השופט אריאל ואגו ביהמ”ש מחוזי ב”ש: הביטויים “שגעון גדלות” ו”רודף תהילה” אינם לשון הרע. אין תפקידו של בית משפט להכתיב סטנדרטים של טעם טוב בכתיבה עיתונאית ע”א 7079-09-15

השופט אריאל ואגו. תמונה: הנהלת בתי המשפט

תביעות לשון הרע מציפות את בתי המשפט ללא סוף. מספיק שמישהו אומר למישהו משהו שהוא שקרן, ובית המשפט נדרש לקיים ישיבות הוכחות על כל מיני פרשות מההיסטוריה ולקבוע אם זה היה שקר או אמת. הנה למשל מקרה מאשדוד. מדובר במערכת בחירות, שבה כידוע אסטרטגיית הבסיס היא שמתחרים תמיד מכפישים זה את זה. כאן שופט בית המשפט השלום אייל באומגרט דחה את תביעת לשון הרע. התובע ערער והצליח לגרום להחזרת הדיון לבית משפט השלום אצל שופט המחוזי אריאל ואגו. עוד פעם ישיבות. עוד בזבוז זמן. ומה עם חופש הביטוי? התשובה מאוד פשוטה: השופטים זקוקים לכמה שיותר תביעות של לשון הרע שיגיעו אליהם, כדי שיהיה להם מה לעשות, וכדי שיוכלו לטעון שהם עמוסים ושצריך להביא עוד שופטים למערכת, כי יש כל כך הרבה תיקי לשון הרע, ומישהו באמת צריך להכריע מה אמת ומה שקר.

“דעתי היא, כי לנוכח הסברה העובדתית המוטעית, שביסוד הנמקת בימ״ש קמא לדחיית התביעה ביחס  לפרסום השני, אין מנוס מהחזרת ההתדיינות לבימ״ש השלום, תוך הנחייתו לשוב ולדון בפריט זה של  התביעה, על בסיס הקביעה, שתצהירו של מר גלילי, אותו מוצג ת/77, אכן הוגש בפניו, ועל פי תוכנו, אישר מר גלילי שהוא המקים והרוח החיה של אותו ועד ששמו זהה לגוף שחתום על הכרוז המערער טוען כי הוציא דיבתו רעה”.

אבל שימו לב לדברים הבאים מפי השופט:

“ההתלבטות, שציינתי בפתח הדברים, נובעת מהדרך, המאוד לא מעודנת, שהמשיבים בחרו לנסח בה את ביקורתם ואת מורת רוחם מהאמור בתעמולת הבחירות של המערער. נעשה שימוש בביטויים קשים ובלתי מידתיים, גם נוכח ״הסחפותו״ של המערער, במאבק הבחירות, למחוזות מעט מוגזמים עת האדיר את פועלו והישגיו הציבוריים ואת חלקו במימוש הפרויקטים. ניתן לתהות, שמא, ניסוח וסגנון הפרשנות שהמשיבים נתנו להתנהלות המערער, והכינויים שהוצמדו לכך, לא היה בהם להחריג את הפרסום אל מעבר להבעת דעה וביקורת לגיטימית והאם לא היה בכך, בפני עצמו, משום הוצאת לשון הרע על המערער. זאת – שעה, שהמערער אמנם לא היה בעל בלעדיות בפרוייקטים של בית החולים באשדוד ופתיחת המחלף, אך בהחלט היה חלק מפעילים רבים שהתגייסו למטרה זו.

אולם ־ וזה מטה הכף – דעתי היא, שמעת שנקבע שגרעין הפרסום אמיתי, הביטויים הקשים הופכים  להיות תלויי קשר.  ברור, לכל קורא סביר, שהכינוי ״גונב תהילה״ או אף ״שגעון גדלות״, אינם באים לייחס למערער ביצוע עבירה פלילית של גניבה, או לייחס לו מחלת נפש, במוח הקליני, של מגלומניה. עסקינן בהצגת מטאפורות, לא מעודנות, אמנם, הממחישות את הביקורת הקשה שכותב המאמר נוקט בה לפי התנהלות המערער במישור הציבורי ובניהול תעמולת הבחירות שלו. כפי שאזכר ביהמ״ש קמא, סוגיה זו, של שימוש בביטוים מעליבים ובטרמינולוגיה הנושקת לתחום הפלילי (וכאן- גם לתחום בריאות הנפש), מקום שהם באים להביע דעה על התנהלות נשוא הפרסום, שנמצאה מוכחת ואמיתית, נדונה בפסיקה, וביהמ״ש העליון קבע, כי אין בכך להוות לשון הרע.

הדבר נכון, ביתר שאת, לגבי אישי צבור, שמצופה מהם להיות בעלי ״יכולת ספיגה״ לא מבוטלת ביחס להתבטאויות ביקורתיות, ואף קשות.

כך, למשל, נדון השימוש העיתונאי בתיבה ״עריק״, המעלה הקשר פלילי מובהק, בעניינו של פוליטיקאי, שנטען לגביו שהחליף את נאמנותו המפלגתית ו״ערק״ למחנה היריב(ע״א 9462/04 מורדוב נ׳ ידיעות אחרונות, פ׳׳ד ס(4) 13). יוער, שמראה המקום בפס״ד נשוא הערעור שגוי). נפסק, באותו עניין, שהפרשנות האובייקטיבית, של קורא סביר, המעיין בכתבה, תקשור בין המונח ה״פלילי״ דע, להקשר הפוליטי-ציבורי, והוא לא צפוי לייחס לכך משמעות של עבירה פלילית.

לא תחושת העלבון הסובייקטיבית של מושא הפרסום היא המכריעה, כי אם הפרשנות האובייקטיבית בעיני הבריות. עוד נפסק שם, שביטוי כגון זה מהווה ״הבעת דעה הנעוצה עמוק בתוך מתחם ההתבטאויות הלגיטימיות״ והוטעם, כשהדברים יפים לענייננו כעת, ש״מקום בו האמירה הנבחנת כוללת הן יסוד עובדתי והן יסוד של הבעת דעה, והיסוד העובדתי אינו במחלוקת של ממש  (ובענייננו – נקבע שהיסוד העובדתי הוכח, א.ו), נהנית האמירה כולה מן היחס הניתן בדין להבעת הדעה, הן במישור האחריות והן במישור ההגנות״(פסקה 17 של פסה״ד).

אף אם ניתן (ולטעמי – גם ראוי) להסתייג מהביטויים הקשים שמופיעים בכתבה, עקרון כיבוד חופש הביטוי והדעה מכתיב זהירות ואיפוק כאשר הדברים נבחנים באספקלריה של חוק איסור לשון הרע, על היבטיו האזרחיים והפליליים. כפי שמצינו בעניין ״מורדוב״ הנ״ל, המאזכר פסיקה ענפה ברוח  דומה, נמצא לנו ש ״כלל מושרש הוא כי… בית המשפט נוהג זהירות יתירה מפני הכתבת סטנדרטים של טעם טוב לאמצעי התקשורת המביעים דעה… לעתים אף בדרך של לעג וסטירה… אין בית המשפט יכול לכפות טעמו והגיונו הוא על המפרסם, אלא עליו להותיר מקום להבעות דעה תקיפות״.

השופט ואגו משוחח בסרט זה על הסדרי טיעון. השופט יושב 3 ימים בשבוע בהרכבי פשיעה חמורה.

פסק דין – ביהמ”ש מחוזי באר שבע, הרכב שרה דברת, אריאל ואגו, טלי חיימוביץ, ע”א 7079-09-15 הלוי אבי נ’ מנחם גלילי, השבוע באשדוד

ע”א
בית המשפט המחוזי באר שבע
7079-09-15
02/12/2015
בפני השופטת:
שרה דברת
– נגד –
המערער:
הלוי אבי
המשיבים:
1. מנחם גלילי
2. “השבוע באשדוד”

עו”ד דורית דגן-אולקינצקי

פסק דין

השופט א. ואגו:

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בקריית-גת (כב’ השופט א. באומגרט), שניתן ביום 11/5/15 בתיק ת”א 407/09, ועניינו בתביעה לפיצוי, שהגיש המערער כנגד המשיבים בעילות שלפי חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965 (להלן: “החוק”).

המערער, תושב אשדוד, עמד בראש רשימה בשם “יוזמה”, שביקשה את אמון ציבור הבוחרים באשדוד, ערב הבחירות לרשויות המקומיות בנובמבר 2008. המשיב 1, מר מנחם גלילי, היה העורך של מקומון באשדוד, בשם “השבוע באשדוד” (להלן: “העיתון”), אשר הופעל באמצעות החברה המשיבה 2, שנשלטה ע”י המשיב 1. המערער טען, כי על רקע השתתפותו במערכת הבחירות ורצונו להיבחר למועצת העיר, ובכדי לשלול את פעילותו הציבורית ולשימו ללעג בעיני הבוחרים, יזמו המשיבים שלושה פרסומים שהיה בהם משום הוצאת לשון הרע עליו.

בשל כך – נתבעו פיצויים בגובה של 500,000 ₪ וכן נדרשו המשיבים לפרסם התנצלות.

תביעת המערער נדחתה, על כל רכיביה, בפסק הדין נשוא הערעור, כאשר ניתנו נימוקים שונים לכך, ביחס לכל אחד מהפרסומים דנן. המערער חויב בהוצאות בסכום של 30,000 ₪.

בהתייחס לפרסום הראשון, מבין השלושה, שהיה כתבת תמיכה במועמד אחר למועצה, ובגדרה הייתה התייחסות לא מחמיאה, לשון המעטה, למערער ולפועלו הציבורי, נקבע, שאין הוא מהווה כלל “לשון הרע” כהגדרתו בחוק, ושאין בו חריגה מהסביר והמקובל במערכת בחירות סוערת וטעונה. מעבר לצריך, אף נפסק, שבנסיבות, עומדת למשיבים הגנת “הבעת דיעה” לפי סעיף 15(4) של החוק.

הגם שהערעור נסב גם על קביעות בימ”ש השלום בהקשר הפרסום הראשון דנן, ניאות המערער, במהלך הדיון בפנינו, ובהמלצתנו, שלא לעמוד על מצוי הטענות במישור זה, להשלים עם אשר נפסק, ולהתמקד בשני הפרסומים האחרים. פועל יוצא – אין עוד צורך להיזקק כעת לטיעוני הצדדים ביחס לפרסום הראשון, וקביעת בימ”ש השלום ביחס אליה נותרת על כנה.

דחיית תביעת המערער באשר לפרסום השני, נעשתה בלא שהפרסום נדון לגופו, ומתוך הקביעה העובדתית, שלא הוכח כלל ועיקר שהוא נעשה בידי המשיבים. מדובר במעין “כרוז” שהופץ ביום 5/11/08, סמוך לפני תום מערכת הבחירות המוניציפלית, ובו כלולים דברים שהמערער סבור שעולים כדי הוצאת לשון הרע עליו. מי שעומד מאחורי הכרוז והפצתו, כנחזה מהכיתוב שבשוליו, הוא “הוועד הציבורי למלחמה בשחיתות בחסות ‘השבוע באשדוד'”. המערער טען, כי המשיב 1 עומד מאחורי אותו “ועד ציבורי” (להלן לשם קיצור: “הועד”), ושהוא הוקם על ידו כחלק משיטת פעולה, שבמסגרתה נוהג הוא להקים ועדים שונים כאלה ולפרסם בשמם פרסומים שאינו מעוניין לפרסמם בעיתון. המשיבים התכחשו לאחריות כלשהי לפרסום זה.

על טענת המערער, שלפיה יש זהות או קשר בין הועד לבין המשיבים, קבע בימ”ש השלום, כי זו “נטענה בעלמא ולא הוכחה”.

עוד הוסיף ביהמ”ש, בפסק דינו, את הבאות:

“ההוכחה בדבר הזהות או הקשר בין הנתבעים לבין הוועד הינה פשוטה וניתן לחשוב על מספר חלופות באמצעותן ניתן להוכיח קשר כזה. התובע בחר שלא לעשות כן ולפיכך אף דין טענתו זו להידחות. בהקשר זה יש להוסיף כי אף טענת ב”כ התובע לפיה בהליך משפטי אחר הוגש תצהיר מנחם גלילי ממנו עולה כי הוא זה שהקים את הוועד (עמ’ 202) הועלתה אף היא בעלמא. תצהיר כזה לא הוגש ואף בסופו של דבר לא הוצג לגלילי במהלך חקירתו”.

לורי שם טוב

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן לרבות ניתוק ילדים מהורים, הוצאת ילדים לפנימיות, אומנה ומרכזי חירום, על פי החלטות בתי המשפט. לורי שם טוב אמא ל- 2 ילדים אשר הוצאו מחזקתה ע"י רשויות הרווחה בשנת 2009 באופן ברוטלי ובאמצעות שוטרים אשר נשלחו לקחת את ילדיה ממשמורתה ולהעבירם למרכז חירום. מאז לקיחת ילדיה של לורי שם טוב מחזקתה, החלה לשמש שופר להורים, אימהות ואבות אשר הגיעו עד סף אבדון, ואשר לולא הסיקור המקצועי והמסור, ולולא פרסום הטרגדיות שמערכת המשפט והרווחה גרמה להן, הם היו עוזבים את העולם הזה. לורי שם טוב זוקפת לזכותה מאות מקרים של התערבויות מוצלחות אשר הסתיימו בהשבת הילדים לחיק הוריהם.
Close
Menu
%d בלוגרים אהבו את זה: