יאיר דלוגין התחרפן “הכסף גדל על העצים” מעלה את הרף לפיצוי על תלונות שווא בסכסוכי שכנים: 92,000 ש”ח ו- 25,000 ש”ח הוצאות. ת”א 23258-10-14 אופיר רכבוך ואח’ נ’ חיים שמש ואח’

thumbnail

שימו לב כמה נדיב השופט יאיר דלוגין בפיצויים על תלונות שווא בסכסוכים בין אדם לאדם (שכן לשכן), כאשר לפתע רף הפיצויים מזנק אל על, וגם ההוצאות “הריאליות” לטענתו, הן מאוד נדיבות. מדוע כאשר המדינה מגישה תלונת שווא, או עוצרת מישהו מעצר שווא, ומבקשת הארכת מעצר שווא, או מנסה להפליל אזרחים בהגשת כתבי אישום שווא, ללא ראיות, או על סמך חקירה רשלנית, או כאשר הספק הסביר זועק לשמיים, לפתע הוא וכל חבריו סוגרים את הארנק, ומסרבים לפצות את האזרחים על הנזק שהמדינה גרמה להם?

הרי הטענה היא שכולם שווים בפני החוק. אם כן, למה המדינה תמיד מצליחה להתחמק מאחריות על מעצרי שווא, הגשת כתבי אישום רשלניים, ועל בקשות להארכות מעצר עד תום ההליכים, כאשר בסוף האזרח יוצא זכאי, ואף שופט לא מוכן לפצות אותו, בטח שלא בסכומים האלה אותם פוסק דלוגין, כאילו הכסף גדל על העצים.

פסק דין מעוות ומופרך זה מוכיח באופן סופי, כי השופט דלוגין מוטה תמיד לטובת התובעים, ופסיקותיו ההזויות והמופרכות מחריפות את סכסוכי השכנים, ומלבות את האש.

אין לנו ספק שבערעור שיוגש על הפסיקה ההזויה הנתבעים יצאו כשידם על העליונה.

ת”א
בית משפט השלום תל אביב – יפו
23258-10-14
07/12/2016
בפני השופט:
יאיר דלוגין
– נגד –
תובעים:
1. אופיר רכבוך
2. רוזנפלד רכבוך אמירהע”י עו”ד רון ישראלי
נתבעים:
1. חיים שמש
2. מיה שמשע”י עו”ד תפארת דמתי-קולה
פסק דין

רקע

  1. מדובר בסכסוך שכנים חריף, שהוביל להגשת תביעה כספית בסך של 150,000 ₪, וכן לעתירה לצו עשה למניעת הטרדה מאיימת.
  2. הצדדים מתגוררים בבית משותף בהרצליה. דירת התובעים ממוקמת מעל דירת הנתבעים. התובעים החלו להתגורר בבניין בחודש יולי 2011 לערך. ככל הנראה בסמוך לאחר מכן, התלוננו הנתבעים בפני התובעים, על כך שהאחרונים סוגרים את התריסים החשמליים בחדרי השינה שלהם ושל ילדיהם, בשעת בוקר מוקדמת (5:30 בבוקר ולפי טענת הנתבעים לעיתים עוד לפני כן) וכי הדבר מפריע למנוחתם ומעורר אותם משנתם.
  3. לאחר שלפי טענת הנתבעים תלונותיהם לא נפלו על אוזן קשבת, החלו הנתבעים לנקוט בפעולות שונות כדי למגר את התופעה, כגון: העמדת פרוז’קטורים בחצר דירתם, אשר כוונו לחלונות חדרי השינה של התובעים, במטרה לחייב אותם לסגור את התריסים עוד בשעות הלילה ולמנוע את הצורך בסגירתם בשעות הבוקר המוקדמות (הסיבה לסגירת התריסים בשעות הבוקר המוקדמות, לטענת התובעים, נעוצה ברצון שלהם לישון עם חלונות פתוחים וליהנות מהאוויר הטוב ששורר בלילה והצורך למנוע את כניסת אור השמש בשעות הבוקר המוקדמות אשר מפריע לשנתם).
  4. בנוסף לכך, העמידו הנתבעים על אדן החלון שלהם טלפון נייד, אשר לטענת התובעים היה מצלצל מדי לילה. גם מעשה זה נעשה, לטענת התובעים, כדי לחייב אותם לישון עם חלונות סגורים.
