נעמי לבנקרון משבחת את השופט איתי הרמלין שהכיר בזכות נשים לייצר כסף בבית בושת

נעמי לבנקרון משבחת את השופט איתי הרמלין שהכיר בזכות נשים לייצר כסף בבית בושת צ"א 02/14/1424 מדינת ישראל נ' נוי חדד, צבי שירי, ש"נ ו-14 אחרות שביקשו ששמותיהן לא יפורטו

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-4Fe

אנחנו לא מאמינים למה שקראנו בהארץ בסופשבוע. דוקטורנטית בפקולטה למשפטים באונ' תל אביב, איפה שדפנה הקר עובדת, מוכנה לפרסם מאמר המכיר בזכותן של נשים לעבוד בזנות? מדהים. לבנקרון נעמי, מומחית אוטודידקטית לזנות ועסקי הזנות. לא פלא שהנ"ל גיבשה מומחיות בתחום זה שכן כמה זונות מגדר ידועות עובדות באותו מוסד אקדמי בו היא עושה את הדוקטורנט: יופי תירוש ודפנה הקר.

לבנקרון נעמי משבחת את השופט איתי הרמלין, אשר הסכים לזמן לאולמו נשים העוסקות בזנות ולהקשיב להן ולצרכיהן, תוך שהוא שם בצד את הזמירות המתחסדות של המגדריסטיות, תמר זנדברג, זהבה גלאון, מירב מיכאלי, שולי מועלם, ואורלי לוי אבקסיס, שכל הזונות הן קורבנות ומסכנות, ושכל הזונות עוברות ניצול והשפלה. סוף סוף נמצאה אישה אחת בסדום, שמוכנה להודות בחצי פה, שהשופט איתי הרמלין צדק. הזונות עובדות במקצוע העתיק מבחירה. הן עושות הרבה כסף, ולכן הן מכורות לכסף, ואינן יכולות להשתקם. שום עבודה כדיילת יופי בסופר-פארם לא תגרום להן לרצות להשתקם. אכן, זכותה של אישה למכור את גופה. ואם היא גם נהנית מזה, אז אדרבא. גם עושות פאן, וגם מפקידות כסף בבנק. אפשר לחשוב ששולי מועלם לא בחרה את הבעלים שלה לפי, ורק בגלל, יכולותיהם הכספיות לפרנס אותה. וכשהיא, שולי מועלם לוקחת כסף מצה"ל על חשבון גופתו של בעלה הראשון, כאשר מצאה לה גבר חלופי שיפרנס אותה במקום זה שמת, זה לא זנות?  

השופט איתי הרמלין
נעמי לבנקרון משבחת את השופט איתי הרמלין שהכיר בזכות נשים לייצר כסף בבית בושת
נעמי לבנקרון משבחת את השופט איתי הרמלין שהכיר בזכות נשים לייצר כסף בבית בושת

נעמי לבנקורן:  לא להתנגד לזונות, להקשיב להן

בשבוע שעבר יצא בית משפט השלום בתל אביב בהחלטה אמיצה וחשובה, המניח תשתית איתנה לדיון המשפטי בעניין בתי הבושת בישראל. זאת על רקע האנומליה הקיימת בהלכה הנהוגה, שבה מותר לאשה לעסוק בזנות, אך אם תעשה כן בביתה ניתן להעמידה לדין. בפסק דינו דחה השופט איתי הרמלין את הבקשה של קבוצת נשים לבטל צו סגירה נגד בית הבושת שבו עסקו בזנות בשל חשש לניצולן, אך קבע כמה קביעות חשובות בנוגע לעצם הפעילות של בתי בושת ולאכיפה הנדרשת בעתיד.

לקריאת ההחלטה הקליקו: צ"א 02/14/1424, משטרת ישראל נ' נוי חדד ואח', קובץ pdf

גילוי נאות: נטלתי חלק בהליך כעדה מומחית, בשל ניסיוני בעבודה עם נשים בזנות ובשל מחקרי האקדמיים בנושא, וחלק מעמדותי מוזכרות בפסק הדין. למרבה הצער, רוב אלה שנחפזו למתוח ביקורת על פסק הדין, לרבות חברות כנסת, עיתונאיות, פעילות פמיניסטיות, רבנים ואחרים, לא טרחו לעיין בתוכנו, ועובדה זו משתקפת משפע הפרשנויות השגויות שהוענקו לו. פסק הדין מצדיק עיון וניתוח מעמיקים יותר, אך במאמר זה אסתפק בהצבעה על כמה נקודות מרכזיות, שנעלמו בביקורת הציבורית החריפה שהוטחה בו:

* הנשים: על פי העולה מפסק הדין, מדובר בנשים בעלות רמות השכלה שונות, חלקן בעלות השכלה אקדמית. אחת מהן החלה לעסוק בזנות לאחר שעבדה שנים ארוכות בתחום החינוך. הן אינן מכורות לסמים או לאלכוהול, ככל שיכול היה בית המשפט לקבוע. הן אמהות לילדים, העוסקות בזנות בשל מצוקה כלכלית או מתוך רצון לשפר את רמת חייהן. הן אלה ששכרו עורכת דין ופנו לבית המשפט בדרישה למנוע את סגירת בית הבושת. הן נכחו בדיונים, עקבו אחריהם בעניין, ובדיון שבו נתתי עדותי הן שמחו לאידה של הפרקליטות כאשר הוזכרו נקודות התורפה במדיניותה.

* השופט: קשה להטיח בהרמלין את הביקורת שארגונים פמיניסטיים נוהגים להפנות כלפי שופטים, לפיה מדובר בגבר לבן, פריבילגי, הבוחן את העולם מנקודת מבטו המצומצמת. בטרם מונה לשופט עבד הרמלין שנים ארוכות בקליניקות המשפטיות של אוניברסיטת תל אביב, וניהל קליניקה פלילית שהעניקה סיוע משפטי, בין היתר, לאוכלוסיות מוחלשות. הוא מכיר היטב את חצרותיה האחוריות של החברה הישראלית, ואינו זקוק לאקטיביסטיות חברתיות או לפוליטיקאים שינחו אותו במשעוליה.

* הפרקליטות: בראשית הדיון התייצבו 15 נשים נוספות בבית המשפט וביקשו להציג את עמדתן, בטענה שהחלטתו תשפיע גם עליהן. הפרקליטות התנגדה לכך. הרמלין כתב בפסק דינו בתבונה רבה: "מצאתי עמדה זו שהוצגה מטעם המדינה כעמדה שגויה ופוגענית… החשש מכך שנשים שעיסוקן בזנות יביעו את עמדת מי שמנהל את מקום העיסוק שלהן ולא את עמדתן הוא מובן, אך אין בו הצדקה להשתקתן של הנשים. השתקה כזו פוגעת בכבוד האדם של הנשים". על רקע אמירה חשובה זו, העובדה שהעיתונאית ורד לי מצאה לנכון לטעון כי הרמלין לוקה "בעיוורון מוסרי" מלמדת, לכל היותר, כי הפוסלת — במומה פוסלת ("פסיקה מנותקת מהמציאות", "הארץ", 31.5).

* המשטרה: חלק ממבקרי פסק הדין סבורים כי יש להותיר בידי המשטרה את הטיפול בזנות. תפישה זו משולה לאותה בדיחה על שני יהודים המתלוננים על האוכל בבית התמחוי. האחד רוטן כי האוכל גרוע, והשני משיב לו "כן, והמנות כל כך קטנות". בדיחה חבוטה זו משקפת באופן מדויק למדי את היחסים בין המשטרה לבין עבירות בעלות אופי מגדרי: טרוניות בלתי פוסקות על דרך טיפולה בעניין, אך באותה נשימה גם התקוממות על ממדיו המצומצמים של הטיפול הקלוקל.

בטרם תיבחר המשטרה כאמצעי המועדף לטיפול בזנות, מן הראוי לעיין בדברים שכתב הרמלין בפסק דינו בנושא: "יחסה של המשטרה אליהן תואר על ידיהן כיחס משפיל ומזיק עד כדי התעללות ברוטלית. בין היתר חזר התיאור של הוצאת הנשים עירומות לרחוב בעת פשיטה משטרתית על מקום עיסוקן, והתייחסות מילולית מעליבה כלפיהן מצד השוטרים". הרמלין מציין בפסק הדין את המלצתי, שאני מקווה כי תאומץ על ידי המשטרה, להקים יחידה ייעודית של שוטרים, שכל מטרתה טיפול בזנות, תוך שילוב גורמים טיפוליים בפעילותה.

* פמיניזם: אני פמיניסטית. דרישת היסוד של הפמיניזם איננה להתנגד לזנות, כי אם להאזין לכל אשה באשר היא. יש שתי דרכים שבהן ניתן לטפל בזנות: האחת, הדרך הקצרה, הפופוליסטית והמתלהמת של הקשחת הטיפול הפלילי. זוהי דרך קלה, מהירה ויעילה — אם מטרתה לטפח את יחסי הציבור של הארגונים העושים בה שימוש. לנשים עצמן היא רק מזיקה. הדרך השנייה, הארוכה והאפרורית יותר, שגם עליה מצביע הרמלין בפסק דינו, היא סיוע לאמהות חד־הוריות בקצבאות, בדיור, בחתירה לצמצום פערי השכר בין נשים לגברים, בחינוך ועוד. דרך זו היא סיזיפית: היא איננה יכולה להתבסס רק על ישיבה מול המקלדת או על התנפלות על שק החבטות הקבוע, משטרת ישראל, אלא מחייבת פעילות חברתית מתמשכת ומשמעותית.

איתי הרמלין, באומץ לב לא מבוטל, הזכיר גם את הסוגיה המעמדית, וקבע כי הזנות "מהווה ביטוי לפערים בין עשירות לעניות". ובמלים אחרות, היא ביטוי לפערים בין הנשים שאותן מבקשים להציל לבין מי שחפצות להצילן. האם עורכות דין מן הפרקליטות או פעילות בארגונים פמיניסטיים יכולות להבין באמת ובתמים את המצוקות, את הצרכים ואת השאיפות של נשים בזנות? אינני סבורה כך. אבל בכל מקרה, סתימת פיהן של נשים אלה וסירוב להקשיב לעמדתן, המתנגדת להצלתן בכפייה, איננה הדרך.

הכותבת היא דוקטורנטית בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב

http://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2971650

הגולש אריק הגיב כך: "הזנות היא זכות, העצמה נשית ואופציה מועדפת על נשים רבות, לא חובה אבל עדיין זכות"

"ורד לי ודומותיה מייצגות קרטל של צביעות והונאה, כאשר מתמקדות בזונות רחוב אומללות מנוצלות קטינות מסוממות ופושעים אלימים סביבן, בכדי להטעות, כל נקודות הקיצון הללו לא משקפות את המציאות ומזיקות לנשים בזנות. אין זה משנה אם האישה אקדמאית או לא, צעירה או לא יפה במיוחד או לא, אם היא רוצה למכור שירותי מין במקום עבודה אחרת זו זכותה. יש לסייע, למנוע ניצול, להרחיק פשיעה ולתת להן להתפרנס, במקום להפליל לקוחות ולמנוע מהן את האפשרות לשכור מקום וכל יתר המגבלות והסבל שגורמים להם רשויות האכיפה שמנצלות את חולשתן. יש לחזק אותן לתמוך בהן לתת הגנה משטרתית או אחרת, הן אזרחיות ויש להן חירויות. הן בוחרות למכור מין כאופציה מועדפת וזו זכותן, להעניק אופציות נוספות עדיפות ורחבות יותר זה ראוי ויפה ונכון לגבי כל אדם.

אצלי במשרד עובדת כפקידה, בחצי משרה, זמרת מוכשרת שלא יכולה לקיים עצמה בזימרה כפי שהייתה רוצה, אם הייתה עשירה יותר או אם הציבור היה תומך יותר באומנויות, הייתה מתמקדת במימוש כישרונה ועוזבת את העבודה הפקידותית, גם בתי מהיותר מוכשרות שיש לעם היהודי, מתחילה התמחות בהנדסת מחשבים ושמחה שלא צריכה יותר לעבוד במלצרות. מדוע לא לסייע ולתמוך, מהיכן הרשעות החוצפה והצביעות של להטיף ולהפקיר?".

Leave a Reply

האימייל לא יוצג באתר.