השירות למען הילד פעל לערעור הקשר בין הילדים לאימם


כתבה של שוש מולה

בפסק הדין מציינת השופטת כי השירות למען הילד עשה הכל כדי שלבית המשפט לא תישאר ברירה אלא להיעתר לבקשה למסור את הילדים לאימוץ. גורם משפטי בכיר:

“השירות נמצא בבעיה. בשנה מוגשות 1,200 בקשות לאימוץ, בעוד שההיצע עומד על 70 בלבד“.

האומנם ממהר השירות להוציא ילדים ממשפחותיהם כדי לספק את הביקוש?

במקרה הפרטי של עידית וילדיה, חושף את שיטות העבודה של השירות למען הילד, שבדרך כלל נעלמות מעיני הציבור, האיפול והחסיון המוטל על תיקי אימוץ.

ילדיה של עידית נלקחו ממנה ומבעלה על ידי רשויות הרווחה שהטילו חסיון על חוות הדעת של פקידות הסעד בדיונים בענין האימוץ, הסתירו מהם את מועדי הדיון, מנעו מהם את הגישה לחוות הדעת שכתבו המומחים בענינם  ואסרו על הפרקליטות לגלות להם פרט כלשהו, שעלול להביא לזיהוי המומחים.

השופטת אלה בלאס, התנגדה לכל הבקשות של משרד הרווחה, שהוגשו באמצעות נציג היועץ המשפטי לממשלה, תוך מתיחת ביקורת חסרת תקדים על השירות למען הילד. השופטת הצביעה על שורה ארוכה של מחדלים בהתנהלותו של השרות בפרשה, ועל מהלכים החורגים לקביעתה מנורמות של מינהל תקין.

כאשר נציג היועהמ”ש עו”ד אריה וייס נימק את בקשתו להפסקת ביקורי ההורים את ילדיהם בנימוק “טובת הילדים” השופטת התרגזה.

בשום מקום לא הוסבר, טענה, מדוע טובת הילד מחייבת ניתוקו ממשפחתו ומאמו.

והרי טובת הילד איננה מנטרה ובוודאי לא יכולה לשמש עלה תאנה לכל בקשה, או צידוק לכל מעשה, או מחדל.

כדי להצדיק את הבקשה להרחקת ההורים מאולם הדיונים ולהסתרת חומר הראיות והפרוטוקולים מעיניהם, הובא תצהיר בשבועה של ימימה גוטליב, פקידת סעד מהשרות למען הילד (בעלה הבעלים של מכון גוטליב).

בתצהיר טוענת גוטליב, כי הורי הילדים ובני משפחתם הפעילו כלפיה וכלפי פקידת הסעד הראשית, אלה בלאס, והפסיכולוג של בית המעבר אלימות פיזית ומילולית. הנציג וייס, מחשש שיקרה אסון, שלל אפילו אפשרות של קיום דיונים עם עדים בתחפושת, מחשש לזיהוי הקולות.

 השופטת הקדימה וקבעה, שזכותם של ההורים שעומדים לקחת מהם את ילדיהם לצמיתות היא להיות נוכחים בדיון. באשר לאלימות, השופטת הדגישה שעופר האבא  יושב בכלא ומעולם לא פנה למישהו מפקידי הסעד או הרווחה, ופסלה כל קביעה כזו. לחשש מההורים לא היה הצדקה.

 הפסיכולג המומחה ד”ר וייל, שנתן את אחת מחוות הדעת, הודה בעצמו שמאז כתיבתה במרץ 1995, לא היה לו קשר עם מי מההורים “ואני לא יכול להגיד שום דבר על המצב כיום, כי לא בדקתי את עידית ולא את הילדים”.

 גם הפסיכולוגית שרונה קומם, שחוות דעתה מיולי 1998 תואמת לזו של ד”ר וייל, הודתה: “אינני יודעת מה מצבה הנפשי של האם היום”.

 ואילו הפסיכולוגית אהובה להב, שבדוח מיולי 1997 המליצה “לחפש מסגרת אימוץ לילדים ולתת לאם תמיכה רגשית”, העידה שלא ראתה בכלל את הילדים, ולא בדקה את האינטרקציה שלהם עם אימם.

חוות הדעת האחרונה מינואר 1998, שנתן הפסיכולוג רועי אלדור, התייחסה בין השאר למסוגלותה ההורית של עידית, אולם אך ורק על סמך שתי ההערכות הפסיכולוגיות של קודמיו. הפסיכולוג רועי אלדור לא בדק את האמא.

ניגוד ענינים

מסמכים וראיות שהוסתרו מבית המשפט ונחשפו בהמשך, העידו על מחלוקת קשה בין השירות למען הילד לבין שירותי הרווחה בנוגע לדרכי הטיפול בילדים, החל מהוצאת הילדים מהבית ועד הבקשה להכריז עליהם כבני אימוץ.

מן המסמכים עולה כי שרותי הרווחה דווקא צידדו בהחזרת הילדים לחיק אימם, אולם נציג היועץ המשפטי לממשלה, עו”ד וייס, שאמור להיות נציג כל רשויות המדינה, העדיף להתעלם מעמדה זו.

אנה סטנקובסקי, עובדת סוציאלית מאגף הרווחה בצפון, שהיתה בקשר קרוב עם עידית ומשפחתה, העידה על התבגרותה והשיפור במצבה הנפשי והכלכלי, העידה בבית המשפט: “לא ידוע לי שום דבר בענין האימוץ. היו לנו כמה מפגשים עם השרות למען הילד, והודענו להם מה עמדתנו. העברנו גם תוכנית טיפולית בהנחה שהילדים יחזרו לאמא, לגבי כל ילד וילד”.

 עו”ד וייס ביקש להכריז על סטנובסקי כעדה עוינת והעלה את חמת השופטת. היא נזפה בו שוב כשהתברר כי מתיק שרות הרווחה הועלמו שני פרוטוקולים חשובים שהותרו לצילום הפרקליטה.

הפרוטוקולים היו של דיונים שהתקיימו בשרות למען הילד בנוכחות עובדי בית המעבר, ובהם, בין השאר, מתוארת הידרדרות של הילדים בשל ניתוקם מאימם, ונפרשת המחלוקת על הגשת הבקשה להכרזתם כבני אימוץ. במקום הפרוטוקולים הללו צירף וייס לתיק הפרוטוקולים, פרוטוקולים של דיונים משנים קודמות, כל זאת כדברי השופטת, “בהנחה שלא יתגלה, כי הפרוטוקולים של אותם דיונים ממש, שהתקיימו במועדים מאוחרים יותר, מצביעים על מצב שונה בתכלית”.

הועלם גם פרוטוקול הדיון בוועדה העליונה (שאמורה להכריע באימוץ) המורכבת מאנשי שרות הרווחה, השירות למען הילד, נציגים של בית המעבר והיועץ המשפטי העירוני.  “לא קיבלתי פרוטוקול, אני לא יודע אם הוא נרשם”, טען וייס בבית המשפט.

כשנחשף הפרוטוקול, התברר כי הוועדה לא הגיעה להסכמה על מסירת הילדים לאימוץ.

על כל אלה ננזף וייס קשות: “אימוץ הוא הליך, שתוצאתו הינה הקשה ביותר במסגרת ההליכים שבית המשפט מצווה להכריע בהם. ההנחה היתה, שאמנם כשמוגשת הבקשה על ידי היועץ המשפטי, ולא על ידי גוף אינטרסנטי כלשהו, הרי ששיקוליו יהיו טהורים. תפקידו להאיר את עיני בית המשפט ולהביא בפניו את מכלול החומר על ההתלבטיות, ועל השיקולים לכאן ולכאן… אינני סבורה שתפקיד היועץ המשפטי מצטמצם בהבאת עמדתו של השרות למען הילד בלבד”.

השירות למען מי?

השופטת החליטה לקחת את המקרה של עידית וילדיה לידיה. לפני כשנה היא החליטה להחזיר את הילדים לאמם לתקופת נסיון של חצי שנה, בפיקוח אגף הרווחה בעיר, ובתנאי שיוגש לה דוח חודשי על מצבם וידווחה לה על כל ארוע חריג.

וזה עבד. “כפי שאדם סביר יכול היה לצפות”, ציינה השופטת: “משחלף צילם של המוסדות, ומשחודש הקשר עם האם והמשפחה, השתפר מצב הילדים לעין ערוך”.

לדיון שהתקיים בבית המשפט ביולי 1999, בחלוף תקופת הנסיון, התייצבה גם אלה בלאס, פקידת הסע הראשית במשרד העבודה והרווחה.

בלאס תמכה בהמלצתה של ראש אגף שרותי הרווחה בנצרת עלית לסגור את התיק. “בעצמי הגעתי היום כדי לסגור מעגל”. ציינה בלאס בפני השופטת. “היה לי חשוב להיות זאת שמודיעה על סגירת התיק”.

אבל השופטת לא התרגשה מהמחווה, ולפני שמסרה את החלטתה לדחות את הבקשה להכריז על הילדים כברי אימוץ, היא לא היססה לתאר במילים נוקבות את דעתה על השירות למען הילד:

“כיצד זה השירות למען הילד, שאפילו על פי שמו אמור להיות אמון על טובת הילדים, שומט מידו באחת ילדים לבית אמם, כשעמדתו החד משמעית והבלתי מתפשרת לאורך הדיונים, ולמעשה מאז הוצאתם מהבית, היתה, שטובת הילדים מחייבת הפסקת הביקורים וניתוק הקשר?

“מתי נשקלה טובת הילדים באופן עניני: כשביקשו ניתוק? או כשהם עתה ממליצים על החזרה מלאה לבית האם? והרי לכאורה שום דבר לא השתנה, לבד מעדויות עובדות הרווחה בצפון ומגילוי קיומם של הפרוטוקולים של הדיוני בענין הילדים, וההחלטות שלא יושמו”.

ביקוש והיצע

מה עומד מאחורי הלהיטות של השירות למען הילד להעביר את הילדים לחיקה של משפחה מאמצת? בהקשר זה כדאי לעיין היטב בתצהיר בשבועה שהגישה אדריאנה כרמי, מנהלת אגף הרווחה בנצרת עילית. בתצהיר טוענת כרמי, שהצעתה להגיש תוכנית לטיפול בילדים במסגרת הקהילה נדחתה, תוך שהובהר לה “שאם יהיו תוכניות כאלה, אז יקטן מספר הילדים לאימוץ, והדבר יפגע במשפחות המבקשות לאמץ”.

גם פקידת הסעד סאלי ברקוביץ חזרה בעדותה על הדברים.

האם מדובר במדיניות?

גורם משפטי בכיר אומר ל”ידיעות אחרונות”: “השירות למען הילד נמצא בעיה. בשנה מוגשות 1,200 בקשות לאימוץ, בעוד שההיצע עומד על 70 ילדים בלבד”.

מומחה לנושא האימוץ מצביע על ניגוד האינטרסים בבסיס פעולתו של השירות למען הילד: “השירות פועל למען שתי אוכלוסיות עם אינטרסים מנוגדים – כשלאחת מהן, המאמצת, יש יתרון בזכות מעמד בינוני גבוה ולובי חברתי חזק – ויש להפריד ביניהן”.

לדברי המומחה, יש גם בעיתיות בעובדה שהיועץ המשפטי לממשלה “מייצג בעת ובעונה אחת את שירותי הרווחה ואת השירות למען הילד. לכל אחד מהגופים יש להעמיד יועץ משפטי משלו”.

השופטת: “בשום מקום לא הוסבר מדוע טובת הילד מחייבת ניתוקו ממשפחתו ומאימו. והרי ‘טובת’ הילד אינה מנטרה, ובודאי לא יכולה לשמש עלה תאנה לכל בקשה, או צידוק לכל מעשה, או מחדל … בהסתכלות לאחור, קשה להשתחרר מהרושם שהבקשה האמורה (לחיסיון הדיונים והעדים כלפי ההורים) נועדה בעיקר לצורך דרמטיזציה לגבי ההורים, שתעמידם במצב נחות”.

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , , ,