יש הזכות הבסיסית לחיות את חייו בקהילה מתוך בחירה חופשית ואחריות אישית כדי שלא יפתח קריירה של 'נכה' / 'מוגבל' / 'חולה נפש'"; "אנו רואים כחובתנו את אימון הדייר להיות אדם יצרני בחברה ולמימוש זכותו לבחירה מושכלת, תוך קבלה בסיסית של זכות הדייר לקבל החלטות 'שגויות'"; הוסטל הינו דגם מוקטן של החברה שבה אנו חיים, הנעזר בגורמים ובתהליכים המתקיימים בקהילה על מנת לעצב התנהגות המותאמת לחיים מחוץ להוסטל"; "הדייר אחראי על הגשמת חלומותיו".

בחלומותיו הגרועים ביותר לא ציפה אביאל, אחיו של ירדן אשר שהה במוסד יותר מחודש, לקבל מאוחר בערב שיחת טלפון אנונימית, שתוביל אותו במהירות ממרכז הארץ לחדרה לקחת משם את אחיו בן ה- 26.

"השעה היתה שמונה וחצי בערב ואני הייתי בישיבה", מספר אביאל, האדם הקרוב ביותר לירדן, "פתאום קיבלתי טלפון לא מזוהה וקול של אישה אמר לי, 'בימים האחרונים מתעללים בירדן שני מדריכים, משפילים אותו ומרביצים לו. אתה חייב להוציא אותו משם מהר". היא לא אמרה לי את שמה, לא רצתה להזדהות. עזבתי הכל וטסתי לשם. אותה עובדת התקשרה אלי שוב, אמרה שלא ישחררו את אחי אם לא אמציא משהו.

"כשהגעתי למוסד התקשרתי לאחראים. אמרתי שאבא שלנו נפטר ואני חייב להוציא את ירדן. אמרו לי 'אין בעיה, אבל רק שתדע שבימים האחרונים ירדן לא מתנהג טוב'. השבתי שחבל שאומרים לי את זה עכשיו, בעשר בלילה, כשאני זה שמתקשר.

"מצאתי את ירדן בחדר שלו, כשמדריכים מארגנים לו תיק. תפסתי אותו ויצאנו החוצה. אז התקשרתי שוב למוסד ואמרתי 'אבא שלנו לא נפטר, אנחנו הולכים למשטרה ותעשו בדק בית, כי המצב אצלכם גרוע'. לא ענו לי אפילו.

עוד באותו לילה נלקח ירדן על ידי אחיו לבדיקות בבית חולים. במקביל פנו השניים לתחת משטרת חדרה.

"שני מדריכים הוציאו אותי החוצה, הפילו אותי והרביצו לי", טוען ירדן בפנינו. "אחר כך הם הכניסו את שתי הידיים שלי בתוך הגדר ובעטו בי, משכו אותי. אחר כך הכניסו אותי לחדר. התפוצצתי מכאב ראש. זה היה משפיל מאוד, לא האמנתי שאני אגיע למצב כזה".

— ניסית להתקשר לאחיך?

"לא יכולתי, כי הייתי בעונש. ביקשתי מאחד המדריכים שיתקשרו לאחי ויגידו לו שיבוא לקחת אותי, אבל הוא אמר לי שהוא יחליט אם להתקשר או לא".

"הילד הפך לזומבי"

סיטואציית היום – יום ב"בראשית" מורכבת למדי. צוות עבדי המרכז מתבקש להתמודד עם התנהגויות חריגות, לעיתים קרובות אלימות או מסוכנות. לא פעם נאלצים אנשי הצוות לרסן חוסים באמצעות מה שהם מכנים "אחיזה מכילה", כדי שלא יפגעו בעצמם או בסביבה (הולדינג – לורי שם טוב). אלא ששטף מדאיג של עדויות הזורמות מתוך המוסד, לא רק על ידי חוסים, מעלות את החשש כי סיפורו של ירדן אינו חריג.

מדריכים לשעבר במרכז טוענים בפנינו כי אותה "אחיזה מכילה" התגלגלה לא פעם לאלימות מצד אנשי צוות מסוימים. "את צריכה לראות את זה כדי להבין", מעידה עובדת לשעבר, "בלא מעט מקרים אני לא ראיתי שיטת נטרול, אני ראיתי פשוט אלימות. לעקם ידיים ולדחוף פרצוף של חוסה לתוך הדשא, זה לא הפעלה של כוח סביר. ראיתי מדריך תופס חוסה מהצוואר, משכיב אותה על המיטה ודוחף לה את הראש לכרית".

"באחת הפעמים", מעיד מדריך לשעבר נוסף, "ראיתי במו עיניי את אחד המדריכים דורך עם שתי הרגליים שלו על הראש של חוסה בשירותים".

דורון ומוני היושבים זה לצד זה מספרים כעת בהרחבה על אורח חייהם ב"בראשית". ראשו של דורון מלא בזכרונות ובפרטי אירועים והוא קופץ מדבר לדבר, נזכר בעוד ועוד מקרים, ואלה גוררים תגובה זהה אצל מוני ומפעם לפעם זה מתפרץ לדבריו של זה.

דורון היה רק בן 11 כשחצה את הכביש ורכב נכנס בו. במשך חודשים הוא היה בין חיים למוות, כשהפגיעה הקשה ביותר היתה בראשו. בחלוף הזמן גופו התחזק והבריא, אבל פגיעת הראש נותרה ואליה נוספו תוצאות לוואי כמו אימפולסיביות, רגזנות והתפרצויות זעם. מהר מאוד הגיעו גם הסתבכויות עם המשטרה.

בהיעדר מוסד בארץ המתאים למצבו, נדד דורון ממסגרת אחת לאחרת. בסופו של דבר, תחת צו בית משפט, הגיע למוסד "בראשית" החדש.

"יום אחד אספתי את דורון לחופשה בבית" מספרת אמו אפרת, "ושמתי לב שכשאני מדברת אליו, הוא לא שומע אותי. שאלתי אותו מה קרה, והוא אמר לי שהוא חטף מכות מאחד המדריכים וכבר תקופה שהוא לא שומע טוב באוזן ימין. לקחתי אותו מיד לבית החולים הלל יפה, ושם הרופא קבע שיש לו אדמומיות והצטברות נוזלים. עד היום השמיעה שלו פגועה".

אפרת מספרת שבדרך החוצה מהמוסד פגשה את אחד מעובדי המקום והתלוננה בפניו. הוא אמר שהענין יבדק. לאחר שבוע, היא מספרת, קיבלה תשובה שלא היו דברים מעולם. מאוחר יותר יתברר לה כי אותו מדריך שנגדו התלוננה פוטר מהמרכז.

זמן קצר לאחר מכן הגיע דורון שוב לבית החולים. הפעם לא היה מדובר באלימות פיזית כלפיו. שבועיים וחצי הוא הקיא והתלונן על כאבים בבטן, אבל רק כעבור שבועיים לקחה אותו אחת המדריכות כי לקה בכיב קיבה קשה. "את רואה את הצלקות האלה", אומר דורון ומרים אל חולצתו, חושף בפניי את סימני הניתוח על בטנו.

אצל אפרת התחזקה התחושה שמשהו רע קורה במקום שממנו אינה יכולה לקחת את בנה. היא התחילה ליצור קשרים עם מדריכים העובדים במקום ועם כאלה שעזבו. חילקם הסכימו לשתף אותה במה שראו עיניהם, ולפני אפרת נפרסה תמונה קשה מנשוא.

היא מיהרה לפנות לבית המשפט וביקשה להוציא את בנה מהמקום, אלא שזה דחה את הבקשה.

בסופו של דבר החליטה לקחת את החוק לידיים.

אצל מוני הסיפור קצת שונה. לפני שבע שנים הוא אובחן כסובל מהפרעות התנהגות. הוא הוכנס להוסטל פתוח, אבל לא ממש הסתדר שם וחזר הביתה.

"בראשית", נאמר להוריו, זה המקום בשבילו. הוריו מספרים כי הובטח להם שאחרי חודש – חודשיים במקום, מוני יוכל לצאת לעבוד. "סיפרו לנו סיפורים", אומרת אמו. "בפועל הפכו את הילד לזומבי מבוהל ופגוע".

"אחד המדריכים היה מרביץ לי", אומר מוני. "הוא היה מעקם לי את האצבעות, מרביץ לי בצוואר, בראש. זה קרה הרבה פעמים. ניסיתי לספר לאחראים. אמרו לי שיטפלו בזה, אבל לא עשו כלום".

לפני שבוע וחצי הובהלה לבית החולים ניצה, חוסה אחרת מ"בראשית", לאחר ששברה את ידה. היא טוענת כי נפגעה על ידי אחד המדריכים. אביה זועם. "בביקור שלי במקום", הוא מעיד, "ראיתי בעיניים שלי איך מדריך תופס בגרון את אחת החוסות וזורק אותה על הרצפה. אני רוצה לראות שמישהו יגיד שאני משקר. מיד התלוננתי על כך לאחראים".

חצר המשמעת

באחד מבתי הקפה באזור השרון מתכנסים כמה מדריכים לשעבר של "בראשית" כדי לספר לי את מה שסיפרו לאפרת. הם לא הגיעו יחד אלא בקבוצות, אך הסיפורים שסיפרו חזרו על עצמם לא פעם – התעללויות, השארת חוסים שעות ארוכות בחצר בקור או בחום כבד. תשעה מעובדי "בראשית", כמעט כולם כבר לא עובדים במקום, מעידים על התנהגות בעייתית כזו או אחרת במוסד. הם מבקשים ששמותיהם לא יפורסמו.

"הייתי בין הראשונים שעבדו במקום", מספר אסף (שם בדוי). "החזקתי מעמד חודשיים בלבד ועזבתי. לא יכולתי יותר. אז חילקו לדיירים אוכל בצורה מאוד מדודה.

חלק מהדיירים נוטלים תרופות מגבירות תיאבון וכל הזמן ביקשו עוד, ואנחנו היינו נותנים להם מאחורי גבם של האחראים.

"זה לא רק שלא קיבלו מספיק אוכל", מוסיפה יפעת, מדריכה לשעבר, "היו גם מענישים באמצעות האוכל. נותנים רק סנדוויץ' במקום ארוחת ערב. את סשה, חוסה שסבל מבעיות משקל, היו מענישים ככה לא פעם. דורון, הבן של אפרת, היה צועק מרעב, נעמד ליד המטבח וצועק, 'אני רעב, בבקשה, תנו לי לאכול', וגדי היה מגניב לו אוכל".

"לפני שדורון הגיע לאשפוז עם הבטן שלו", ממשיך גדי, מדריך לשעבר, "הוא היה רעב וביקש לאכול. בלילה נתתי לו פרוסה וחטפתי על זה על הראש. לא פעם דיירים היו מתחננים בארוחות לתוספת. על כל דבר קטן, צחוק לא במקום, שיחה באמצע הארוחה – היו מענישים".

כשאני שואלת את דורון, ירדן ומוני על העונשים שקיבלו, חוזרים אותם סיפורים.

"כשמענישים אותנו, אנחנו מקבלים פרוסה אחת עם גבינה. זה אמור להספיק", מספר מוני. "פעמיים – שלוש נתנו לי כעונש לאכול פרוסה עם גבינה במקום ארוחת צהריים", אומר דורון.

מדריכי "בראשית" לשעבר מספרים בזה אחר זה על דרך ענישה נוספת – דיירים שחרגו בהתנהגותם נשלחו לחצר הקטנה, שבה כר דשא מצהיר, ואולצו לשהות שם לעתים שעות ארוכות.

"את סשה היו מענישים המון. יש לו הרבה בעיות, אבל הוא לא בחור אלים. כל הזמן היו מוציאים אותו החוצה ליום שלם, בשמש, מריצים אותו בחצר, והוא שוקל המון וגם חולה אסתמה. היו גומרים אותו", מספרת נדיה, עובדת לשעבר במרכז. "יום אחד הוא היה בחוץ יום שלם, בחום, בקושי שתה או אכל".

"סשה היה עד הלילה בחצר, בשמש הקופחת, מעידה בשיחה אחרת המדריכה לשעבר יפעת. "אחד המדריכים היה מריץ אותו. הוא היה הכי מסכן שם, הפכו אותו לשק חבטות".

מירי, מדריכה לשעבר, מתארת את התמונה הבאה: "באחת הפעמים שהריצו את סשה בחצר, הוא התחנן לכוס מים. ראיתי את אחד המדריכים לוקח כוס חד פעמית מלאה במים, עומד מול סשה, מחזיק אותה מול הפנים שלו ואז מתחיל לשפוך. הוא השאיר לגימה קטנה ונתן לו אותה".

גם החוסים זוכרים היטב את אותה חצר. "השאירו אותי בחצר עד הלילה", מספר ירדן. "פעם בשעה מביאים כוס מים, ואם אתה רוצה עוד, אז אולי יביאו ואולי לא".

"הכריחו אותי ואת דורון לעמוד שעות ארוכות צמוד לקיר", אומר מוני, ודורון היושב לידו מהנהן בראשו ומוסיף, "פעם אחת אחד המדריכים אמר לנו לשבת על כיסא בלי לזוז, בלי לקום, שעות. כשרצינו ללכת לשירותים, אמנר לנו, 'תתאפקו'. מוני התחיל לבכות. זוכר, בן, איך בכית ועודדתי אותך?" הוא פונה למוני ששוב מתחיל לבכות.

"חודש לא נרדמתי"

גורם הקשור למרכז "בראשית" מסביר כי המרכז מיועד לאוכלוסיה קשה במיוחד.

לצורך כך נבנתה מסגרת בעלת חוקים נוקשים.

התנהגות טובה מזכה בזכויות, התנהגות רעה שוללת אותן. ההגבלות השונות, הוא מסביר, נועדו בסופו של דבר לסייע לחוסים, אולי גם לשמור עליהם או על אחרים.

אלא שלעובדי "בראשית" לשעבר המשוחחים איתנו יש ביקורת רבה על חלק מאותן הגבלות. כחלק מחוקי המסגרת, הם מספרים, מותר לדיירים להתקשר הביתה פעמיים בשבוע. כל שיחה נמשכת דקות ספורות בלבד, ובדרך כלל אחד המדריכים עומד ליד המתקשר ורושם את תוכן השיחה. לא פעם, הם מספרים, כשחלפה הקצבת הדקות נותקה גם השיחה.

"יום אחד עניתי לטלפון", נזכרת נדיה, "זה היה אבא של אחד הדיירים והוא כעס מאוד, סיפר שהיה באמצע תפילת שבת דרך הטלפון עם בנו ומישהו ניתק את השיחה. "איך עושים דבר כזה?"

"הייתי צריכה לרשום את השיחות שלהם" מספרת יפעת. "אם דייר היה מוענש, לא היו נותנים לו להתקשר הביתה". מדריכים נוספים מעידים כי התבקשו לרשום את תוכן השיחות.

"הייתי שם חודש. חודש אחד הספיק לי כדי להבין שאני לא מוכנה לראות את מה שעושים להם שם", מספרת לילך, שלא עובדת במקום זה חודשים, "העליי את הטענות בפני האחראים, על כל מה שראיתי סיפרתי, אבל ביטלו את דבריי".

מדריכים נוספים מספרים כי דיווחו לאחראים על אירועים שונים. "אין עם מי לדבר", אומר גדי. "באחת הפעמים, כשהתקשרתי לדווח על משהו, כעסו שהתקשרתי בשבת".

"ניסיתי לדווח הלאה, מספר משה, עובד לשעבר במרכז, "הבטיחו שיבדקו אבל הרבה לא קרה".

"עבדתי שם חודש וחצי בלבד ועזבתי", מסכם אסף, "אבל חודש שלם אחרי זה לא הצלחתי להירדם בלילות. הלב שלי נשבר. לא כך מתייחסים לבני אנוש ועוד כאלה שלא יכולים להגן על עצמם".

החקירה בראשיתה

כבר עברו ארבע שעות מאז שהקבוצה המשונה שלנו, החוסים ובני משפחותיהם, התיישבה בבית הקפה. "עכשיו ניסע למשטרה להגיש תלונה", אומרת אפרת, וכולם קמים מהשולחן, נדחסים ברכב שלה ונוסעים לתחנת המשטרה של חדרה.

"אני חייב לשמוע שיר של מייקל ג'קסון, יש כאן למישהו?" שואל דורון, "שם כמעט לא יכולתי לשמוע מוזיקה", הוא מתייחס למקום שבו אחראי הדייר על הגשמת חלומותיו.

מאוחר יותר, בתחנת המשטרה, הוא יספר לחוקר שוב את כל מה שכבר סיפר קודם, אחר כך ייצא, ידגים שוב את כישורי הריקוד שלו ויגיד, "חייב קצת מוזיקה, חייב לשכוח".

"בן", הוא פונה למוני, "בואו, תראה לה את הצעדים שלימדתי אותך. נו, אל תתבייש". ומוני נעמד מולנו ורוקד לשניה. יותר משבועיים עברו מאז נלקח דורון על ידי אמו מ"בראשית".

ירדן חוייב לחזור לשם על ידי בית המשפט.

ניצה, ששברה את ידה, נמצאת בביתה כיוון שהיא נזקקת לטיפולים רפואיים, אבל אביה אומר שיילחם שלא תחזור ל"בראשית".

בינתיים חוקרת המשטרה את שהתרחש בין כותלי המוסד הזה. "במשטרת חדרה התקבלו זה מכבר כמה תלונות בגין חשד להתעללות", נמסר לנו משם באמצע השבוע. "התלונות נבדקות והחקירה בראשיתה. בשלב הזה לא ניתן לפרט מעבר לכך".

"בכל יום שעובר הילדים סובלים שם וזה חייב להיפסק", מסכמת לילך בפגישת המדריכים. "שנים עבדתי עם ניצולי שואה ואני לא מסוגלת לחשוב על צעירים וצעירות שבימינו עוברים התעללות כמו שהם עוברים ב"בראשית".

עדויות קשות על התעללות בבי"ח פסיכיאטרי נס ציונה

סיפורו של אורי וכטל – חטיפת ילדי תימן – כלביית ויצ"ו

תחקיר ערוץ 1 מיום 29.2.12

סיפור חטיפתו של אורי וכטל, שנולד כפלתיאל רדא סעד.

הפרשה שלא נגמרת – חטיפת ילדי תימן.

אורי וכטל בן 61. גדל בשכונה של היקים בקרית אונו. בגיל 6 גילה אורי שהוא ילד מאומץ. בן למשפחה תימנית. עוזרות הבית היו תימניות. אז מה עושה ילד תימני במשפחה יקית?

אורי שאל את אמו והיא מסרה לו כי הלכה לויצו להביא ילד והיו שם ילדים כמו בכלבייה. הגננת הצביעה על הילדים ואמרה לה: "קחי, תבחרי". והיא בחרה באורי.

משפחתו של אורי עלתה לישראל במבצע "מרבד הקסמים". הם שוכנו במחנה עולים בעתלית. ארבעה חודשים אחר כך נמסרו שניים מילדי משפחת רדא סעיד לטיפול במעון ויצו ירושלים. חיים בן שנה וחצי ופלתיאל שהיה בן חמישה חודשים.

כשהודיעו לאמא שאבא נפטר לקחו לה את שני הילדים הקטנים ושמו אותם בירושלים. היא ועוד 16 אמהות היו יחד איתה. נסעו לירושלים. כל יום בבוקר אמא נסעה מעתלית לירושלים להיות עם הילדים שלה.

עו"ד רמי צוברי אומר, זה פעם ראשונה שילדים תימנים לא נמצאים תחת כנפיהם של ההורים שלהם. לפי הסיפורים נעלמו משם מויצ"ו ירושלים מעת לעת ילדים.

יום אחד בהיר, אמרו לאמא שלי שנפטרו לה הילדים. היה שיטפון והילדים מתו. אמא שלי אמרה: "בשום אופן לא הילדים שלי לא נפטרו. לפני זה הנקתי אותם. אז מה פתאום שהם אינם?" היא לא האמינה. היא בכתה ובכתה וצעקות.

האחות שמחה שהיתה רק בת 12 החליטה לא לוותר. היא חזרה למעון ויצ"ו בירושלים לברר מה עלה בגורלו של האח פלתיאל. עובד שעבד במעון החליט לעזור לה. הוא אמר לה "את רוצה לדעת. יש לי פה בארון את כל הכרטיסיות של ילדי תימן. תחפשי תוציאי כרטיס. הוא הלך. אני לקחתי. למזלי הטוב אח שלי היה בכרטיסיה הראשון. היה כתוב שפלתיאל בן שמעה נמסר לאימוץ לגב' וכטל.

האחות שמחה גילתה במסמכים של פלתיאל שנמסר לאימוץ בגיל שנה וחצי.

אורי וכטל מספר על הוריו המאמצים שהיו אנשים מאוד קרים. ההורים לא היו מחבקים או מלטפים. על האמא המאמצת מספר אורי שהיא היתה אמא טובה. לא החסירה ממנו דבר.

בגיל 6 גילה אורי שהוא מאומץ. הילדים בבית הספר שאלו אותו "איך זה אתה וכטל ואתה כושי?" אורי שאל את אמו, והיא לא הסתירה ממנו וסיפרה לו שהוא מאומץ.

בינואר 1952 עזבה משפחת רדא את מחנה העולים בעתלית, ועברה למושב קדימה. שם קרה הלא ייאמן. שכנה במושב סיפרה להם שראתה ילד תימני שדומה לילדי המשפחה.

האחות שמחה מספרת: "באה אחת שעבדה בקרית אונו במשק בית ואמרה, יש לנו ילד שאני מטפלת במשק בית שהוא מאומץ במשפחה".

הלכתי לשם כל השכנים שלהם שראו אותי, שאלו אותי השכנים: "את לא אחות של אורי התימני?"

אמרתי: "כן. איפה הוא?" לקחו אותי , לראות אותי ואמרו לי תסתתרי כי האם המאמצת תעשה לך ולו בלאגן. לא כדאי לך. בפעם הזו החליטה האחות שמחה לא לפגוש את אורי ושבה כעבור יומיים לקרית אונו עם אמא שלה.

הילד אורי חיבק את אמא שלי, ככה, חזק עם הידיים, ולא רצה לרדת לה מהברכיים. אמרתי לאמא "מה אני יעשה עכשיו?" ואמא אמרה אין לך מה לעשות מאמי.

האמא לא ויתרה. היא היתה נוהגת ללכת ולעקוב אחרי הילד. עכשיו, לבית המשפחה היא לא יכלה להגיע. אז היא היתה הולכת לגן והיתה עוקבת וצופה, ורואה מה שקורה, עד שהאמא והמשפחה שלה קיבלו צו הרחקה מהמקום כי הם גורמים לילד נזק.

בפברואר 1959 הגישה האמא הביולוגית תביעה לביטול צו האימוץ, אולם בית המשפט דחה את התביעה.

עו"ד יעקב הררי שייצג את האמא בתביעה לפני 51 שנה, נשאל אם יש לו זכרונות מהתביעה דאז. "קשה מאוד להגיד שיש לי  זכרונות. 51 שנה."

בעיתונות היה "שתי נשים אוחזות ילד – משפט שלמה". המאמצת היתה עם השופטים בפנים, ואנחנו בחוץ. לא ידענו כלום. בית המשפט החליט שאין מקום לתביעה.

בעקבות צו ההרחקה נותק הקשר עם אורי. הוא חודש רק בשנת 1979 – עשר 10 שנים אחר כך כשגוייס לצבא.

אורי החליט לסגור מעגל ובשנת 1979, חידש את הקשר עם משפחתו הביולוגית, קשר שנשמר עד היום.אני הילד היחידי המאומץ שמצא את משפחתו. אני היחידי. אומר אורי.

מידי יום נוסע אורי לאותה כתובת, לבית אבות בפתח תקוה. הוא סועד את אמו המאמצת בנאמנות. אבל לבו חצוי. השאלה הכואבת מדוע נותק ממשפחתו עודנה פתוחה, ומותירה בנפשו פצע פתוח.

שלוש שנים לחטיפת ילדיה של ל' ש' אמא מגבעתיים – 6.1.09 – 6.1.12 – סיפורה של האמא ל' ש' מגבעתיים, שילדיה נחטפו ממנה בועדת החלטה בלשכת רווחה בגבעתיים. האפוטרופוסות של האמא לורי שם טוב על ילדיה מעולם לא נשללה ממנה, אולם ילדיה לא הושבו אליה עד עצם היום הזה והיא לא יודעת מה עלה בגורלו של בנה בכורה אורם.

הכי משתלם להגיד 'מפגרים' ואז לסגור, להשפיל, להכות

– תחקיר –

ידיעות אחרונות 09.10.09, ו', ידיעות אחרונות / יאנה פבזנר

כשהגיעו סוף סוף השוטרים ונציגי משרד הרווחה למעון מקי"ם למפגרים, הם הזדעזעו לגלות שם דיירים שכלל לא עונים להגדרה.

אבל זה היה רק חלק קטן מהתמונה.

"המוסף לחג" חושף את הסיפור המלא: המנהלת שהרביצה לנערים במקל, החדר החשוך בו נכלאו, המזון המקולקל עם התולעים, המדריך המתעלל שנשפט ונכלא. שניים מהחוסים תובעים עכשיו מיליונים מהמדינה. בלשים פרטיים ממשיכים לחפש אנשים נוספים שנשלחו בטעות לגיהינום.

בבית קרקע קטן וישן בשיכון ג' בטבריה, יושב על הספה אבנר שועה, גבר בן 40, שבשיחת טלפון ראשונה, אחרי חיפושים ארוכים אחריו, אמר: "בואי, אני אספר לך מה שעשו לי, איך הרסו לי את החיים, איך כלאו אותי ל- 23 שנים. אני חייב לספר לך".

שועה נאלץ להיפרד מאמו בגיל שמונה. לדבריה, כל שנאמר לה אז הוא שבנה הקטן אינו מתאים למסגרת רגילה. היא לא ידעה שהוא נלקח למוסד למוגבלים שכלית, גם לא ידעה שכך אובחן. היא סמכה על הרשויות שלבטח יודעות מה הן עושות.

עכשיו אנחנו יושבים בדירתה הקטנה. על קיר הסלון תמונות אחיו של אבנר ביום חתונתם. רק הוא נשאר בודד. שועה מדבר בכעס, בלי להפסיק, מתקשה לשמור על רצף כרונולוגי. עמוס זיכרונות נוראים של התעללויות, השפלה ואטימות לב. "למה הייתי צריך להיות שם כל כך הרבה שנים, אם אני לא מפגר?" הוא חוזר ושואל, "למה צריכים לקחת לי חצי מהחיים?"

אבנר שועה הוא אחד מתוך כעשרים החוסים של מעון מקי"ם, שבשנת 1998, אחרי שאובחנו מחדש, התגלה שאינם לוקים בפיגור שכלי. אחרי יותר מעשור הם צצים מחדש. מבקשים עזרה, דורשים להשיב את כבודם שנרמס, את השנים שאבדו להם, מסרבים להמשיך לשוק. משרד חקירות פרטי ממשיך גם היום לנסות לאתר את כולם.

גברת קוגן – כך מכנים אותה כולם גם היום, שלוש שנים לאחר מותה – היתה בעלת מעון מקי"ם והמנהלת שלו במשך כמעט 50 שנה. זה היה מעון פרטי, כמו מעונות רבים מהסוג הזה, שנמצא תחת פיקוח של משרד הרווחה. ארגון אקים שימש אפוטרופוס לחלק מהחוסים בו.

בשנת 1998 התלוננה תמר יצחקי, לשעבר עובדת במעון, בשיחה אנונימית לפקיד בשירות למפגר במשרד הרווחה, כי המדריך סיימון גלסוולקאר, היכה חוסה. אז נשלחו מפקחים מטעם משרד הרווחה, בפניהם החלה להתבהר המציאות הקשה בה חיים החוסים, והמשטרה עורבה גם היא.

בעקבות החקירה פוטרו עובדים במעון, ולאחר כשנה הורחקה גם המנהלת שרה קוגן מתפקידה.

סיימון גלסוולקאר הועמד למשפט ונשלח לכלא.

החקירה מצד משרד הרווחה התנהלה בראשות שילה ספיירו ונעמי ארגן, שגילו לתדהמתן את החוסים שהוחזקו במשך שנים במעון לבעלי פיגור שכלי, למרות שכלל לא היו כאלה. אבל זה היה, למרבה הזוועה, רק חלק קטן מהתמונה.

עדויות שאספנו מחוסים ועובדים לשעבר במקום משרטטים לראשונה את הסיפור המבעית במלואו.

בכתבי התביעה שהגישו שניים מהחוסים שאובחנו בטעות, והחלו להתברר בימים האלה, מתוארת מציאות החיים במקום במילים קשות, מצמררות: "כפי שנתברר בדיעבד נוהל המוסד על פי אותם כללים שתוארו בספרו של צ'רלס דיקנס 'אוליבר טויסט' לגבי מוסד דומה באנגליה במאה ה- 19, כולל האטימות והאכזריות של המטפלים, חלקם בעלי נטיות סדיסטיות במיוחד.

התנהגותם כללה מכות, איומים, השפלות, הרעבות (למשל שני בקבוקי חלב להכנת דייסה ל- 80 איש) וכליאה בצינוק. כמו כן איפשרו לחוסים להתרחץ פעם בשבוע בלבד, בדרך כלל לפני יום ביקורי המשפחות".

פעם היתה שם, במוסד ברמלה, גינת פרחים וגינת ירקות ופירות, אבל הגינות כבר לא קיימות. גם חדר החושך, שבו היו כולאים את החוסים, כבר איננו. כעת זהו שטח נרחב יחסית עם מבנה אחד גדול, ישן וקודר, ומבנים קטנים מעץ, שחלונותיהם המעטורים וילונות לבנים פתוחים לרווחה.

היום פועל המוסד תחת הנהלה אחרת. אפילו שמו הוחלף, אולי בנסיון למחוק את זוועות העבר. אבל את הזכרונות של מי שהיה שם איש לא יוכל למחוק. גם לא את השאלה המציקה, הבלתי נמנעת, נוכח תגובותיהם של כל אלה שהיו אמורים להגן על הילדים ועכשיו טוענים שלא ראו, לא שמעו ולא ידעו: אם במשך שנים התנהלו מעשים כה נוראים במעון מוכר, שאמור להיות תחת פיקוח ממשלתי הדוק, מי ערב שאי שם בארץ לא מתנהלים גם היום, בחשאי, אירועים איומים לא פחות?

ליתום נולדה אמא

חייה של שרה קוגן, האישה שהקימה וניהלה את מקי"ם ביד רמה, לא היו קלים. היא שרדה את השואה ואחריה עלתה לישראל מרומניה. כאן נישאה לדוד קוגן, גינקולוג, ונולד להם בן יחיד, שהיה אף הוא לגינקולוג ועזב את הארץ.

במארס 1979 נרצח בעלה במרפאתו בדירתם בתל אביב במהלומות גרזן על ידי אדם מעורער בנפשו שהתנגד להפלות שביצע. קוגן היתה זו שמצאה את הגופה. אפשר לנחש שמאורעות קשים מעין אלה על נפש האדם.

בשנות ה- 50, אז הקימה קוגן את מקי"ם, נקלטו בו ילדים נטושים, עיוורים, אוטיסטים, עבריינים צעירים ונערים עם קשיי לימוד. רק אחרי שנים רבות הוגדר המקום מוסד לבעלי פיגור קל עד בינוני. אלא שבין כתליו המשיכו לגדול ילדים שבדיעבד ובאיחור רב מדי התגלו ככאלו שלא עונים להגדרה.

במשך שנים לא התבצעו אבחונים לחוסים, למרות החוק משנת 1969 האומר כי "פעם בכל שלוש שנים חייב פקיד הסעד לשוב ולהביא את ענינו של המפגר לפני ועדת אבחון, ורשאי הוא לעשות כן בכל עת על דעת עצמו או לפי בקשת האחראי על המפגר".

עו"ד עופר רון, המייצג שניים מהחוסים, מספר כי כשביקש לעיין בתיקים של החוסים נענה על ידי משרד הרווחה כי הם נגרסו, על אף חוק הארכיונים המחייב לשמור תיקים של בעלי מוגבלויות שכלית עד שבע שנים לאחר מותם.

במעון שהו בין 90 ל- 100 חוסים. כמות גדולה משיכלו להכיל החדרים, ולכן לחלקם כלל לא היה חדר ומיטותיהם הועמדו בשורה ארוכה במסדרון. המדינה, יש לציין, שילמה על פי הערכות כ- 7,500 שקלים לחודש עבור כל חוסה, כך שהמוסד ביקש לקלוט כמה שיותר חוסים.

דהאן (40) שמתפרנס היום מעבודות נקיון, "אני רוצה לראות איך הם יסבירו בבית המשפט את מה שעוללו לי". "התעללו בי והשפילו אותי ועד היום אני סובל מסיוטים בלילות", אומר אוטמזגין. "אני רוצה שהאנשים שגזלו ממני את הכבוד שלי והרסו לי את החיים ייענשו".

אוטמזגין נכנס למעון מקי"ם ביל 14. היום הוא בן 39, גר עם אמו ושני אחיו בדירה מוזנחת באשקלון. בכתב התביעה מצוין כי "אוטומזגין נפגע קשה נפשית משהייה של 16 שנה בין מוגבלים שכלית ללא קשר עם אנשים נורמלים, ובמנותק מבני משפחה וזאת כתוצאה מתאוות בצע של המוסד בו הוחזק. מאז שחרורו הוא מתקשה להתאקלם בחברה הרגילה, הן מבחינה נפשית והן מבחינה כלכלית, ללא קורת גג סבירה לראשו וללא מקום עבודה מסודר וזקוק לטיפול פסיכולוגי או פסיכיאטרי דחוף שיסייע לו לנסות להתערות בחברה הרגילה".

דודו דהאן נולד בבית חולים בתר בחיפה. לאחר לידתו נאמר לאמו, צעירה לא נשואה בת 18, שהתינוק נולד מת. בגיל 7 הוא הגיע מבית המשפחה האומנת שלו ביבניאל למעון מקי"ם, שם נשאר עד גיל 30. עד לפני שנתיים שימש מקי"ם אפוטרופוס שלו.

"יום אחד נקראתי למשרדו של קוגן ואמרו לי 'אם אתה רוצה למצוא את המשפחה הביולוגית שלך, תחתום פה על מסמך'", מספר דהאן. "זה היה מסמך שבו אני מסכים שאקים יהיו האפוטרופוס שלי. לא ידעתי מה המושג הזה בכלל, אז היא אמרה לי שאפוטרופוס זה מי שיעזור לי למצוא את אמא שלי, ואני חתמתי".

"איך הם החתימו בן אדם שהם מגדירים אותו כמפגר על מסמך כזה?" תוהה עו"ד עופר רון. "אם הוא מפגר, איך הוא יכול בכלל לאשר או לא לאשר משהו כזה? ואני כבר לא מדבר על השקר שאמרו לו לגבי תפקידו של האפוטרופוס".

דהאן זוכר כי פגש בנציג אקים רק פעם אחת, כשהיה בן 18 לערך. "זה היה כשקראו לי לספר שההורים שלי באו יחד איתי ממרוקו באוניה וטבעו, ורק אני ניצלתי".

לאורך השנים שמע  דהאן גרסאות שונות ומשונות על מות הוריו, מה שעורר את חשדו, לפני כשנה ניגד למשרד הפנים וביקש תעודת זהות חדשה בטענה שהישנה שלו נשרפה. יחד עם התעודה החדשה, בה מופיע שם אמו, קיבל גם תעודת לידה עם שם האם ומקום לידתו. דהאן מצא את אמו, זו שבמשך כל השנים נאמר לו שהיא מתה, בעזרת שיחה אחת לשירות 144. "המפגר" עשה את מה שהאפוטרופוס שלו, משרד הרווחה והנהלת מקי"ם לא טרחו לעשות.

ח', שגם הוא שוחרר מהמוסד, חי עד היום בהוסטל ואקים עדיין משמש אפוטרופוס שלו. הוא בן 45, ומחצית מחייו העביר במקי"ם. הוא עובד ומתפקד באופן עצמאי. במשך שעתיים ניהל איתי שיחה בהירה ושוטפת. רק תחושת הזמן אצלו מעורפלת, כמו אצל רוב אלו שיצאו מהמעון.

צבעים, מנקים, שליחים

"הרווחיות" של החוסים הבריאים במעון לא הסתכמה רק באלפי שקלים שהעבירה המדינה מדי חודש לקוגן, עבור אחזקתם במקום. אחרי שסיימו את עבודתם מחוץ למוסד, הם נאלצו לבצע עבודות שונות במעון: לצבוע, לנקות, לטפל בגינה. במשרדו של עו"ד רון מראה לי דהאן דף נייר בחתימתו, בו הוא מתחייב: "כשמגיע למעון ניגש לעבוד ולעזור איפה שצריך ומבקשים ממנו ולא להגיע לחדר לשמוע מוזיקה עד אחרי ארוחת ערב". ח' מספר ששטף כלים ורצפה.

"איך היו מעבידים אותנו", מספר שועה. "כל היום בניקיונות, בגינה, ובתקופה שבה בנו מבנה חדש אנחנו היינו צריכים לעבוד בשמש, לסחוב שקיות של גבס ולהעמיד אותן על טנדר".

משרד הרווחה סירב לאפשר לנעמי ארגן, מי שאחראית על הצלת החוסים הבריאים והוצאתם מהמעון ומי שניהלה אותו במשך שנה, לשוחח איתנו. עובדים אחרים הם שחשפו בפנינו את סיפוריהם של החוסים. בפי כולם חזרו אותם שמות ושם נוסף: דלית גטניו, עובדת סוציאלית שהחלה לעבוד במוסד בתחלית שנות ה- 90. תפקידה, בין היתר היה לשלוח את החוסים לאבחונים.

"דלית נהגה לשבת במשרד עם גברת קוגן", מספרת אחת העובדות הוותיקות. "כנראה שביקשו ממנה לא להתערב, אחרת איך אפשר להסביר את זה? הבוסית, מה היא מעדיפה ילדים נורמלים או ילדים עם פיגור? הרי עם ילדים נורמלים יותר קל להסתדר. בגלל זה הם נשארו שם. הם היו עובדים בגינה, צובעים, מנקים. היה אחד שהיינו נותנים לו להוציא לנו כסף מהכספומט, לפרוט את הצ'קים של המשכורות שלנו. אחד מהם היה נוסע לתל אביב לביתה של גברת קוגם להביא לה אוכל שהיו מכינים במיוחד במטבח. הם היו אנשים עצמאיים ובטחנו בהם".

— יכולת להגיד בצורה חד משמעית שהם לא סובלים מפיגור שכלי?

"כן. פעמיים הייתי מאושפזת עם בעיות לב בגלל מה שראיתי שם".

— התלוננת בפני העובדת הסוציאלית על מה שראית?

"התלוננתי, אבל כלום לא קרה".

"זיהיתי חוסים לא מעטים שברור היה שהם לא מפגרים", מספרת עובדת אחרת, "אבל הם שהו במשך שנים רבות במעון ואצל חלקם המצב הוחמר והם התחילו להתנהג כמו מוגבלים. במעון העדיפו להשאיר אותם שם, גם בגלל שיותר קל לטפל וגם בגלל שהם סייעו באחזקת המקום".

קישורים:

תביעת ענק נגד משרד הרווחה ומשרד החינוך על התעללות בשתי ילדות חסרות ישע שהיו בחסותן

 התעללות מחרידה בשנות ה- 70 בילדות בנות 8 שנים במושבה יבנאל בחסות רשויות הרווחה.

מאי 2011 אולפן שישי – ערוץ 2, כתבת תחקיר של סמדר פרי – "הבית שמאחורי העצים".

כולנו פשענו נגדכן – הילדות מיבנאל

הן היו ילדות קטנות כשאבא שלהן, מורה מכובד, העביד אותן בפרך בשדה, הרעיב אותן והתעלל בהן מינית. הן גרו ביבנאל בבית מזוהם, ישנו על הרצפה והסתובבו במושבה בבגדים מטונפים.

כשבגרו, בנו קריירות מצליחות והחליטו לתבוע את כל אלה שיכלו להציל אותן והתעלמו.

עכשיו, אחרי שנפסקו להן פיצויים של מאות אלפי שקלים, יצאנו איתן למסע לגיהינום ילדותן.

בשעת בוקר מאוחרת עושה הרכב את דרכו צפונה, פניו מועדות ליישוב הקטן והוותיק יבנאל, הצופה אל הכנרת. במושב האחורי מצטנפות שתי אחיות, עדי בת 44 וכרמל בת 45 (שמותיהן כמו שמות יתר בני המשפחה, בדויים).

18 שנים היה המקום ההוא ביתן, ולמרות ששנים רבות לא ביקרו שם, הישוב הירוק הזה היהי עבורן תמיד כמשולש ברמודה אכזרי שבלע את ילדותן. בלילה שלפני הנסיעה לא הצליחו להירדם, ועכשיו, במושב האחורי של האוטו, הן נאחזות אחת בשניה, נעטפות בשתיקה ככל שאנחנו מתקרבים ליעדנו, מביטות החוצה, אל השדות. גלים של חרדה גועשים בחלל הקטן של הרכב.

מפת היישוב חקוקה עדיין בזכרונן. הן מכוונות את הצלם דרך כבישי יבנאל. אל נקודות העצירה הרבות והכואבות שנעשה כאן – אל חורבות מה שהיה פעם בית אביהן, שיחד עם בנו האהוב, כך הן מספרות, התעלל בהן והפך אותן לשפחות מין, אל בתיהם של האנשים שתפקידם היה להושיע אותן מהתופת, אל השדות בהם עבדו בפרך והן רק בנות שמונה, אל מקומות המסתור בהם למדו להיות שקטות – שקטות, כדי שאיש לא ימצא אותן.

היום הן נשים בוגרות עם קריירות מצליחות בשירות הציבורי, שתיהן צפויות בקרוב לקידום לדרגות בכירות ביותר. שתיהן יודעות לשדר ביטחון, מקצועיות ואסרטיביות במקום עבודתן, שבמסגרתו פוגשת לפעמים אחת מהן את עורכת הדין שיכלה לשנות את חייהן ולא עשתה זאת. אבל שם, במקום בו הכל התחיל – ומבחינות רבות גם נגמר – מול נוף עברן והאנשים שידעו, לטענתן, על מצוקתן הגדולה ולא עשו די להצילן, הן נותרו חסרות מילים. מול כל אלה הן חוזרות להיות הילדות הקטנות, חסרות הישע.

בתביעה שהגישו נגד משרד הרווחה, משרד החינוך ומועצת יבנאל, דרשו את מחיר ילדותן האבודה, את מחיר השתיקה. "התובעות היו שק חבטות של משפחתן, ומגיל צעיר חוו התעללות ברמה בלתי נתפסת, אלימות פיזית, מינית ומילולית", נכתב בכתב התביעה. "לאורך כל שנות ילדותן ונערותן נמנע מהתובעות מזון בסיסי בביתן , הן חיו בתנאי הגיינה ירודים, בבית מזוהם, שורץ חולדות ומזיקים, בו האשפה נערמה במשך שנים על הרצפה, מבלי שמישהו יפנה אותה. התובעות לנו על קרשים, עם מזרנים מאולתרים, ללא מצעים ושמיכות".

ועוד: "משפחתן טופלה בידי רשויות הסעד והרווחה. משרד הרווחה ומשרד החינוך ידעו באמצעות עובדיהם ושלוחיהם על אודות מצבן של התובעות. במסגרת הליכי הגירושים והתביעה למשמורת על התובעות הקטינות ביקש בית המשפט לקבל חוות דעת של פסיכולוג מומחה. מסקנתו היתה להוציא מיידית את התובעות מביתן לפנימיה. בית המשפט אימץ את קביעת הפסיכולוג. למרות כל המתואר לעיל, ובניגוד מוחלט להחלטת בית המשפט בנדון, לא עשו הנתבעות צעד כלשהו כדי להוציא את התובעות מרשות אביהן, וזאת תוך כדי כך שהן מודעות לסכנות החמורות להן חשופות התובעות".

בחודש שעבר, שבע שנים אחרי הגשת כתב התביעה, הגיעו הצדדים – בהמלצתו של השופט אליקים רובינשטיין – לפשרה, שקיימה תוקף של פסק דין, לפיה המדינה ומועצת יבנאל ישלמו יחד לאחיות 660 אלף שקל, מבלי להודות בטענה כלשהי.

ילד בתוך קרטונים

הן נולדו בשנות ה- 60 בחיפה לאמא ניצולת שואה, קופאית בחנות גדולה, ואבא יליד הארץ, מורה למתמטיקה. הן מתקשות לקרוא להם אבא ואמא. במקום זה הן מכנות אותם "הזקן" ו"הקרייזי". "הם לא דיברו איתנו אף פעם", מספרת עדי. "לא קראו לנו בשמותינו, לא הבטיחו לנו בעיניים. לאישה שהיתה האמא שלנו היו שני שמות גנאי בשבילנו – שוורצע חיה ושטיק דרעק (חיה שחורה וחתיכת חרא)".

בבעלות המשפחה היו שתי דירות באותו הבנין, אחת מעל השניה. האם התגוררה בדרך כלל בקומה התחתונה. הילדים בדירה מעליה. האבא היה בא ונעלם. בשתי הדירות שררו כאוס ועזובה. באף אחת משתיהן לא היו להן מיטות משלהן. "היינו מוצאות איזו פינה ושם נרדמות, מתכסות בעיתונים או בגדים ישנים", הן אומרות.

עדי וכרמל נולדו אחרונות. הראשון היה מיכאל, היום איש אקדמיה. הוא היה בהיר עור, בלונדיני עם עיניים כחולות. "החזות הארית היתה הפרמטר החשוב ביותר במשפחה שלנו כדי לשרוד", הן אומרות. אחריו נולדה מאיה, שנפטרה בגיל ארבע וחצי. הבן השלישי, ספי, היה גם הוא בהיר שיער ותכול עיניים. היום הוא מכהן בתפקיד בכיר באחת החברות הגדולות בארץ. עדי וכרמל זוכרות אותו כאח שהתעלל בהן ואנס אותן במשך חמש שנים עד גיוסו לצבא.

אבנר, עדי וכרמל נולדו אחריו. "שילמנו מחיר כבד מאוד על זה שאנחנו לא בלונידינים" מספרת עדי. "אבנר היום הוא שבר כלי. לעיתים הוא אומר לנו, 'אני לא יודע איך אתן שרדתן, אבל אני שרדתי את האס-אס'. אנחנו היינו תתי אדם". את אבנר גירשה האם מהבית כשהיה בן שבע. הוא ישן בשוק בחיפה, בתוך קרטונים, ואחר כך הואבר לפנימיה.

"היה חוק ברזל אחד בבית: אסור לתת לנו אוכל", מספרת עדי. "האח הגדול שלנו, מיכאל, שהיה גדול מאיתנו ב- 12 שנים. רוב הזמן לא חי בבית. הוא סיפר לנו שבשנתיים הראשונות לחיינו הוא זה שדאג להישרדות שלנו".

כשמיכאל לא היה בבית, האב היה מגיע לביקור. "הזקן היה מתיישב על הכסא שלו ומבקש שנבוא", מספרת עדי. "הוא קרא לזה משחק. הוא אף פעם לא הפעיל עלינו אלימות פיזית. תמיד שמר על ארשת שקטה ומכובדת, גם כשביצע בנו את המעשים הנפשעים שלו. זה אף פעם לא היה משהו שהוא עושה לנו, אלא אנחנו צריכות לעשות לו, לשרת אותו. ככה זה היה תמיד, נולדנו אל תוך זה ולא ידענו שיכול להיות אחרת".

החגורה של הזקן

"זה כאן, זה הבית", האחיות מבקשות שנעצור. אנחנו יוצאים מהאוטו ונעמדים מול בית נטוש עשוי אבן שחורה, מוקף שיחי פרא. קשה לומר אם הסיפורים על מה שהתרחש בין כתליו או מראהו העגום הם שמעוררים תחושה של אי נחת, אימת שמזדחלת על הגב.

"אני אשאר כאן", אומרת כרמל, נעמדת בשביל המוביל אל פתח הבית, "אני לא אעמוד בזה". אבל כשהיא רואה אותנו מתקדמים, היא אוזרת אומץ ובצעדים כושלים נכנסת אחרינו פנימה. הבית פרוץ ומוזנח. בחדרים מפוזרים ספרים ומסמכים ישנים. על אחד הקירות רישומים שונים שכתב האב: מספרי טלפון, שמות, כתובות. האחיות, בעלות הבית, לא מסוגלות לטפל במכירתו.

הן הגיעו לכאן עם האב בשנת 1973, כשהיו בנות שבע ושמונה, לאחר שההורים החליטו להיפרד. "יום אחד הוא אמר לנו שמעכשיו נגור איתו ביבנאל. שם יש לו שטח אדמה גדול ובית", אומרת עדי. "הוא סיפר לנו שזה גן עדן, עם דשאים לשחק עליהם, מרחבים פתוחים וצמחיה פורחת". עוד קודם לכן הוא עבר לגור שם יחד עם ספי. עד אז שימש הבית מחסן לאחד מבתי העסק הקטנים באזור.

"הכל בבית הזה היה בדיוק כמו שזה היה בחיפה", אומרת כרמל. "לכלוך נורא, ערימות של עיתונים שכיסו את הרצפה והגיעו לגובה של מטר. לא היו רהיטים. הוא קשר חבל, כאן בחוץ, בין שני העצים, הניח עליו שמיכה ואותנו עליה וכך ישנו בהתחלה. אחר כך, כמו בחיפה, היינו מוצאות פינה בבית, על העיתונים, והשקן נתן לנו בגדים ישנים להתכסות בהם. יותר מאוחר גם היו לנו קרשים".

כבר ביומן הראשון בבית, הן מספרות, העיר אותן האב בשעת בוקר מוקדמת ולקח אותן לשדה בו גידל מלפפונים, עגבניות, אבטיחים ומלונים. עד גיוסן לצבא הן יעבדו בפרך בשדה, מכונות על ידי אביהן "קבוצת הפועלים הפרטית שלי".

"הוא היה מעיר אותנו כשבחוץ חושך מוחלט, הציפורים עוד לא צייצו", הן נזכרות, 'עדי וכרמל, קומו!' הוא היה שואג, והיינו נעמדות בדום מתוח. 'תאכלו ואני אקח אתכן לעבוד', היה אומר. 'אבל אין אוכל', היינו אומרות לו, והוא היה צוחק עלינו, 'יש לימונים על העצים, זה לא אוכל?' כל השנים סירב לקנות לנו אוכל. היה מביא לחם אחד, חלב אחד וגבינה, וזהו".

בחשיכה, אוחזות ידיים, היו צועדות לשדה, להניח צינורות השקיה, לזרוע, לקטוף, לדלל, להרים שקים כבדים. לעיתים היה משאיר אותן שם כשומרות מפני גנבים. כשהגיע להשגיח על עבודתן צעק שהן לא שוות כלום, שעלויות האחזקה שלהן גבוהות מדי בהשוואה למה שהן נותנות לו.

"בקיץ הטמפרטורה ביבנאל מגיעה ל- 40 מעלות, ולא היו לנו מים לשתות", מספרת עדי. "היינו מתחננות אליו שיביא לנו מים לשתות", מספרת עדי אבל הוא היה אומר, 'לאט – לאט, תסיימו את העבודה ותקבלו מים'. מרוב צמא היינו משליכות אחת על השניה אדמה, מאבדות את השפיות".

ביבנאל הן היו רשומות לבית הספר "נפתלי". המסמכים שאיתרו בארכיון היישוב שבע שנים לאחר מכן מדברים על היעדרויות רבות. קבוצת הפועלים הפרטית של האבא לא הגיעה ללמוד קרוא וכתוב וחשבון במשך חודשים.

הן לוקחות אותנו אל מה שאמור להיות חדר האמבטיה. "מה שאתם רואים כאן זאת הגרסה המשודרגת", הן מספרות. "קודם לא היו לנו מים זורמים בבית. כשכבר היינו מתקלחות, זה היה בחצר, עם מים קרים. היינו מטונפות. כשהיינו מגיעות לבית הספר, היו מביאים אותנו כדוגמה איך לא להיות. השיער שלנו נראה כמו רסטות, מלא קשרים ומלוכלך, עם כינים".

ספי היה בן 13 כשהן הגיעו לגור איתו ועם האבא ביישוב. "המשפט הראשון שאמר לנו היה 'אני ארצח אתכן'", מספרת עדי. היא לוקחת אותנו לחדר בלי דלת ולוחשת "בפינה הזאת הוא אנס את כרמל. אני עמדתי כאן", היא מצביעה. הוא היה מתעלל באחת מאיתנו ואומר לזאת שעומדת בצד, 'זה הכל בגללך, בגלל שניסית לברוח'. את רואה את הקולבים האלה? כאן במשך שנים היתה תלויה חגורה של הזקן, אותה ספי היה לוקח ממנו כדי להרביץ לנו. הוא היה סדיסט".

בשיחת טלפון שניהלה כרמל עם אחיה ספי, שנים רבות אחר כך, הוא הודה במעשים ואמר: "אני לא מכחיש, הכל היה. אני לא יודע להסביר את זה. כשאתה מתבגר יוצאים כל הדברים המיניים, זה חלק מההתבגרות".

"הוא הסביר את מה שעשה בכך שהוא ראה את הזקן ולמד ממנו", מספרת עדי. "מצד אחד אנחנו מרחמות עליו ומאמינות שהחרטה שלו כנה. מצד שני אנחנו לא יכולות לסלוח לו".

רשויות הרווחה בטבריה ויבנאל ידעו ולא עשו מאומה – במושבה יבנאל שבגליל קראו להן "ילדות הזאבים" הבית של הילדות השותקות.

 שתי ילדות גדלו בבית מבודד בו התרחש אחד מסיפורי ההתעללות הקשים ביותר שידעה המדינה אי פעם.

 האב התעלל בשתי האחיות התעללות קשה כל-כך, עד שהן נמנעו כמעט לחלוטין מליצור קשר עם בני-אדם.

כולנו פשענו נגדכן – התעללות בילדות מיבנאל

צילה לייבוביץ' – אחות בית הספר שבו למדו הילדות ראתה כי הן מוזנחות בצורה נוראית אולם לא בדקה לעומק את הבעיה ו"העבירה הלאה" לדבריה.

קצינת הביקור הסדיר רוחמה יופה, שתפקידה היה לברר מדוע הילדות נעדרות הרבה מבית הספר, טוענת שכלל לא ידעה על ההתעללות, אך לפני מס' שנים בתצהיר לבית המשפט כתבה כי זהו אחד ממקרי ההתעללות הקשים ביותר אליו נחשפה, הן התעללות פיסית והן נפשית מצד המשפחה.

 עו"ד מרים גינצברג שהיתה נציגת משרד הרווחה דיווחה לבית המשפט כי מאחר ואין שיתוף פעולה בין האב לרשויות הרווחה, אין אפשרות להוציא את הילדות ממשמורת האב.

 כשהיא מעומתת עם התחקירנית בנוגע למקרה, היא אומרת "אינני זוכרת את המקרה. אינני מכירה את הפרטים. חלקי אם בכלל, היה מזערי".


שנות האלפיים – פקידת סעד שירה שביט אורגד מלשכת סעד  בת ים צורחת באמוק "אני בכלל לא בעסק".

 התשובות אז וגם היום אותן תשובות. פקידות הסעד לא לוקחות אחריות על מעשיהן, מטייחות ומסלפות בלי בושה ובלי יראה חרף ראיות המוגשות להן. הרס וחורבן חיי אנשים תמימים ובעיקר אכזריות וקור רוח מצד פקידות סעד שאמורות לסייע ובפועל גורמות נזקים עצומים. 

כולנו פשענו נגדכן – התעללות בילדות מיבנאל

השקר ששינה הכל

בתחילת שנת 1975 ההורים פתחו בהליכי גירושים. במסגרת ההליכים התנהל דיון מי יקבל משמורת על הבנות. לבקשת בית המשפט, הגיש ד"ר מיכאל גרדוש, פסיכולוג מומחה, חוות דעת על ההורים. המתארת אותם כאנשים בעייתיים מאוד המתקשים לתפקד כהורים ולא מספקים לבנותיהם את תנאי המחיה הראויים.

ד"ר גרדוש המליץ להוציא את הבנות מהבית ולמצוא להן סידור הולם – מוסד, פנימיה או משפחת אומנה.

ביוני 1975 החליט בית המשפט לאמץ את חוות דעתו של ד"ר גרדוש. עו"ד מרים גינזבורג, אז נציגת היועץ המשפטי לממשלה מטעם משרד הרווחה והיום מנהלת המחלקה המחוזית (פלילי) בפרקליטות חיפה, הוסמכה למצוא פתרון הולם לבנות. מהמסמכים המשפטיים שנמצאו הרבה שנים אחר כך בארכיון בית המשפט עולה כי "עו"ד גברת גינזבורג מקבלת על עצמה לברר את האפשרויות בנדון ולהודיע עליהן לבית המשפט ולצדדים בהקדם האפשרי, וזאת כדי לאפשר את ביצוע ההחלטה לקראת שנת הלימודים תשל"ה-תשל"ו".

באותו היום בו נפלה ההחלטה, עדי וכרמל חיכו לאביהן על המדרכה שליד בית המשפט המחוזי בחיפה. כשהוא יצא אליהן, אמר: "זהו, בית המשפט החליט שאתן נשארות אצלי", והם עלו לאוטובוס ונסעו חזרה ליבנאל. גם לתושבי המקום, ביניהם האחות הראשית של בתי הספר והגנים, צילה ליבוביץ, שאף הגיעה להעיד לטובתו באחד מהדיונים בהסבירה כי הוא מאוד מעונין בבנות, סיפר שזכה במשפט.

איש לא העלה בדעתו שהאב שיקר. איזו סיבה היתה לחשוד בו, הרי עוברות השנים ואף אחד לא בא ולא דורש לקחת את הילדות ממנו. הן גדלות כחיות בר מפוחדות בתוך הישוב. מעת לעת נשלחים האחות ליבוביץ ונציגי רווחה לביתו, כי הן אינן מגיעות לבית הספר.

מכתבים רבים נכתבים, בהם עולה זעזוע ממצבן של הבנות. כך, לדוגמא, כותב קצין מבחן מחוזי בשנת 1978: "לבושן מרושל, מוזנח, מלוכלכך ולפעמים אפילו קרוע. יש שהבנות מופיעות מלוכלכות בגופן לבית הספר. מחברותיהן לא מסודרות (אם יש בכלל)… מבחינת אופיין הן ילדות קשות. נתונות להשפעתו החזקה של האבא… מבחינה לימודית מצבן גרוע מאוד. האב אינו מוכן להוציא אותן מהבית לפנימיה בטענה שטוב להן בבית ושהוא מספק להן את כל צורכיהן".

הטרגדיה הגדולה היא שלעדי וכרמל היה פתח מילוט, היה סיכוי להינצל. עו"ד גינזבורג עשתה נסיון למצוא להן מקום חלופי, אבל האב לא שיתף פעולה, ובזה זה נגמר.

עו"ד גינזבורג כתבה לעורך הדין של האם: "בעקבות החלטת השופטת העברתי חומר מקיף על הבנות לשירות לנוער במשרדנו. נבדקו אפשרויות סידור הבנות במקומות שונים. מאחר שלא היה כל שיתוף פעולה מצד האב, לא ניתן היה לבצע את החלטת השופטת".

עו"ד גינזבורג אמרה בתגובה לפניתנו: "התיק התנהל לפני 36 שנה. מאז 1985 אינני עובדת משרד הרווחה. אינני זוכרת או יודעת דבר וחצי דבר בכל הקשור לתיק זה".

לאורך השנים ניסו האחיות ליצור קשר עם האם, מונעות על ידי דחף בלתי נשלט לחום. "היה לנו חלום שיום אחד היא תרצה בנו, תגיד לנו שהיא מצטערת. היינו באות אליה, אבל היא איימה שתזמין משטרה. עד שהפסקנו". ולמרות הכל, כשמתה, בשנת 2009, התייצבו בהלוויתה.

כולנו פשענו נגדכן – הילדות מיבנאל

2 comments

  1. שלום רב !
    כיצד אוכל להעביר לך חומר על מקרה אונס והדבקה באיידס של נערה חסרת ישע בידי עובד הוסטל "אקים" בשרון וטיוח והשתקה של המקרה ע"י משרד הרווחה וועדת הרווחה בכנסת .
    יש לי את מסקנות "ועדת הבדיקה" של משרד הרווחה שלא מצאו כול דופי בהתנהלות אקים ישראל או פיקוח של משרד הרווחה ומצאו להאשים את ה…הורים שהתערבו יותר מדיי בניהול המקום !

  2. שר הרווחה הנאצי משה כחלון קורן מאושר יום יום למראה עבודתם של פקידות הסעד הנאציות שחוטפות ילדים למסחר ולהרס ולפירוק משפחות טפו על מדינת ישראל הנאצית שהנאצים היו עדה הגונה לעומתם אדולף הטלר הנאצי לא חטף ילדים והרס והחריב ופרק משפחות מעמו מדינת ישראל שכללה את את גזע הנאציות בסולם המדרגות הגבוה ביותר של האכזריות תשאלו את חיים אליהו ויולט אודליה יהודה חן יעקב חביבי שחייהם נהרסו והוחרבו ביסודיות על ידי הבני הזונות שלטונות מדינת ישראל.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.