שרית שמה קץ לחייה לאחר שנות מאבק להשבת שלושת ילדיה החטופים מידי רשויות הרווחה

פברואר 2015 – גיא זוהר – 103 FM – ראיון עם שרה יעקב שכנתה של שרית ז”ל וחנה בית הלחמי עיתונאית ופעילה חברתית נגד הוצאת ילדים מהבית.

סיפורה הטראגי של האמא שרית שהעבירה לזמן קצוב ילדיה לרשויות הרווחה לסייע לה כלכלית. משביקשה ילדיה חזרה – רשויות הרווחה פעלו נגדה בהתשה בירוקרטית ולא השיבו לה את ילדיה.

חנה בית הלחמי טוענת כי רשויות הרווחה מקצים כספים מוגדלים רק להוצאת הילדים מהבית.

גיא זוהר: סיפור מקומי לכאורה. אנחנו קוראים בפייסבוק פוסט. שרית היתה שכנה שלי, אישה טובה ואמא נפלאה, שכל פשעה היה שננטשה על ידי אמא שלה בגיל צעיר ואבא שלה נרצח כשהיתה קטנה. שרית התחתנה, ילדה שלושה ילדים, אבל בגלל שפנתה לרשויות בבקשת עזרה בחיי היום-יום, נלקחו ממנה שלושת הילדים. היא נלחמה בשלושת השנים האחרונות לקבל את הילדים לחזקה בחזרה ולא איפשרו לה. בכל מקום שפנתה לעזרה נסגרו בפניה הדלתות.

את הטקסט הזה כתבה אחת השכנות של שרית. השכנים של שרית ניסו לבוא לעזרתה הם מספרים, זעקו את צעקתה ולא עזר להם. ביום ראשון שעבר שרית שמה קץ לחייה, ונמצאה אחרי ארבעה ימים ללא רוח חיים בביתה.

שרה יעקב היא אחת השכנות, שלום שרה.

כמה שנים הכרת את שרית?

שרה יעקב: משהיא היתה בבטן של אמא שלה. גדלנו ביחד. אמא שלה לא עברה חיים קלים וגם סבלה, ובגיל קטן היא ננטשה, לא היתה לה ברירה לאמא, ואז שרית התגלגלה מהסבתא לפנימיה ולמשפחת אומנה והרבה שנים היא היתה ברחובות ואף אחד לא הסתכל עליה פשוט. פשוט אף אחד לא הסתכל עליה.

גיא זוהר: אבל בכל זאת היא התחתנה וילדה ילדים. היא הצליחה באיזה שהוא שלב לקיים משפחה, או שבעצם אף פעם לא?

שרה יעקב: היא הצליחה לקיים משפחה שלא היתה לה, מסכנה. הבחורה הזו כל הזמן אהבה את החיים, היא רצתה להיות כמו כל אישה, לגדל ילדים, שתהיה לה מסגרת של בית, חגים, שבתות, כמו כל בן אדם והחיים לא האירו לה פנים, והרשויות גם הוסיפו.

גיא זוהר: את מאוד כועסת על הרשויות. אתם בכלל כולכם מאוד כועסים על הרשויות, כי מה הם לא עשו?

שרה יעקב: אני כועסת, כי האות קין היתה על הקיר. שרית היתה 24 שעות צמודה אלי, זה הגיע למצב שהילדים נלקחו לפנימיה, ובאיזה שהוא שלב היא ביקשה להחזיר אותם ולא נתנו. ובאיזה שהוא שלב, גם הגיע למצב שהיא צריכה פעם בשבוע לבקר אותם במרכז קשר, כשאני מלווה אותה לכל מקום.

גיא זוהר: מה זאת אומרת?

שרה יעקב: אני ליוויתי אותה כל הזמן. למרכזי קשר היתה לה שעה בשבוע בימי חמישי בחדרה כדי לראות את הילדים. היו מביאים אותם מהפנימיה למרכז קשר כדי לראות אותם. הם היו באים פעם בשבועיים בשבת לסירוגין, הם היו הולכים לסבתא בשבת גם והיא נשברה כשהילדה נלקחה לה. פשוט היא כבר התייאשה. התייאשה מהכל.

גיא זוהר: בני כמה הילדים?

שרה יעקב: בני 10, 7 וארבע וחצי עוד מעט חמש.

גיא זוהר: כמה זמן הם לא בבית? כמה זמן הם בפנימיות?

שרה יעקב: שנה וחצי הם בפנימיה, הם שלושה ילדים מקסימים, חכמים, ואני חושבת שמן הראוי שלא יקרה עוד מצב כזה, שלא יקרו מצבים כאלה.

גיא זוהר: איך היו המפגשים עם הילדים?

שרה יעקב: כשהם היו באים הביתה, היא היתה דואגת. אני הייתי הולכת איתה לסופר, והיא היתה דואגת להם. היא היתה רעיה למופת, אישה למופת, חברה, היא היתה לי בת. היא פשוט היתה בת בית אצלי, בכל מובן. כל מה שמשתמע מכך. אני חושבת שעם כל הקשיים שהיא עברה, והיא עברה. היא עברה ילדות קשה ובהמשך בשנים האלה, לא היה לה קל בחיים. לא היה לה קל, וגם שהיא ביקשה שיסייעו לה, בודדים האנשים שניסו לסייע לה, והיא כבר התייאשה, ולא היה לה את הסבלנות לחכות עוד קצת. עוד טיפה.

גיא זוהר: התקשרנו לרווחה, במועצה המקומית שלכם, אני בכוונה משאיר את זה קצת מעומעם, כדי לא לפגוע בילדים, אפילו לא במקרה אם מישהו שומע.

שרה יעקב: ברור. גם אני בעד זה.

גיא זוהר: אז אני רק יגיד לך מה אומרים ברווחה. הם אומרים כמובן שהם כואבים את לכתה של שרית, הם ליוו את המשפחה לאורך שנים. הכאב אינו מטשטש את הסוגיה העדינה והסבוכה של טובת הילדים גם היום. הילדים מקסימים, יש להם זכות לחיים טובים ולכן הושקעה עבודה רבה למצוא להם את המסגרות התומכות יחד עם שמירת הקשר עם ההורים. הילדים סודרו בפנימיה על פי דרישה מפורשת של ההורים, וההסכמה שלנו שזו לטובתם. לגבי הילדה על מנת ששרית תוכל להיות בקשר עם הבת על בסיס יום-יומי ושוטף, למרות אי יכולתה לתפקד, השארנו אותה בקהילה עם הוריה תוך שיתוף פעולה עם הסבתא בטיפול השוטף בילדה. כיוון שמגורי הסבתא על יד שרית, בדרך כלל של סידור ילדים יש גם כוונה להחזיר אותם להוריהם לאחר שההורם משתקמים ומקיימים יציבות וסדר יום שמתאים לילדים קטנים בבית וכך היה עם שרית. ליווינו את המשפחה באופן אינטנסיבי מתוך אמירה וידיעה שלאחר תהליך של שיקום אין מניעה שהילדים יגדלו בבית וצר להם מאוד שכושלים כוחות הורים לטיפול בילדיהם, ובמקרה זה שני ההורים לא הצליחו למרבה הצער להיות מסגרת יציבה ותומכת בילדים מסיבות שונות של חולי. זאת התשובה של משרד הרווחה.

שרה יעקב: אתה מסכים איתי. אני רוצה פשוט לענות לך על מה שקראת כרגע. אתה מסכים איתי, כשיש זוג הורים קשי יום, קשי יכולת להשיג במירוץ זה, לשרוד בחיים האלה את היום-יום שחיים מביטוח לאומי, שהכל קשה, הכל נסגר עליהם, גם ככה קשה להם, אין להם ברירה אחרת, אלא למסור את הילדים לפנימיה, וכשהיא ביקשה אותם חזרה לטפל בהם, היא קיבלה אותם בקושי, פעם בשבוע, בכאב.

אני אומרת דבר אחד, אם אפשר לעזור לעוד משפחות כאלה כמו של שרית, שהיא חוותה את הקטע הזה, שלא יגיעו למצב כזה, אני באמת אשמח. היא זעקה את הזעקה הזאת בחיים ואף אחד לא שמע אותה.

בגיל 37 תאר לך כמה שנים היא נושאת על הגוף שלה את הכאב ואת הסבל, את האפלה, את הקור, את החום ברחובות, מה היא סבלה האישה הזו עד שהיא התחתנה והביאה ילדים. מה היא אמורה לעשות? כואב לי שכל הגופים האלה כרגע מכים על חטא.

גיא זוהר: הבעיה היא שהרווחה לא מכה על חטא. הם חושבים שהם עשו את המקסימום.

חנה בית הלחמי: קודם כל פקידות הרווחה בשטח, אני לא בטוחה שיש הרבה ברירה, מכיוון שכל התקציבים מיועדים להוצאת הילדים מהבית. אם רוצה אותה פקידת רווחה, וזה עוד לפני שנגענו בכוחניות של חלק מפקידות הרווחה, אבל גם אם היא רוצה לשקם את המשפחה, אני אגיד לך, לא מזמן הצלחנו להחזיר ילד לאמא שלו, עד ליום שבו אותו ילד הוחזר לאמא שלו התקציב ברווחה היה של כ- 16,000 ש”ח בחודש עבור הילד הזה, ביום שהחזרנו אותו לאמא שלו, וביקשנו 1,000-2,000 ש”ח דמי הסתגלות ראשוניים לא היה מאיפה לקחת את זה. כלומר אין לאותה פקידת רווחה הרבה אלטרנטיבות.

גיא זוהר: אגב שרה, שרית עבדה?

שרה יעקב: שרית לא עבדה. היא חיה מביטוח לאומי מקצבה. אני רוצה לשאול את חנה בית הלחמי, אני רוצה לדעת למה כל האנשים בארץ בסיטואציות כמו של שרית, למה לא מנסים לשקם אותם?

חנה בית הלחמי: אני שואלת בדיוק את אותה שאלה. אני לא נציגת הרווחה. הנקודה היא שכל המערך הפרפיאלי להוצאת הילדים מהבית, אם זה הפנימיות, אם זה כל מערך השירותים לאומנה, הכל מופרט. כל הגופים דורשים את ליטרת הבשר שלהם, ואם אנחנו נסתכל על ישראל לעומת ארצות מערב אירופה, אז פה יש בערך את אותם פנימיות כמו שיש בהולנד שבה יש פי שלושה תושבים. זאת אומרת מה שקורה זה שבאמת יש פה כמות אדירה של פנימיות ושל מסגרות חוץ ביתיות ושל מערכות שמטפלות בהשמה חוץ ביתית. אין באמת פתרונות בקהילה. אני נתקלתי בזה יותר מפעם אחת. אחרי זה בואו נלך לאותה פקידה שבאמת יושבים על שולחנה הרבה מאוד תיקים ובאמת יש שם הקשחת לב או איזה שהיא שרירותיות ביחס למשפחות האלה.

תוסיפו לזה את העובדה שבמדינת ישראל אין הגדרה לילד בסיכון. אני מתבדחת על העניין הזה, שאני מנהלת בית שבו הוא מאוד בריאותי, אז לו הייתי עובדת סוציאלית יכולתי לקחת כל ילד מאמא שנותנת לילד שלה קולה, כי זה מסכן את בריאותו. באמת אין הגדרה. מדובר בהחלטה של העובדות הסוציאליות שבאות כמובן מתוך תמונת עולמן, הרבה פעמים בקטרנליזם שאני נתקלתי בו באופן אישי ואני רואה בו קטרנליזם בלתי נסבל לשכבות מוחלשות וככה הן מוציאים את הילדים מהבית. נכון היה להצמיד למשפחה חונך או חונכת ולתת להם תקציבים ובמקום 16,000 ש”ח תקציב לאומנה, לתת 5,000 ש”ח למשפחה.

שרה יעקב: חיבוק אחד של אמא שווה מיליוני פנימיות.