ד"ר מילי מאסס, מחברת הספר בשם טובת הילד

בשם טובת הילד, פרויקט הגמר של ענבל גרינברג ואולגה רז מכללת ספיר

פרופ' אסתר הרצוג: יש סטירה מאוד בולטת בין השיח על אמהות ועל טובת הילד לבין המדיניות, כי בפעול האישה היא למעשה רחם. היא עושה ילדים ואחר כך את הילדים האלה אפשר לקחת לה בקלות רבה.

נורית חכים [ועדת הילד, כנסת]: מתקשרת אלי עו"סית ממספר חסום בשעה שלוש וחצי בצהריים, מודיעה לי שיש חשד להתעללות בבית שלי בילד. לקחו אותו למקום חסוי, המידע מסווג, וסוגרת לי את הטלפון.

ח"כ אורלי לוי: הוציאו לך ילד עם מוגבלויות, עם פיגור.

נורית חכים: בלי שבחיים היא באה אלי הביתה לביקור, בלי שבחיים ראה אותי, מי שחתומה כאן. חתומות פה אולי עשר פקידות סעד ולא מכירות אותי, בחיים לא ראו אותי. אני אמא שלוש עשרה שנה, חד הורית לילדים שלי, אף אחד לא יכול לערער על הגידול והחינוך שלי. אני רוצה לתת תמונה כללית על כל המערכת, מדינה שלמה מול בן אדם אחד.

ענבל גרינברג [במאית]: לפני שנה וחצי פנתה נורית חכים, אם חד הורית לשני ילדים, לשירותי הרווחה בבקשה לסיוע כספי עבור הטיפול בבנה הסובל מפיגור שכלי. לפני שישה חודשים הודיעה לה פקידת הסעד על ההחלטה כי אינה מסוגלת לגדל את ילדיה. שני הילדים הוצאו בצו חירום מהבית, ולנורית אף אחד לא נתן הסבר מדוע.

נורית חכים: לאיזה ברוך כלכלי הם הכניסו אותי כדי לצאת מהבור הזה שהם הכניסו אותי, וכל הזמן הזה אף אחת מהן לא מתקשרת, לא באה, לא בודקת, כלום. אף אחת מהן לא נוטלת אחריות לבוא ולאסוף את השברים שהיא השאירה מאחוריה.

לורי שם טוב [מחאת עגלות ריקות, כיכר דיזנגוף]: כל אימא ואימא שנמצאת כאן, כל הורה עתידי, הילדים שלכם הם לא שלכם. משרד הרווחה יכול בכל רגע נתון לבוא ולקחת מכם את הילדים.

ענבל גרינברג [במאית]: חמש שנים נאבקת לורי שם טוב, גרושה ואם לשני ילדים, להשיב לחיקה את ילדיה שלקחו ממנה שירותי הרווחה. שני הילדים הוצאו מבית הספר ומגן הילדים והועברו למקום חסוי. וללורי, שהתנגדה בכוח, נאסר להיפרד מהם.

הקלטת פקידת הסעד אתי דור דוברובינסקי: אני חושבת, שאנחנו צריכים להוציא את הילדים מהבית.

[המשך הקלטה]: לורי: אני לא מוכנה, תיראי כמה מכתבים כתבתי, אני מתחננת לעזרה! תעזרו לי, תעזרו לי, שום דבר לא קיבלתי מלשכת הרווחה, שום טיפול, אני כאמא מתחננת כבן אדם, הם כל העולם שלי, אין לי כלום בלעדי הילדים שלי".

לורי שם טוב: הייתי בהליכי גירושין קשים מהגרוש. הגרוש הגיש נגדי עשרות תלונות שווא כוזבות במשטרה שאני אימא מזניחה, מתעללת בילדים. קבעו לי וועדת החלטה בלשכת רווחה גבעתיים, הילדים שלי היו אז בני ארבע ושש. "אנחנו מוציאים עכשיו את הילדים באמצעות צו חירום". המשטרה באו עם הבן שלי, עם אורם, והוא היה פה והילד אוחז ולא מרפה מהשער.

ענבל גרינברג [במאית]: ההחלטה על הוצאת ילדים מהבית בכפייה, העלתה לא מכבר מחלוקות בעניין הפגיעה בהורים וזכויותיהם. אף שישראל הצטרפה לאמנה הבין-לאומית לזכויות הילד, המדגישה את חובתה של המדינה להכיר בהורים כבעלי הזכות הראשונית על ילדיהם, עדיין החוק הישראלי מאפשר למנוע מהורים להיות שותפים בתהליכי קבלת ההחלטות על גורל ילדיהם.

ד"ר מילי מאסס, לשעבר מומחית לבדיקת מסוגלות הורית: הייתה וועדה שתפקידה היה ליישם את האמנה לזכויות הילד לחוק הישראלי, והוועדה הזאת קבעה שלא נכון לדבר על זכויות. שזכויות הוא מאבק כוחני ולכן מדובר על אחראיות של ההורים, אבל כן מדובר על זכויות הילד וזה אחרת ממה שמנוסח באמנה, כי באמנה כן מדובר על זכויות הורים.

מפגש אימהות עם פרופ' אסתר הרצוג. ענבל גרינברג [במאית]: לפני עשרים שנה התחילה פרופסור אסתר הרצוג את המאבק נגד המנגנון של הוצאת ילדים מהבית ומאז ליוותה מאות נשים ששירותי הרווחה לקחו מהן את ילדיהן.

פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותה לזכויות ילדים והורים: אני רואה במהלך השנים את ההתדרדרות במצב. ההתדרדרות בכל מיני כיוונים. גם בחקיקה שנהיית יותר ויותר דרקונית, גם במוסדות שהולכים ומתרבים ויש יותר ויותר סוגים של מוסדות.

רחל חמיאס, מחאת עגלות ריקות, ככר דיזנגוף: אנחנו רחם להשכרה של מדינת ישראל.

ענבל גרינברג [במאית]: כשהיה בן שלוש הוצא מהבית בנה הצעיר של רחל, לאחר שפנתה לרווחה לקבלת סיוע.

רחל חמיאס: באתי לקבל עזרה יותר בחוגים, בהסעות, בגן, דברים שאני לא יכולה, שידי לא משגת, כי אני עובדת, ועם כל זה שאני עובדת, אף פעם אני לא מצליחה לשלם את כל הדברים האלה. ונכנסתי למבוי סתום כי בעצם במקום לעזור, הם פשוט החלישו אותי כלכלית. עכשיו אני צריכה לשלם מסוגלות הורית, פסיכיאטרים, אבחונים לילד, אבחונים לי כדי להראות שאני בחורה נורמטיבית בסך הכל. אין לי שום כלים להחזיר את הילד שלי הביתה וזה המצב הכי הכי חמור שיכול להיות לבן אדם.

ענבל גרינברג [במאית]: יותר מעשרת אלפים ילדים מנותקים בכל שנה מהוריהם על ידי שירותי הרווחה. בשנה האחרונה, שני שלישים מהם נלקחו מאימהות במשפחות חד הוריות. מצב כלכלי קשה או סכסוך חריף עם הגרוש הובילו במקרים רבים להחלטה שהאימהות אינן מסוגלות לגדל את ילדיהן. כמו רחל, אימהות רבות חשות כי במקום לסייע להן ולהבטיח את רווחת הילד בתוך המשפחה, המדינה מענישה אותן בגזילת הדבר היקר להן מכל, במהלך שלכאורה נועד להגן על הילד.

חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: ראשית, גורמים נזק לילד, אבל גם האמא ברגע שהיה לה איזה סיכוי לבנות את עצמה, עם הילד ועם וכשצריך תמיכה אז עם תמיכה, ברגע שלקחו היא מתדרדרת. לאף אחד זה לא חשוב?

ענבל גרינברג [במאית]: מעל מאה ושלושים אלף אימהות במשפחות חד הוריות חיות היום בישראל. שלושים אחוז מהן מתחת לקו העוני. כשאחת ההגדרות לילד בסיכון היא העדר תנאי מחייה בסיסיים לילד, המרחק בין משפחה חד הורית להזנחה, הוא לעיתים קצר מאוד.

רחל גלעד וולנר, עובדת סוציאלית, מנהלת מרכז לאמהות חד הוריות: תחשבו על אמא חד הורית שצריכה לשלם שכר דירה, שיוצאת לעבודה, שעושה שתי עבודות, חוזרת הביתה, שהיא רק חושבת שמנתקים לה את החשמל, שכל רגע מגיעה אליה הוצאה לפועל.

לורי שם טוב: אני גרתי בדירה קטנה, בדירת חדר וחצי. שני הילדים שלי היו בחדר אחד ואני במרפסת. אני ישנתי במרפסת, אפילו מיטה לא הייתה לי. בעיני הפקידות סעד, אני לא איפשרתי להם את התנאים המינימאליים. בעיני הילדים שלי היו מאושרים.

חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: כל פעם התפארו בפני שלהורים המאמצים יש מחשב בבית, והם יתנו חדר לילד. אז זה נורא חשוב מחשב ונורא חשוב חדר, אבל ילד צריך עוד דברים. והוא בעיקר צריך חום, והוא צריך אהבה והוא צריך קשר, ואת זה פקידות הסעד שכחו.

ענבל גרינברג, במאית: אז איך הפכה בישראל התפיסה של הוצאת ילד מהבית כפתרון הטוב ביותר להגנה על הילד? כדי להבין זאת צריך לחזור אחורה לרעיון הציוני.

ד"ר מילי מאסס, לשעבר מומחית לבדיקת מסוגלות הורית: בזמנו שכנעו הורים לשלוח את הילדים בלעדיהם לארץ, וגם כשהגיעו העולים החדשים בשנות המדינה הראשונות, שכנעו את ההורים שיותר טוב שישלחו אותם לקיבוצים, לפנימיות, שיקבלו את החינוך הישראלי הרצוי. אני חושבת שהאידיאולוגיה הזאת מאוד משפיעה בעיקר בהתייחסות לאוכלוסיות מוחלשות, מפני שאנחנו כביכול יכולים לתת לילדים האלה יותר, מה שלא נכון. ברוב המקרים לא נכון. והרבה פעמים, טובת הילד משמעה הדרת ההורים. אפילו לא מתן חלופה יותר טובה, קודם כל להרחיק אותו מההורים.

פרופ' אסתר הרצוג: למעשה יש פה תופעה שהיא לא רק מוגבלת לקבוצות החלשות, אלא היא מתפשטת, מתרחבת לכל הקבוצות, ואז המשמעות היא שיש פה שליטה על כל האוכלוסייה, והשליטה על האוכלוסייה היא באמצעות הכוח להגדיר מה זאת אימהות טובה, מה זאת הורות טובה. אצל מי נמצא הכוח הזה?

ענבל גרינברג [במאית]: לפי חוק הכשרות המשפטית, רשאי בית המשפט להטיל את ההכרעה על ענייני האפוטרופוסות על מי שימצא לנכון. בפועל, כמעט בכל המקרים מוטלת ההכרעה על פקידי הסעד לחוק הנוער.

חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: לשופטים יש נטייה לקבל עמדות של מי שנראה ניטראלי לכאורה, ומי שבעצם תפקידו לתת… יש היום יש סעיף בחוק שמאפשר לפקידות הסעד לקבוע, לא רק… שהשופט יכול להגיד לפקיד סעד, אתה תקבע, היכן יימצא הילד. אז אם שופט אומר, יש אדם שהוא מומחה, שיעשה, לי יש גם ככה ערימות גדולות של עבודה, תנו לי להתמקד במה שאני חייבת לעשות.

לורי שם טוב: עומדות שם אימהות שלא מבינות מה נפל עליהן. הן בטוחות שבית משפט יושיע אותן, שום כלום, זאת אלימות, אלימות בירוקרטית.

ענבל גרינברג [במאית]: בשנים האחרונות נשמעים יותר ויותר קולותיהן של אימהות המרגישות חסרות אונים מול פקידי הסעד האמונים לקבוע את גורלן. כדי להבין מדוע, צריך להבין כיצד פועלת השיטה. פקידת הסעד מאתרת ילד בסיכון. אם היא סבורה שהילד נמצא בסכנה, היא רשאית להוציא את הילד מהבית לשבעה ימים, ללא צורך לקבל על כך אישור מבית המשפט. את ההחלטה על מקום חסותו של הילד היא זו שתקבע, והיא זו שגם תגדיר את זמן ומקום המפגש שלו עם הוריו. כעבור ארבעה ימים פונה פקידת הסעד לבית המשפט לקבלת צו ביניים, המאשר להאריך את שהייתו של הילד מחוץ לבית לשלושים יום. את צו הביניים, מאשר השופט מבלי ששמע את ההורה ואת הילד ומבלי שהציגה לפניו פקידת הסעד ראיות או הוכחות כלשהן בעניין הנדון. עם קבלת צו הביניים, מעבירה פקידת הסעד את התיק לוועדת תכנון, טיפול והערכה, שם נקבע אם המשך הטיפול בקטין יהיה בקהילה או במסגרת חוץ ביתית. נוכחות ההורה בדיון, נקבעת על פי החלטת פקידת הסעד. אם החליטה הוועדה על הוצאתו של הילד מהבית, מזומן ההורה לבית המשפט לענייני משפחה, שם נקבעת סופית ההחלטה על אופן המשך הטיפול בקטין. הורה שאינו יכול לשלם בעבור עורך דין זכאי לסעד משפטי מהמדינה. אך בפועל, הורים רבים אינם מודעים לזכויותיהם המשפטיות ומגיעים לדיון לבדם. עד לשלב זה, פקידת הסעד אינה מאפשרת להורה לעיין בפרוטוקולים ובתסקירים שיוצגו לשופט.  דבר זה מותיר את ההורה חסר אונים מול רשימה ארוכה של האשמות נגדו שמעולם לא נחשף אליהן קודם לכן.

אמא: הם עשו בית משפט בלעדינו, בית משפט אמר טוב, אם יש כל כך הרבה תלונות, מאיזה משוגע, הם לא בדקו, אז כנראה שכדאי לקחת את הילד. לקחו לי אותו מהנקה. יש שתי משפחות אומנה, חילקו אותם, חצי-חצי. הם אומרים בפירוש אנחנו לא ניתן לך לגור לידם, אנחנו נחלק אותם מצפון עד דרום ככה. אני השכרתי דירה מעליהם בשביל לשמוע כל מילה, להגן עליה. כל הזמן היא בורחת אליי. אני גם מנסה כל פעם לבקש שהיא תישן אצלי,  אולי היום היא תישן אצלי, אולי היא תישן אצלי, כל פעם אני מבקשת.

פרופ' אסתר הרצוג: נכחתי בעצמי בכמה ישיבות כאלה, ואני מוכרחה לומר שאני שלא הייתי, לא עמדתי בסכנת אובדן האימהות שלי, ואובדן הילדים, אני עמדתי שם בתחושה של חוסר אונים מוחלט ושל השפלה.

חנה בן עמי, שופטת בדימוס, לשעבר מנהלת ביהמ"ש המשפחה בירושלים: אני חושבת שזה גם אינטרס של הציבור שלאישה יהיה טוב, ואישה שלוקחים ממנה ילד אי אפשר לצפות שיהיה לה טוב.

ענבל גרינברג [במאית]: דוח ועדת סילמן ביולי 2014 כלל שורה ארוכה של המלצות לשינוי המדיניות של הוצאת ילדים מהבית, כמו מינוי ועדת ערר בעבור ההורים, ביטול סעיף 19 שימנע את העברת סמכות ההכרעה לידי העובדים הסוציאליים והקמת תוכנית שיקום למשפחות מזניחות. המלצות אלו, זהות לאלו שהומלצו בדוח ועדת גילת ב- 2002. ועדיין, איש לא יישם אותם.

לורי שם טוב: מעולם לא הציעו לי עזרה, לא אמרו לי לקחנו לך את הילדים, אז בואי תשקמי את עצמך. לא. הם ברגע שהם לקחו לי את הילדים, הפסקתי לעניין אותם.

ד"ר מילי מאסס: ברוב ארצות המערב צריך לתת עזרה להורים מולידים גם אחרי שהילד הלך לאימוץ, אצלנו הורים מולידים, גמרנו, הולדתם את הילד גמרתם את התפקיד שלכם.

ענבל גרינברג [במאית]: על פי הנתונים שפרסם משרד הרווחה, בישראל חיים שבעים וחמישה אלף ילדים במסגרות חוץ ביתיות. מתוכם שישים אלף בפנימיות שכפופות למשרד החינוך, ורק חמישה עשר אלף במסגרות הרווחה לילדים בסיכון. מה שלכאורה הופך את ישראל לשנייה בעולם בשיעור הוצאת ילדים מהבית למסגרות רווחה. אך בפועל, קרוב לשמונה עשר אלף מהילדים בפנימיות שכפופות למשרד החינוך, הגיעו לשם בשל מחסור במכסות במוסדות הרווחה. בשורה התחתונה, קרוב לשלושים אלף ילדים המוגדרים בסיכון חיים במסגרות חוץ ביתיות. שנים עשר ילדים לכל אלף ילדים, מה שהופך את ישראל לשיאנית בעולם בהוצאת ילדים מהבית.

ד"ר מילי מאסס: אנחנו רוצים להציל את הילד, לא רוצים להציל את היחסים שלו עם הוריו.

לורי שם טוב: אם הייתי יודעת שאני אחווה כזה כאב, אם הייתי יודעת שככה אני ארגיש חנק, שככה אני אסבול, לא הייתי נכנסת להיריון. לא הייתי רוצה את החיים האלה, זה סבל, זה סבל לא נורמלי. זה שכול, הילדים שלי חיים והם לא איתי.

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.