054-5320390 לורי שם טוב

lorish69@gmail.com

כתבת הארץ לי ירון: כתבת פרופוגנדה למיכלאות הילדים מסילה וצופיה של “חסות הנוער”

כתבת הארץ לי ירון: כתבת פרופוגנדה למיכלאות הילדים מסילה וצופיה של “חסות הנוער” post thumbnail image

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-3KU

פשוט לא יאמן איך בעיתון הארץ, המציאות מתוארת בדיוק ההיפך ממה שקורה באמת. לאחרונה מופקדת על תחום הרווחה בהארץ כתבת בשם לי ירון שמפיצה שקרים ופרופגנדה מאוסה ומצחינה. הפעם הכתבת מתיימרת להפיק לקחים בעקבות ההצתה של פנימית מסילה ע”י נערות ששוכנו שם, ופשוט מתות לברוח משם. “חסות הנוער” הפך שם נרדף לבתי כלא אלימים לנערים ונערות שלא עשו שום דבר רע, אבל המערכת רוצה לנתק אותם מההורים שלהם “לטובתם”, והמערכת של פקידות הסעד היא זו שתופרת להם תיקים פליליים, כדי להשאיר אותם לכודים בפנימיות. יש שם אלימות ע”י מדריכים, זנות, אונס, סמים, הפקרות מינית.

במקום להפיק לקחים שהמכלאות האלה נכשלו, והנערים והנערות האלה צריכים להיות בבית עם הורים – ולקבל קצבאות מחיה הולמות, זורקים את הנערים והנערות האלה למכלאות שמייצרות דורות של נזקקי רווחה. במקום לסגור את המוסדות האלה, הכתבת לי ירון כותבת שיש נערות שממתינות להיכנס למקום הזה? זה כמו כתבת באושוויץ שכותבת “יש יהודים שממתינים להיכנס לתאי הגזים, ולא נותנים להם”. הכתבת מנצלת את המצב להתלונן שהמדריכים במכלאות הזוועה הללו, לא מקבלים מספיק כסף. זה כמו לכתוב בעיתון גרמני, שהזונדר-קומנדו לא מקבל מספיק כסף על העבודה של דחיסת יהודים לקרמטוריום.

שער הכניסה למסילה

שער הכניסה למסילה

%d7%a2%d7%a6%d7%95%d7%a8-%d7%9e%d7%a1%d7%99%d7%9c%d7%94-%d7%9c%d7%a4%d7%a0%d7%99%d7%9a-%d7%aa%d7%92%d7%95%d7%91%d7%95%d7%aa

המדינה משלימה את הפרטת המוסדות לנוער בסיכון: 370 ממתינים למקום פנוי

חרף התרעות המבקר ובתי המשפט, מספר הנערים המחכים למיטה במעונות הוכפל בתוך מספר שנים והמדריכים לא שורדים יותר משנתיים. בינתיים מפריטה המדינה את המוסד האחרון שנותר בניהולה

לפני כשבוע הוצת חדר במעון “מסילה” לנערות במצבי עבריינות, מצוקה וסיכון. על פי החשד, שמונה נערות בנות 15 עד 17 השוהות במוסד (הכתבת משקרת. מדובר ב- 3 נערות בלבד), התבצרו בחדר עם סכינים בידיהן ואיימו על אנשי הצוות ששהו בו, טרם העלו את המקום בלהבות. מקרה מסוג זה אינו נחשב חריג במיוחד במוסדות חסות הנוער ברחבי הארץ. רק לפני כשישה חודשים איימה קבוצת נערים במעון “מצפה ים” על אנשי הצוות, פרצה בכוח את הדלתות הנעולות ונעלמה ל–24 שעות שבהן הסתובבו הנערים חופשיים.

בעוד שהמקום במוסדות אלה אזל מזמן, העבירות שבגינן נשלחים אליהם בני נוער הולכות ומחריפות ורבים מהמדריכים עוזבים בשל תנאי העסקתם — הפריטה המדינה בהדרגה את מעונות חסות הנוער לעמותות פרטיות. כיום נשאר כיום רק מעון אחד שעדיין בבעלות המדינה, מעון “גיל־עם” בקרית אתא. וגם זאת לא לזמן רב: השבוע גם הוא יועבר לידיים פרטיות.

בשעה שבשנים האחרונות הולך וגדל מספר בני הנוער שמגיע למוסדות: בשנת 2014 טופלו בהם 1,734 בני נוער, עלייה של כ–20% בחמש שנים. יתר על כן, זה כמה שנים אין די מקום במוסדות לבני הנוער המופנים אליהם. כיום יש כ–370 נערים ונערות שבתי המשפט קבעו שיש להוציאם מביתם כי הם מסכנים את סביבתם או שהסביבה מסכנת אותם, הממתינים למיטה באחד המוסדות.

הם מחכים חודשים רבים ברשימת ההמתנה ובזמן זה נותרים בסביבה המסוכנת, בכלא או ברחוב. אף על פי שדו”חות מבקר המדינה ובתי המשפט הצביעו על הבעיה כבר לפני 15 שנה — תור הממתינים הוכפל וזמן ההמתנה עלה.

“יש עלייה עקבית במספר הנערים שמגיעים לחסות הנוער בשנים האחרונות, שנובעת גם מהגידול הטבעי באוכלוסייה”, אומרת מנהלת רשות חסות הנוער במשרד הרווחה, עו”ס טלי יוגב. “אנחנו עובדים כדי להדביק את הפער ולפתוח מקומות נוספים שיוכלו לאכלס יותר נערים”.

נתונים של משרד הרווחה שהגיעו לידי “הארץ” מוסיפים טפח נוסף לבעיה. אלה מראים כי לפני עשור כ–45% מבני הנוער הופנו על רקע של עבירות רכוש ו–20% בלבד על רקע של עבירות אלימות. עתה, התמונה התהפכה. בשנת 2014, לא פחות מ–44% מהנערים הופנו על רקע עבירות אלימות.

כמו כן, חלה ירידה בגיל המופנים בעשור האחרון — 25% מהנערים בחסות הנוער היום הם עד גיל 15. עקב שינוי חוק הנוער, גם בני נוער שעברו עבירות קשות ביותר ושהו בעבר במעצר בכלא, מופנים למעונות. זאת בצד הפניות רבות של בתי המשפט לנוער של בני נוער צעירים מאוד שנמצאים “בתחילת דרכם הפלילית” ויש צורך מיידי בהתערבות ובעצירת הידרדרותם.

דרוש ניסיון

אך בזמן שלמוסדות מגיעים בני נוער ששיקומם מורכב יותר, המדריכים שאמונים על השיקום מתחלפים בקצב מסחרר, פעמים רבות בשל השכר הנמוך אותו הם מקבלים — 28 שקלים בשעה ועד 6,000 שקלים בחודש — וכתוצאה מכך מספר המדריכים המנוסים הולך ופוחת. “אם הטיפול לא מספיק טוב ואנחנו לא משקמים כמו שצריך, יש יותר בני נוער שמסיימים בכלא במקום לבנות את החיים שלהם מחדש”, סיפרה מדריכה לשעבר באחד המעונות שעזבה בשל התנאים. אך לא רק עובדים מנוסים חסרים, בשנים האחרונות נתקלים במשרד הרווחה ובעמותות בקשיים בגיוס מדריכים חדשים. כך למשל במעון “מצפה ים” בהרצליה פיתוח לא נפתחה משך חודשים רבים מסגרת נעולה לנערים, בשל מחסור באנשי צוות. במעון אחר התחלפו 15 מתוך כ–20 אנשי הצוות בשנה האחרונה, וכבר חודשים מחפשים להם תחליף, בינתיים ללא הצלחה.

תנאי השכר הבעייתיים הם תולדה של תהליך הפרטת המעונות הממשלתיים לעמותות פרטיות, בו החלה המדינה לפני כ–25 שנה ושיסתיים ב–1 בינואר 2016, עם הפרטת “גיל־עם”, מוסד לשיקום עבריינים צעירים בסמוך לקרית אתא שהוא כיום המוסד האחרון בבעלותה.

על פי המודל שאימצה המדינה, רשות חסות הנוער מפעילה, באמצעות 18 עמותות שונות, 60 מסגרות, מתוכן שישה מעונות נעולים, והאחרים הם מעונות פנימתיים, מעונות להתערבות במשבר והוסטלים בקהילה. בסך הכל עובדים בהן כ–1,000 עובדי עמותות בחסות הנוער ו–110 עובדי מדינה. תקציבן מגיע ברובו ממשרד הרווחה והשירותים הציבוריים. ואולם, בעוד שחברי הנהלת המעונות נותרו עובדי מדינה, שאר העובדים המועסקים, ובכללם המדריכים, מועסקים באמצעות עמותות וקבלני שירותים. כך, במקרה של “גיל־עם”, יהפכו ביום אחד עובדי המדינה במוסד לעובדי עמותת ענ”ב ובאחת תתאפס ספירת הוותק שלהם. אף כי חלקם עובדים במקום שנים רבות, מהשבוע הבא הם ייחשבו לעובדים בשנתם הראשונה.

זה כחמש שנים וביתר שאת בעשרת החודשים האחרונים כ–520 מדריכים משתי העמותות הגדולות שמפעילות מעונות בחסות הנוער (ענ”ב ואותות), המאוגדים על ידי “כוח לעובדים”, במאבק מתמשך מול העמותות על שכרם ותנאיהם. בשבוע שעבר הוא הגיע לשיאו עם הכרזה על שביתה בכמה מעונות. אלא שזו הופסקה לאחר שעות ספורות מתוקף החלטת בית הדין לעבודה בירושלים.

“באחד הדיונים טען המשפטן של משרד הרווחה ‘אנחנו לא המעסיק שלהם, אנחנו קונים שירותים'”, אומר סופר, שהוא אחד ממובילי המאבק. “אנחנו בין הפטיש לסדן. מצד אחד המדינה היא לא המעסיק שלנו ולא אחראית עלינו, מצד שני כשאנחנו מבקשים לשבות היא פונה לבית המשפט ומונעת את זה מאיתנו. פתאום כן אכפת לה. אז אנחנו אומרים בבירור שלמדינה יש אחריות עלינו, היא לא יכולה להתנער מהטיפול בבני הנוער האלה”.

לדבריו מצטרף גם מקס מרק, עובד חסות הנוער זה שש שנים, אף הוא פעיל מרכזי במאבק. “הטענה שלהם בהפסקת השביתות היא לא לאפשר פגיעה בנוער, שהם לא ימצאו את עצמם ברחובות. אבל מה ההגיון בזה? בגלל שאין מספיק עובדים יש עכשיו נוער ברחובות. למה הרופאים יכולים לשבות תוך סיכון חיים וזה בסדר? ושביתה כללית במשק גם אפשר לעשות, אבל אצלנו אסור?”.

במשרד הרווחה מדגישים כי אינם צד בסכסוך אך עם זאת יש נכונות מצדם להעלות את שכר העובדים על בסיס הסיכום שיתגבש בין העובדים לעמותות.

בינתיים, במחקר שנערך באחרונה במכון “מאיירס־ג’וינט־ברוקדייל”, לבקשת המשרד, התגלה כי במשך שנה אחת התחלפו מחצית המדריכים בכלל המוסדות בארץ, וכי בממוצע המדריכים שורדים 17–22 חודשים עד שהם מתפטרים. 90% מהמדריכים העוזבים ציינו כי העבודה שוחקת ו–74% אמרו שהיא מתסכלת, בין היתר, בגלל יחס הצוות הבכיר, תחושת מיצוי ותנאי ההעסקה.

“העבודה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה”, אומר מרק. “תמיד יש עובדים במשמרת, ואתה מוצא את עצמך המון פעמים מתעורר באמצע הלילה לנסות להשתלט על אירועים. אתה עובד גם בשבתות ובחגים ולוקח איתך את העבודה הביתה גם כשאתה לא במשמרת”. ואילו סופר מוסיף כי “האנשים שמגיעים לעבודה הזו עושים אותה מתוך אידיאליזם ושליחות”. לדבריו, “אין דבר יותר מספק מהעבודה עם הנערים האלה, קשה ככל שתהיה. יש בעבודה סיכון וקשיים רבים, אני שברתי את היד בניסיון השתלטות על נער במשבר, עובדת אחרת שברה את האף”.

האפשרות האחרונה

על פי הגדרת משרד הרווחה, אוכלוסיית השוהים במעונות החסות הם בני נוער בגילים 12–18 אשר לגביהם מוצו כל אפשרויות הטיפול המוצעות בקהילה ובמסגרות השמה חוץ־ביתיות אחרות. “בני הנוער מאופיינים בחוסר אמון בסיסי, בחוסר מוטיבציה, בעבריינות, בשוטטות ובבריחות מהבית. מקצתם חוו פגיעה מינית ואחרים הם עצמם פוגעים מינית. רובם סובלים מעזובה ומהזנחה והם חסרי עורף משפחתי”, נכתב שם. “מרבית אוכלוסיית המטופלים מאופיינת בחוסר גבולות, בבעיות התנהגות קשות, בסף תסכול נמוך, בקשיים בוויסות דחפים וסיפוקים, בתחושות זעם, כעס ותסכול ובביטחון עצמי נמוך”.

מעונות אלה משמשים מסגרות שיקומיות המשלבות תכנים לימודיים, חינוכיים ומקצועיים עם טיפול פרטני וקבוצתי ועבודה עם משפחות החניכים. במעונות מופעלות תוכניות טיפול וחינוך ובהן השלמת השכלה, מתן הכשרה מקצועית ופעילות בלתי פורמלית ענפה. כמו כן מופעלות מסגרות לאבחון ולהתערבות במשבר, קורות גג למתבגרים השוהים ברחוב ומסגרות המשמשות חלופות מעצר לקטינים שמשפחותיהם אינן יכולות לשמש בעבורם חלופה למעצר.

“חסות הנוער זו המסגרת שקיימת עוד מתקופת המנדט הבריטי כדי לשקם בני נוער במצבי קצה”, אומרת יוגב. “אנחנו מגינים עליהם מהסביבה או על הסביבה מהם, כדי שבסוף הטיפול הם יוכלו לחזור לחיים נורמטיביים. לרוב בני הנוער נמצאים מספר חודשים מועט במעונות הנעולים ומשם עוברים למסגרות אחרות, ובמידת הצורך חוזרים לשם אם חלה הידרדרות”.

ועדיין, כפי שהנתונים מוכיחים, רבים נאלצים להמתין תקופות ארוכות בטרם ייכנסו למוסדות. עד שיתווספו עבורם מיטות, אותם נערים ונערות (290 בנים ו–80 בנות) כלל לא מצליחים לעבור את הסף ולהיכנס בשערי המוסדות, ואף שבית המשפט קבע שיש להוציאם מביתם, הם נשארים בסביבה מסוכנת, ברחוב, או שנשלחים לכלא “אופק” לנוער במקום לעבור את ההליך השיקומי. בממוצע, זמן ההמתנה למעון נעול עבור נערים הוא שמונה חודשים ולנערות חודשיים. חריגים הם בני נוער צעירים עד גיל 14 המקבלים קדימות בקליטה.

לא מדובר בבעיה חדשה. בתי המשפט ומבקר המדינה מתריעים כבר שנים על הנזק שנגרם לבני הנוער ועל הפרת צווי בתי המשפט, אך ללא הועיל: מאז 1999 הוכפל מספר הממתינים. דו”ח מבקר המדינה מאותה השנה קבע כי כ–190 בני נוער נאלצו להמתין אז במשך חודשים למקום פנוי במעונות. “כדי לשקם בני נוער שעברו על החוק או הנמצאים בסיכון, חשוב להתחיל בטיפול בהם ובשיקומם מוקדם ככל האפשר, ולא — עלולה להימשך ההידרדרות שלהם לעבריינות, לסמים ולהתנהגות שמסכנת אותם ואת הציבור”, נכתב בדו”ח המבקר. “כאשר שופטים קובעים כי יש לעשות אבחון והסתכלות, אך לא נמצא מקום במעונות, יש שהם מאריכים את מעצרם של בני הנוער בבתי מעצר של המשטרה, שם הם נמצאים בתנאים קשים ללא טיפול, חינוך או תעסוקה”.

תשע שנים חלפו ולא הרבה השתנה. גם דו”ח המבקר ב–2008 התריע על המתנה ארוכה למעונות: שישה עד שמונה חודשים, בדומה להיום.

גם בתי המשפט לנוער, בתי המשפט המחוזיים ואף בית המשפט העליון נדרשו לנושא המחסור במקומות במעונות הנעולים. “מצב בלתי מתקבל על הדעת שלא ניתן להשלים איתו”, קבעה ב–2013 שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל. בדבריה התייחסה ל”מצב בו נער, שסיכוייו להשתקם ולהפוך לאזרח מן השורה עדיין נראים טובים, ומוסכם על הכל כי המקום הראוי לו לעת הזו הוא מעון נעול שיהווה עבורו מסגרת חינוכית ושיקומית מתאימה, אך האפשרות להגיע למסגרת זו נמנעת מן הנער בשל מחסור במקומות פנויים במעון. בית משפט זה התריע על המצב שוב ושוב וקרא פעמים רבות לגורמים המוסמכים לעשות כל שניתן ומבלי להתמהמה, ולהביא לשינויו של מצב מקומם זה”.

כמענה לצורך במקומות נוספים במסגרות, בשנת 2013 החלו להפעיל במשרד הרווחה תוכנית תלת־שנתית להרחבת המעונות והקמת מעונות חדשים. על פיה, ב–2016 צפויה תוספת של 156 מקומות וב–2017 234 מקומות נוספים — שאמורים לענות על הצורך הקיים כיום. אלא שתוכנית זו מתעכבת בוועדות הבנייה. “אנחנו פועלים כדי להביא לכך שלא תהיה יותר המתנה, זו בעיה שאנחנו מתמודדים אתה כבר שנים רבות”, אומרת יוגב. “התוכנית הרב־שנתית מתעכבת בגלל הוועדות לתכנון ובנייה, המדינה עוברת בדיוק את אותו מסלול שעובר יזם וקבלן פרטי, אין הנחות”.

“אנחנו מרגישים שבני הנוער הופכים צעירים יותר ואלימים יותר”, אומר אלברט סופר, עובד חסות הנוער כבר 11 שנים. “פעם נוער שהגיע בגלל עבירות מין היה נדיר, היום אנחנו רגילים לזה”. גם נתוני שירות המבחן לנוער מראים כי בעוד שבעבר מחצית מהתיקים שהופנו למעונות הסתיימו בכתב אישום, היום עומד המספר על 75%. “כיום מופנים למעונות בני נוער עם עבירות שבעבר לא הופנו בגינן, דוגמת רצח, הריגה ומעשי אלימות ואונס קשים”, מסבירה יוגב. “בעשור האחרון האוכלוסייה המופנית לכלל מסגרות החסות פגועה יותר מבעבר: הם מעורבים במצבי סיכון קיצוניים, הם בעלי התנהגויות אנטי־סוציאליות, מאופיינים בהיעדר מוטיבציה ויכולת להיעזר בתשומות הטיפוליות בקהילה וסובלים מחוסר תפקוד קיצוני. לחלק ניכר מהמתבגרים יש הפרעות אישיות ומחלות נפש, מקצתם בעלי רמה קוגניטיבית נמוכה עד גבולית. במקביל, העבֵירות שבגינן נשלחים המתבגרים למסגרות החסות חמורות יותר, רבות יותר וכמה מהמטופלים אף עברו עבירות קשות בתחומי מין ואלימות”.

במשרד הרווחה מציינים כי יש גידול ניכר בכמות המופנים בתחומי התמכרויות, בעיות פסיכיאטריות ורמה קוגניטיבית נמוכה, המובילים לחוסר תפקוד קיצוני. מבדיקה בכל מעונות החסות עולה כי כ–50% דיווחו על היותם נפגעי התעללות פיזית ו/או מינית וכשליש מהם עברו התעללות כזו במשפחה. יותר מ–40% מבני הנוער במסגרות השונות נמצאים במעקב פסיכיאטרי שוטף ומטופלים תרופתית. בכל הקשור לנערות, 88% מהן הותקפו מינית, 78% משתמשות בסמים ובאלכוהול, 37% מהן ביצעו מעשה אובדני ופגעו בעצמן ול–17% הפרעות אכילה מאובחנות.

כמו כן, חלה ירידה בגיל המופנים בעשור האחרון — 25% מהנערים בחסות הנוער היום הם עד גיל 15. עקב שינוי חוק הנוער, גם בני נוער שעברו עבירות קשות ביותר ושהו בעבר במעצר בכלא, מופנים למעונות. זאת בצד הפניות רבות של בתי המשפט לנוער של בני נוער צעירים מאוד שנמצאים “בתחילת דרכם הפלילית” ויש צורך מיידי בהתערבות ובעצירת הידרדרותם.

דרוש ניסיון

אך בזמן שלמוסדות מגיעים בני נוער ששיקומם מורכב יותר, המדריכים שאמונים על השיקום מתחלפים בקצב מסחרר, פעמים רבות בשל השכר הנמוך אותו הם מקבלים — 28 שקלים בשעה ועד 6,000 שקלים בחודש — וכתוצאה מכך מספר המדריכים המנוסים הולך ופוחת. “אם הטיפול לא מספיק טוב ואנחנו לא משקמים כמו שצריך, יש יותר בני נוער שמסיימים בכלא במקום לבנות את החיים שלהם מחדש”, סיפרה מדריכה לשעבר באחד המעונות שעזבה בשל התנאים. אך לא רק עובדים מנוסים חסרים, בשנים האחרונות נתקלים במשרד הרווחה ובעמותות בקשיים בגיוס מדריכים חדשים. כך למשל במעון “מצפה ים” בהרצליה פיתוח לא נפתחה משך חודשים רבים מסגרת נעולה לנערים, בשל מחסור באנשי צוות. במעון אחר התחלפו 15 מתוך כ–20 אנשי הצוות בשנה האחרונה, וכבר חודשים מחפשים להם תחליף, בינתיים ללא הצלחה.

תנאי השכר הבעייתיים הם תולדה של תהליך הפרטת המעונות הממשלתיים לעמותות פרטיות, בו החלה המדינה לפני כ–25 שנה ושיסתיים ב–1 בינואר 2016, עם הפרטת “גיל־עם”, מוסד לשיקום עבריינים צעירים בסמוך לקרית אתא שהוא כיום המוסד האחרון בבעלותה.

על פי המודל שאימצה המדינה, רשות חסות הנוער מפעילה, באמצעות 18 עמותות שונות, 60 מסגרות, מתוכן שישה מעונות נעולים, והאחרים הם מעונות פנימתיים, מעונות להתערבות במשבר והוסטלים בקהילה. בסך הכל עובדים בהן כ–1,000 עובדי עמותות בחסות הנוער ו–110 עובדי מדינה. תקציבן מגיע ברובו ממשרד הרווחה והשירותים הציבוריים. ואולם, בעוד שחברי הנהלת המעונות נותרו עובדי מדינה, שאר העובדים המועסקים, ובכללם המדריכים, מועסקים באמצעות עמותות וקבלני שירותים. כך, במקרה של “גיל־עם”, יהפכו ביום אחד עובדי המדינה במוסד לעובדי עמותת ענ”ב ובאחת תתאפס ספירת הוותק שלהם. אף כי חלקם עובדים במקום שנים רבות, מהשבוע הבא הם ייחשבו לעובדים בשנתם הראשונה.

זה כחמש שנים וביתר שאת בעשרת החודשים האחרונים כ–520 מדריכים משתי העמותות הגדולות שמפעילות מעונות בחסות הנוער (ענ”ב ואותות), המאוגדים על ידי “כוח לעובדים”, במאבק מתמשך מול העמותות על שכרם ותנאיהם. בשבוע שעבר הוא הגיע לשיאו עם הכרזה על שביתה בכמה מעונות. אלא שזו הופסקה לאחר שעות ספורות מתוקף החלטת בית הדין לעבודה בירושלים.

“באחד הדיונים טען המשפטן של משרד הרווחה ‘אנחנו לא המעסיק שלהם, אנחנו קונים שירותים'”, אומר סופר, שהוא אחד ממובילי המאבק. “אנחנו בין הפטיש לסדן. מצד אחד המדינה היא לא המעסיק שלנו ולא אחראית עלינו, מצד שני כשאנחנו מבקשים לשבות היא פונה לבית המשפט ומונעת את זה מאיתנו. פתאום כן אכפת לה. אז אנחנו אומרים בבירור שלמדינה יש אחריות עלינו, היא לא יכולה להתנער מהטיפול בבני הנוער האלה”.

לדבריו מצטרף גם מקס מרק, עובד חסות הנוער זה שש שנים, אף הוא פעיל מרכזי במאבק. “הטענה שלהם בהפסקת השביתות היא לא לאפשר פגיעה בנוער, שהם לא ימצאו את עצמם ברחובות. אבל מה ההגיון בזה? בגלל שאין מספיק עובדים יש עכשיו נוער ברחובות. למה הרופאים יכולים לשבות תוך סיכון חיים וזה בסדר? ושביתה כללית במשק גם אפשר לעשות, אבל אצלנו אסור?”.

במשרד הרווחה מדגישים כי אינם צד בסכסוך אך עם זאת יש נכונות מצדם להעלות את שכר העובדים על בסיס הסיכום שיתגבש בין העובדים לעמותות.

בינתיים, במחקר שנערך באחרונה במכון “מאיירס־ג’וינט־ברוקדייל”, לבקשת המשרד, התגלה כי במשך שנה אחת התחלפו מחצית המדריכים בכלל המוסדות בארץ, וכי בממוצע המדריכים שורדים 17–22 חודשים עד שהם מתפטרים. 90% מהמדריכים העוזבים ציינו כי העבודה שוחקת ו–74% אמרו שהיא מתסכלת, בין היתר, בגלל יחס הצוות הבכיר, תחושת מיצוי ותנאי ההעסקה.

“העבודה נמשכת עד השעות הקטנות של הלילה”, אומר מרק. “תמיד יש עובדים במשמרת, ואתה מוצא את עצמך המון פעמים מתעורר באמצע הלילה לנסות להשתלט על אירועים. אתה עובד גם בשבתות ובחגים ולוקח איתך את העבודה הביתה גם כשאתה לא במשמרת”. ואילו סופר מוסיף כי “האנשים שמגיעים לעבודה הזו עושים אותה מתוך אידיאליזם ושליחות”. לדבריו, “אין דבר יותר מספק מהעבודה עם הנערים האלה, קשה ככל שתהיה. יש בעבודה סיכון וקשיים רבים, אני שברתי את היד בניסיון השתלטות על נער במשבר, עובדת אחרת שברה את האף”.

האפשרות האחרונה

על פי הגדרת משרד הרווחה, אוכלוסיית השוהים במעונות החסות הם בני נוער בגילים 12–20 אשר לגביהם מוצו כל אפשרויות הטיפול המוצעות בקהילה ובמסגרות השמה חוץ־ביתיות אחרות. “בני הנוער מאופיינים בחוסר אמון בסיסי, בחוסר מוטיבציה, בעבריינות, בשוטטות ובבריחות מהבית. מקצתם חוו פגיעה מינית ואחרים הם עצמם פוגעים מינית. רובם סובלים מעזובה ומהזנחה והם חסרי עורף משפחתי”, נכתב שם. “מרבית אוכלוסיית המטופלים מאופיינת בחוסר גבולות, בבעיות התנהגות קשות, בסף תסכול נמוך, בקשיים בוויסות דחפים וסיפוקים, בתחושות זעם, כעס ותסכול ובביטחון עצמי נמוך”.

מעונות אלה משמשים מסגרות שיקומיות המשלבות תכנים לימודיים, חינוכיים ומקצועיים עם טיפול פרטני וקבוצתי ועבודה עם משפחות החניכים. במעונות מופעלות תוכניות טיפול וחינוך ובהן השלמת השכלה, מתן הכשרה מקצועית ופעילות בלתי פורמלית ענפה. כמו כן מופעלות מסגרות לאבחון ולהתערבות במשבר, קורות גג למתבגרים השוהים ברחוב ומסגרות המשמשות חלופות מעצר לקטינים שמשפחותיהם אינן יכולות לשמש בעבורם חלופה למעצר.

“חסות הנוער זו המסגרת שקיימת עוד מתקופת המנדט הבריטי כדי לשקם בני נוער במצבי קצה”, אומרת יוגב. “אנחנו מגינים עליהם מהסביבה או על הסביבה מהם, כדי שבסוף הטיפול הם יוכלו לחזור לחיים נורמטיביים. לרוב בני הנוער נמצאים מספר חודשים מועט במעונות הנעולים ומשם עוברים למסגרות אחרות, ובמידת הצורך חוזרים לשם אם חלה הידרדרות”.

ועדיין, כפי שהנתונים מוכיחים, רבים נאלצים להמתין תקופות ארוכות בטרם ייכנסו למוסדות. עד שיתווספו עבורם מיטות, אותם נערים ונערות (290 בנים ו–80 בנות) כלל לא מצליחים לעבור את הסף ולהיכנס בשערי המוסדות, ואף שבית המשפט קבע שיש להוציאם מביתם, הם נשארים בסביבה מסוכנת, ברחוב, או שנשלחים לכלא “אופק” לנוער במקום לעבור את ההליך השיקומי. בממוצע, זמן ההמתנה למעון נעול עבור נערים הוא שמונה חודשים ולנערות חודשיים. חריגים הם בני נוער צעירים עד גיל 14 המקבלים קדימות בקליטה.

לא מדובר בבעיה חדשה. בתי המשפט ומבקר המדינה מתריעים כבר שנים על הנזק שנגרם לבני הנוער ועל הפרת צווי בתי המשפט, אך ללא הועיל: מאז 1999 הוכפל מספר הממתינים. דו”ח מבקר המדינה מאותה השנה קבע כי כ–190 בני נוער נאלצו להמתין אז במשך חודשים למקום פנוי במעונות. “כדי לשקם בני נוער שעברו על החוק או הנמצאים בסיכון, חשוב להתחיל בטיפול בהם ובשיקומם מוקדם ככל האפשר, ולא — עלולה להימשך ההידרדרות שלהם לעבריינות, לסמים ולהתנהגות שמסכנת אותם ואת הציבור”, נכתב בדו”ח המבקר. “כאשר שופטים קובעים כי יש לעשות אבחון והסתכלות, אך לא נמצא מקום במעונות, יש שהם מאריכים את מעצרם של בני הנוער בבתי מעצר של המשטרה, שם הם נמצאים בתנאים קשים ללא טיפול, חינוך או תעסוקה”.

תשע שנים חלפו ולא הרבה השתנה. גם דו”ח המבקר ב–2008 התריע על המתנה ארוכה למעונות: שישה עד שמונה חודשים, בדומה להיום.

גם בתי המשפט לנוער, בתי המשפט המחוזיים ואף בית המשפט העליון נדרשו לנושא המחסור במקומות במעונות הנעולים. “מצב בלתי מתקבל על הדעת שלא ניתן להשלים איתו”, קבעה ב–2013 שופטת בית המשפט העליון, עדנה ארבל. בדבריה התייחסה ל”מצב בו נער, שסיכוייו להשתקם ולהפוך לאזרח מן השורה עדיין נראים טובים, ומוסכם על הכל כי המקום הראוי לו לעת הזו הוא מעון נעול שיהווה עבורו מסגרת חינוכית ושיקומית מתאימה, אך האפשרות להגיע למסגרת זו נמנעת מן הנער בשל מחסור במקומות פנויים במעון. בית משפט זה התריע על המצב שוב ושוב וקרא פעמים רבות לגורמים המוסמכים לעשות כל שניתן ומבלי להתמהמה, ולהביא לשינויו של מצב מקומם זה”.

כמענה לצורך במקומות נוספים במסגרות, בשנת 2013 החלו להפעיל במשרד הרווחה תוכנית תלת־שנתית להרחבת המעונות והקמת מעונות חדשים. על פיה, ב–2016 צפויה תוספת של 156 מקומות וב–2017 234 מקומות נוספים — שאמורים לענות על הצורך הקיים כיום. אלא שתוכנית זו מתעכבת בוועדות הבנייה. “אנחנו פועלים כדי להביא לכך שלא תהיה יותר המתנה, זו בעיה שאנחנו מתמודדים אתה כבר שנים רבות”, אומרת יוגב. “התוכנית הרב־שנתית מתעכבת בגלל הוועדות לתכנון ובנייה, המדינה עוברת בדיוק את אותו מסלול שעובר יזם וקבלן פרטי, אין הנחות”.

http://www.haaretz.co.il/news/education/.premium-1.2808185

תגיות: , , , , , , , , , , , , , , , , ,