אורלי וילנאי: ילדי הרווחה והאומנה נהפכים בבגרותם זונות נרקומנים וחולי איידס

מאז שמשרד הרווחה נתן לאורלי וילנאי ילד אומנה אריתראי, הפכה משת”פית של הרווחה. הנה למשל דוגמא לכתבה שבה תיאור המציאות לוקה בהתחרפנות של ממש. כידוע ידם של העו”סיות קלה לחטוף ילדים מהורים לאומנה ופנימיות. שם הילדים לומדים לשנוא את ההורים שלהם, ועוברים טיפולים פסיכולוגים נון סטופ, עד גיל 18, שאז זורקים אותם לרחוב. אם לא היה צה”ל שיכול לקלוט אותם, ילדי הרווחה היו מתבוססים בזבל של הרחובות. 33% מהם לא מגוייסים לצבא.

זהו כישלון טוטלי של מערכת שמעדיפה לחטוף ילדים, במקום לשקם את ההורים והמשפחה. כעת אורלי וילנאי מתחילה את הקמפיין הבא להוציא כסף ממשרד האוצר כדי לממן את הבעיות של ילדי הרווחה כשהם מגיעים לגיל 18. במקום לדאוג לאחד אותם עם ההורים שלהם ולשקם אותם, אורלי וילנאי רוצה לסחוט עוד כסף ועוד כסף ולשפוך אותו על עו”סים ועמותות.

לא פלא שילדים רבים הגדלים ללא הורים נהפכים זונות ונרקומנים, ובכתבה זו וילנאי מאשרת שזה המצב. הבעיה היא שבמקום להוציא עוד כסף מהאוצר לממן את המנגנון שהפך את הילדים האלה לזונות, נרקומנים וחולי איידס, אורלי וילנאי לא מבינה שפשוט לא היה צריך לחטוף את הילדים האלה מהבית, מלכתחילה.

בסרטון זה תוכלו לראות איך עובדת תעמולת הרווחה:

רקפת עצמון וענבר יחזקאלי בליליוס הופיעו אצל גל גבאי, עם אג’נדה לטובת משרד הרווחה מארחת שתי נוכלות: ענבר יחזקאלי בליליוס יועצת לשר הרווחה ורקפת עצמון פקידת סעד לחטיפות ילדים.

גבאי נותנת פתחון פה לשתי עובדות משרד הרווחה מבלי שמביאים את עמדת המטופלים.

ענבר יחזקאלי בליליוס משקרת שכמות הוצאת ילדים בישראל הכי נמוכה ב OECD. בפועל הכמות היא פי 4 מהמדינה בה יש הכי הרבה ילדים מחוץ לבית. בליליוס מנסה להגן על ועדת סילמן ואומרת שהוועדה “מקצועית”. זו בדיחה, כי שמו בוועדה את הנוכלות שגרמו להכי הרבה נזק: סימונה שטיינמץ וחנה סלוצקי: החתול שומר על השמנת. היא טוענת שיש להגן על העו”ס, מאותם הורים שהעו”ס צריכות לעזור להם.

העו”ס צריכות להפסיק להזיק, ולקבל על עצמן ביקורת משמעתית.

עוד אומרת ענבר בליליוס, שפקידות הסעד בסך הכול חוקרות וממליצות. זה שקר גס, כי למרות שביהמ”ש מזמין רק חקירה, הן מתערבות טיפולית, מבצעות גישור למרות שביהמ”ש מעולם לא ביקש התערבות טיפולית כאשר רק מבוקשת חקירה לצורך כתיבת דו”ח.

עוד אומרת בליליוס שמומלץ לבטל את הסמכת פקידות הסעד לפי סע’ 19 לחוק הכשרות לפקח על הסדרי הראייה, כי נשים חשות שבוגדים בהן, אבל בית המשפט יכול להסתדר יפה מאוד בלי הפק”ס בכלל, שכן אין צורך בשום תסקיר של פקידת סעד. ההורים יכולים לספר לשופט את כל מה שהם מספרים לפקידת הסעד ללא התיווך האלים והברוטלי של הפק”ס. כמו כן מופיעה פה הפק”ס האיומה רקפת עצמון, שגם היא משקרת, כאילו שכאשר הפק”ס מחליטה להוציא ילדים מהבית, זו רק המלצה, וביהמ”ש יכול לא להסכים. הרי פקידות הסעד בקושי נחקרות, ובתי המשפט העצלנים הפכו חותמת גומי של הנוכלות ממשרד הרווחה.

משפחת האומנה מארק וסלבה שופרין שמונתה על ידי הרווחה כלאה נערים עולים בדירה מזוהמת “הבטיחו בית חם – נתנו גיהנום”, ידיעות אחרונות, 13.7.2001, כתבה בקובץ pdf

ילדי האומנה: חולים וזרוקים ברחוב

http://www.haaretz.co.il/news/orly/.premium-1.2831493

שניהם נדדו בין משפחות אומנה בילדותם, ונודדים ברחובות בבגרותם. היא נרקומנית, הוא חולה איידס. מי יושיע את מיכל ואבישי ילדי הרווחה?

הם לא מכירים זה את זה. היא עוד לא בת 20, הוא מבוגר ממנה בשני עשורים, והם מגיעים ממקומות שונים. אבל יש להם מכנה משותף כואב וקשה: שניהם חולים וזקוקים מאוד לעזרה ותשומת לב, ולשניהם אין בפועל לאן ללכת.

את מיכל משאירים הרופאים בבית החולים רק משום שהם יודעים שאם תשתחרר תיזרק לרחוב. לאבישי לא מוכנים להשכיר דירה בגלל המחלה שלו, ושניהם ניצבים מול מערכת ביורוקרטית מסועפת של מוסדות המדינה, שלאנשיה כמו תמיד יש ים של זמן, ואילו שלהם הולך ואוזל.

מיכל (שם בדוי) הוצאה מבית הוריה כשהיתה בת 10. גיל מסובך בכל הקשור למציאת בית אומנה קבוע, אז היא פשוט נדדה בין פנימיות, הוסטלים ומשפחות קלט, והיו אפילו כמה תקופות שבהן חיה ברחוב. כשאתה “ילד של הרווחה”, בגיל 18 מסתיים הטיפול. דווקא נערים ונערות כאלה, שאין להם כל תמיכה משפחתית וכלכלית, נותרים לגמרי לבד. החיים ברחוב הם לרוב מסלול בטוח לסמים ולזנות, וגם מיכל לא הצליחה להימלט מכך, אלא שבחודשים האחרונים היא הצליחה להיגמל ולהשתקם, ובבית החולים שבו היא מאושפזת עכשיו בשל דלקת ריאות יודעים שהם אולי הדבר הכי בטוח בשבילה כרגע, וכשתשתחרר לא תוכל באמת ליטול את התרופות שהיא זקוקה להן, ולנהל אורח חיים תקין.

היא מוּכרת באגף הרווחה בעיר סמוכה, וגם שם מנסים לעזור לה, אבל כל מי שהגיע פעם קרוב לתחתית יודע כמה גדול המרחק בין רצון לבין יכולת. כדי לשקם את מיכל צריך שהביטוח הלאומי יסייע לה בקצבה, שמשרד השיכון יעזור בשכר הדירה, ושהרווחה תסייע בליווי, ועוד לא הזכרנו את לשכת התעסוקה וקורסים מקצועיים, ובנק שיסכים לתת לה אשראי, ועוד ועוד, אך בינתיים איש לא נותן לה דבר.

“אני מנסה לשרוד”, מיכל אומרת, “וכל כך מקווה להישאר נקייה בלי לגנוב או למכור את הגוף שלי”. היא פנתה באמצעות העובדת הסוציאלית המלווה אותה אל הביטוח הלאומי כבר לפני חודשיים, וביקשה להכיר במצבה הפיזי לצורך קבלת קצבת נכות. לכשתוכר תהיה זכאית לסיוע בשכר דירה ממשרד השיכון, והזכות הזאת יכולה באמת לשנות את חייה. לאחר שבביטוח הלאומי לא מיהרו להשיב לה, פנינו אנו, ונאמר לנו בתגובה, כי מיכל “הגישה את התביעה בלא פרטי חשבון ופרטים הכרחיים נוספים. הפרטים הושלמו, ובימים הקרובים יועברו עליה תשלומים בשל מצבה”.

באותו זמן, במקום אחר, ניצב אבישי (שם בדוי) בצומת חייו. הוא חולה איידס, ולגמרי לבד בעולם מלבד חברה, עורכת דין שבעבר סייעה לו ונשבעה לעצמה שלפחות היא תהיה כאן כדי לעזור לו. בעל הבית זרק אותו מהדירה כשגילה שהוא חולה, ואף הודיע לו שאינו רוצה את הכסף שלו, כאילו שאפשר להידבק משכר דירה.

מנובמבר האחרון הוא מסתובב ברחובות, מאלתר מקומות לינה במחסנים נטושים. הוא לא זכאי לדיור ציבורי כי אין לו ילדים. הוא זכאי לסיוע בשכר דירה, אבל לא יכול לממש אותו ללא חוזה שכירות בתוקף. מצד שני, הוא לא היה מספיק זמן ברחוב כדי לקבל את הסיוע המוגדל של ״דרי רחוב״. אחת הדירות השכורות שלו בעבר היתה בבת ים, שם גם נמצא עובד סוציאלי שאחראי על חסרי הבית ומכיר אותו, אבל בתי המחסה שהוא יכול להציע לו מאוישים בעיקר באלכוהוליסטים ובנרקומנים, והוא ממש לא כזה.

גם אבישי הוצא מהבית על ידי שירותי הרווחה כשהיה ילד, לאחר שחווה התעללות פיזית של אב אלכוהוליסט. באחרונה ניסה לחדש קשר עם אמו, אבל זו אמרה לו בתגובה שהיא מקווה שהמחלה תהרוג אותו מהר. גם הוא נאלץ לא אחת למכור את גופו ברחובות, גם הוא נדד בין פנימיות ומשפחות אומנה, אך כשבגר החליט לקחת את עצמו בידיים. הוא למד מקצוע, סיים בהצטיינות, עבד בחברה גדולה בתפקיד בכיר, ולפני כ–15 שנים הכיר בן זוג ואף נישא לו. אבל אותו בן זוג הדביק אותו באיידס.

אחרי שנזרק מהדירה בגלל מחלתו, ניסה לשכור דירה עם שותף, אך זה עזב אחרי כמה חודשים, אבישי לא יכול היה לעמוד בתשלומים לבד, והגיע לרחוב. לדבריו, כל מה שהוא זקוק לו כעת הוא מקום לסיים את חייו. הוא פסימי מאוד, לא מאמין שנותר לו זמן רב, למרות ההתקדמות הרפואית האדירה בכל הקשור לריפוי מאיידס.

רוני ליבנה, מנהלת “קו הידידות”, פנתה למשרד השיכון בבקשה לאשר לו לפנים משורת הדין זכאות לדיור ציבורי. לדברי מנכ”ל עמיגור, יובל פרנקל, אם תאושר זכאותו יהיה אפשר לסדר לו דירה באופקים בתוך פרק זמן קצר. אבל אישור עדיין אין, והזמן אוזל.

orlyv10@gmail.com

לורי שם טוב

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן לרבות ניתוק ילדים מהורים, הוצאת ילדים לפנימיות, אומנה ומרכזי חירום, על פי החלטות בתי המשפט. לורי שם טוב אמא ל- 2 ילדים אשר הוצאו מחזקתה ע"י רשויות הרווחה בשנת 2009 באופן ברוטלי ובאמצעות שוטרים אשר נשלחו לקחת את ילדיה ממשמורתה ולהעבירם למרכז חירום. מאז לקיחת ילדיה של לורי שם טוב מחזקתה, החלה לשמש שופר להורים, אימהות ואבות אשר הגיעו עד סף אבדון, ואשר לולא הסיקור המקצועי והמסור, ולולא פרסום הטרגדיות שמערכת המשפט והרווחה גרמה להן, הם היו עוזבים את העולם הזה. לורי שם טוב זוקפת לזכותה מאות מקרים של התערבויות מוצלחות אשר הסתיימו בהשבת הילדים לחיק הוריהם.

השאר תגובה

Close
Menu
Social profiles
%d בלוגרים אהבו את זה: