הציבור מוזהר מעו”ס עידו עפרוני צייד נערים שתויים בחופי הכנרת העו”סים המשועממים צדים בני נוער בחופשות בכינרת

העובדים הסוציאלים כל כך משועממים, אף אחד לא רוצה אותם. לכן הם נעזרים בכתבות תדמית המתארות מציאות קטסטרופלית ואת העו”סים כמלאכי השרת. ראו למשל כתבה זו בה עו”ס מטורלל עידו עפרוני מציק לנערים ונערות שעושים חיים בחופשה בכינרת. הצעירים מגיעים בחופשים לכינרת כדי לעשות חיים. פירושו של דבר בירה, גראס, מוסיקה ומין. כך היה מאז ומעולם.  זה מה שצעירים עושים. כיף. פאן. אבל העו”ס הזה רוצה להשתלט לצעירים על הדרך שבה הם תופסים את חוויית החופש, להכפיש ציבורים שלמים, ולמשטר את החופש באופן שמשטרת העו”ס תגיד לנוער איך לבלות ואיך להנות.

על הדרך מתשאלים נערים ונערות שתויים כדי למצוא לקוחות פוטנציאלים לשירותי הרווחה. בכתבה עצמה מובאת תגובתם של הנערים: “מה הבעיה, אנחנו נהנים”:

הכתב כותב: “אני פוגש את ברוך מהשומרון, בן 17 וחצי, שמדריך את שבט ציון בבני עקיבא וחזר ממחנה סיירים עם חניכיו. בניגוד לאחרים, אין לו בעיה להסתובב עם כיפה. “יש פה אחלה חבר’ה”, הוא אומר, וכשאני שואל על הניגוד בין מחנה הקיץ עם החניכים למצב בחוף הוא משיב: “כאן שותים ונהנים. תכלס זה מקום מאוד נחמד, לא מכל דבר צריך לעשות עניין”.

את הכתב צביקה קליין זה בכלל לא מעניין ששירותי העו”ס בכלל לא רצויים ושאף אחד לא ביקש מהם להתערב. הוא צובע את הכתבה שלו בצבעי צהוב, כאילו מי יודע מה קורה שם. הוא אפילו מצטט איזה פוסטמה אחרת שדוחפת את האף שלה לאן שלא צריך: “אחת העובדות הוותיקות בחוף היא אורית שטרנברג, ראש אגף הדרכה ומידע ברשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול. היא גרה בעמק חפר, וכבר עשר שנים מבקרת בחופים השונים. “אני מסבירה כאן לחבר’ה איך למנוע הנגאובר ביום שלמחרת. בחורה ניגשה אליי ואמרה שהמשטרה תפסה אותה במסיבה עם ג’וינט, והיא חוששת שלא יקבלו אותה לשירות הלאומי’. אלו מקרים שבהם אנחנו נתקלים לא מעט”.

הגיע הזמן שהעו”סים ייצאו לכולנו מהחיים. אף אחד לא רוצה אותם, וכתבות התדמית העלובות הללו, יצאו לכולנו מכל החורים.

לא עוצרים בגראס: הקרחנה הדתית על הכנרת

בחופי הכנרת מחכים לצעירי המגזר חופש מוחלט, ים ונוף עוצר נשימה, אך גם סיגריות, נרגילות, אלכוהול וסמים. כתב מוצש בילה לילה בחוף לַבנוּן וגילה מה יש לצעירים לחפש שם בכלל ולמה זה יכול להיגמר רע

צביקה קליין | 22/8/2015

“אני אישית לא מעשנת סמים, ורק שותה מדי פעם. אני מדריכה שרופה בבני עקיבא, ולומדת באולפנה מאוד מוכרת. ובכל זאת, לדעתי חשוב מאוד שההורים יידעו מה קורה כאן. הם פשוט לא מבינים. יש כאן סמים. לא רק גראס, גם קשים יותר. החברים שלי פורקים כאן כל עול. הם משתכרים כל ערב. החברות שלי מתלבשות פה כמו שלא התלבשו בחיים. פתאום אין דבר כזה שמירת נגיעה.

“פתאום זה בסדר ללכת לישון בשק”ש עם בחור שפגשת רק לפני כמה שעות. פתאום זה בסדר שהם ייגעו בנו. קשה לי עם זה מאוד, אבל מצד שני אני רוצה להיות עם החברות שלי. אני לא מבינה איך בשבת הקרובה הן יעמדו מול החניכות שלהן בסניף, עם חולצת תנועה וחצאית, ויחנכו אותם לערכי ‘תורה ועבודה’. לא מבינה למה כאן זה בסדר ובבית לא. יש פה בחור אחד שנצמד אליי, שלא הפסיק לגעת בי. העמדתי אותו במקומו, אבל לא כל הבנות יודעות לעשות את זה. זה מטריד, מטריד מאוד”. שלומית (שם בדוי), בת 16.

”פתאום זה בסדר ללכת לישון בשק”ש עם בחור שפגשת רק לפני כמה שעות”. צעירים דתיים בכנרתצילום: גיל אליהו, ג’יני

עברו כמה שנים מאז הייתי תיכוניסט זרוק שיוצא לטיולים בגולן, רובץ על חופי הכנרת, תופס טרמפים, ישן בשק שינה ומקווה שאתעורר בבוקר בלי משחת שיניים על הפנים ועם ארנק בכיס. חבריי ואני היינו החנונים. ניסינו להדליק מנגל ולהקים אוהל, וברקע שמענו מחוף דוגית הסמוך את צלילי הטראנסים והאורות המהבהבים של אלו שחשבנו אז שיש להם קצת יותר חיים מאיתנו.

לחוף דוגית הגיעו באותם הימים כל החבר’ה הקולים והמגניבים. חשבנו אמנם שהם דתיים אבודים בגלל ששתו אלכוהול ורקדו עד אור הבוקר, אבל בסתר גם קינאנו בהם קצת. הם עשו מה שבא להם ולא דפקו חשבון לאף אחד — לא לחינוך הדתי שכולנו גדלנו בו, לא לרבנים ולמחנכות, ולא לאיסורי ההלכה.

נסעתי השבוע לראות איך זה מתנהל עשור אחרי ומה קורה שם היום, בחופי הכנרת שצעירי הציונות הדתית ממלאים במהלך אוגוסט.

סיור ליוו אותי אנשים המכונים בקרב הצעירים “סיירת החופים”. אלו מנסים לספק מענה לצעירים שמאבדים את הדרך תרתי משמע. הצטרף אליי עידו עפרוני, עובד סוציאלי קליני המנהל את פרויקט “מתחברים לנוער בחופים”. עפרוני ואנשיו נמצאים במקום מטעם המועצה האזורית גולן, ולמאהל הסיוע שהם מאיישים בחוף קוראים “נקודה טובה”.

הפרויקט נכלל במסגרת התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, בהובלת משרד החינוך ומשרד הרווחה ובשיתוף המשרד לביטחון פנים, משרדי הבריאות והקליטה, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול והרשויות המקומיות. מטרת הפרויקט היא למנוע “היווצרות מצבי סיכון בקרב בני נוער המבלים בחופים ובמוקדי ריכוז המוניים של בני הנוער בחופשת הקיץ”.

“חוף דוגית הוא כבר לא החוף של הדוסים”, מסביר לי עפרוני. “עד לפני שבע שנים, רוב בני הנוער הדתיים היו מגיעים לשם, אבל בשנים האחרונות, בעקבות סגירת ‘המקום של נפתלי’ המיתולוגי, החבר’ה מגיעים לחוף לַבְנוּן”.

ואכן, ככל שמתקרבים לכנרת אפשר לראות מאות צעירים עומדים בטרמפיאדות ומנסים לעצור טרמפים לאחר יום טיול ארוך. החבר’ה הללו, בנים עם כיפות, בנות בחצאיות, ולעתים בחולצות טי של תנועות הנוער, מהווים כ–90 אחוזים מהאוכלוסייה בחוף לבנון. אין אצלם טראנסים או אורות מהבהבים, אבל אחרי לילה בחוף אתה נחשף למה שעובר על רבים מהם.

רואים אותה? היא הבת של הרב

“יש ירידה בשתיית אלכוהול, אבל במקביל אנחנו רואים עלייה בצריכת הסמים. זה לא אומר שאין אלכוהול, אבל השימוש בסמים הוא הרבה יותר פופולרי מבעבר. בנוסף, אנחנו מזהים גם בעיה עם המיניות. רוב החבר’ה מהמגזר שמגיעים לחופי הכנרת בקיץ הם צעירים וצעירות הלומדים במסגרות חינוך של הציונות הדתית, רובם נפרדים לגמרי לבנים ולבנות בגילאי התיכון. אבל כאן בחוף הכול פרוץ. מי שמגיע לכאן בוחר להגיע לכאן, הרי הם יכלו באותה מידה ללכת לכל חוף אחר”. עידו עפרוני

שעת לילה מאוחרת בחוף לבנון. אני עובר בין הצעירים והצעירות, שמספרים לי על הישיבות והאולפנות שמהם הם מגיעים. לא תמיד הייתי יכול לנחש בעצמי. בפינה אחת מתחבקים נער ונערה בתוך שק שינה. בצד זרוקה גופיית ציצית המוכרת.

כשהתיישבתי עם קבוצת נערים ונערות סביב שולחן פיקניק, הם הציעו לי באדיבות להצטרף אליהם לארוחת הערב. “זה כשר למהדרין”, הדגישו. חלק מהם כבר היו אחרי כמה שוטים של אלכוהול, ולא טרחו להסתיר את הבירות. אחת הבנות עישנה סיגרייה, כמה מהבנים סיפרו שעישנו גראס. הדיבור האיטי הסגיר שמשהו קורה אצלם.

אחד מחבריהם מצטרף אלינו, עם כיפת נ–נח לבנה וגדולה לראשו. הוא שתוי לחלוטין, הולך בצורה עקומה ורטוב כולו. חבריו מספרים שנאלצו לסחוב אותו מהמים, לאחר ששתה יותר מדי באותו ערב. “יש את אלה ששותים ומעשנים, ויש את אלה שהם במעין ‘תורנות’, שדואגים לחבריהם”, מספר אחד החבר’ה. “גם הבנות שלנו מעשנות”, הוא מוסיף בגאווה.

“אנחנו כל שנה פה”, מתאר אחר, ששתה “רק בקטנה”, כלשונו. לדבריו, הם מגיעים לחוף גם בסוכות ובפסח, “מתי שיש חופש, לברוח קצת מהישיבה ומההורים הלוחצים. מה שקורה בחוף נשאר בחוף, וקורים פה דברים מטורפים”. אחת הבנות סיפרה שהחברה היושבת לצדה התחילה השנה לשתות ולהשתכר. “היא הקיאה את נשמתה אתמול”, סיפרה לי. “עוד לא רגילה לכמויות כאלה של אלכוהול”.

הנ–נח מבקש שאכתוב כי הוא “שותה רק עם בנות, הן יותר כיפיות ככה, אחרת הן סתם קפואות וסגורות. תראה”, הצביע על אחת החברות שבדיוק חזרה לשולחן הפיקניק, “עדי גם מעשנת”. היא לא נשארת חייבת: “רק סיגריות ונרגילות”, אמרה בגאווה. “אני לא בקטע של עישון–עישון”.

כמה דקות אחרי, כשהם כבר ראו בי אחד משלהם, הצביעו על בחורה שהייתה שרועה כמה מטרים מאיתנו על הדשא, ליד אחד החבר’ה. “זאתי בת של רב מוכר”, אמרו. “היא כבר פה כמה ימים. אנחנו לא רוצים לדעת מה קורה שם”.

אחת הבנות מספרת שהיא חברה של אותה בחורה מהאולפנה. “אתה לא מבין”, אמרה. “אני מכירה אותה עם חולצות שלושת–רבעי, ופה היא כולה מופקרת, מתלבשת בפרובוקטיביות ומעשנת ‘נייס גאי’. להורים שלה היא מספרת שהיא עם חברות מהאולפנה בחוף כינר (הנפרד, צ”ק)”.

לא יודעים מה זה “נייס גאי”? זה בסדר, גם אני לא הכרתי. בדיקה קטנה בגוגל חשפה בפניי את “סמי הפיצוציות” — תרכובת של חומרים כימיים, חוקיים לכאורה, המדמים שימוש בסמים של ממש. רק שאי אפשר לדעת מה יש לך בפועל בסיגריה המגולגלת.

זהירות מהציידים

סיירות חופים הוקמו בשנים האחרונות כדי לתת מענה לצעירים. לכל רשות מקומית הסמוכה לחופי הים יש מתנדבים ועובדים שדואגים לסייר בחופים במהלך חופשת הקיץ ולסייע לצעירים הזקוקים לייעוץ או עזרה. אנחנו, כאמור, הצטרפנו לסיירת של מועצה אזורית גולן. העובדים והמתנדבים, חלקם אנשי מערכות החינוך, מנסים לשמור על הצעירים בשליטה גם במהלך חופש שהוא כולו שלהם, לבד בלי הורים ומשפחה.

אנשי הצוות במאהל “נקודה טובה” מספרים שהחבר’ה שראיתי על החוף אינם שונים מאלו שהם פוגשים שם בכל לילה. “אנחנו מזהים בנות אולפנה צנועות וחסודות שהגיעו לחוף וחוות לראשונה ‘חיזורים’ במקרה הטוב, וניסיונות של בנים לגעת בהן במקרה הרע”, מספרת אחת המתנדבות במאהל. “הן הגיעו אלינו וישבו כל הלילה במאהל שלנו כי פחדו מהחבר’ה בחוף, מבנים שצעקו להן ‘אחותי מה המצב?’ ומכאלה שנגעו בהן וניסו לחזר באגרסיביות”.

עידו עפרוני עובד בתחום הטיפול בגולן. בקיץ הוא מפעיל את המתחם הזה, מעין מאהל גדול עם תאורה, מחצלות, פופים צבעוניים וקירות מבמבוק. בני הנוער מגיעים למאהל שלו בעיקר בגלל שיש במקום עשרות שקעים שבהם הם יכולים להטעין את מכשירי הסלולר שלהם, ועל הדרך להרביץ משחקי שש–בש וג’אנגל ספיד, לנשנש משהו ולשתות קפה.

רוב אנשי הצוות במקום הם דתיים. גם אלה שלא, מבינים כי מרבית קהל היעד שלהם מגיע מיישובים דתיים ומתנהלים בהתאם. “חשוב להבהיר: רוב הצעירים שמגיעים לכאן בקיץ הם ילדים טובים”, אומר עפרוני. “רובם תיכוניסטים, חלקם בשיעור א’ במכינה או בישיבת ההסדר. רוב החבר’ה נורמטיביים, צעירים רגילים שלומדים בישיבות ובאולפנות, בנים ובנות למשפחות יציבות וטובות”.

אך למרות כל הניסיון הטוב, לפעמים משהו משתבש בדרך. כמו מדריכה בתנועת עזרא שמסתובבת פה עם חולצת גרעין ללא שרוולים ועם שורטס קצרים באופן קיצוני, או צעירות שנכנסות לים עם ביקיני חשוף אך מציינות בקול שהן “שומרות נגיעה”.

רוב הצעירים ישובו הביתה בשלום אחרי יומיים–שלושה של קמפינג בחופים. אבל יהיו גם כאלה שייפגעו. במאהל “נקודה טובה” מספרים על “הציידים” — מבוגרים המגיעים לחוף מתוך כוונה לנצל ו”לצוד” בני ובנות נוער צעירים ותמימים. “החבר’ה שלנו מאוד תמימים”, אומר עפרוני. “היה פה לאחרונה גבר בן חמישים שהצטרף לקבוצות של בנות על החוף. שתיים מהמתנדבות ניגשו אליו וניסו לתהות על קנקנו, ומדוע הוא מבקש להצטרף למדורה של חבר’ה צעירים. הבנות שהיו שם בכלל לא הבינו שזה בעייתי.

“החלטנו פשוט להתיישב איתם כדי לדאוג שלא יקרה משהו לא ראוי. ברגע שהתיישבנו, הוא הלך. הבנות לא הבינו מה הבעיה, והן עוד ישבו בקצה חשוך של החוף. הצענו שיעבירו את המאהל שלהן יותר קרוב אלינו והצענו להן מים, עוגיות וקפה. הסברנו להן מה הבעיה בכך שגבר שהן לא מכירות מבקש להצטרף למדורה שלהן. הבהרנו שאם יש בעיה אפשר גם להתקשר למשטרה”.

עפרוני חוזר ומדגיש כי מדובר ב”חבר’ה טובים” כלשונו, אך לטענתו דווקא אלה שהם תמימים ועדינים יכולים להיפגע יותר. “הם נחשפים למיניות ולסמים, ואף אחד לא דיבר איתם בבית או בישיבה על הנושאים האלו, ואז פתאום זה מתפרץ. הם יכולים לפעמים להיסחף מאוד ולהגיע למצבי קיצון”.

טים, אחד מאנשי הצוות הלא–דתיים במתחם, מצטרף לשיחתנו. “תחשוב על נער שלראשונה מגלה שיש פורנו באינטרנט, ואין מסביבו מישהו שיידע לווסת ולדבר איתו על זה”, הוא אומר. אחת מנשות המקצוע שעובדות במקום, עטויה במטפחת, מספרת לי על השיחות שלה עם הצעירות בחוף. “יש פה בחורה שאני משקיעה מאוד בקשר איתה. היא מעשנת סמים כבר שנים. העיפו אותה מכל מוסדות החינוך, והשנה היא תלמד בתיכון אזורי כי האולפנות מסרבות לקבל אותה”.

”תחשוב על נער שלראשונה מגלה שיש פורנו באינטרנט, ואין מסביבו מישהו שיידע לווסת ולדבר איתו על זה”. טים צילום: גיל אליהו, ג’יני

המתנדבות מספרות לי על בחורה אחרת שהגיעה לחוף מיישוב ביהודה, בת למשפחה מרובת ילדים שלא הצליחה להשתלב בחברה ביישוב מגוריה. “מדובר בנערת קצה. אנחנו מעבירים, בהסכמתה כמובן, את הפרטים שלה לאנשי הרווחה במועצות הרלוונטיות כדי שינסו לסייע לה לחזור למוטב. היא ישנה בבתים נטושים, זה סיפור מאוד לא פשוט”.

לטענת אותה מתנדבת, הסמים והאלכוהול פחות מטרידים אותה. “המיניות המתפרצת שאני רואה פה מדאיגה אותי. מגיעות לכאן בחורות צעירות שגברים מבוגרים מתחילים איתן, והן לא יודעות איך להתמודד עם זה. יכולים להגיע לכאן גברים שקונים לבנות אלכוהול, דברים הזויים”.

“יש פה גם בנות עם בעיות אמוניות”, מוסיפה מתנדבת נוספת. “אנחנו מפתחים כאן שיח מאוד פורה ועמוק. המתחם פה מעורב, ויכולות להגיע לכאן בנות תמימות שפתאום נגעו בבן ונשברו, ועכשיו הן לא מבינות אם זה בסדר או לא. בסוף הן לוקחות הביתה את מה שקורה בחוף, זה הרי לא נעלם פתאום”.

ומצד שני, גם האיכויות של הנוער הדתי נחשפות בחוף הים. “הם מבלים פחות עם הסמארטפונים, וזה חריג לחבר’ה בגיל הזה”, אומר עפרוני. “הם מסתכלים לך בעיניים, ומנהלים תקשורת בינאישית שלא מתקיימת בכל מקום. הם מתייעצים איתנו על מסלולים מומלצים כאן באזור ומנצלים אותנו גם לשיחות עומק על דת, אמונה ואפילו בעניינים אישיים”. אנשי הצוות מספרים שברוב המקרים אין בעיות התנהגות של בני נוער במתחם, וכי הצעירים הדתיים מרבים להגיע ולהגיד תודה על הפעילות שלהם במקום.

מה הבעיה? אנחנו נהנים

אני צועד בחזרה לכיוון המאהל של “נקודה טובה”, וקבוצת בנות במכנסונים קצרצרים מבקשת שנצלם אותן. הן מספרות בגאווה שהן מנתניה, לומדות באולפנות וחלקן מדריכות בבני עקיבא, אך כרגע קשה לראות את זה עליהן. הן עושות פוזות לאייפון הוורוד, ולאחר מכן מעלות בשמחה ל”אינסטוש”. רוב בני הנוער שמגיעים למקום מגיעים מיישובים ביהודה ושומרון. “בעיקר מהשומרון, מבנימין ומגוש עציון, ויש גם כאלה מדרום הר חברון”, מספרים לי המתנדבים. “כמעט ואין צעירים מגוש דן או מירושלים”.

”מגיעים לפה בני טובים, שרוצים ליהנות. אנשים כל כך צעירים לא צריכים להיות מרוחקים מהבית”. צעירים בחוף צילום: גיל אליהו, ג’יני

מחוץ למאהל עומד אחד החבר’ה, שיכור לגמרי, ומתנשק עם עמוד. בחיי. למאהל אסור להיכנס עם אלכוהול, סיגריות או בלי חולצה, ולבנות אסור להיכנס בבגד ים, זאת כדי לשמור על כללים. בצמוד למאהל עומד ללא חולצה בחור שבילה ככל הנראה שעות טובות בחדר הכושר, ומפלרטט עם כמה בנות חסודות. “למה שלא תבואו למדורה שלנו?” הוא שואל אותן. הן מצדן לא לגמרי יודעות מה לעשות עם עצמן מרוב בושה.

אני פוגש את ברוך מהשומרון, בן 17 וחצי, שמדריך את שבט ציון בבני עקיבא וחזר ממחנה סיירים עם חניכיו. בניגוד לאחרים, אין לו בעיה להסתובב עם כיפה. “יש פה אחלה חבר’ה”, הוא אומר, וכשאני שואל על הניגוד בין מחנה הקיץ עם החניכים למצב בחוף הוא משיב: “כאן שותים ונהנים. תכלס זה מקום מאוד נחמד, לא מכל דבר צריך לעשות עניין”.

אחת העובדות הוותיקות בחוף היא אורית שטרנברג, ראש אגף הדרכה ומידע ברשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול. היא גרה בעמק חפר, וכבר עשר שנים מבקרת בחופים השונים. “אני מסבירה כאן לחבר’ה איך למנוע הנגאובר ביום שלמחרת. בחורה ניגשה אליי ואמרה שהמשטרה תפסה אותה במסיבה עם ג’וינט, והיא חוששת שלא יקבלו אותה לשירות הלאומי’. אלו מקרים שבהם אנחנו נתקלים לא מעט”.

תתני לילדים שלך להגיע לחוף כזה בקיץ?
“אין סיכוי, זה מקום בעייתי. מגיעים לפה בני טובים, שרוצים ליהנות. הבעיה היא שאנשים כל כך צעירים לא צריכים להיות לבד ומרוחקים מהבית. לשמחתי, רוב החבר’ה כאן מגיעים אלינו ושמחים לחברה ולשמירה. זה כנראה נמצא בסופו של דבר בתת–מודע שלהם, גם אם הם לא יודו בכך”.

הכתבה פורסמה במגזין מוצש

http://www.nrg.co.il/online/11/ART2/718/903.html?hp=11&cat=1104&loc=10