הפרקליט אורי קורב חשף: משה לדור ונאוה בן אור תפרו תיק רצח לבחור בן 19 אליעזר בנגייב. חודשים לאחר ההרשעה מצאו את הרוצח האמיתי ע”פ 4515/95 אליעזר בנגייב נ’ מדינת ישראל

כך ניתן היה למנוע מאסר עולם לחף מפשע. כתבה של טובה צימוקי

למה הפרקליטות תפרה תיק הטרדה מינית על אורי קורב? הוא סיפר לעיתונאית טובה צימוקי, שמשה לדור בהיותו פרקליט מחוז תפר תיק רצח לבחור בן 19 שהורשע, אבל אחרי חודשיים נמצא הרוצח האמיתי. לפני שהוגש כתב האישום הביאו את המקרה למשה לדור, ואמרו לו שיש ספקות. לדור אמר שאין ספקות ונתן הוראה להגיש כתב אישום. השופטים כמצופה, הרשיעו וגזרו מאסר עולם. הם הרי סומכים על ההנחה המטופשת שהפרקליטות לא מגישה כתבי אישום סתם. בנגייב זוכה ב- 1999. ע”פ  4515/95 אליעזר בנגייב נ. מדינת ישראל.

מי שייצגה את המדינה הייתה הפרקליטה נאוה בן אור, כיום שופטת בירושלים. גם כאשר התברר שאדם אחר הודה ברצח, היא סירבה לשחרר את בנגייב ממעצר, עד לסיום ההליכים בתיק האחר.

מדובר ברצח של שלום כהן ז”ל, קבצן מבוגר שהיה מקבץ נדבות במרכז ירושלים ב 19/1/1994. בנגייב תבע את מדינת ישראל באמצעות עו”ד יאיר גולן. השופטים במחוזי (משה גל צבי סגל ושידלובסקי-אור) פסקו לו הוצאות על הצד הנמוך: 128,000 ש”ח. בערעור לעליון, העלו את הפיצויים ל 300,000 ₪, כאשר 28,000 ₪ מתוך הסכום האמור נפסקו כהוצאות הגנה ו- 272,000 ₪ נפסקו כפיצויים למערער. על המשיבה (המדינה) היה להוסיף ולשלם למערער 172,000 ₪ מעבר לסכום ששולם על ידה. ע”פ 8091/02  אלה 300,000 ש”ח מיותרים לגמרי שהמדינה שילמה לבנגייב בגלל הלהט של משה לדור להרשיע חף מפשע, או את הראשון שנתקל בדרכה של המשטרה.

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט לערעורים פליליים

ע”פ 4515/95

בפני:                                               כבוד הנשיא א’ ברק

כבוד השופט א’ מצא

כבוד השופט י’ טירקל

המערער:                                          אליעזר בנגייב

נגד

המשיבה:                                          מדינת ישראל

ערעור על פסק דין בית המשפט המחוזי

בירושלים 1.6.95 בת.פ. 47/94 שניתן

על-ידי כבוד השופטים: א’ פרוקצ’יה,

מ’ שידלובסקי-אור וע’ קמא

תאריך הישיבה:                                  כ”ה בסיון תשנ”ט (9.6.99)

בשם המערער:                                   עו”ד יאיר גולן

בשם המשיב:                                     עו”ד נאוה בן-אור

פ ס ק  –  ד י ן

באת-כוח המדינה הצהירה בפנינו, כי הנימוקים שעל יסודם פסק בית המשפט העליון בע”פ 6790/97 לזכות מאשמה את אבטנדיל גיאורגדזה (עדי) מובילים למסקנה כי יש לזכות מאשמה גם את המערער. עמדה זו, לה מסכים הסניגור, מקובלת גם עלינו.

אשר על כן אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי ומזכים את המערער מן האשמה.

ניתנה היום, כה’ בסיון תשנ”ט (9.6.99).

ה נ ש י א                     ש ו פ ט                        ש ו פ ט

העתק מתאים למקור

שמריהו כהן – מזכיר ראשי

95045150.F05

נבו הוצאה לאור

בתי המשפט

בש”א 4630/99

(פ 000047/94)

בית המשפט המחוזי בירושלים

07/08/02
       אליעזר (לזר) בנגייב בעניין:

המבקש (הנאשם)

       – נ ג ד –

       מדינת ישראל

המשיבה (המאשימה)

בשם המבקש:                            עו”ד יאיר גולן

בשם המשיבה:                           עו”ד אלי אברבנאל

ה ח ל ט ה

השופטת מ’ שידלובסקי-אור:

עניינה של הבקשה היא פסיקת הוצאות ופיצויים בשל מעצר או מאסר, על-פי סעיף 80 לחוק העונשין, תשל”ז-1977.

העובדות הקשורות לעניין מורכבות קמעא, ומן הראוי לפרטן.

  1. בליל 19.1.94 נרצח בירושלים הקבצן שלום כהן (להלן – “המנוח”), במהלך שוד אשר בוצע בביתו. לאחר הרצח הגיע למשטרה מידע, לפיו המבקש, אליעזר בנגייב (להלן – “לזר” או “המבקש”), וחברו אבטנדיל גיאורגזדה (להלן – “עדי”), הודו בפני חברותיהן כי ביצעו את הרצח. לזר גר יחד עם אחרים בדירה סמוכה לדירת המנוח. עדי, חברו של לזר, נהג לבקר באותה דירה. חברתו של עדי סיפרה בחקירתה במשטרה, כי לזר ועדי הודו בפניה שהם ביצעו את הרצח, ועדי אף הוקלט כשהוא מתוודה באזני חברתו כי ביצע את הרצח. המבקש נעצר ביום 8.2.94 והועמד לדין באשמת רצח המנוח. על סמך חומר הראיות שהיה קיים בתיק, הסכים המבקש למעצרו עד תום ההליכים.
  1. בכתב אישום נפרד (ת”פ 40/94) הועמד גם עדי לדין בגין רצח המנוח. הן לזר והן עדי הורשעו ברצח. לזר נדון למאסר עולם ועדי, בשל היותו קטין, נדון ל-15 שנות מאסר.
  1. קיימות מספר עובדות הקשורות לחקירתו, ולאחר מכן להרשעתו של לזר.

לאחר שלזר נעצר, נעצרה אף חברתו וסיפרה בחקירתה במשטרה כי לזר סיפר לה על מצבו הכלכלי הדחוק ועל כוונתו לפרוץ לדירת מגורים בצוותא עם עדי. עוד סיפרה, כי מספר ימים לאחר שנמצאה גופת המנוח, סיפר לה המבקש כי הוא ועדי הם שביצעו את הרצח. כאשר נחקר במשטרה, תחילה הכחיש קשר לרצח והסביר כי דבריו ודברי עדי נאמרו לחברותיהן בכוונה להתרברב בפניהן כאילו הם שרצחו את המנוח, למרות שלא עשו כן. לאחר כשישה ימי חקירה הודה המבקש בביצוע הרצח בצוותא עם עדי. מאוחר יותר הודה גם עדי בביצוע הרצח בצוותא עם המבקש, כאשר הודאתו כללה פרטים מוכמנים שהיו ידועים רק למי שהיה בזירת האירוע. אכן, בהודעות עדי והמבקש נמצאו גם עובדות או פרטים שלא עלו בקנה אחד עם הממצאים בזירת הרצח.

בהודעתו במשטרה סיפר לזר, כי הוא ועדי נכנסו לדירת המנוח מצויידים בפטיש, בכוונה לגנוב כסף, שעדי העריך שנמצא בדירה. כעבור דקות מספר הגיע המנוח לדירה כשהוא מפתיע את השניים והם היכו אותו. על-פי האמור בהודעת לזר, הוא הסתלק מבלי לקחת דבר מן הדירה, וקבע לפגוש את עדי באותו ערב. על מות המנוח נודע לו רק כעבור מספר ימים, וכאשר הדבר נודע לו – הביע צער באזני חברתו על ש”הרגנו בן אדם”. לזר סרב להתלוות לחוקריו לעריכת שחזור, בטענה כי אינו יכול לשוב לזירת הרצח. הוא גם לא ידע להסביר כיצד פתח עדי את דלת ביתו של המנוח, ולא ידע אם עדי לקח דבר-מה מהדירה.

בעדותו בבית המשפט חזר בו המבקש מהודאתו, ואמר כי מעולם לא ראה את המנוח, וכי עדי אמר לו שסיפר לחברתו כאילו שניהם רצחו את המנוח, ואז גם הוא סיפר זאת לחברתו, “כדי שעדי לא יצא שקרן”, בתור בדיחה. לזר טען, כי הודעתו נגבתה ממנו תוך שימוש באלימות, לחץ פסיכולוגי, ביזוי והשפלה מצד חוקריו, עד שהתמוטט לאחר שעות ארוכות של חקירה רצופה, עובדה שפגעה יכולתו למסור הודאה מרצונו הטוב והחופשי.

הודייתו של המבקש, שניתנה בפני חוקריו, צולמה והוקלטה. לאחר שעדי צפה בקלטת הוידיאו של הודיית לזר, אף הוא הודה בביצוע הרצח ביחד עם לזר. הודייתו של עדי כללה פרטים מוכמנים, ולצידם פרטים אחרים, אשר סתרו את הממצאים בזירה. משפטו של עדי התקיים לפני משפטו של לזר, ולאחר שנגזר עונשו – העיד עדי במשפטו של לזר.

בסיכומיו בבית המשפט המחוזי, סקר בא-כוח המשיבה את כל חומר הראיות, ובסופו של דבר נותרה שאלת הרשעת המבקש לשיקול דעת בית המשפט, זאת לאור מצב הראיות בתיק. הכרעת הדין שניתנה בעניינו של המבקש לא התעלמה מכל הסוגיות שהועלו במשפט, ותוצאתה הייתה, כאמור, שהמבקש הורשע ברצח המנוח.

  1. טרם שמיעת ערעורו של המבקש בבית המשפט העליון הגיע למשטרת ישראל מידע, אשר קשר שלושה אנשים אחרים לתכנון וביצוע מעשה השוד והרצח. בעקבות מידע זה נחתם הסכם “עד מדינה” עם אחד המעורבים בשם אלק טונקונגוב (להלן- “אלק”), אשר הודה במעורבותו בביצוע השוד יחד עם שניים אחרים: גנאדי בולשונוב (להלן – “גנאדי”) ורפי דוידוב (להלן – “רפי”). על-פי עדותו של אלק, התכנון והיוזמה של השוד היו של עדי, אשר ביקר בדירה בה גר המבקש שהיתה בשכנות למנוח, והוא אשר הרג את המנוח ונטל את הכסף.

אין חולק, כי שמו של המבקש לא נקשר על-ידי מי מהמעורבים לביצוע עבירת שוד, או הריגה, או רצח המנוח.

לאור ההתפתחויות שחלו כמפורט לעיל, הוגשה ביוזמת המשיבה הודעה לבית המשפט העליון, בה נאמר כי בידי המשיבה מצוי חומר ראיות חדש השופך אור על הפרשה, ולכן נתבקש בית המשפט לבטל את פסק הדין שהרשיע את המבקש ולשחררו לאלתר ממאסרו. בית המשפט העליון ביקש לקבל פרטים נוספים ולערוך בדיקה יסודית של העניין, והורה על שחרור המבקש ממאסרו.

  1. פסק הדין המרשיע שניתן בעניינו של עדי – בוטל ביוזמת המשיבה, וערעורו של המבקש לבית המשפט העליון נותר תלוי ועומד עד למתן הכרעת-דין בכתב אישום חדש שהוגש נגד עדי, גנאדי ורפי לבית המשפט המחוזי בירושלים, בגין עבירות רצח ושוד בנסיבות מחמירות. במסגרת הסדר טיעון הורשעו גנאדי ורפי, על-פי הודאתם, בעבירת שוד בנסיבות מחמירות. עדי ניהל הוכחות, ולבסוף הורשע בעבירה של שוד בנסיבות מחמירות ובעבירת הריגה, ודינו נגזר ל-12 שנות מאסר.

בע”פ 6790/97 ביטל בית המשפט העליון את הרשעתו של עדי, תוך שקבע כלהלן:

“אכן הוכח שקיימת מעורבות של עדי באירוע נשוא הערעור, אך אין אנו יכולים לקבוע מהי רמת מעורבות זו ואת מקומה בעלילת הפשע. אין אנו רשאים לקיים הרשעתו של נאשם אלא על יסוד כללי הראיות, המחייבים קיומה של תשתית לאישום קונקרטי; בהעדרה של תשתית זו, לא היה מקום להרשיע את עדי ויש לקבל את ערעורו על ההרשעה”.

עדי זוכה אפוא מחמת הספק.

  1. לאחר מתן פסק הדין בערעורו של עדי הודיעה המשיבה לבית המשפט העליון, כי היא מבקשת לזכות גם את המבקש מחמת הספק. המבקש התנגד לזיכויו מחמת הספק. בסופו של דבר, בהסכמת הצדדים, ניתן פסק-דינו של בית המשפט העליון בערעורו של המבקש, כלהלן:

“באת-כוח המדינה הצהירה בפנינו כי הנימוקים שעל יסודם פסק בית המשפט העליון בע”פ 6790/97 לזכות מאשמה את אבטנדיל גיאורגדזה (עדי) מובילים למסקנה כי יש לזכות מאשמה גם את המערער. עמדה זו, לה מסכים הסניגור, מקובלת גם עלינו.

אשר-על-כן, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק-דינו של בית המשפט המחוזי, ומזכים את המערער מן האשמה”.

  1. לטענת המבקש, גם אם עמדת המשיבה בעת הסיכומים בבית המשפט המחוזי הייתה שלא להסתיר את הלבטים, תוך פרישת כל חומר הראיות, הרי השתלשלות העניינים מוכיחה, כי היה על המשיבה למשוך את כתב האישום מבית המשפט ולא לגלגל לפתחו של בית המשפט את החובה להכריע.

עוד מבקש בא-כוח המבקש להתייחס לקונסטרוקציה מיוחדת אותה שטח בא-כוח המשיבה בפני בית המשפט המחוזי, אשר דן בעניינו של המבקש. קונסטרוקציה זו – עיקרה התבססות על הודיית עדי, כציר מרכזי, לצורך הרשעה, והתייחסות להודיית המבקש כ”דבר לחיזוק” בלבד. בא-כוח המשיבה היה ער לכך, כי הודעתו של המבקש, כשלעצמה, לא הייתה יכולה לשמש בסיס להרשעה בתיק.

בא-כוח המבקש אף טוען, כי בדיעבד הסתבר שאכן הודעתו של המבקש ניתנה מתוך תמימות, פחד ולחץ, ומן הראוי כי מי שגרם למבקש למסור הודעה שכזו וליצור בסיס מעוות להרשעתו בדין – יחוייב לפצותו.

המבקש שהה במאסר ובמעצר תקופה של 983 ימים.

בא-כוח המבקש עתר אף להחזר הוצאות שכר טרחת עורך-דין, על-פי התוספת לתקנות סדר הדין (פיצויים בשל מעצר או מאסר), כאשר סכום ההוצאות מוגדל ב-50%, על-פי תקנה 9ב לתקנות הנ”ל.

  1. המשיבה מתנגדת לפסיקת הוצאות ופיצויים. נימוקי ההתנגדות הם, כי בסופו של דבר לא זוכה המבקש זיכוי מוחלט, ולא ניתן לקבוע כי מעורבותו באירוע נשללה. כדברי בא-כוח המשיבה:

“ההפך הוא הנכון, ישנם סימנים רבים לכך כי המבקש ועדי קשורים לאירוע ברמה שלא התבררה עד תום”.

עוד טוען בא-כוח המשיבה, כי המבקש תרם תרומה ממשית להתרחשות העניינים. הוא הודה בעבירת רצח בפני חברתו ובפני חברתו של עדי, טרם מעצרו – כאשר כלל לא נחקר, ובוודאי שלא יכול היה לטעון להפעלת אמצעי פסול כלשהו.

בא-כוח המשיבה אף טוען, כי יש להשוות מקרה זה לב”ש 2497/93 בן עזרא נ’ מדינת ישראל, בו נקבע, כי כאשר ביום הגשת כתב אישום היו ראיות בידי המשטרה, שעל יסודן יכול היה בית-משפט להגיע לכלל הרשעה; או-אז ההתפתחויות הנוספות, אשר אירעו לאחר מתן הכרעת הדין, אינן משנות את העובדה,שכאשר הוגש כתב האישום – לא היו ידועות התפתחויות אלו, ומכאן שלא היה מקום לחייב את המדינה בהוצאות.

טענה נוספת שהיתה בפי בא-כוח המשיבה הנה, כי –

“חלקם של המבקש ועדי בפרשה זו לא התברר עד תום. השניים התגוררו בשכנות לדירת המנוח. לא מן הנמנע כי חלקם באירוע היה במסירת מידע לאלק גנאדי ורפי על המנוח ורכושו, או בצפייה באקראי או שלא באקראי – בזירה במהלך האירוע או לאחריו”

(סעיף 18).

כראיה למעורבות זו מביא בא-כוח המשיבה את תוכן הודעתו של המבקש במחלקה לחקירת שוטרים. שם, בת/5, הוא אמר את הדברים הבאים:

” … אני לא רצחתי אבל אני יודע מי רצח (בשלב זה סירב להמשיך לספר וביקש ממני לא לרשום”.

עוד מביא בא-כוח המשיבה ציטוט מהאזנת סתר שבין המבקש למדובב משטרתי, ממנה ניתן להסיק ידיעה וקירבה לביצוע המעשה.

  1. סעיף 80 לחוק העונשין, תשל”ז-1977, קובע כלהלן:

“משפט שנפתח שלא דרך קובלנה וראה בית-המשפט שלא היה יסוד להאשמה, או שראה נסיבות אחרות המצדיקות זאת, רשאי הוא לצוות כי אוצר המדינה ישלם לנאשם הוצאות הגנתו ופיצוי על מעצרו או מאסרו בשל האשמה שממנה זוכה, או בשל אישום שבוטל לפי סעיף 94(ב) לחוק סדר הדין הפלילי (נוסח משולב), התשמ”ב-1982, בסכום שייראה לבית המשפט”.

סעיף זה מאזן בין זכות נאשם שזוכה, לפיצוי על שלילת חירותו ולהשבת הוצאות בגינו מחד-גיסא, לבין אינטרס הציבור למנוע פגיעה בהעמדת עבריינים לדין, כאשר חיוב המדינה בפיצוי והוצאות עשוי לרפות את ידי הגורמים המופקדים על העמדת עבריינים לדין מאידך-גיסא (ע”פ 1767/94 יוסף ואח’ נ’ מדינת ישראל (להלן – פס”ד יוסף). אפשרות פסיקת הוצאות ופיצוי לכל נאשם שיצא זכאי בדינו, נדונה ונשקלה בבית המשפט העליון (ע”פ 7826/96 רייש נ’ מדינת ישראל, פ”ד נא(1) 481, 490; רע”פ 960/99 מקמילן נ’ מדינת ישראל, פ”ד נג(4) 294 (להלן – פס”ד מקמילן); ע”פ 52/89 מדינת ישראל נ’ סבאח, פ”ד מד(1) 653 (להלן – עניין סבאח).

העילה מכוחה מבקש בא-כוח המבקש לפסוק פיצוי ושיפוי למבקש מבוססת על החלופה השניה שבסעיף 80, דהיינו, האם ראה בית המשפט “נסיבות אחרות” המצדיקות את פיצוי הנאשם. עילה זו של “נסיבות אחרות” נותחה בהרחבה בפסק הדין שניתן לאחרונה בע”פ 4466/98 דבש נ’ מדינת ישראל, פ”ד נו(3) 73 (להלן – הלכת דבש). אכן, לגבי עילה זו קובע כב’ השופט מ’ חשין, כי –

“… היא ללא גבולות וסייגים. אין לה לא גוף ולא דמות הגוף ושואבת היא כוח ואון במישרין ממעין הצדק. הצדק הוא האמור להורות לבית המשפט הדרך, כמובן תוך הבנה שזיכויו של נאשם באשר הוא אין די בו כדי לזכות בפיצוי. מושג מפתח בענייננו הוא מושג העוול …”

(עמ’ 91 לפסק הדין).

כב’ השופט מ’ חשין, בסקרו את הפסיקה, מביא דוגמאות לפסיקת פיצויים בעילה השניה, כגון פעילות בלתי תקינה של רשויות החקירה והתביעה, עלילת שווא או החלטה אשר מקורה בזדון.

גם נסיבותיו האישיות של הנאשם מובאות בחשבון: אם נפל קרבן לעלילת שווא; התא המשפחתי שלו נפגע; אם נגרם לו נזק כלכלי, או אם נפגעה בריאותו.

בפס”ד מקמילן הנ”ל אף הובעה הדעה, כי מקום בו מזוכה הנאשם זיכוי מוחלט – יש מקום לשפותו.

מנגד לכך, הובעו אף דעות אחרות, לפיהן כי מקום שהתנהגות הנאשם הביאה להעלאת חשדות נגדו, לא יהיה זה מוצדק לחייב את המדינה בפיצוי ובשיפוי (ע”פ 292/78 גבאי נ’ מדינת ישראל, פ”ד לג(1) 36; עניין סבאח הנ”ל).

הדוגמאות המובאות בכל פסקי הדין, אשר דנו בשאלת פסיקת הוצאות ושיפוי לנאשם שזוכה, אינן מהוות רשימה סגורה, ופיצוי הנאשם נתון לשיקול דעת בית המשפט, המביא בחשבון את כל הנסיבות, לרבות אלו הקשורות לנאשם עצמו.

  1. אין בכוונתי להתייחס לצורת ניהול המשפט על-ידי בא-כוח המאשימה. בא-כוח המאשימה עשה מלאכתו והניח בפני בית המשפט את מכלול הראיות והבעייתיות שהייתה קיימת. בסופו של יום, בהכרעת-דין מפורשת ומנומקת, מצא בית המשפט את המבקש אשם בדין. ברבות הימים נמצאו אחרים,אשר נקשרו למעשה,העבירה ובעקבות כך, כמפורט לעיל, זוכה המבקש.
  1. הצדדים חלוקים בשאלה, האם זוכה המבקש זיכוי מוחלט או שמא זוכה אך מחמת הספק.

אין חולק, כי הצדדים הגיעו להסכמה על נוסחת זיכוי שצוטטה לעיל, הסכמה אשר אין בה הכרעה לכאן או לכאן. בית המשפט העליון אימץ את הסכמת הצדדים בלא שקבע האם המדובר בזיכוי מחמת הספק או שמא בזיכוי מוחלט.

דעתי הנה, כי אין המדובר בזיכוי מחמת הספק.

עצם זיכויו של המבקש מהווה מעשה בית-דין, ומכאן, שאין להחמיר עמו ולהניח לרעתו כי זיכויו נעשה מחמת הספק, מקום שערכאת הערעור לא עשתה כן. זיכוי אשר אינו מסוייג בפסק-דין של בית-משפט, מהווה זיכוי מוחלט לכל דבר ועניין.

אין גם לראות את המבקש כמעורב בצורה זו או אחרת בכל מהלך העניינים שהיה קשור לרציחתו של המנוח, כפי שטוען בא-כוח המשיבה. לא הובאה בפנינו כל ראיה כזו. לכאורה, חלקו של המבקש בפרשה לא היה דומה לחלקו של עדי, שכן לא הוגש נגד המבקש כתב אישום נוסף, בעוד שנגד עדי הוגש כתב אישום בגין מעורבותו בעבירות שוד והריגה של המנוח.

  1. נראה לי, כי בעניינו של המבקש הטעם המכריע הקיים לפסוק לזכותו פיצוי (אם כי לא מלא, כפי שיובהר להלן), הוא משך הזמן שהיה נתון במעצר ובמאסר, כאשר מדובר על תקופה של כ-32 חודשים. תקופה זו, כשלעצמה, מהווה נסיבה חריגה, ויש ליתן לה משקל משמעותי במכלול השיקולים.

הדעת נותנת, כי אדם זכאי, אשר הורשע וחירותו נשללה ממנו לתקופה כה ארוכה – גם אם כדין ובלא זדון או התרשלות מצד המאשימה – יזכה לקבלת פיצוי בשל שלילת חירות זו, ובגין הסבל הפיזי והנפשי שהיו מנת חלקו. בנסיבות אלה, פסיקת פיצוי, כמוה כהכרת החברה בסבלו של אדם זכאי שנכלא, ובערך חירות האדם בכלל (פס”ד מקמילן, סעיף 12 לפסק דינה של כב’ השופטת דורנר). אי-מתן פיצוי כלשהו, לאחר ישיבה כה ממושכת בין כתלי הכלא, כמוה כהתעלמות מן הפגיעה שנפגע האדם והתנכרות לסבלו. התעלמות שכזו אינה ראויה להיכלל בקרב חברה דמוקרטית, הרואה בכבוד האדם וחירותו ערכי יסוד שלה.

לפגיעה במבקש מצטרפים גם המצוקה הכלכלית הבסיסית של המבקש, היותו עולה חדש, יתום מאב ודל אמצעים; מצוקה, אשר הוחרפה בעת שהייתו במעצר ובמאסר, בשל הוצאות ההגנה אותן נאלץ להוציא, ובשל העובדה כי בפרק זמן זה לא היה יכול להשתכר למחייתו או למצוא לעצמו מסגרת תעסוקה או לימודים לעתיד. בנקודה זו ראוי לחזור ולצטט את עמדת כב’ השופט י’ טירקל, בפס”ד יוסף הנ”ל, לפיה:

” … לפי סעיף 80 לחוק העונשין תשל”ז-1977, יש מקום לשקול גם קריטריונים ושיקולים שיסודם במידת החסד והרחמים ולא רק כאלה שיסודם במידת הדין. כוונתי לנסיבות אישיות יוצאות דופן של הנאשם, שהתהוו עקב המעצר או המאסר; כגון, התפרקות התא המשפחתי, התמוטטות כלכלית, פגיעה חמורה בבריאות וכיוצא באלה”.

נראה לי, כי נסיבותיו האישיות של המבקש עונות על תנאים אלה.

לכל המכלול האמור ניתן גם להוסיף את חומרת העבירה בה הורשע המבקש. הכתם החברתי-מוסרי הכרוך בהרשעה בעבירה של רצח הנו עצום, וכמוהו כבד אף הסבל הנפשי של אדם, אשר הורשע בעבירה זו מבלי שביצע אותה. חומרת העבירה וחומרת העונש שהוטל בגינה, מהוות שיקולים שאין להתעלם מהם.

נימוק נוסף הפועל לטובת המבקש הוא בעצם העובדה שהרשעתו התבססה, בין השאר, על הודאה, שכיום לא ניתן עוד לחלוק שאינה נכונה. בית המשפט הסתמך על אותה הודאה, לאור מכלול הנימוקים אותם מנה בהכרעת הדין. קשה לומר מה הניע את המבקש להודות במעשה שלא ביצע, ויתכן שהלחץ הפנימי שבו היה נתון, בשל היותו עולה חדש וחששו מהמשטרה, הם שהביאוהו לכך. מכל מקום, סבורני כי מן הראוי, שבשל העובדה שאדם יכול היה למסור הודאה כזו, אשר יצרה בסיס בלתי ראוי להרשעתו, מהווה נסיבה המצדיקה הענקת פיצוי.

  1. לא ניתן להתעלם מהטעמים שהועלו כנגד פסיקת פיצוי למבקש, אף אם הם בעלי משקל. נסיבה כבדת-משקל כנגד פסיקת הוצאות ופיצוי למבקש הנה התרומה הרבה שיש למבקש בעצם פתיחת החקירה נגדו, בכך ש”התוודה”, שלא לומר התרברב, באזני חברתו בעניין הרצח. אומנם, יש להניח כי מדובר בווידוי שנעשה במסגרת אינטימית, מתוך הנחה כי סיפור הרצח לא יופץ ברבים, ובוודאי שלא יגיע לידיעת הרשויות, אולם למרות זאת, ראשיתו של הליך האשמת המבקש, גם אם לא המשכו וסופו, מקורו באשמתו, ויש להתייחס אליו כאל “אשם תורם” מצידו להרשעתו.

בהנחיות ועדת הלורד WIDGERY באנגליה (592 [1973] 2 all er), הנזכרות בע”פ 292/78 גבאי נ’ מדינת ישראל (פ”ד לג(1) 36), ובע”פ 52/89 הנ”ל, לפיהן זכאי נאשם שזוכה להוצאות הגנתו, מוזכרת התנהגות הנאשם, כנסיבה העשויה להניע את בית המשפט שלא לפסוק לו פיצויים:

“Where the defendant’s own conduct has brought suspicion on himself and has misled the prosecution into thinking that the case against him is stronger that it really is”

בית המשפט העליון אימץ את רוח ההנחיה הנ”ל כשיקול מהותי לעניין פסיקת פיצוי והוצאות בע”פ 52/89 הנ”ל, שם היה בהתנהגות הנאשם כדי לחזק את החשד נגדו ולהסיר ספקות שאולי קיננו בלב החוקרים (עמ’ 660).

יתר-על-כן, המבקש עצמו הודה בבית המשפט כי טרם אירוע הרצח הוא אמר לחברתו כי אין לו כסף והוא מתכנן לפרוץ לדירת המנוח בצוותא עם עדי. אמנם, אמירה זו נותרה בגדר מחשבה בלבד מבלי שלוותה בתכנון קונקרטי (עמ’ 25 להכרעת הדין). דא-עקא, שהיא סיפקה מניע יציב מאוד לביסוס הרשעת המבקש, וגם זאת ראוי לזקוף לחובתו.

טעם שלישי כנגד פסיקת פיצוים למבקש הנו – הימנעותו מלחשוף את מה שכנראה היה ידוע לו אודות הרצח. בחקירתו במח”ש מסר, כי לא הוא רצח, אך הוא יודע מי כן, אולם לא הוסיף על כך דבר. אודה כי אי-שיתוף פעולה וסיוע בגילוי המבצעים האמיתיים של הרצח, יכול בנסיבות מסויימות להצדיק דחייה מלאה של בקשת הפיצוי. אדם אינו יכול לתבוע פיצוי על אבדן חירותו בגין הרשעה מוטעית, ובה בשעה לא לנקוף כל אצבע בסיוע לבירור האמת. לו מסר המבקש במועד את הידוע לו, יתכן והחקירה היתה מסתיימת בתוצאה שונה והוא לא היה מועמד כלל לדין, למצער לא בעבירת רצח.

ראויים לציטוט בנדון דבריו של כב’ השופט ש’ לוין, ברע”פ 6/86 עפרי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם):

“השופט המלומד ציין בהחלטתו כי במהלך משפטו השיב המערער תשובות מתחמקות ומכלול הנסיבות מלמד שהמערער לא תרם לחקר האמת בדרך בה ניהל את הגנתו. גם במשפט אזרחי יכול ותתקיימנה נסיבות בהן לא תיפסקנה הוצאות לבעל דין שזכה וקל וחומר הוא בבקשה לפיצוי לפי סעיף 80(א) כשהעניין כולו מסור לשיקול דעתה של הערכאה הראשונה” (וראו: ע”פ 1767/94 הנ”ל, פסקה 27 לפסק-דינו של הנשיא ברק).

גם בדין האנגלי העכשווי אי-גילוי עובדה מצד הנאשם, שהיה בה כדי לתרום באופן חלקי או מלא להרשעה מוטעית, כפי שהיא מוגדרת באותו סעיף, מהווה נסיבה השוללת את חובת הפיצוי המוטלת על הרשות, אם כי אינה מונעת תשלום חסד לאותו אדם (ראו: riminal justice act 1998 133(1)).

אם לא ראיתי מקום לדחות את בקשת הפיצוי במלואה מטעם זה, הרי זה מכיוון שאני סבורה שיש להתייחס בזהירות לאמירת המבקש, כי הוא יודע את זהות מבצעי הרצח. שעה שהמבקש אמר אותם דברים, הוא כבר ידע שהוא נתון בסכנת הרשעה ברצח שמאסר עולם בצדה, עובדה המהווה בדרך כלל תמריץ עצום לנאשם לחלץ עצמו ולחשוף את זהות מבצעי הפשע האמיתיים. יש להניח, כי לו יכול היה לעשות זאת, היה המבקש מספק את המידע שהיה בידיו.

  1. לאחר שיקול ואיזון בין כל האינטרסים המנוגדים מזה ומזה, מסקנתי הנה, כי יש לפסוק למבקש פיצוי בגין שלילת חירותו והוצאות הגנתו, אם כי לא בשיעור המקסימלי הקבוע בתקנות, זאת מהטעמים שפורטו בהרחבה לעיל. חירותו של אדם אינה ניתנת להערכה בכסף, וספק אם פיצוי כלשהו יוכל להשיב למבקש קרוב לשלוש שנות חירות שאיבד. שלילה כה קשה חירות, למרות שנעשתה בדין, חייבת להוות נסיבה בעלת משקל יוצא דופן.

הסכום המקסימלי לפיצוי בגין מעצר, על-פי התקנות, הנו 289,000 ש”ח.

בשל הנימוקים שפורטו לעיל, לא ראיתי לנכון לפסוק את מלוא הסכום.

נראה לי, אפוא, כי מן הראוי לפסוק למבקש את הסך להיום של 100,000 ש”ח.

  1. באשר להוצאות ההגנה אותן מבקש המבקש, הרי שלאור הנימוקים דלעיל, אינני סבורה כי יש מקום לפסוק את סכום הוצאות על-פי התוספת, במלואו. עם זאת, יש להתחשב בעובדה שאותה עת עדיין לא הוקמה הסניגוריה הציבורית ועל המבקש היה לממן הוצאות עורך-דין פרטי, בהתחשב באישום החמור שהיה נגדו.

אשר-על-כן, נראה לי לנכון להורות על החזר חלקי של הוצאות ההגנה, שיעמוד על 75% מהסכום המקסימלי המפורט בתוספת, כשהוא מוגדל ב-50% – לפי תקנה 9ב’ לתקנות סדר הדין הפלילי (פיצויים בשל מעצר או מאסר) תשמ”ב-1982 – על-פי מספר הישיבות בבית המשפט המחוזי ובבית המשפט העליון, בתוספת מע”מ כחוק.

ש ו פ ט ת

השופט צ’ סגל:

אני מסכים.

                                                                                                            ש ו פ ט

 השופט מ’ גל:

אני מסכים.

                                                                                                            ש ו פ ט

הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת מ’ שידלובסקי-אור.

ניתנה היום, כ”ט באב תשס”ב (7 באוגוסט 2002), בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח עותק החלטה זו אל באי-כוח הצדדים.

מ’ שידלובסקי-אור 54678313-4630/99

ש ו פ ט                                     ש ו פ ט ת                                              ש ו פ ט

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

נבו הוצאה לאור

לורי שם טוב

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן לרבות ניתוק ילדים מהורים, הוצאת ילדים לפנימיות, אומנה ומרכזי חירום, על פי החלטות בתי המשפט. לורי שם טוב אמא ל- 2 ילדים אשר הוצאו מחזקתה ע"י רשויות הרווחה בשנת 2009 באופן ברוטלי ובאמצעות שוטרים אשר נשלחו לקחת את ילדיה ממשמורתה ולהעבירם למרכז חירום. מאז לקיחת ילדיה של לורי שם טוב מחזקתה, החלה לשמש שופר להורים, אימהות ואבות אשר הגיעו עד סף אבדון, ואשר לולא הסיקור המקצועי והמסור, ולולא פרסום הטרגדיות שמערכת המשפט והרווחה גרמה להן, הם היו עוזבים את העולם הזה. לורי שם טוב זוקפת לזכותה מאות מקרים של התערבויות מוצלחות אשר הסתיימו בהשבת הילדים לחיק הוריהם.
Close
Menu
%d בלוגרים אהבו את זה: