הסניגוריה הציבורית דוח שנת 2014, קובץ pdf

יואב ספיר ראש הסנגוריה מטייח את חלקם של שופטי המעצרים בניפוח סטטיסטיקת מעצרים, הפרת זכויות חשודים, וניהול משפטים מכורים מראש

Spread the love

השבוע הגיש יואב ספיר מהסנגוריה את דו”ח הסנגוריה לשנת 2014 ובו הוא מאשים את המשטרה והפרקליטות בהפרת זכויות אדם, בהגשת בקשות למעצרים ללא תשתית ראייתית, סתם כך כדי לנפח סטטיסטיקה של מיגור פשע, או דרישה להכניס אזרחים למעצר עד תום ההליכים ללא כל סיבה. יש גם אין ספור טענות על חקירות אלימות וברוטליות, שוטרים ופרקליטים שמשקרים דרך קבע, וכמובן הפרת הזכות להתייעץ עם עורך דין. הפעם הוא גם מתלונן שהמשטרה מעמידה לדין אנשים עניים שביצעו עבירות פעוטות רק בגלל עוני, ללא חמלה אנושית. כלומר אין חסין מאימת ידה של המשטרה הלהוטה ללכוד ולהפליל בני אדם.

בתמונה: ניל הנדל, יניב ואקי, ויואב ספיר
בתמונה: ניל הנדל, יניב ואקי, ויואב ספיר

כל זה לא חדש בכלל. זה היה תמיד וזה תמיד יהיה. אי אפשר להאשים רק את המשטרה ואת הפרקליטות, כאשר בתי המשפט נותנים לזה יד, ושופטי המעצרים הפכו חותמות גומי של המשטרה והפרקליטות.

כאשר יואב ספיר מפרסם דו”ח, אבל לא יורד לשורש הבעייה, איך זה קורה שמתאפשר למשטרה לנגוש ולהתעמר באזרחים, ולא מקדיש אפילו פרק אחד לתיאור תרומתם של השופטים לכל הכשלים האלה, הוא מחטיא את מטרתו, ובעצם זורה עפר בעיני הציבור.  צריך להגיד את האמת כמו שהיא: מי שמאפשר למשטרה להתעלל באזרחים אלו השופטים עצמם. השופטים המציאו “הלכה”, שכאשר המשטרה מבקשת לעצור אזרח, מספיק שיש “ראיות לכאורה” והסנגורים לא יכולים לטעון טענות לזיכוי הנאשם, כלומר קיימת חזקה חלוטה שהמשטרה תמיד צודקת, ושמסמכים שהמשטרה מגישה הם נכונים ואותנטים ואי אפשר לתקוף את זה.  אבל יואב ספיר גם לא מספר שהמסמכים שהמשטרה מגישה, בכל תיק ותיק הם מסמכים חסויים, והסנגורים עומדים שם ללא כלים לשחרר את הלקוחות שלהם, כי הם לא יודעים איזה שקרים כתבו השוטרים בדו”ח החסוי. את שתי הבעיות האלה צריך לפתור מייד. את ההלכה שאי אפשר להביא ראיות מזכות בשעת המעצר חייבים לבטל.  גם את ההלכה שהשוטרים יכולים להציג לשופט המעצרים חומרים סודיים, חייבים לבטל, או לפחות להגדיר רף מינימלי שרק ממנו ומעלה אפשר להגיש “דוח מעצר חסוי”.

אבל זה לא הכל. יש עוד בעיה. כל פעם שהמשטרה רוצה לנטרל בן אדם מיכולתו להגן על עצמו, המשטרה טוענת שהחשוד עלול לשבש חקירה, גם כאשר הטענות האלה הזויות ומטורללות, והשופטים מייד מסכימים שיש חשש לשיבוש חקירה, למרות שבכלל אין שום חשש כזה, ועצם העלאת הטענה נועד למנוע מהחשוד גישה לראיות הגנה. גם את הכלל שאסור לסנגור לדבר עם עדים שההגנה רושמת ברשימה חייבים לבטל, כי שוב פעם, החשוד נותר ללא גישה לראיות שיזכו אותו.

על כל הדברים האלה יואב ספיר לא מדבר, כי אין לו ענין לפתוח חזית מול השופטים. כנראה הוא מעוניין להיות שופט בעצמו. סנגורים רבים אשר מרצים ומדברים בלהט נגד המשטרה בהיותם סנגורים, מתמנים להיות שופטים, ואז כשופטים הם משנים את עורם כמו זיקית, ועושים בדיוק את אותם מעשים מחפירים עליהם התלוננו בהיותם סנגורים. גם יואב ספיר אילו היה ממונה להיות שופט כיום, היה שוכח מהר מאוד מה הוא כתב על מחדלי המשטרה והתעללולתה באזרחים, והיה הופך פרו-משטרה בבת אחת.

אם זה לא מספיק, אז צריך לומר את האמת גם על איכות הסנגורים שיואב ספיר מעסיק. רובם מוכרים את הלקוחות שלהם. כאשר יואב ספיר מתלונן שכמויות המעצרים עולים ועולים, הוא מתעלם מזה שהסנגורים שהוא שולח להגן על האזרחים מסכימים מראש להרים ידיים, מוכרים את הלקוחות, נכנעים ללחץ של השופט לעצור ל 5 ימים ללא התנגדות ומבלי לאתגר בכלל את המשטרה. הסנגורים עומדים כמו דחלילים בבית המשפט ולפעמים לא פוצים מילה. חלקם בכלל לא עונה לטלפונים של הלקוחות. חלקם מתייחסים בזלזול משפיל ללקוחות, וחלקם מדברים בגנות הלקוחות בזמן שהם עומדים ומייצגים אותם.

לכן אנו חושבים שיואב ספיר הוא צבוע. מי שמיילל על מחדלים, אבל מסרב לומר את האמת על חלקם של השופטים והסנגורים המועסקים על ידו בכל זה, הוא סתם טרחן משעמם שנוח לו להטיל אצבע מאשימה על השוטרים והפרקליטים, אבל על מחדליו ומחדלי השופטים הוא לא מוכן לומר מילה.

להלן חלק ממה שהתפרסם בעיתונות על דו”ח הסנגוריה ל 2014.

הסניגוריה הציבורית דוח שנת 2014, קובץ pdf
הסניגוריה הציבורית דוח שנת 2014, קובץ pdf

הסניגוריה הציבורית דוח פעילות שנת 2014

הופרו הבטחות ניצן על משפטים חוזרים
הבטחותיו של ניצן להסיר חלק מהמכשולים בדרך למשפטים חוזרים נותרו על הנייר בלבד מוצגים רבים מושמדים לאחר המשפט והנאשמים לא יכולים לבדוק אותם רוב התלונות על אלימות שוטרים כלל לא נחקרות

פרקליטות המדינה מערימה קשיים בלתי אפשריים על הסנגוריה הציבורית כאשר זו זקוקה למידע לצורך הגשת בקשה למשפט חוזר. הבטחותיו של פרקליט המדינה, שי ניצן, בנושא זה נותרו על הנייר בלבד. כך טוענת הסנגוריה (יום א’, 6.9.15) בדוח שלה לשנת 2014.  הסנגוריה מדווחת, כי במארס 2014 פנו הסניגור הציבורי הארצי, יואב ספיר, והממונה על משפטים חוזרים, קרן אבלין-הרץ, אל ניצן ושטחו בפניו את הקשיים שהפרקליטות מערימה בתחום זה בפני הסנגוריה. בין היתר, נטען, הפרקליטות אינה עונה במשך חודשים ושנים לפניות הסנגוריה ומסרבת לאפשר לנציגיה לעיין בראיות ובחומרי החקירה.

ניצן השיב, כי החליט על הקלה מסוימת במדיניות התביעה בנוגע לבקשותיה של הסנגוריה לעיון וצילום חומרי חקירה לאחר הרשעה. הוא הבטיח, כי מעתה בקשות כאלו ייענו בחיוב, אף שלדעתו דבר זה נעשה “לפנים משורת הדין”. לעומת זאת, דחה ניצן את בקשת הסנגוריה לאפשר לנציגיה לבצע בדיקות במוצגים. אולם הסנגוריה מדווחת שהבטחתו של ניצן אינה ממומשת בשטח, והיא “עודנה נתקלת במשוכות גבוהות ובלתי עבירות כמעט בבואה לבחון את פניותיהם של נידונים הטוענים לחפותם”. העיון והצילום עדיין אינם מתאפשרים, והפרקליטות ממשיכה לגרור את רגליה במתן תשובות לפניות הסנגוריה.

“הסנגוריה הציבורית מודיעה אפוא, כי במצב הדברים הקיים נמנעת ממנה האפשרות למלא כראוי את התפקיד שהוטל עליה בחוק בתחום המשפטים החוזרים. שינוי של מדיניות התביעה במציאות (ולא רק ברמה ההצהרתית), ולחלופין אמירה ברורה ומפורשת של בית המשפט או של המחוקק – הן תנאי הכרחי על-מנת לאפשר חשיפה של מקרים בהם קיימת עילה למשפט חוזר”, נאמר בדוח.

אין כללים לשמירת מוצגים

עוד אומרת הסנגוריה, כי קיים קושי רב באיתור המוצגים של המשפטים שהסתיימו, שכן אין כל הסדרה של הנושא והללו עשויים להימצא בתיק בית המשפט, בתחנת המשטרה, במטה הארצי ובמכון לרפואה משפטית. חמור מכך: במקרים רבים המוצגים מושמדים לאחר מתן פסק הדין הסופי, ובכך נמנע מהנאשמים לבצע בהם בדיקות מדעיות במסגרת בקשה למשפט חוזר. ” השמדה זו – המתבצעת פעמים בהליך מכוון של ‘ביעור מוצגים’ ופעמים מתרחשת נוכח שמירה בתנאים שאינם הולמים – עומדת בניגוד להוראות החוק”, טוענת הסנגוריה.

בעקבות פניות הסנגוריה לשר המשפטים והיועץ המשפטי לממשלה, פועל בשנתיים האחרונות צוות במשרד המשפטים הדן בסוגיית שמירת המוצגים, בניסיון להסדיר את הנושא. הצוות התכנס מספר פעמים בשנה החולפת, אך עדיין אין מסקנות ואין תאריך לסיום עבודתו.

הדוח עוסק גם בתלונות על אלימות שוטרים, שרבות מהן – טוענת הסנגוריה – אינן מגיעות כלל לכדי מיצוי במסגרת חקירה, וחקירה שכזו מתקיימת רק בכשליש עד כמחצית מהתלונות שמוגשות מדי שנה. גם תוצאות החקירות שמתקיימות, מאופיינות בשיעור נמוך יחסית של מיצוי הדין עם השוטרים להם יוחסה האלימות. זאת, בניגוד לריבוי החקירות בנוגע לתלונות על אלימות של אזרחים כלפי שוטרים.
כבילה מיותרת של חולי נפש
עוד מתריעה הסנגוריה על המשך כבילתם למיטות של עצורים ואסירים בבתי חולים הפסיכיאטריים, לשם הם מועברים לבדיקות, וזאת בניגוד לפסיקת בתי המשפט והנחייתו של פרקליט המדינה משנת 2013. לטענתה, מדובר בכבילה למשך ימים רבים, בתנאים בלתי אנושיים, הגורמת לפגיעה קשה בשלומם הפיזי והנפשי. ליד מיטתו של העצור או האסיר הכבול מוצבים לעיתים שניים או שלושה זקיפים אשר שומרים על אדם, חולה נפש, שמוטל כבול למיטה, לעיתים בארבע גפיים. במקרים רבים נכבלו עצורים אשר נחשדו או הואשמו בביצוע עבירות קלות יחסית. רוב הכבילות הללו נעשות ללא התוויה רפואית, ואף בניגוד לעמדת הצוות הרפואי תוך הפרעה לאבחון ולטיפול הפסיכיאטרי. לעיתים מביאה הכבילה להידרדרות במצבו הנפשי של העצור.

לדברי הסנגוריה, מדובר בעשרות מקרים בשנה. בשנים האחרונות קיבלו בתי המשפט כמעט 100% מהבקשות של הסנגוריה בנושא והורו לשב”ס או למשטרה להשגיח על העצור או האסיר באמצעים מידתיים יותר. תמונה זו מלמדת לכאורה, נאמר בדוח, כי הנחיות שב”ס והמשטרה וכן שיקול הדעת המופעל אינם סבירים. מספר דיונים שהתקיימו בנושא במשרד המשפטים טרם הניבו תוצאות, נמסר בדוח.

הסנגוריה מדווחת עוד, כי החלה להעניק תשומת לב מיוחדת ל”תיקי עוני”, בהם מבוצעות עבירות על-רקע מצוקה כלכלית קשה, כגון פלישה לדירות, חיבור פיראטי לחשמל, גניבת מזון וקיבוץ נדבות. לטענתה, במקרים רבים כאלו אין מקום להליכים פליליים, המגלים לעיתים קרובות שהעבירות בוצעו בשל מחדלים של רשויות המדינה. לפיכך, קוראת הסנגוריה למשטרה ולפרקליטות להפנות עבריינים אלו לרשויות הרווחה במקום להעמידם לדין. במקרים של הגשת כתבי אישום, מנסים הסניגורים הציבוריים להביא לפסילתם בנימוקים חוקתיים ומינהליים.

בנושא אחר נאמר בדוח, על-אף הצורך האקוטי העולה מן השטח, גם השנה טרם נפתח מעון המותאם לטיפול בקטינים בעלי מוגבלויות, וכתוצאה מכך הללו מוחזקים במסגרות בלתי מתאימות ולעיתים אפילו בכלא.

http://www.news1.co.il/Archive/001-D-369054-00.html

http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2614954

אלימות, מעצרי שווא ומניעת משפטים חוזרים

דוח הסנגוריה הציבורית לשנת 2014 חושף כשלים רבים בהתנהלות מערכת האכיפה והמשפט בישראל: על פי הדוח, תלונות על אלימות שוטרים אינן מטופלות כהלכה, ישנה פגיעה מתמשכת בזכויות העציר והנאשם וחלה עלייה חדה במעצרים. כמו כן, מזהירים בסנגוריה, צעדים פליליים נגד אוכלוסיות מוחלשות מקטינות את הסיכוי לצאת ממעגל העוני
עזרי עמרם | חדשות 2 | פורסם 06/09/15

טיפול לקוי בתלונות על אלימות שוטרים, טיפול בעייתי בתיקים שנובעים ממצוקה כלכלית ומגמות מדאיגות בהידרדרות זכויות העצירים והנאשמים – כך עולה מהדוח השנתי של הסניגוריה הציבורית לשנת 2014, שפורסם הבוקר (ראשון).  המחקר מסכם את עבודתם של מאות סניגורים שייצגו עשרות אלפי לקוחות בשנה אחרונה. על פי ההערכה, ועל בסיס נתונים שהועברו מהנהלת בתי המשפט, הסניגוריה הציבורית מייצגת כ-57% מהנאשמים בבתי משפט השלום וכ-41% מהנאשמים בבתי המשפט המחוזיים.  על פי הדוח, מקרים רבים של תלונות בגין אלימות שוטרים אינן מטופלות כהלכה: הנתונים מלמדים שתלונות רבות על אלימות שוטרים אינן מגיעות לכדי מיצוי במסגרת חקירה, כאשר רק בשליש עד כמחצית מהמקרים מתקיימת חקירה מקיפה.

נקיטת הליכים כנגד שולי החברה

וזוהי אינה הביקורת היחידה כנגד המשטרה בדוח: לטענת הסניגוריה, המשטרה ורשויות האכיפה ממהרות לנקוט הליכים פלילים כנגד אלו הנמצאים בשולי החברה, למרות ישנן מקרים בהם טיפול רווחתי היה הולם יותר. כך למשל כתבי אישום רבים הוגשו בגין אירועי פלישה לדירות ציבוריות, חיבור פיראטי לרשת המים והחשמל, גניבת מזון ומוצרי קיום בסיסיים וקיבוץ נדבות.  לטענת מחברי הדוח, בסניגוריה הציבורית סבורים כי צעדים פליליים שננקטים כנגד אוכלוסיות מוחלשות רק מערימים קשיים נוספים – ומקטינים את סיכוייו של האדם לצאת ממעגל העוני והמצוקה.
גידול במספר המעצרים, השמדת ראיות

בנוסף הדוח מציף בעיות מהותיות נוספות בהתנהלות מערכת אכיפת החוק ומערכת המשפט בישראל. בשנת 2014 חל גידול ניכר במספר המעצרים, מגמה שקיבלה רוח גבית מיעדיה המוצהרים של משטרת ישראל ומופיעים בתכנית “נקודת מפנה” של המפכ”ל הקודם יוחנן דנינו.  ברוב הגדול של מעצרי הימים, כלל לא מוגש כתב אישום כנגד העצור, ותיק החקירה שנפתח בעניינו נסגר מאוחר יותר. לדעת הסניגוריה הציבורית, תכנית זו סותרת את העיקרון הבסיסי שהותווה בחוק המעצרים ופסיקת בית המשפט העליון, ולפיו המעצר אינו צריך להוות כלי להרתעה ואינו יכול לשמש כמעין “מקדמה” על חשבון העונש.

הסניגוריה הציבורית מתריעה בדוח אודות קשיים מוסדיים המונעים הגשת בקשות למשפט חוזר ותיקון הרשעות שווא בישראל. לטענתם התופעה אינה זניחה או שולית, ונוגעת לחפים מפשע המרצים מאסרים כבדים שנמנעת מהם הזכות לבצע הליכים לאחר תום ההליך המשפטי: למשל, בדיקות חוזרות של מוצגים שהוצגו בבית המשפט, מניעת העברתם של חומרי חקירה בתיקים חלוטים, ולעתים גם השמדת מוצגים בתום ההליך המשפטי.

“מקרים רבים של מעצרי שווא”

מסיכום שנת העבודה עולה כי ישנה פגיעה מתמשכת בזכויות העציר והנאשם. כך למשל, מרבית העצורים בישראל אינם זוכים לממש את זכות ההיוועצות שלהם בסניגור לפני חקירתם במשטרה, כבילת עצורים ואסירים בבתי חולים פסיכיאטריים, היעדרן מסגרות טיפוליות מתאימות לבעלי מוגבלויות ומקרים רבים וחמורים של מעצרי שווא.  “הדוח השנתי משקף את מחויבותה של הסניגוריה הציבורית לזכויות האדם בהליך הפלילי ואת פעילותה הענפה בייצוג אוכלוסיות פגיעות במיוחד כגון קטינים, אסירים, בעלי מוגבלויות ואנשים שמצבם הכלכלי-חברתי הביא אותם למצוקה קשה” אמר הסניגור הציבורי הארצי, ד”ר יואב ספיר והוסיף “הסניגוריה הציבורית עומדת על משמר הזכויות ועל כך שלא ייעשה שימוש לא מידתי בכוחן הרב של רשויות האכיפה”.

לפניות לכתב: AzriA@Ch2news.tv

http://www.mako.co.il/news-law/legal-q3_2015/Article-65af40afe7f9f41004.htm

“אולי נהייתי קלפטומנית ואולי פשוט הייתי רעבה” – איך מתמודדים עם “פשעי עוני”?

בשנים האחרונות הולכים ומתרבים בישראל “פשעי העוני” — עבירות שנובעות מרעב וממחסור קיומי. איך מגיע אזרח למצב 
שהוא נאלץ לעבור על החוק כדי לשרוד? האם מערכת המשפט צריכה או יכולה לתת להם יחס שונה? והאם מדינת ישראל לא היתה הראשונה להפר את חובתה החוקתית להגן על קיומם בכבוד?

כתבה של זונה לשעבר, נעמי דרום – אושית פמינאציה קלינית, 16.04.2015

אירה (שם בדוי) לא יודעת בדיוק מה הוביל אותה לגנוב אוכל מהסופר, ביום ההוא באפריל לפני שנה. “איזה ג’וק נכנס לי לראש, אולי נהייתי קלפטומנית ואולי פשוט הייתי רעבה. נכנסתי לסופר, ראיתי דברים שלא היה לי כסף לקנות ואמרתי, אני אקח ולא יעשו לי כלום. הסתובבתי עם עגלת סופר, בה הנחתי דברים שיכולתי להרשות לעצמי, ועגלת שוק אותה מילאתי במה שרציתי לגנוב. שילמתי על מה שיכולתי, אבל הקופאית חשדה וקראה למנהל הסופר. הוא רצה לדבר איתי, אבל אני, מהפחד, עזבתי את העגלה וקיללתי, צעקתי, דיברתי לא יפה. ברחתי, הוא רדף אחרי ושיכנע אותי לחזור לסופר, קראו לאיש ביטחון והוא דיבר איתי לא יפה, ושוב ברחתי. הלכתי למשטרה וסיפרתי להם מה שקרה. שאלתי אם יהיה לי משפט והחוקר אמר מה פתאום. אבל כמה חודשים מאוחר יותר קיבלתי צו לבית משפט”.

אירה גנבה באותו יום מצרכים בשווי 126 שקל: עוגה, גבינה צהובה, גפילטע פיש. “אני יודעת שעשיתי טעות”, היא אומרת, “ואני מקווה שהקוראים יבינו, שלפעמים, כשאתה במצוקה ואין לך אוכל, אתה עושה דברים שאחר כך אתה מצטער עליהם”.

היא בת 60, נמוכת קומה עם שיער קצר סתור, ששיבה מעורבבת בו עם שאריות צבע. אף על פי שאנחנו נפגשות בבית קפה בתוך קניון, היא יושבת עם משקפי שמש ודורשת בתוקפנות לדעת מה ייצא לה מהראיון. היא עלתה מברית המועצות בילדותה, יחד עם אמה. לאחר התיכון עבדה במזכירות, פתחה עסק “לתיווך ושדכנות” והתחתנה עם עובד זר מפורטוגל. במלחמת המפרץ הוא ברח מהארץ, ולדבריה, גנב לה ולאמה 30 אלף שקל והשאיר אותה עם חובות. היא זייפה המחאות, היתה אמורה לשבת בכלא ארבעה חודשים, אבל ישבה רק שבועיים וחצי. היא שוחררה והגיעה להסדר חובות עם בית המשפט, אבל לא הצליחה לעמוד בתשלומים. ירדה לאילת, חזרה לדרום תל אביב, התגלגלה מדירה לדירה, הכירה עובד זר רומני וגרה איתו שמונה שנים, עד שעזב אותה והיא נאלצה לעזוב גם את הדירה שבה חיו. באמצע היו גם אלכוהוליזם, גמילה וטיפול פסיכיאטרי. “אני לא בדיוק זוכרת”, היא אומרת, “הרבה דברים חומקים ממני”. בעת שגנבה היא גרה בתל אביב. קרובת משפחה הלוותה לה 1,000 שקל כדי שתוכל לשכור דירה, חוץ מזה לא היה לה כמעט כסף.

כיום היא מטפלת בקשישים ומספרת שמצבה טוב יותר. “אני שוב בפשיטת רגל ואני משלמת 300 שקל לחודש. אני עובדת, מרוויחה, מקבלת הבטחת הכנסה וסיוע בשכר דירה ויכולה לעזור לעצמי”. אך הגניבה עדיין מרחפת מעל ראשה. “בגלל עבירות העבר שלה המשטרה לא מסכימה לסגור את התביעה”, מסבירה עו”ד שרית מרום, שמייצגת את אירה מטעם הסנגוריה הציבורית. “אני מנסה עכשיו לעכב הליכים. בדרך כלל במקרים דומים סוגרים את התיק. במקרה שלה קשה לי להאמין שיסכימו”.

אירה אינה היחידה שמצאה עצמה גונבת בשל רעב. כבר בנובמבר 2012, עם פרסום דוח העוני, הזהיר מפכ”ל המשטרה יוחנן דנינו, כי “אנחנו נערכים לשנה כלכלית קשה, מדובר בעליית פשיעת ההישרדות. אנשים שגונבים בשביל לאכול, לשרוד”.

ד”ר חגית לרנאו.“גם בתוך המשפט הפלילי, שמופנה ברובו כלפי אוכלוסיות חלשות, אנחנו רואים יותר עבירות שנובעות ממצב כלכלי הישרדותי”
ד”ר חגית לרנאו.“גם בתוך המשפט הפלילי, שמופנה ברובו כלפי אוכלוסיות חלשות, אנחנו רואים יותר עבירות שנובעות ממצב כלכלי הישרדותי”נס-יה ונציה
בשנה וחצי האחרונות, גם בסנגוריה הציבורית, שמייצגת כל מי שלא השיג לעצמו ייצוג פרטי, החלו לשים לב להצטברות של מה שהם מכנים “פשעי עוני”. “גם בתוך המשפט הפלילי, שמופנה ברובו כלפי אוכלוסיות חלשות, אנחנו רואים יותר עבירות שנובעות ממצב כלכלי הישרדותי”, אומרת ד”ר חגית לרנאו, המשנה לסנגור הציבורי הארצי. “גניבת אוכל, חשמל, מים, מוצרי חיים בסיסיים, או אנשים שבגלל מצוקה כלכלית מאיימים להתאבד. מדובר באוכלוסיות חלשות מאוד, מלבד העוני יש סיטואציית חיים מלחיצה מאוד, כל המערכות במצב הישרדותי. אלו אנשים שלא יודעים מה הזכויות שלהם, לא יודעים לדרוש ולא יודעים להגיד לא. קל לרמוס אותם בתוך המערכות האלה. והשאלה היא אם בכלל נכון במקרים האלה להשתמש במשפט הפלילי. בן אדם גונב חשמל כי אחרת הוא יצטרך לגור במקום בלי חשמל — על מה נעמיד אותו לדין? מוטב לעזור לו, שיהיה לו חשמל בבית”.

כמה פשעים מתבצעים כיום בשל הישרדות כלכלית? קשה לדעת. ערפל כבד אופף את הנושא וראשיתו בעובדה שלא ניתן להשיג נתונים — לא במשטרה, לא בסנגוריה ואפילו לא בשירות המבחן, שדרכו עוברים העבריינים שהמערכת קובעת כי הם זקוקים לטיפול ולשיקום.

מבחינת הסטטיסטיקה, עבירת רכוש היא עבירת רכוש – בין שמדובר בגניבת טלוויזיה ובין שמדובר בחלב מהסופר. אין פילוח של פשעים לפי רמת ההכנסה או המצב הסוציו־אקונומי של העבריינים, ועד שפילוח כזה לא יתבצע יהיה קשה לאמוד אם פשעי הישרדות מתרבים בהתאם לתנודות דוח העוני. עד אז, פנינו לשמוע את סיפוריהם של העבריינים. המטרה אינה להצדיק פשע, או לטעון שעוני מוביל בהכרח לפשיעה, אלא להבין כיצד קוקטייל של נסיבות אישיות וחברתיות, מצוקות שעוברות מדור לדור וקשיים בהתמודדות עם מפלצת הביורוקרטיה מיתרגמים לכתבי אישום. נותר לנו לתהות אם אנחנו, כחברה, עושים מספיק כדי למנוע את פשע העוני הבא.

הפרוצדורה שוחקת

קחו, למשל, את שרה (שם בדוי). במשך עשר שנים נהגה לגנוב אוכל עם שתי חברות נוספות. הן היו נוסעות באוטובוס לסופרמרקטים מרוחקים וממלאות עגלות. “זה היה כמו יום עבודה, הגענו אפילו עד נתניה”, מספרת שרה, בת 54, בקול צרוד מסיגריות. “לא גנבנו איפור ובשמים, אפילו לא אבקת כביסה, רק אוכל: דברי חלב ובשר שהם מאוד יקרים, טונה, מעדנים, מרק עוף, עוגיות. אם היו תופסים אותנו, היינו אומרות שזו לא העגלה שלנו ובורחות. זה עבד תקופה, עד שצילמו אותנו והביאו משטרה. בכל פעם מישהי אחרת היתה לוקחת את התיק עליה, והיו סוגרים אותו מחוסר עניין לציבור”.

זה נמשך עד שנגמר לה המזל. היא נתפסה, קיבלה מאסר על תנאי וגנבה שוב. “במקרה כזה, חייבים לפסוק לה כלא”, אומרת שרית מרום, עורכת־דינה של שרה. “אני מנסה להראות לתובע חוות דעת פסיכיאטרית, כדי שיבטל לפחות אחד מהתיקים”.

“אם הייתי יודעת שלא אתפס, הייתי עושה את זה שוב”, מצהירה שרה, ובאותה נשימה היא אומרת, “אם אני שומעת שהבנות שלי עשו משהו כזה, אני שוברת להן את הידיים”.

שרה נולדה בבית החולים הפסיכיאטרי באר יעקב, שם אמה היתה מאושפזת. כששרה היתה בכיתה א’ אמה התאשפזה שוב, ונשארה שם 28 שנים. את אביה, שנהג להרביץ לאמה, היא לא ראתה מאז. את שרה העבירו לקיבוץ. “כששמים אותך במקום שאת לא רוצה להיות בו”, היא אומרת, “זה אף פעם לא כיף”.

“אחרי הצבא, מרדתי בכל המוסכמות. הבאתי שלוש בנות בלי חתונה — הגדולה מאבא אחד ושתי הקטנות מאבא אחר. זו היתה תקופה שהיה לי כסף. עבדתי בפאבים, הייתי יפה, רזה עם שיער שחור חלק. אחר כך קניתי מונית, חדשה מהניילון, וכמה שנים עבדתי יפה. שילמתי מס הכנסה, ביטוח לאומי, רואה חשבון, הייתי מסודרת. לקחתי משכנתה וקניתי דירה בשכונת התקוה. רציתי משהו משלי. כשכל החיים אתה עובר ממקום למקום, אתה רוצה להתיישב. אבל כך איבדתי את הסיוע של החד־הוריות לשכר דירה”.

יום אחד, ב–2002, היתה עדה לתאונה של אופנוען עם מכונית. “עצרתי את המונית, רצתי אליו לעזור, וכל המוח שלו נשפך לי בידיים”. אחר כך, החלה לסבול מהתקפי חרדה. “חושך בעיניים. רעידות. זו מחלה מאוד קשה, אין לך שליטה, היא באה בלי הודעה מוקדמת. היום למדתי לקחת כדור וַאבֵּן ונשימה עמוקה, אבל ביום שלמחרת אני מושבתת, 24 שעות לוקח לי להתיישר”. היא מכרה את המונית ונשארה מובטלת, חיה על קצבה של 3,800 שקל מביטוח לאומי, ועוד קצת עזרה בחשמל ומים, עם משכנתה ושלוש בנות לפרנס. אז החלה לגנוב. אולי היתה יכולה לצאת מזה אם היתה מוכנה לשיחות עם קצינת מבחן, אבל כפי שהיא אומרת, “השיחות האלה מחזירות אותי אחורה וזה לא בריא לי לחזור לאמא שלי. חרא, אם לא נוגעים בו, לא מסריח”. כרגע היא מסתפקת בקוקטייל של תרופות נגד חרדה.

איור: אסף בן ארוש

המנגנון הפלילי אולי הצליח להניא את שרה מלבצע עבירות, אבל הוא לא פתר את המצוקה שגרמה להן. ביום ראשון בבוקר היא יושבת על כיסא פלסטיק מחוץ לדירתה הקטנה, ליד שולחן מכוסה שעוונית מלוכלכת, לבושה במכנסיים שחורים וחולצה דהויה בצבע חאקי. בתוך הדירה ישנה בתה הבכורה, שהתגרשה, חזרה הביתה ואינה עובדת, ונכדתה בת השש, שהיתה אמורה להיות עכשיו בבית הספר. הנכד השני, בגן חובה, משחק במחשב. לשרה עוד שתי בנות ובסך הכל גרות בדירה שש נפשות, אבל יש בו רק חמש מיטות. “אני ישנה איפה שיוצא”, אומרת שרה. בתה האמצעית, שמשרתת בצבא, חלתה בסרטן השנה אך החלימה, והתעקשה להשלים את השירות. בתה הצעירה מתגייסת במאי.

בכל חג היא מקבלת ארגזי תרומת מזון מעמותה. במקפיא נחות חבילות בשר קפוא, שתאריך התפוגה שלו עבר. גם הן תרומה. בגדים היא מקבלת מאנשים טובים שעוזרים לה. “מה אני לובשת? סמרטוטים. ככה, מסתדרים. רק נעליים אני לא מוכנה לקבל — יש לי שריטה, כי כשהייתי ילדה היו מביאים לי נעליים מכל העולם וזה היה לוחץ. לכן, אני קונה אצל מישהו, שעושה לנו בתשלומים. מהרווחה עזרו לנו לקנות מיטה, הביאו גם שמיכה, אבל עד שבאתי לקחת העבירו אותה הלאה. מי שלקח, שיהיה לו לבריאות”.

למה את לא עובדת?  “הייתי מוכנה לעלות על מונית שוב, אבל אז אאבד את הקצבה. כרגע אני יודעת שיש לי כסף בטוח. חזירי, נכון? אבל יש לי ילדים להאכיל בבית. אם היו נותנים לי להשאיר את הקצבה עד שאסתדר בעבודה, הייתי יוצאת לעבוד. חשבתי לטפל בקשישים, אבל מה יקרה אם אקבל התקף חרדה פתאום? הקשיש ייפול לי מהידיים, הוא בבית חולים ואני בכלא”.

בסוף הראיון שרה קמה, לוקחת את התיק והולכת לקחת את קצבת הביטוח הלאומי ולשלם חשמל ומים ואז לעירייה, לחדש את ההנחה בארנונה. “כל שנה צריך לחדש את ההנחה, כאילו שקרה משהו מהשנה שעברה. להביא טופס מהבנק שאין לי כלום. הפרוצדורה שוחקת את החלש ועושה אותו יותר חלש. לכו אתם וההנחה של ה–300 שקל שלכם”.

עבירות סטטוס

נכון שלא כל אדם עני יעבור על החוק, ובכל זאת, אוכלוסיית בתי הכלא בעולם כוללת מספר לא־פרופורציונלי של עניים. סקר שנערך בקרב אסירים בארצות הברית ב–1991 מצא כי 65% מהם לא סיימו תיכון, ולפני כליאתם רק כמחצית מהם עבדו במשרה מלאה. בישראל, כאמור, אין פילוח של אסירים לפי מצב סוציו־אקונומי, ובכל זאת יש מתאם בין עוניין של אוכלוסיות לבין שיעורי הכליאה שלהן: 42% מכלל האסירים הפליליים בישראל הם ערבים, ששיעורי העוני והאבטלה שלהם גבוהים בהרבה בהשוואה ליהודים (ראו מסגרת) ואילו 30% מהכלואים בבית הכלא לקטינים “אופק” הם אתיופים. הנתונים דומים לאלה שבארצות הברית, שם שני שלישים מהכלואים הם אפרו־אמריקאים.

“הקשר בין מיעוטים ועולים לבין עוני אינו בהכרח ישיר, אבל ניתן להגיד, שבבתי הכלא יש ייצוג מוגבר של עוני”, אומרת ד”ר רותם אפודי, ראש מחלקת מחקר ופיתוח ברשות לשיקום האסיר. “נהוג להגיד שלעוני יש צבע ומבטא, וזה בהחלט נכון בישראל”.

מחקר שנערך בשבדיה ופורסם באוגוסט השנה מצא, כי לנערים שגדלו במשפחות בחמישון התחתון של האוכלוסייה היה סיכוי גדול פי שבעה להיות מורשעים בפשעים בבגרותם, בהשוואה לנערים שגדלו בחמישון העליון שלה.

“הייתי נזהרת מאוד מהטענה שיש קשר ישיר בין עוני לפשיעה”, אומרת איילה מאיר, מנהלת שירות פרט ומשפחה במשרד הרווחה, “יחד עם זה, אפשר להגיד שעוני, בוודאי אם הוא מתמשך ורב־ממדי, הוא גורם סיכון, גם בגלל מצוקות שעוברות מדור לדור: בעיות בתפקוד ההורי, חוסר יכולת להשתלב בתעסוקה הולמת, לתפקד ברמה האישית והחברתית. זו אוכלוסייה מודרת יותר, שמודעת פחות להזדמנויות שעומדות לרשותה”.

לפי הסנגור הציבורי הארצי, ד”ר יואב ספיר, “אם תיכנסי לאולם המעצרים בבית משפט שלום בתל אביב, תראי בעיקר מהגרים, מיעוטים, חסרי בית, אנשים פגועים בריאותית, פיזית או נפשית ומכורים — אנשים מוחלשים מבחינה חברתית, לא עברייני הצווארון הלבן שמגיעים לכותרות העיתונים”.

‫לדברי ספיר, “יש עבירות, שמעצם ההגדרה שלהן, מוטות כלפי אוכלוסיות מוחלשות. למשל, הזנחה הורית. אם יש לך כסף תוכלי להרשות לעצמך בייביסיטר, הבית ייראה כמו שצריך ויהיה אוכל במקרר. חסרי בית נעצרים על כך שהם עושים דברים שאסור לעשות במרחב הציבורי, אבל זה משום שאין להם מקום אחר להיות בו. אלה כמעט עבירות סטטוס — הסטטוס שלך כעני מייצר את העבירה.

“מעבר לכך, ברור שהאכיפה באזורים מסוימים ועל אוכלוסיות מסוימות משמעותית יותר. אם חושדים בך, שאתה מחזיק רכוש גנוב, תצטרך לספק הוכחה שהרכוש שלך, אבל אם אני אסתובב עם שעון יקר, אף אחד לא יבקש ממני קבלה. יש אנשים שעיכובים או מעצרים משטרתיים הם חלק מהיום־יום שלהם. גם כשלא מדובר בעבירות שבהגדרה או בהכרח חלות על עניים, המציאות היא שחלק גדול מהאנשים, שהם סובייקטים של משפט פלילי, באים ממצוקות”.

“‫יש גם שאלה של מודעות לזכויות ויכולת לעמוד עליהן״, מוסיף ספיר, “אנשים משכבות חזקות יודעים, שאם באים לערוך עליהם חיפוש, יש להם זכויות, ושאם רוצים לחקור אותם, יש להם זכות להיוועץ בעורך דין. אנשים משכבות חלשות פחות מודעים לזכויות שלהם ולפעמים יש להם חשש מעימות עם השוטרים. ברגע שנעצרו, יש גם פחות סיכוי שיהיה להם כסף או משפחה תומכת, שיוכלו לספק חלופת מעצר ויאפשרו להם להשתחרר. חוסר השוויון קיים לכל אורך התהליך”.

“יש חברות שחיות בצמצום עד סגפנות, ובכל זאת שיעור העבריינות אצלן נמוך מאוד”, אומרת רחל ויינשטיין, מנהלת שירות המבחן למבוגרים במשרד הרווחה. “הבעיה מתחילה ככל שגדלים הפערים בין מה שאני רוצה ושואף, ומה שיש לאחרים. פערים חברתיים וניכור מסבירים עבריינות הרבה יותר במדויק מסתם עוני. אנשים חשים שהם מובסים, שלעולם לא יגיעו להישגים”.

בספרם “The Spirit Level” מ–2009 בחנו החוקרים האמריקאים ריצ’רד ווילקינסון וקייט פיקט מאות מחקרים ומצאו קשר ישיר בין אי־שוויון כלכלי לרמות פשע: בחברות עם פחות פערים כלכליים היו גם פחות רציחות, פחות התמכרויות ויותר תחושת אמון בחברה. ראוי לציין, כי ישראל מדורגת בין חמש המדינות בעלות אי־השוויון הגדול ביותר מבין מדינות OECD, וכי היא מובילה כיום בשיעורי העוני שלה מבין הכלכלות המפותחות. מנתונים באתר המשרד לביטחון פנים עולה, כי ב–2013 חלה עלייה של 2.1% בנזקי פשיעה בישראל לעומת 2012, וכי חלה החמרה בחומרת הפשעים בישראל.

“באמצעות השימוש במשפט הפלילי, המדינה מתייגת את האדם העני כ’אויב’ החברה”, כותבת פרופ’ נטע זיו מאוניברסיטת תל אביב, במאמר שפורסם ב–2003 בכתב העת “עלי משפט”. “ככל שעולים ממדי העוני, כך גובר הסיכוי שאנשים יפנו לפעולות שיש בהן ממד של הפרת חוק או אי־ציות, על מנת למלא צרכים קיומיים־מעשיים, כגון השתכנות שלא כדין בדירות ציבוריות, חיבור ‘פיראטי’ לרשת המים או לרשת החשמל, הערמה על הביטוח הלאומי בדרך של אי־דיווח על הכנסות, גניבות ‘קלות’ ובמיוחד גניבות אוכל”.

אות קין

המצוקות לא פוגשות את כל העבריינים דווקא בתור לסופר. חוה (שם בדוי), בת 50 מהצפון, גרושה עם שישה ילדים ששלושה מהם עוד חיים בבית, נאשמת בגניבת חשמל. היא עובדת ניקיון, שגדלה בבית עני ואלים, וסובלת מאסתמה וסוכרת. עד לפני שנתיים היתה עובדת קבלן, אבל כמו עובדי קבלן רבים אחרים, פיטרו אותה מדי שנה, כדי לא לתת לה קביעות, עד שפוטרה לגמרי. יש לה חובות לתאגיד המים, לעמידר, לבנקים ולמוסדות אחרים — מעל חצי מיליון שקל. “חובות של קיום. אין לי בית משלי, או אוטו. זה אוכל, כלכלה לילדים, ביגוד”. היא חיה מקצבה של 2,900 שקל לחודש, פעם בחודש מקבלת מארגון צדקה חבילת מזון יבש, כמו אורז ופסטה, והיא משלמת החזר חובות בסך 350 שקל לחודש.

לפני ארבע שנים ביקשה ממכר שגר בשכנות אליה לחבר אותה לחשמל באופן לא חוקי. “לא היה לי מאיפה לשלם את החשבון, היה חורף קר ולא היתה לי ברירה. יום אחד תפסו אותי, אמרו, לכי תשלמי. בכיתי, אמרתי, אין לי מאיפה. הם צילמו את החור במונה והגישו תלונה במשטרה. אני לא היחידה בשכונה שמחוברת לא חוקי, אבל כנראה מישהו התלונן עלי. לקחו לי טביעות אצבעות, לא הבנתי איך הגעתי למצב הזה, אני לא עבריינית”. כיום יש לה מונה חשמל נטען, שהיא מטעינה בדואר פעם בחודש. “זה יוצא בערך 150 שקל לארבעה ימים, וכשנגמר הכסף — מתנתק. היו מקרים שנשארתי בלי חשמל, למשל בשלג הלפני אחרון. אז מתכסים בשמיכות”.

אצל נטלי ואילן בוכרע הבעיה העיקרית אינה בחשבונות. בני הזוג גרים בבאר שבע. אילן הוא נרקומן לשעבר, נקי זה 13 שנה, שיש לו אישום פלילי ישן מהימים ההם. הוא עובד בבניין תמורת שכר שבועי, ובלי כל ביטחון שתהיה לו עבודה גם בשבוע הבא. לפני כמעט שנתיים הואשמו בפלישה לדירת עמידר: באותה תקופה היו להם שלושה ילדים, הבכור לבקן עם 100% נכות, שזכאי לקצבה של 5,000 שקל בחודש. זוג משקפיים לילד עולה 2,500 שקל, וצריך להחליף אותם כל שנתיים. במשך שנים גרו בדירת עמידר בת שני חדרים, 48 מטר מרובע בסך הכל: שלושה ילדים ישנו בחדר השינה, נטלי ואילן בסלון. “24 שעות באותו חדר, אי אפשר לחיות כך”, אומרת נטלי.

מאז 2008 הם מגישים למשרד הבינוי בקשות חוזרות ונשנות לדירה גדולה יותר, ונדחים בטענה שאינם זכאים. כשהשכנה, שגרה בדירת עמידר צמודה לשלהם, עברה דירה, הם שברו את הקיר ופלשו לדירתה. חמש פעמים פינו אותם, ובכל פעם פלשו בחזרה. נטלי: “הם אומרים, צאי מהבית. אני אומרת שאנחנו לא יכולים לחיות בכזו צפיפות, אז באה שוטרת עם אזיקים, זורקים החוצה את החפצים שלנו ותתמודדי אחר כך. כל פעם שמים שומר על הדירה למשך שלושה ימים, אז אנחנו ישנים אצל אמא שלי או אחותי, וכשהוא הולך — חוזרים לפלוש”.

כשהחלטת לפלוש, לא ידעת שזו עבירה ושזה ייגמר במשפט?

“לא, המשטרה באה וחקרה אותי. הם אמרו לי שזו לא חקירה, הם רק רוצים לדעת איך נכנסתי לבית השני. אמרתי שחיכיתי שייתנו לי דירה וכל פעם סירבו, ואני לא יכולה להמשיך לחיות כך”. לפי כתב הטענות שהגישה הסנגורית של המשפחה, עו”ד טלי קסלסי מהסנגוריה הציבורית, בחלק מהחקירות נחקרה נטלי שלא כדין. התיק, שאליו הצטרפה האגודה לזכויות האזרח כידידת בית המשפט, הסתיים במשיכת האישום על ידי המדינה: התיק נסגר ללא אישום או תנאי. במהלך המשפט התברר כי לפי הנוהל של משרד הבינוי, בני הזוג היו זכאים לדירת שני חדרי שינה גם כשהיו להם רק שלושה ילדים. לו היה המשרד פועל לפי הנוהל, הם לא היו צריכים לפלוש. “בלי טלי, לא הייתי יודעת מה מגיע לי לפי חוק”, אומרת בוכרע על עורכת־דינה.

כיום יש לבני הזוג כבר ארבעה ילדים והם מצפים ללידת החמישי. הם זכאים לדירת שני חדרי שינה וסלון, אבל החליטו לחכות לתינוק, שיזכה אותם בדירת ארבעה חדרים.
“עמידר התלוננה למשטרה וביקשה שיעזרו להם לפנות את הנאשמים תוך שימוש בכוח, ואז המדינה מחליטה אם להגיש כתב אישום. יש כאן תובע שמפעיל שיקול דעת”, אומרת קסלסי. “כל זאת כשאפשר היה לתבוע אותם תביעה אזרחית, שם היו מבררים את הטענות בלי אות קין של משפט פלילי ובלי האיום במאסר. זהו שימוש קיצוני במשפט פלילי, כשיש אלטרנטיבות טובות יותר”.

מעמידר נמסר כי, “הגורם האחראי על זכאות לדירה, גודל הדירה וזהות המשפחה שתאכלס את הדירה הוא משרד הבינוי. כידוע, קיים מחסור בדירות דיור ציבורי. פלישה לדירת דיור ציבורי הנה פעולה פלילית ובניגוד לחוק. העבירה כפולה ומכופלת מכיוון שהפולשים לוקחים בכוח הזרוע ותוך עבירה על החוק, דירות שמיועדות לזכאים אשר נמצאו זקוקים יותר לדירות הנ”ל. בנוסף, עמידר אינה אחראית לפינוי, אלא משטרת ישראל, והחלטות בנוגע לתביעה אינן נמצאות בסמכות עמידר, אלא בסמכות המשטרה והפרקליטות. עמידר פועלת רבות עבור זכאי הדיור הציבורי, וניסיונכם להצדיק עבירה פלילית, כגון פלישה, שמתבצעת על חשבון משפחות שומרות חוק, שנמצאו זקוקות ומתאימות יותר לדירה, הנו תמוה בלשון המעטה”.

מהמשטרה נמסר: “התביעה המשטרתית מנהלת הליכים פליליים בעבירות הסגת גבול לנכסי מדינה, לרבות פלישה לדירות עמידר, בהתאם למדיניות ארצית ולאחר בחינה מעמיקה וקפדנית של התיקים לאור תבחינים מחמירים דוגמת משך הפלישה וניסיונות פינוי שכשלו. בדומה לכל החלטה על הגשת כתב אישום, נשקל החומר הראייתי, נסיבות העבירה, עבירות נלוות, נסיבות הנוגעות לחשודים ועוד. במקרה המוזכר בפנייה, פעלה התביעה בתיאום עם הסנגוריה הציבורית מול חברת עמידר מתוך ראייה כוללת ורחבה של האינטרס הציבורי ומעבר להליך הפלילי, ועל כך היא ראויה להערכה. יש לציין כי חזרה מכתבי אישום, כפי שנעשה במקרה הנוגע לנאשמת, נעשית בהתאם למכלול שיקולים ונסיבות במועד קבלת ההחלטה. בניגוד לנטען בפנייה, הנאשם הורשע ודינו נגזר בגין עבירות של היזק לרכוש. לעניין הטענות הנוגעות להליך הפינוי והחקירה, נציין כי משטרת ישראל פועלת באופן מקצועי על פי הסמכות המוקנית לה בדין וככל שמושמעת ביקורת שיפוטית היא נלמדת ומופקים ממנה הלקחים הנדרשים”.

ממשרד הבינוי לא נמסרה תגובה עד למועד סגירת הגיליון.

יותר ויותר מעצרים

האם המדינה אכן עושה שימוש קיצוני בדין הפלילי, נגד האזרחים המוחלשים ביותר בחברה? “לו הדברים היו פשוטים, הם לא היו מעלים דילמה”, אומרת לרנאו מהסנגוריה הציבורית. “אנשים יכולים לגנוב מוצרי מזון כי הם במצוקה, או כי הם קלפטומנים. הטענה שלנו היא שהפרקליטות והתביעה צריכים לייצר מדיניות ברורה — מתי מדובר בסיפורים שצריך להפנות לרווחה בלי לתבוע, ומתי ראוי להשתמש בכלים של משפט פלילי”.

מהי המדיניות של הגשת תביעות במקרים כמו אלו שתוארו למעלה? בעבירות קטנות מסוג זה, ברוב המקרים התובעת היא המשטרה: פנינו לדוברות המשטרה, אך הם סירבו לספק תשובות או לנהל דיון, מעבר לתגובה הרשמית המופיעה בסוף הכתבה. גם במשרד המשפטים סירבו לענות על שאלות בנושא.

מה שברור הוא שבישראל כיום, יותר ויותר אנשים נכנסים לכלא. לפי דוח של הסנגוריה הציבורית מ–2013, שיעורי הכליאה בישראל ממקמים אותה במקום השמיני בעולם — גבוה באופן משמעותי ממדינות מערב אירופה וקרוב יותר למדינות כגון תוניסיה, סינגפור וקולומביה. בין 1996 ל–2013 הוכפל מספר האסירים הפליליים בישראל, מ–7,300 ל–14,800. במרץ השנה התגאתה המשטרה בכך שמספר המעצרים עד תום ההליכים עלה ב–12% לעומת השנה החולפת, בין השאר בזכות “תוכנית המפנה” של המשטרה, שמתגמלת יחידות משטרה על בסיס מדדים שונים. דוח של הסנגוריה מ–2013 טוען, כי הם מזהים הנמכת רף להגשת בקשות כאלה, ובכללן עבירות קלות יחסית ומקרים של אנשים ללא עבר פלילי.

“נדהמתי מהעלייה במספר המעצרים עם תום ההליכים, שהמשטרה מדווחת עליה בגאווה”, אמרה על כך נשיאת בית המשפט העליון בדימוס, השופטת דורית ביניש. “המעצר הוא אחת מהפגיעות הקשות בזכויות הפרט”. מהדוח של הסנגוריה עולה גם כי מרבית העצורים אינם זוכים לממש זכות היוועצות בעורך דין לפני חקירתם במשטרה, עובדה שעולה גם מהעדויות המופיעות בכתבה.

אפודי מהרשות לשיקום האסיר מספרת שרק כשליש מהאסירים שזכאים לשחרור מוקדם ושיקום אכן זוכים לקבל אותו, בגלל מחסור בתקציב. והמאסר, לא רק שברוב המקרים הוא אינו פותר את הבעיות שהובילו לביצוע הפשע, לעתים הוא גם מוסיף עליהן. כשאסיר נכנס לכלא, החובות שלו ממשיכים לצבור ריבית, וברוב המקרים, כחלק מהעונש מושת עליו גם קנס, שאותו הוא צריך לשלם.

לדברי הסנגוריה, בשנים האחרונות הם מנסים למקד את הדיון בשורשי העבירה ולא רק בתוצאותיה. “פעמים רבות, הדין כלפי לקוחות שלנו, שמוגש נגדם כתב אישום, הופר עוד קודם על ידי הרשויות, למשל, באופן שבו טיפלו בהם רשויות הרווחה, וזה מה שהוביל לביצוע העבירה”, אומר עו”ד רענן גלעדי, ראש תחום משפט מינהלי בסנגוריה. “הגנה על הזכות לקיום מינימלי בכבוד היא חובה חוקתית של המדינה, שהוכרה על ידי בית המשפט העליון. כשהחובה מופרת, כשאין לאדם איפה לגור, או איך לשים לילדים שלו אוכל על השולחן — זו הפרה של המדינה. ההגינות מחייבת שהמדינה תתקן את הפרותיה לפני שהיא מעמידה לדין את אלה שניסו לשרוד בעקבות ההפרה. בנוסף, יש חובה בחוק היסוד, שכל פגיעה בזכויות חוקתיות תהיה מידתית, לכן המשפט הפלילי, שפוגע בזכויות חוקתיות, צריך להיות האמצעי האחרון, לא הראשון, לטיפול בבעיה חברתית”.

מהעדויות המופיעות בכתבה עולה גם הקושי להתמודד עם ביורוקרטיה, שיכולה היתה לבלבל כל אדם סביר. “פעמים רבות המידע לגבי זכויות לא מספיק נגיש”, אומרת גילי תמיר, יועצת חיצונית של הסנגוריה המסייעת גם במיצוי זכויות, “באוכלוסיות מודרות, הפונה לרוב לא יודע מה מגיע לו מהמדינה, לא מבין שצריך להביא מסמכים, או לא מוכן להגיע לטיפול, כדי שיסייעו לו במימוש זכויות”.

אל שירות המבחן, שמספק לבתי המשפט תסקירים על מצב עבריינים, שמזוהה אצלם מצוקה נפשית, פיזית או כלכלית, הופנו ב–2014 23,000 מקרים — ביניהם כ–8,000 במהלך הארכת מעצר ועוד כ–13 אלף לאחר שנמצאו אשמים ובטרם גזר הדין. רחל וינשטיין, מנהלת שירות המבחן למבוגרים, מספרת כי “במקרים רבים אנשים פשוט לא יודעים למצות את זכויותיהם. את יודעת מה הזכויות שמגיעות לך בדיוק אם לא תעבדי? ברור שלא. לא כל שכן אנשים פחות חזקים, שלא יודעים להילחם ולמי לפנות. יש במערכת כיום מרכזי תעסוקה, יש מיליון פרויקטים שמטרתם לעזור, אבל אנשים במצוקה לא יודעים שזה קיים”.

איילה מאיר ממשרד הרווחה מבקשת להזכיר את התוכניות הרבות של המשרד לטיפול במי שהגיע לשוליים. “התפקיד שלנו הוא להגיע לאותם אנשים מתוך הנחה שעוני אינו מכת גורל”. עם זאת, היא מודעת לבעייתיות של הנושא. “יש אנשים שלא נצליח להוציא ממעגל העוני. זה לא רק עניין של להשיג להם עבודה. 60% מהעניים עובדים. מלחמה בעוני חייבת להיות רב־מערכתית ולנבוע ממדיניות”.

העבירה: פשיטת יד

בסרטון שעלה לאתר ynet במרץ 2014, נראה אברהם לוי מבעד שמשה של ניידת משטרה. “הנה אברהם לוי, מפר הוראה חוקית”, אומרת שוטרת. הניידת עוצרת ושני שוטרים יוצאים ממנה. “בוא, בוא”, אומרת לו השוטרת. לוי אומר “לא, אני הולך, אני הולך”, אבל שני השוטרים אוחזים בזרועותיו בחוזקה. “אני אפעיל את כל הניידות, אתה מתנגד למעצר”, אומר לו השוטר, בעוד לוי, קטן ורזה, מרים אליו עיניים גדולות ומבוהלות. ליד הניידת, כשהוא אחוז משני צדדיו, לוי מתחיל לבכות. “למה לעזאזל, למה?” הוא שואל.

לוי הוא קבצן, והסרטון צולם במהלך מבצע של המשטרה ועיריית באר שבע למעצר פושטי יד בצמתים מרכזיים בעיר. מעצר קבצנים הוא הדוגמה המובהקת ביותר להליך פלילי, שמופעל נגד החלשים ביותר בחברה, ואינו תורם דבר לפתרון הבעיה שבגינה הופעל. בישראל קיבוץ נדבות אינו עבירה בפני עצמה, אלא אם הקיבוץ נעשה תוך ‘חשיפת פצעים או מומים, או בהטרדה”.

לפי קסלסי, שמייצגת גם את לוי עם עו”ד רות לוין, בבאר שבע עצרו את הקבצנים ועיכבו אותם לחקירה, ואז החתימו אותם על כתב ערובה, שבו התחייבו לא לקבץ נדבות: כשפושטי היד חזרו לרחוב, עצרו אותם בגין הפרת הוראה חוקית. הנוהל הופסק לאחר תקופה קצרה, עקב מחאה ציבורית.

שנה לאחר המעצר, לוי עדיין מקבץ נדבות: הוא פשוט נמנע מהצומת שבו עצרו אותו. “במקום לטפל במצוקה של אברהם, עוצרים אותו”, אומרת קסלסי, “הקבצנים לא יוצאים נשכרים מזה ששמים אותם במעצר, וגם אנחנו כחברה לא”. כעת מחכים לדיון בטענות הסנגוריה, שמבקשת לסגור את התיק.

בבית קפה מול בית המשפט בבאר שבע לוי מזמין קולה ומסרב להצעת קסלסי לקנות לו אוכל. הוא יושב מכונס במעיל רוח שחור ויונק מסיגריה, סנטרו מעוטר זיפים לבנים, עיניו כבויות ואדומות ושיניו חומות כמעט לגמרי. לוי נולד למשפחה בת 12 ילדים, אביו היה אלכוהוליסט, שניים מאחיו מתו כתוצאה מהתמכרות לסמים והוא מסוכסך עם אחיו הנותרים: אחד מהם חתך את בטנו של לוי בעת ריב.

אברהם לוי ועורכת דינו, טלי קסלסי, במרכז אורן בבאר שבע. “השוטרים קראו לי קוף”   צילום אליהו הרשקוביץ
הוא שירת בצבא וגם בקבע, לאחר השחרור החל להשתמש בהרואין. “הייתי זרוק בסמים ולא ידעתי איפה להשיג, מחוסר ברירה הייתי מבקש על זה נדבות. כשאני רואה אוכל על הרצפה, אני לוקח אותו מחוסר ברירה. כשעצרו אותי לקחו את כל הכסף שקיבצתי, ורק אחרי שטלי כתבה מכתב החזירו אותו. השוטרים קראו לי קוף, התחלתי לבכות בבית המשפט”.

כיום הוא מקבל קצת עזרה ממכרה של משפחתו: היא נותנת לו להתקלח אצלה ולפעמים לישון בחצר שלה או בביתה. הוא משתמש בתחליף סם, שאותו הוא משיג ברחוב. כדר רחוב הוא זכאי לשיקום, אבל לדבריו הוא מחכה עם הגמילה עד ש”אקבל את הדבר שאני צריך, אחרת מה הטעם, אני רק אחזור לסמים”. הדבר שהוא צריך הוא קורת גג — דירה בדיור ציבורי. אלא שהוא לא זכאי לדירה, בגלל שהוא רווק. הוא כנראה יישאר ברחוב, עד המעצר הבא.

לפי נתונים של מרכז המחקר של הכנסת, שהציגה האגודה לזכויות האזרח במשפטו של לוי, רק תשע רשויות מקומיות מפעילות מסגרות המספקות לינה לחסרי בית, וסך כל המסגרות מספקות מענה רק ל–17% מדרי הרחוב המוכרים. סך הסיוע בשכר דירה שהם זכאים לו הוא 1,170 שקל לחודש בלבד, אבל גם כך הסכום לא מספיק לשכר דירה, ונכון ל–2013, פחות מאלף דרי רחוב מימשו את זכאותם לסיוע. חסר בית בן פחות מ–55, רווק ללא ילדים, זכאי לקצבה בסכום של 1,730 שקל בלבד.

באר שבע לא לבד: הסנגוריה מטפלת כיום ביותר מעשרה כתבי אישום שהוגשו נגד קבצנים בכותל, החל מ–2013. העבירה היא פשיטת יד במקום קדוש, ולפי הסנגוריה, רוב הנאשמים לא הטרידו מתפללים. רבים מהם סובלים מבעיות נפשיות ובריאותיות חמורות, ביניהם אדם בן 80, שנמצא כרגע במעצר לאחר ששב לכותל למרות צו הרחקה.

עיריית ירושלים הפנתה אותנו לצורך תגובה למשטרת ישראל, שסירבה להגיב בנושא.

עיריית באר שבע מסרה בתגובה: “האכיפה והטיפול המשפטי נגד קבצנים בצמתים ובצירים ראשיים בבאר שבע ובשאר ערי ישראל, מתבצעת על ידי משטרת ישראל והפרקליטות. עיריית באר שבע לא ביקשה לעצור את הקבצנים וכן לא לנקוט נגדם הליך משפטי. כידוע, תופעת הקבצנים המתדפקים על חלונות כלי הרכב בצמתים מהווה סכנה ממשית לשלומם. בנוסף, הדבר מהווה מטרד לנהגים ופגיעה בתחושת הביטחון שלהם. על כן הטיפול בתופעה חשוב. שירותי הרווחה בעיריית באר שבע מסייעים ויסייעו ככל שיידרש לאותם קבצנים במטרה לשלבם בחברה”.

לשקם, לא להעניש

אחד הניסיונות המעניינים לספק פתרון — אם כי רק לאנשים שכבר ביצעו עבירות — מתנהל בבית המשפט הקהילתי, שפועל בבאר שבע מאז דצמבר. בארצות הברית קיימים אלפי בתי משפט כאלה ומטרתם לצמצם שיעורי עבריינות חוזרת. לארץ ייבאה את הרעיון ד”ר דניאלה בייניש, מנהלת תוכנית משפט וקהילה בעמותת “אשלים” של הג’וינט, שפיתחה את המודל ומפעילה אותו בשיתוף עם משרד המשפטים, מחלקת התביעות של המשטרה ושירות המבחן. “זו לא מערכת לטיפול בעוני”, מדגישה בייניש, “אלא בעבריינות”. נאשם שנמצא מתאים לתוכנית על ידי קצינת מבחן, אינו מוגדר כמסוכן ומביע רצון להשתתף, נשלח להליך שיקומי נרחב, שמנסה לבדוק את הסיבות לעבריינות: עוני, אבטלה, התמכרות, או מצוקות אחרות. כל עוד הנאשם פועל לפי התוכנית, הוא לא ייענש.

ביום שני לפני שלושה שבועות, באולם 43 בבית משפט השלום בבאר שבע, השופטת דרורה בית אור, התובע, קצינת המבחן אוסנת חמו והסנגוריות מטעם הסנגוריה הציבורית דנים בשאלה אלו מהנאשמים עונים לטלפון ויש סיכוי שיגיעו היום, ואת מי יצטרכו, כנראה, לדחות. סוף־סוף נכנס הנאשם, חגי (שם בדוי), גבר צעיר וגבוה, שעומד כשידיו על ירכיו. “אני שמחה שאתה מצטרף לבית המשפט הקהילתי”, אומרת לו השופטת, “הרעיון הוא לעבוד איתך ולראות מה קורה בחיים שלך בכלל, לנסות לפתור את הבעיות. יש צוות שלם שעובד בשביל העניין הזה, אנחנו רוצים לעזור לך ומצפים לשיתוף פעולה”.

הוריו של חגי, בן 28 מבאר שבע, עלו מאתיופיה ויש לו שבעה אחים. אביו עובד במפעל ואמו בניקיון. בתיכון סחר בקנביס ובילה שנה במעצר בית: “וואללה, בלי סיבה”, הוא אומר אחרי הדיון. “הייתי ילד קטן וחשבתי שככה אפשר להרוויח כסף מהיר”. כיום הוא נתבע על כך שאיים על שני מכרים. יש לו בעיות גב והוא לא עובד. “אני לא מבין מה אני עושה פה”, הוא אומר, “נתנו לי שלוש אפשרויות — בית סוהר, עבודות שירות, או זה. לא באתי לכאן בלב שלם, אלא כי לא היתה לי ברירה. אבל הם אומרים שהם רוצים לעזור לי, אז בסדר, אני משתף פעולה”.

ממשטרת ישראל נמסר בתגובה לכתבה: “נסיבות האירוע ונסיבות הנוגעות לחשוד, דוגמת אלה המוזכרות בפנייה, נשקלות לצד התשתית הראייתית ומכלול השיקולים המקצועיים הנשקלים במסגרת החלטה על הגשת כתב אישום. מטבע הדברים איננו מפלחים נתונים על פי משתנים דוגמת אלה המתבקשים בפנייה, כי אם על פי סעיפי העבירה כמוגדר בחוק.

“משטרת ישראל פועלת בתיאום ובשיתוף פעולה מלא עם גורמי רווחה ורשויות שונות ומעדכנת ככל שנדרש את הגורם הרלוונטי בהתאם לנסיבות העניין. תוכנית המפנה, המציבה את ההרתעה באמצעות העלאת סיכויי העבריין להיתפס, מעודדת עלייה בשיעור המעצרים עד תום ההליכים מתוך סך כל המעצרים, שכן זו מהווה ראיה לאפקטיביות האכיפה ולאיכות תיקי החקירה ואיסוף הראיות, בשל העובדה שמעצר עד תום ההליכים מתבקש עבור נאשמים שהוגש כנגדם כתב אישום ובמקרים שבהם מתקיימות העילות הקבועות בחוק ובפסיקה”.

———————————————————-
לא שווים

עניים יותר ונענשים יותר — גם מבחינת פשעי העוני מצב הערבים גרוע

גם העניים לא נולדו שווים. המגזר הערבי עני יותר מהיהודי בכל מדד: לפי דוח ביטוח לאומי לשנת 2013, שיעור העוני באוכלוסייה הערבית היה 47.4% לעומת 21.8% בקרב האוכלוסייה הכללית. לפי נתונים שפורסמו ב–2013 והסתמכו על דוח ביטוח לאומי, הלמ”ס ופורום מנהלי הרווחה ברשויות המקומיות הערביות, שיעור העוני בקרב ילדים במגזר הוא 60% וערבים מהווים 38.9% משיעור העניים בישראל — כמעט כפול משיעורם באוכלוסייה הכללית. לפי נתוני סקר הכנסות של הלמ”ס לשנת 2010, ההכנסה הממוצעת של שכירים ערבים היתה נמוכה ב–32% מזו של שכירים יהודים ושיעור המועסקים היהודים בארבעת משלחי היד בעלי ההכנסה הגבוהה בשוק העבודה היה כמעט כפול מזה של ערבים.

במקביל, ישנם מחקרים המצביעים על אפליה של המערכת הפלילית נגד נאשמים ערבים. אריה רטנר וגדעון פישמן מאוניברסיטת חיפה בדקו החלטות על העמדה לדין, הרשעות ועונש לפי המרשם המשטרתי וגילו, כי סיכויי ההרשעה של ערבים גבוהים משל יהודים ושחומרת העונשים המוטלים עליהם גדולה יותר. פרופ’ אורן גזל־אייל, ראש המרכז לחקר פשיעה, משפט וחברה באוניברסיטת חיפה, ורענן סוליציאנו־קינן, מבית הספר למדיניות ציבורית וממשל באוניברסיטה העברית, חקרו ב–2007 את תהליך הארכת המעצר הראשוני לפני הגשת כתב אישום ומצאו, כי כשהשופט יהודי, לנאשם ערבי היה סיכוי קטן יותר להשתחרר מאשר לנאשם יהודי.

ד”ר רותם אפודי, ראש מחלקת מחקר ופיתוח ברשות לשיקום האסיר, בחנה את החלטות ועדת השחרורים, שקובעת אם אסיר יזכה לשחרור מוקדם ולשיקום, בין 2000 ל–2011, ומצאה כי הסיכוי של אסיר ערבי להידחות על ידי הוועדה היה כפול מזה של אסיר יהודי במאסר ראשון, ופי 2.57 במאסר שני. אולי הנתונים הללו מסבירים את העובדה, ש–42% מהאסירים בבתי הכלא כיום הם ערבים.

אולי יש בהם גם כדי להסביר את המקרה של מחמוד חביבאללה, בן 28 מיישוב בצפון. כשהיה בן שש, אביו הורשע ברצח. חביבאללה ושלוש אחיותיו גדלו אצל משפחת אביו. “יום אחד מחבקים אותך, יום אחד מקללים. בגיל שש אתה לא מבין מה קורה”, מספר חביבאללה. אמו היתה כלואה בבית משפחתה בכפר הסמוך, סובלת השפלות ומכות, והוא היה בורח כדי להצטרף אליה. “עד שאחרי שנתיים וחצי חזרתי יום אחד מבית ספר לבית של הדודים והסבא וראיתי את הדברים שלנו זרוקים בשקיות על הכביש, והבנתי שאנחנו חוזרים לאמא”.

בשנים לאחר מכן פירנסה אמו אותו ואת אחיותיו מעבודתה במטבח של מוסד. “אם אין לה כסף, היא לא נתנה לנו להרגיש”, הוא אומר, “איך השיגה הכל, אני לא יודע”. אמו לקחה הלוואות, אביו עזר כשיכול ועמיתותיה לעבודה אספו עבורה כסף מדי פעם. כיום, שתיים מאחיותיו לומדות רפואה בגרמניה, אחת מהנדסת בניין ואדריכלות והוא הנדסאי רכב שעובד במוסך של מרצדס בחיפה. כל זה לא הגיע בחינם: אמא שלו שקועה בחובות של עשרות אלפי שקלים.

ובכל זאת, הכל עבד עד דצמבר 2013, כשחביבאללה גילה כי המועצה לא נתנה לאמו הנחה בארנונה, לדבריהם, בגלל חוב של 22 אלף שקל וחשבון מעוקל. אחת ההשלכות היא שגם התשלומים לשכר הלימוד של אחיותיו של חביבאללה לא יכולים לעבור. הוא פנה למשרד הגבייה, שם נאמר לו לפנות למועצה. פנה למועצה. “אני שואל איפה הגזבר? לא יודעים. לא נותנים לי לדבר עם אף אחד. אף אחד לא התייחס. אמא שלי כמעט קיבלה שם התקף לב. צעקו עליה בפני, אני התעצבנתי”. חביבאללה הסיע את אמו הביתה, נסע לתחנת דלק ומילא בקבוק פלסטיק בדלק. “חזרתי למועצה, אולי מישהו יתייחס, אבל לא דיברו איתי, אז אמרתי שאני הולך לשרוף את עצמי”. חביבאללה שפך דלק סביבו והדליק גפרור. הוא נכווה, אך עובדי המועצה הצליחו לכבות את האש לפני שנגרם נזק רציני לבניין. לאחר מכן, התברר שטענותיו היו מוצדקות, החוב של אמו עמד על 4,000 שקל בלבד — חמישית מהסכום המקורי. חביבאללה הופנה לשירות מבחן, אך הקצינה המליצה לנתק אותו מאמו כתנאי לשיקום, הוא לא היה מוכן לכך ונשפט לשלוש שנות מאסר. זהו לא פשע עוני “קלאסי”, אבל הוא בהחלט מייצג: 51% מהעבירות המגיעות לשירות המבחן הן בכלל עבירות אלימות, ורק 11% הן עבירות רכוש.

“מדוע מבקשים מהילד הזה לעשות את הבלתי אפשרי מבחינתו, ולהתנתק מאמו?” שואל עו”ד סעיד חדד, שייצג את חביבאללה, “לקצינת המבחן יש כנראה תפיסה מערבית שונה מהתפיסה הערבית, האם מאשימים אותו על התרבות שלו? זה לא הגיוני”. תיקון 113 לחוק העונשין, שקובע כי העונש לעבירה ייקבע קודם כל בהתאם לחומרת העבירה ורק אחר כך לפי נסיבות חייו של הנאשם, גרם לכך שהשופט היה חייב להטיל על חביבאללה בין שלוש לשש שנות מאסר. “זה סיפור טרגי, לקטוע רצף מוצלח כל כך בעבירה ראשונה”, אומר סעיד.

Print Friendly, PDF & Email
Please follow and like us:
error0