  5. ניסיונות הצדדים לפתור את המחלוקות בהסכמה, על ידי התקנת וילונות, לא צלחו, לאחר שהנתבעים סירבו לחתום על הסכם המצהיר על היעדר טענות ולאחר שהיחסים התערערו עוד יותר וזאת בשל תלונות הדדיות במשטרה, תלונות הדדיות על קללות ואיומים, לטענת התובעים ניסיון של הנתבע כביכול לדרוס את התובע, תלונות הנתבעים שהוגשו לרשויות מס הכנסה, למשטרה ולמשטרה הצבאית (התובע הינו איש קבע), על כך שהתובע מנהל בביתו עסק לצילום בניגוד להוראות הצבא, התקנה על ידי הנתבעים של סל מתחת לחלון התובעים, לצורך משחקי כדורסל, לטענת התובעים, רק כדי להפריע להם ולהתנקם בהם. כמו כן, מנגד, התלוננו הנתבעים על העמדת טרמפולינה בדירת התובעים, באזור שמעל סלון דירתם, גרירת רהיטים וביצוע מטרדי רעש נוספים, כגון שימוש בשואב אבק בשעות לא מקובלות.
  6. אין מחלוקת כי תלונות הנתבעים במשטרה ובמצ”ח אודות ניהול עסק שלא כדין, נסגרו ללא העמדה לדין. גם אין מחלוקת כי הבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת, שהגישו התובעים נגד הנתבעים הסתיימה במתן צו האוסר על הנתבעים להטריד את התובעים או ליצור עמם קשר, צו אשר ניתן בהסכמת הנתבעים.
  7. המחלוקות בין הצדדים לא נמוגו גם לאחר מכן וכך נולדה התביעה דנא, אשר הוגשה על ידי התובעים בחודש אוקטובר 2014 ואשר במסגרתה, התובעים עותרים לחייב את הנתבעים בסעדים הבאים: צו למניעת הטרדה מאיימת; פיצוי בסך 50,000 ₪ בגין הנזק שנגרם לתובע עקב תלונות השווא של הנתבעים כנגדו במשטרה ובמצ”ח, וכן אצל רשויות המס, אשר מהוות לטענתם, עוולה מסוג נגישה ורשלנות; פיצוי נוסף בסך של 50,000 ₪ בגין הנזקים הנ”ל לפי חוק איסור לשון הרע, נוכח ההשפלה שנגרמה לתובע בשל הגשת התלונות; פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין מעשה ההטרדה ליחיד שביצעו הנתבעים כנגד התובעים; פיצוי נוסף בסך של 20,000 ₪ בגין הטרחה, טרדה ועוגמת הנפש שנגרמו לתובעים עקב מעשי ההטרדה של הנתבעים; פיצוי בסך של 10,000 ₪ בגין נזקי ממון שנגרמו לתובעים במהלך הניסיון להגיע להסדר לרבות אובדן זמן והכנסה; פיצוי בסך של 16,000 ₪ בגין הוצאות משפטיות שנאלצו התובעים לשאת בהן. כמו כן, עותרים התובעים לחייב הנתבעים ב-5,000 ₪ על כל הטרדה בעתיד.
  8. הנתבעים מנגד מכחישים מכל וכל את ההאשמות והטענות המוטחות כנגדם בתביעה. לטענתם, כל ההליך המשפטי נוצר עקב חוסר הרצון של התובעים להפסיק את השימוש המטריד בתריסים בשעות הבוקר המוקדמות. הנתבעים מודים בכך שהעמידו זרקורים אולם טוענים כי הדבר נעשה בלית ברירה, מודים כמובן בהגשת התלונות לגורמים השונים וטוענים באותה נשימה, כי התלונות הוגשו כדין, כי התובע ניהל עסק של צילום בביתו, וכי הדבר הטריד את מנוחתם. עוד טוענים הנתבעים כי עומדת להם הגנת תום הלב מפני הטענה אודות לשון הרע וכי התובעים הם אלה אשר מטרידים את מנוחתם בגרירת רהיטים, העמדת טרמפולינה מעל סלון ביתם, שימוש בשואב אבק בשעות לא מקובלות ושימוש בטלוויזיה בקולי קולות. הנתבעים מכחישים מכל וכל כי הנתבע ניסה לדרוס את התובע. הנתבעים טוענים כי התביעה הינה תביעת מנע, רגע לפני הגשת תביעה מצד הנתבעים כנגד התובעים על כל נזקיהם, תביעה אשר מוגשת בד בבד עם כתב ההגנה (אין מחלוקת כי הנתבעים אכן הגישו תביעה כזו, המתבררת בבית משפט זה בפני מותב אחר).
  9. במסגרת פרשת הראיות שמעתי את עדות התובעים, וכן את עדותו של מפקדו של התובע בזמנים הרלוונטיים לתביעה. כן שמעתי את עדות הנתבעים וכן את חקירתו הנגדית של המומחה מטעמם, מר עמוס יפה, אשר הגיש חוות דעת ביחס לרעש שנוצר עקב פתיחת התריסים בשעות הבוקר המוקדמות.דיוןצו בנושא הטרדה מאיימת
  10. הצו שביקשו התובעים למניעת הטרדה מאיימת, נראה שנזנח על ידם בסיכומיהם, שם לא חזרו על דרישתם לצו כאמור, והזכירו רק את הסעדים הכספיים (ראה עמ’ 5 למטה פסקה אחרונה לסיכומים).
  11. ממילא בסמוך להגשת התביעה הגישו התובעים הליך נפרד שעניינו ההטרדה המאיימת. הליך זה (ה”ט 23329-10-14), הסתיים במתן צו לטובת התובעים למשך 6 חודשים.
  12. משהעניין מוצה בהליך הנ”ל (שהוא אף ההליך הטבעי מבחינת סדרי הדין עבור בקשה למתן צו כאמור), אין עילה לפסוק בשנית בעניין זה במסגרת התביעה דנא, ולמען הסר ספק, כל עניין והתנהלות שבין הצדדים שארע לאחר הגשת התביעה ואשר מקים לכאורה עילה לבקשה נוספת בנושא צו למניעת הטרדה מאיימת, אינו חלק מכתבי הטענות שלפניי ואינו חלק מהעניינים שעלי להכריע בהם.
  13. באשר לצו המבוקש בסעיף 26 לתביעה, לקבוע מראש, שכל הטרדה עתידית תחייב את הנתבעים לשלם לתובעים פיצוי של 5,000 ₪, הרי שהתובעים, לבד מכך שזנחו גם עניין זה בסיכומיהם, לא הצביעו על מקור חוקי כלשהו המסמיך את בית המשפט לתת צו מראש כמבוקש.האם התלונות הוגשו כדין
  14. לאחר שנתתי דעתי לטענות הצדדים ולחומר הראיות, נחה דעתי שהתלונות שהגישו הנתבעים לרשויות מס הכנסה, למשטרה ולמשטרה הצבאית, לא הוגשו כדין.
  15. ההתרשמות הברורה מחומר הראיות הינה כי התלונות הוגשו כמעשי נקם של הנתבעים כנגד התובעים בשל המחלוקת שנוצרה בנושא הרעש שנובע מהתריסים.
  16. אין מחלוקת שכל הסכסוך נוצר עקב נושא התריסים. אין ראיה ממשית על כך שהתחביב של התובע או העיסוק שלו בצילום, הפריע לנתבעים או גרם להם למטרד כלשהו. כל שהובא בעניין זה, הינו עדותם הסתמית והכללית של הנתבעים, לפיה הוטרדו כביכול מהפלאשים ומהנחיות שנתן התובע למצולמים. עדויות אלה לא עומדות במשקל הראיות הנדרש, מה גם שאיני נותן כל אמון בהן.
  17. הנתבעת נתפסה בקלקלתה, עת נשמעה מאיימת כי לא תנוח עד אשר התובעים יאלצו לעזוב את הדירה (ראה התמלול של ההקלטה בעניין זה ס’ 10 תצהיר התובע ונספח ו’ לתצהירו). כל ההתנהלות של הנתבעים בפרשה, שעוד אתייחס אליה בהמשך, ואשר כללה העמדת פרוז’קטורים, טלפון סלולרי מצלצל בלילות והעמדת סל למשחקי כדור על הקיר החיצוני של חדר השינה של התובעים, מעידה כאלף עדים, על התנהלות נקמנית ולא נורמטיבית.
  18. במקום להגיש תביעה לבית המשפט בנושא הרעש של התריסים, לקחו הנתבעים את החוק לידיהם, הגישו תלונות שווא כנגד התובעים אצל כל רשות אפשרית כמעט ונקטו בפעולות יזומות משל עצמם, אשר אינן כדין, כפי שעוד יפורט.
  19. לעניין הטענה לניהול עסק, כל שהוכח לפניי הינו כי התובע עסק בצילום חברים ושכנים בתדירות של כ-28 סטים של צילומים במשך תקופה של 3-5 שנים, היינו, בממוצע, התובע צילם סט של צילומים מדי חודש וחצי. ראה עדותו של התובע בעמ’ 12 ש’ 25-27, אשר הייתה אמינה עלי ואשר כנגדה לא הוגשו ראיות אחרות בעלי משקל שמצביעות אחרת. זאת ועוד – הוכח מדברי התובע הנ”ל, כי 21 מתוך 28 הצילומים נעשו לחברים מהצבא, ללא תשלום כלשהו ול-7 הנותרים, גבה התובע סכום שנועד לכסות את הוצאות הדפסת האלבום בבית הדפוס.
  20. הנה כי כן, מכאן ועד לעבודה בעיסוק אחר בניגוד להוראות שחלות על אנשי קבע, המרחק עצום. לא בכדי לאחר חקירת מצ”ח לא הוגש כנגד התובע כתב אישום וגם אין ראייה לכך שננקטו נגדו צעדים אחרים כלשהם בתחום המשמעתי, אולם הנזק לשמו הטוב כבר נגרם וגם על כך עוד יפורט בהמשך.
  21. על רקע המידע שהיה מצוי אצל הנתבעים, לפיו התובע עוסק בצילום אנשים בעיקר שכנים וחברים, בתדירות הנזכרת לעיל, לא הייתה כל עילה להגשת תלונה על ידם למצ”ח (ובוודאי שלא למשטרה או למס הכנסה, ולכך עוד אתייחס). גם לא הוכח שהיה מידע אצל הנתבעים לפיו הצילום נעשה למטרת רווח, והרי היסוד העיקרי שמבדיל בין תחביב או עיסוק לבין “עסק”, הינו מרכיב הרווח.
  22. הנתבעים טוענים, כי גם אם לא היה רווח, מדובר בעסק, אולם אני דוחה טענה זו. כלום התובע אינו רשאי בשל היותו קצין בשירות קבע, לעסוק בצילום או בציור, או בכל עיסוק אחר? ואם העיסוק או התחביב כרוך במתן טובות הנאה לחברים ושכנים, כלום העיסוק הוא פסול? כלום מדובר בעסק? לדעתי התשובה היא שלא.
  23. ויודגש – כל שהוכח הינו צילום של חברים ושכנים. לא הוכח שהתובע פרסם את עצמו כנותן שירותי צילום לציבור הרחב או כי נתן שירותים לציבור הרחב ולא הוכח כי זכה ברווחים כלשהם. משתי העדויות שהובאו, הוכח כי שולם סכום של 600 ₪ במקום 1,000 ₪, שנדרש על ידי אחר, ובמקרה השני שולם 1,000 ₪, אולם לא הוכח כי סכומים אלה עולים על ההוצאות שהיו לתובע ואשר היו כרוכות בביצוע הצילומים ובהוצאת אלבום קשיח.
  24. יתרה מכך – גם אם היה מוכח בפני כי התובע הרוויח במספר מקרים בודדים כמה מאות שקלים, לא היה בכך כדי להוכיח, כי ניהל עסק בעודו משרת בצבא קבע, כך שגם לו מידע זה היה מצוי בפני הנתבעים, לא ניתן היה להצדיק את הגשת התלונה במצ”ח.
  25. הגשת התלונה במצ”ח, לא הוגשה, אפוא, בתום לב, נבעה כולה מנקמנות גרידא, לא הייתה מוצדקת מכל בחינה שהיא ועל כן מהווה התנהלות רשלנית מצד הנתבעים, אשר חבים חובת זהירות כלפי התובעים, שלא להעליל עליהם לשווא בעלילות אצל הרשויות. התנהלות הנתבעים בנסיבות מהווה גם עוולה של לשון הרע, וזאת מעצם הגשת התלונות והאשמת התובע בהפרת הוראות הצבא והדין בכלל, המציגות אותו כמפר חוק ובאופן שלילי.
  26. גם התלונות למשטרה ולרשויות המס הוגשו בחוסר תום לב מוחלט ושלא כדין. הגשת התלונה למשטרה מלכתחילה לא הייתה כדין. כלום ישנה עבירה פלילית בצילום אנשים בביתו של התובע?! נדמה שאין צורך להכביר מילים על כך. לא בכדי התלונה נגנזה והנתבעים הופנו לבית המשפט האזרחי, ככל שהצילום גורם להם למטרד.
  27. התלונה לרשויות המס הייתה בלתי מוצדקת בעליל, וזאת משלא הוכח בפני כי בעת הגשתה, היה בידי הנתבעים בסיס ראייתי סביר, לכך שהתובע מעלים מס הכנסה. בנסיבות שכאלה, כאשר אין למתלונן חשד סביר להעלמת מס, הגשת תלונה מהווה רשלנות ועוולה של לשון הרע.
  28. לנתבעים לא עומדת כל הגנה מפני הפרת חוק איסור לשון הרע, וזאת שעה שהתלונות הוגשו, כאמור, בחוסר תום לב. בשולי הדברים אציין כי הגשת התלונות לא יכולה להוות עוולה מסוג נגישה, שכן לפי הסיפא של סעיף 60 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) “לא תוגש תובענה נגד אדם על נגישה רק משום שמסר ידיעות לרשות מוסמכת שפתחה בהליכים” וראה בעניין זה גם את מה שנאמר בת.א. 3488/05 עמיחי נ’ דניאל –פורסם באתרים משפטיים לרבות הציטוטים שצוטטו שם מפסקי דין אחרים. מנגד, אי תחולת עוולת הנגישה על מצב של הגשת תלונה, לא מונעת שימוש בעוולת הרשלנות וגם בעניין זה ראה את פסק דין עמיחי הנ”ל והציטוטים שהובאו בו מפסיקה נוספת.הנזק ושיעורו בעטיין של תלונות השווא
  29. משהוכחה אחריותם של הנתבעים להגשת תלונות סרק, יש לאמוד עתה את הפיצוי ההולם שיפצה את התובע על נזקיו.
  30. לא הוכח לפני כי התובע לא זכה לקידום לדרגת אל”מ בשל הגשת תלונת הנתבעים. מפקדו אמנם רמז בעדותו, כי תלונה כאמור משפיעה על הקידום, גם אם נמצאת כבלתי מוצדקת, אולם לא די בכך כדי שאגיע למסקנה, כי התובע לא קודם עקב התלונה, בפרט שמעדותו של מפקדו עולה שהקידום לא היה מונח בכיסו של התובע, וכי השיקולים מגוונים.
  31. מנגד, הוכח לפני כי הגשת תלונת השווא גרמה לתובע השפלה רבה ופגעה בשמו הטוב. הוכח כי שוטרי מצ”ח “שלפו” את התובע ללא התראה מעבודתו לנגד עיני מפקדיו ופקודיו, והגיעו עמו לביתו לבצע חיפוש. מדובר ברגע קשה ובנזק עצום בהיבט של עגמת נפש ושל פגיעה בשם הטוב.
  32. הנזק מתבטא לא רק באותה סיטואציה שתיארתי לעיל, אלא נמשך גם בעת החיפוש בביתו של התובע, ולאחר מכן עת נאלץ התובע, על לא עוול בכפו, לתת הסברים ולהצטדק, כולל כל התקופה שעד למועד שבו הודע לתובע כי התלונה נגנזת וגם לאחר מכן האירוע מן הסתם נתן את אותותיו אצל התובע.
  33. הנזקים הנזכרים לעיל (עגמת נפש ופגיעה בשמו הטוב של התובע), נגרמו גם עקב הגשת התלונות למשטרה ולרשויות המס. לא מדובר בנזקים חופפים, אלא באירועים נפרדים ומצטברים.
  34. הגשת תלונה כנגד אדם במשטרה או אצל רשות כלשהי, אינה מעשה של מה בכך. בטרם מוגשת תלונה כאמור, על כל אדם לשקול את הדבר היטב. לא רק שאסור שהאצבע תהא קלה על ההדק בנסיבות שכאלה, אלא שהיפוכו של דבר הוא הנכון, יש לשקול צעדים כאמור אלף פעמים, בטרם מימושם, ולעשות כן אך ורק אם קיים חשד סביר לביצוע המעשים הנזכרים בתלונה ורק אם הליך הגשת התלונה הינו ענייני ובגדר ההליך הנכון והמוצדק לנקוט בנסיבות העניין.
  35. למרבה הצער, לא כך פעלו הנתבעים, אשר האובססיביות שלהם ביחסיהם מול התובעים, הביאו אותה לביצוע מעשים שלא יעשו.
  36. התובעים תבעו 100,000 ₪ במצטבר בגין הנזק שנגרם להם על ידי הגשת תלונות השווא, שהתבטא כאמור בעגמת נפש, בפגיעה בשמם הטוב ובפרט שמו הטוב של התובע ובפגיעה בסיכויי הקידום של התובע בצבא.
  37. אני אומד את הפיצוי עבור עגמת הנפש וכן עבור הפגיעה בשמם הטוב של התובעים ובפרט התובע, עקב הגשת שלושת תלונות השווא, על סכום כולל של 60,000 ₪. למען הסר ספק סכום זה מתייחס רק לנזקי עגמת הנפש ופגיעה בשם טוב ואינו כולל פיצוי בגין הטענה של פגיעה בסיכויי הקידום של התובע בצבא, טענה שלא הוכחה).
  38. בשולי הדברים ולמעלה מן הדרוש, אציין כי לבד מכך שהגשת התלונות לא הייתה כדין, מהסיבות שכבר מניתי לעיל, הרי שגם הסיבה, שבגינה ביקשו הנתבעים לנקום בתובעים על ידי הגשת התלונות, הרעש מהתריסים, לא הייתה מבוססת כלל ועיקר.
  39. אין לי צורך להכריע בשאלה האם הורדת התריסים כל בוקר הייתה כדין אם לאו, לצורך הכרעה בתביעה דנא, שכן גם אם נוצר מטרד עקב הורדת התריסים, ברי כי לא עמדה לנתבעים הזכות להגיש תלונות שווא לרשויות כנגד התובעים. התרופה הראויה הייתה הגשת תביעה לבית המשפט בגין מטרד. הפיצוי על הגשת תלונות השוואה היה אפוא עומד על כנו גם לו הייתי מגיע למסקנה כי הורדת התריסים היוותה מטרד לפי הדין.
  40. עם זאת, אני מוצא לנכון להתייחס לנושא הרעש של התריסים בבחינת למעלה מן הדרוש וזאת משנטענה הטענה והובאה ראיה לכאורה להוכחתה ולעניין זה אומר כך – מה שדווקא מקצין עוד יותר את הביקורת שיש להטיח כלפי הנתבעים על מעשיהם, הינה העובדה שלא רק שלא הוכח כי התריסים עשו רעש בלתי סביר או שאינו כדין, או כי השימוש בהם מפריע למנוחתו של האדם הסביר, אלא שהוכח כי הרעש של התריסים הנו מינורי לחלוטין, עד כדי כך שבקושי ניתן לשמוע את רעש הורדת התריסים מחדר השינה של הנתבעים.
  41. חוות הדעת מטעם הנתבעים, שלפיה הרעש מהתירסים הנו כביכול מעל התקן המותר, אין לקבלה וזאת משהוכח כי המומחה לא שהה בדירה בעת הורדת התריסים, הסתמך על יומן אירועים שהנתבעים ערכו, ועל כן אין ראיה אובייקטיבית לכך שהרעשים המכשיר המדידה קלט הוא של הורדת התריסים, איבד את כל התמונות שצילמו כביכול את המכשור בזמן פועלו, ולא היה במקום כדי לכייל את המכשור כנדרש, הכל כמפורט בסיכומי התובעים.
  42. מעבר לכך, בביקור במקום שערכתי בשעות הערב המאוחרות (שעה 21.00) ביום 6.10.16 ואשר נקבע במיוחד כדי שאתרשם מהרעש של התריסים, נכחתי בדירת התובעים בעת הורדת התריסים. אודה ולא אבוש, הרעש הוא מינורי לחלוטין, וזה אפילו כאשר נמצאים בבית התובעים וכפי שיפורט מיד, על אחת כמה וכמה כשנמצאים בחדר השינה של הנתבעים.
  43. לאחר מכן ירדתי לבית הנתבעים והתריסים הורדו פעם נוספת. הרעש היה חלש עוד יותר, עד כדי כך שבקושי הורגש. בעוד התריסים יורדים בקומה מעל, ובקושי נשמעים, הנתבעת, אשר גם היא מטבע הדברים בקושי שמעה דבר, טענה בפניי כי התריסים לא הורדו כביכול, אולם באותה עת נכחה באת כוחה בדירת התובעים, יחד עם התובעת, כדי לוודא שההדגמה תעשה כדבעי, כך שלא ייתכן שהתריסים לא הורדו (תזמון הורדת התריסים נעשה בתיאום טלפוני בין באת כוח הנתבעים, שהייתה כאמור בדירת התובעים עם התובעת ולבין התובע, שהיה באותה עת בדירת הנתבעים עמי ועם הנתבעים).
  44. אודה ולא אבוש, אפוא, הופתעתי עד מאוד, אם לא נדהמתי, מהעובדה שהנתבעים יזמו סכסוך כה חריף בשל רעש שכמעט אינו מורגש אולם אלה פני הדברים ואין לי אלא להסיק כי הנתבעת ניחנת ב”גולגולת דקה” בעניין זה וכל רעש הכי מינורי, שלא מפריע לאדם הסביר, לה הוא מפריע עד מאוד (ההתרשמות שלי הנה כי לנתבע הנושא היה פחות מהותי וכל הטיפול שלו בנושא, ההתלהמות והמעשים שלא יעשו, נועדו כדי למצוא מזור לאשתו, אשר לעניות דעתי פיתחה כלפי התובעים אובססיביות חמורה וכך בסופו של יום גם הנתבע עצמו).
  45. אני ער לכך שיתכן שרעשי הרקע בשעה 21.00 ככל הנראה חזקים מאלה שבשעה 5:00 לפנות בוקר. אני גם ער לכך שמדידת רעש לא יכולה להתבצע אך ורק על ידי שמיעת הרעש על ידי המותב הדן בתיק, אולם לא מדובר במדידת הפרשים של דציבלים בודדים. הרעש המורגש והנשמע בחדר השינה של הנתבעים, בעת הורדת התריסים בחדרי השינה של התובעים, הוא חלש ביותר ואפילו מינורי לחלוטין!
  46. אני גם ער לכך שבעוד אשר הורדת תריסים הינה פעולה שגרתית, לעיתים פעולה שגרתית המותרת בבית משותף יכולה להיחשב כמותרת בשעה מסוימת ואסורה בשעה אחרת, אולם לא כאשר הרעש שבוקע מאותה פעולה, גם אם בשעות המנוחה, הינו חלש ביותר ואפילו כמעט בלתי מורגש.
  47. לבסוף, אני חוזר על כך שכל הנ”ל הינו למעשה למעלה מן הדרוש, שכן גם לו הרעש היה מעבר למותר על פי דין, הגשת התלונות הבלתי מוצדקות על ידי הנתבעים, עדיין הייתה נחשבת להתנהלות שלא כדין ולדרך בלתי ראויה ובלתי חוקית להתמודד עם הבעיה, אשר הדרך להתמודד עמה היה כאמור על ידי הגשת תביעה לבית המשפט.תקיפה ומעשי הטרדה
  48. התובעים עותרים לפיצוי מצטבר של 40,000 ₪ בגין תקיפת הנתבע את התובע וכן בגין כל ההטרדות מצד הנתבעים.
  49. דא עקא, לא הוכח בפני במידה הנדרשת שהנתבע 2 תקף את התובע ולא הוכח במידה הנדרשת שניסה לדרוס אותו. בעניין זה הובאה כראיה אך ורק עדויות התובעים, המוכחשות על ידי הנתבעים ובנסיבות, אין להכריע בנושאים הנ”ל לטובת הנתבעים אך ורק על סמך עדותם האמורה שלא די בה כדי להקים את המשקל הראייתי הנדרש.
  50. מנגד, הוכח מעל לכל ספק, כי התובעים הוטרדו מהצבת הפרוז’קטורים. עצם הצבתם לא מוטל בספק. הנזק שנגרם הוכח בעדות התובעים שהינה אמינה עלי, וכן בתמונות במ/1, שמצלמות את הפרוז’קטור וממחישות את אלומת האור שממש נכנסה לחדרי השינה של התובעים. הצבת הפרוז’קטורים הייתה שלא כדין. מדובר במטרד ברור. הצבתם לא הייתה מוצדקת ונותרת שלא כדין, גם אם התובעים הוטרדו מרעש התריסים. התגובה החוקית הייתה הגשת תביעה לבית המשפט.
  51. דייר בבית משותף שמוטרד ממעשה של שכנו, לא רשאי להגיב בהטרדה נגדית. התנהלות שכזו אינה לגיטימית, שלא לדבר על כך שהמטרד שנגרם כביכול על ידי התובעים היה כתוצאה משימוש רגיל בדירתם ואילו הצבת פרוז’קטורים בחצר ביתם של הנתבעים, המכוונים לחדרי השינה של התובעים, אינה בבחינת שימוש רגיל כאמור.
  52. גם הצבת הטלפון הסלולרי, כדי להטריד את התובעים, הוכח מעל לכל ספק (ראה עדות התובעים שהנה אמינה עלי וכן התמונה במ/3) וגם מעשה זה הינו מעשה מטריד ולא חוקי באופן מובהק, מכל הנימוקים שכבר הוזכרו קודם לכן.
  53. הוא הדין ביחס לתליית הסל מתחת לחלון חדר השינה של התובעים. הסל נתלה על הקיר החיצוני של הבניין, שמהווה רכוש משותף. השימוש בקיר זה ובפרט בחלק שנמצא בדיוק מתחת לחלון חדר השינה של התובעים, לצורך משחקי כדור סל, אינו בגדר שימוש סביר ברכוש המשותף.
  54. הנתבעת העידה כי ילדיהם הפסיקו לשחק כדור סל, לאחר ששכנה מבניין סמוך התלוננה על הרעש שהדבר גורם. קל לשער, אפוא, איזה מטרד נגרם לתובעים, שדירתם ממוקמת מעל דירת הנתבעים כשהסל הוצמד לצדו החיצוני של קיר חדר השינה שלהם.
  55. יש להתייחס בחומרה רבה למעשי ההטרדה הבלתי חוקיים שנקטו הנתבעים. נהוג לומר כי “ביתו של אדם הוא מבצרו”. הטרדת שכן במקום מגוריו על ידי שכן אחר, חמורה במיוחד נוכח העובדה שהשכן המוטרד לא יכול להימלט מהמטרד. הטרדה מסוג זה מהווה ניצול חמור של עובדה זו והופכת את המוטרד לחסר אונים למעשה.
  56. אשר על כן, אני אומד את הפיצוי הראוי לתובעים על מסכת ההפרעות וההטרדות המכוונות שנגרמו להם על ידי הנתבעים בסכום של 30,000 ₪.
  57. כאן המקום לציין כי לא הוכח דבר ממעשי ההטרדה הנגדיים שלהם טענו הנתבעים כגון גרירת רהיטים וכדומה.נזקי ממון בניסיון להגיע להסדר
  58. התובעים עותרים ל-16,000 ₪ בגין נזקי ממון במהלך הניסיון להגיע להסדר עם הנתבעים לפני הגשת התביעה.
  59. בעניין זה הוכחו שני סכומים בלבד, האחד בסך של 250 ₪ לצורך תיקון התריסים בבית התובעים כדי שירעישו פחות והשני, בסך של 1,888 ₪ עבור רכישת והתקנת וילונות.
  60. משלא מצאתי שנגרם רעש ממשי מהתריסים, זכאים התובעים להחזר בגין התיקון המיותר של התריס ובגין רכישת וילון שלא לצורך.
  61. בהתאם לכך, אני פוסק לתובעים בראש נזק זה 2,138 ₪.הוצאות משפטיות לפני הגשת התביעה
  62. לעניין הוצאות משפטיות כמפורט בס’ 25 לתביעה, לא הוכח דבר.
  63. לעניין הוצאות עבור הליך ההטרדה המאיימת, התובעים לא זכאים להוצאות בהליך הנוכחי עבור ההליך הנ”ל, שבמסגרתו היו צריכים התובעים לבקש הוצאות.סוף דבר
  64. אשר על כן, הנתבעים ישלמו לתובעים סכום כולל של 92,138 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.
  65. כמו כן, ישלמו הנתבעים בנסיבות לתובעים חלק יחסי מאגרות המשפט בשיעור 60% מהם בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין ממועד תשלומם לגזברות על ידי התובעים ועד לתשלום בפועל.
  66. בנוסף, בהתחשב בכך שמרבית טענות התובעים התקבלו, בהתחשב בתוצאה הכספית וכן בחשיבות ההליך לתובעים וכן בהתחשב בהיקף החומר שהוגש לתיק וכמות הליכי הביניים (שאגב היו בהיקף ממוצע לתיק מהסוג הנדון), ישלמו הנתבעים לתובעים, שכר טרחת עו”ד ריאלי וסביר בסכום של 25,000 ₪. כל הסכומים ישולמו תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לנתבעים.
  67. המזכירות תדוור את פסק הדין לצדדים.ניתן היום, ז’ כסלו תשע”ז, 07 דצמבר 2016, בלשכתי.
עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן לרבות ניתוק ילדים מהורים, הוצאת ילדים לפנימיות, אומנה ומרכזי חירום, על פי החלטות בתי המשפט. לורי שם טוב אמא ל- 2 ילדים אשר הוצאו מחזקתה ע"י רשויות הרווחה בשנת 2009 באופן ברוטלי ובאמצעות שוטרים אשר נשלחו לקחת את ילדיה ממשמורתה ולהעבירם למרכז חירום. מאז לקיחת ילדיה של לורי שם טוב מחזקתה, החלה לשמש שופר להורים, אימהות ואבות אשר הגיעו עד סף אבדון, ואשר לולא הסיקור המקצועי והמסור, ולולא פרסום הטרגדיות שמערכת המשפט והרווחה גרמה להן, הם היו עוזבים את העולם הזה. לורי שם טוב זוקפת לזכותה מאות מקרים של התערבויות מוצלחות אשר הסתיימו בהשבת הילדים לחיק הוריהם.
Back To Top
%d בלוגרים אהבו את זה: