מחדל השירות למען הילד בתיקי האימוץ: “בהינף יד מחקו לי את ההיסטוריה” / חגית רון רבינוביץ, ישראל היום

thumbnail

עדויות מטרידות של מאומצים ושל הוריהם הביולוגיים • במשך שנים אבדו בשירות למען הילד מכתבים ומתנות ששלחו ההורים לילדיהם

https://www.israelhayom.co.il/article/682747

סיתוונית עצמון עברה לקנדה אחרי ששמעה מהעובדת הסוציאלית בשירות למען הילד ש”אין סיכוי שמישהו יחפש אותך אי פעם, כי את בושה למשפחה” • ילדים מאומצים מעידים על תיקים ריקים, מכתבים ש”צונזרו” ו”נעלמו”, פרטים שקריים על ההורים הביולוגיים, ועוד

“את סוד כמוס. לא רק שלא חיפשו אותך מעולם או השאירו לך משהו, גם לא יחפשו אותך לעולם, פשוט כי את בושה למשפחה. אמא שלך ילדה אותך בגיל צעיר מאוד, לגבי זהות האבא אין לנו מידע, כי הוא לא היה בתמונה בכלל. הסבתא שלך הטילה וטו מוחלט על גילוי הלידה שלך, ולכן אין סיכוי שמישהו יחפש אותך אי פעם”.

אלה הדברים שאמרה עובדת סוציאלית מהשירות למען הילד בחיפה לסיתוונית עצמון, כשהגיעה לפני 22 שנים לפתוח את תיק האימוץ שלה. סיתוונית, שגדלה בקיבוץ בעמק הירדן, לא ידעה את נפשה למשמע המילים הללו.

מייד אחר כך היא התגייסה לצה”ל ושירתה כמ”כית. קצת אחרי שחרורה החליטה ש”אם הוריי־מולידיי לא חיפשו אותי, אין לי באמת מה לחפש פה”, ארזה מזוודה ועברה לקנדה. היום היא בת 40, מתגוררת בוונקובר ביחד עם בן זוגה ובתה אריאל בת ה־6, ובעלת עסק מצליח לאדריכלות נוף.

“ביום של פתיחת תיק האימוץ רצחו לי את הנשמה”, היא אומרת בקול רועד. “ישבו מולי, שיקרו לי והעלימו ממני אינספור מכתבים שכתבו לי ההורים והאחים הביולוגיים שלי. אני רוצה להבין למה עשו לי את זה? למה?”

בשבועות האחרונים הגיעו לידינו עשרות עדויות של מאומצים ושל הורים ביולוגיים בנושא פתיחת תיקי אימוץ. מכולן עולה חשד למחדלים חמורים בהתנהלות של השירות למען הילד, הפועל במסגרת משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים. רבים מהמאומצים, שפנו לשירות בגיל 18 ויותר בבקשה לפתוח את תיקי האימוץ שלהם, נתקלו בתיקים ריקים, אף שהוריהם הביולוגיים השאירו להם מכתבים, תמונות ופרטים ליצירת קשר, ליום שבו יבקשו להתחקות אחר עברם ואחר מוצאם האתני והגנטי. רק לאחר שהצליחו להגיע בכוחות עצמם אל הוריהם ואחיהם הביולוגיים, לעיתים בדרך־לא־דרך, הם למדו מהם על קיומם של המכתבים, וחלקם אף קיבלו מהם את העתקי המכתבים.

חלק מהמאומצים סיפרו כי נמסרו להם פרטים שגויים על זהות הוריהם הביולוגיים, כי פרטים שהופיעו בתיק “צונזרו” או שונו, ועוד. אחרים נתקלו בסירוב של העובדים הסוציאליים למסור פרטים מזהים של המשפחה הביולוגית, וכששאלו מה הסיבה לכך, נענו כי המדיניות של השירות למען הילד היא למנוע אפשרות של איתור עצמאי של המשפחה, למקרה שהמשפחה הביולוגית אינה מעוניינת בקשר כזה. במקום זה הוצע להם שהשירות יפנה להורים הביולוגיים, ואם הם יהיו מעוניינים להיפגש, יאורגן מפגש במשרדי השירות.

ב־2 במארס 2016 קיבלה סיתוונית עצמון טלפון משנה חיים. על הקו היתה חוקרת פרטית מישראל, שאותה לא הכירה. היא סיפרה לה שהוריה הביולוגיים, משה ועליזה בוזגלו, ואחיה הביולוגיים חנן ומורן, מחפשים אותה כבר שנים ארוכות ומבקשים ליצור איתה קשר. סיתוונית לא האמינה למשמע אוזניה.

“עכשיו אני רוצה לדבר איתם, בבקשה עכשיו!”, היא פרצה בבכי בביתה שבקנדה, לא משערת איך ישתנו חייה מאותו רגע. החוקרת הפרטית, אנט קירש, חיברה אותה לשיחה עם אחותה מורן תמיר, הצעירה ממנה בחמש שנים.

מורן, בת 35, היתה זו ששכרה את שירותיה של קירש, מסרבת לקבל את הדין שלעולם לא תזכה להכיר את אחותה הבכורה. השעה היתה 22:30 בישראל כשהטלפון שלה צלצל, וקירש אמרה לה: “מצאתי אותה, מורן, את יכולה להגיד שלום לאחותך”.

אמה הביולוגית של סיתוונית, עליזה בוזגלו (58), היתה בת 16 וחצי כשגילתה שהיא בחודש הרביעי להריונה. החבר שלה, שממנו הרתה, משה בוזגלו (56), היה רק בן 15. הם הכירו בפנימייה חקלאית בחדרה, לשם הגיעו אחרי שעליזה התייתמה מאמא שלה כשהיתה בת 9 (אמה ז”ל היא הסבתא של סיתוונית, שעליה העלילו כי הטילה וטו על יצירת קשר עם התינוקת שנולדה – בעוד בפועל, נפטרה שמונה שנים לפני לידתה).

“ההורים שלי היו בהלם כשאמרתי להם שעליזה בהיריון”, חוזר משה 41 שנה אחורה. “אחותי הגדולה הסכימה לקחת את עליזה אליה הביתה, וביקשה לקחת על עצמה גם את גידול התינוק שעתיד להיוולד. אבל שירותי הרווחה לא הסכימו למהלך הזה. טענו שהיא צריכה להיות תחת פיקוח.

“אז הפרידו בינינו, והעבירו את עליזה למשפחת אומנה בטבעון, שם היא שהתה עד הלידה עם עוד קטינות בהיריון. מהרגע שהיא עברה, הקשר נותק. הימים היו סוף שנות ה־70, לא היו טלפונים סלולריים, בקושי טלפונים קוויים.

“בסוף שנת הלימודים, אמא שלי העבירה אותי לפנימייה צבאית בבה”ד 20 בצריפין, והייתי מנותק מכולם. עם המשפחה של עליזה לא יכולתי ליצור קשר, לא היו לי מספרי טלפון שלהם. לא ידעתי איפה היא ומה איתה, רק קיוויתי שהכל בסדר”.

ב־10 בדצמבר 1978 ילדה עליזה תינוקת בריאה בבית החולים כרמל בחיפה. “הייתי עם התינוקת שלי בקושי שתי דקות, ומייד החתימו אותי על טפסים לאימוץ”, היא משחזרת בכאב את יום הלידה. “הייתי כואבת ומבולבלת, בטוחה שאני חותמת על מסירה לאומנה, לא מסירה לאימוץ, שממנו אין דרך חזרה.

“לא באמת רציתי למסור אותה, אבל לא היתה לי ברירה, לא יכולתי לחזור לבית של אבא שלי עם תינוקת. לא קיבלתי שום תמיכה או טיפול פסיכולוגי לטראומה הזאת, והיא מלווה אותי עד היום”.

באותו זמן נקרא משה למפקד הבסיס שלו, והתבשר שהוא חייב לנסוע בדחיפות לחיפה. “הנהג של מפקד הבסיס הסיע אותי לשירות למען הילד בחיפה, ושם ביקשו ממני לחתום על טפסים. שאלתי על מה אני חותם, ואמרו לי: ‘אתה חותם שאתה מוותר על התינוק שלך’. ככה התבשרתי על הלידה. אמרו לי תינוק ולא תינוקת, ואני נער בן 16 המום, מופתע, לא יודע את נפשי.

“סירבתי לחתום. ביקשתי להתייעץ עם אחותי הגדולה. בינתיים המפקד שלי התקשר ללחוץ עלי, ‘תחתום, תחתום, אחרת לא תוכל להמשיך ללמוד בפנימייה’. הלחיצו אותי מכל עבר, ואני זוכר שקשקשתי משהו שהיה רחוק מאוד מהחתימה המקורית שלי. חזרתי לבסיס מבולבל, עצוב, חסר אונים. הבנתי שמה שנעשה לא תקין”.

למשה ועליזה לא היה מושג שכעבור כמה חודשים הגורל יפגיש ביניהם שוב משני צידי הגדר המפרידה בין בה”ד 20 לבה”ד 12, בסיס הטירוניות של אז, לשם הגיעה עליזה כחיילת שהתגייסה זה עתה.

“הייתי בדרך עם חברים לקולנוע שהיה בבסיס, ופתאום אני רואה את עליזה בעמדת השמירה מעבר לגדר. בסוף השבוע נפגשנו, והיא גוללה בפניי בבכי את כל סיפור הלידה והמסירה לאימוץ.

“חזרנו להיות ביחד. החלטנו לנסוע לשירות למען הילד בחיפה ולבקש לראות את הילדה, לשאול מה איתה, איפה היא, מי מטפל בה. נסענו, אבל נפנפו אותנו, בטענה שחתמנו על ויתור, וכבר אי אפשר לדעת על אודותיה שום פרט.

“ב־1981, כשעליזה כבר השתחררה ואני הייתי חייל, היא נכנסה שוב להיריון. החלטנו שהפעם אף אחד לא נוגע לנו בתינוק, וביוני של אותה שנה התחתנו. מאז, הקפדנו לנסוע בכל שנה לשירות למען הילד כדי להשאיר מכתב לבת שלנו.

“במכתב הראשון צירפנו לה תמונות מהחתונה. כתבנו לה שהיא ילדה של אהבה, ושאנחנו משאירים לה את מספרי הטלפונים הקוויים של כל בני המשפחה, ומחכים בקוצר רוח שהיא תגיע כבר לגיל 18.

“בנובמבר של אותה שנה נולד הבן שלנו, חנן. שוב הלכנו לשירות למען הילד, והשארנו לילדה מכתב ותמונה מהברית שלו. כתבנו לה: ‘יש לך אח ביולוגי, ויש לך משפחה שחושבת עלייך כל יום, כל היום. אם תרצי פעם לדעת, הנה הפרטים שלנו’.

“אחרי שנתיים נולדה מורן, ושוב נסענו להשאיר מכתב, כתבנו על מורן, וצירפנו תמונות. על כל מעטפה כתבנו: ‘לילדה שלנו'”.

כעבור כמה שנים התגרשו עליזה ומשה, אבל נשארו מאוחדים במשימת חייהם לקבל אות חיים מבתם האבודה. אחת לכמה חודשים היו נוסעים, ביחד או לחוד, לשירות למען הילד, ומשאירים לה מכתבים. “הנה תמונות מבר המצווה של אחיך”, כתבו לה, “הנה אחותך חוגגת בת מצווה, היא מחכה כל כך לפגוש אותך”.

“בכל מכתב הדגשנו את מספר הטלפון של הבית, והקפדנו לא לנתק את הטלפון אף פעם, כי אולי היא תתקשר”, מספר משה בקול רועד מהתרגשות. “שנים על גבי שנים אמרתי כל לילה ‘שמע ישראל’, וביקשתי רק שאספיק לדעת מה עם הילדה שלי לפני מותי.

“הייתי כל כך מיואש שהיא לא יוצרת קשר. כבר לא ביקשתי לראות אותה, רק לדעת מה איתה. אם היא חיה, איך היא חיה, אם היא מאושרת. במשך השנים ניסיתי למצוא אותה בדרכים הזויות, שילמתי עשרות אלפי שקלים לשרלטנים שהבטיחו לי גדולות ונצורות, וכלום.

“הקפדנו לציין בקרב המשפחה כל יום הולדת שלה, ובכל יום הולדת נסענו להשאיר לה מכתב. כתבנו לה שאנחנו אוהבים אותה, ושלצערנו הקשר הזה הוא אך ורק בידיה, כי רק היא רשאית לפתוח את התיק. מי האמין שבאותה שנה שגם אני וגם עליזה נסענו לשירות למען הילד, הבת הבכורה שלנו ישבה שם ושמעה הררי שקרים נבזיים, בזמן שלנו אמרו: ‘מצטערים, אתם באמת משפחה מקסימה, חמה ואוהבת, אבל הבת שלכם לא באה לבקש את פתיחת התיק'”.

עליזה: “שנה לפני שמלאו לילדה שלנו 18, החלטתי לספר לחנן ולמורן שיש להם אחות גדולה. רציתי זמן להכין אותם לעניין, כי היה ברור לי שבגיל 18 היא פותחת את התיק ויוצרת איתנו קשר, ולא רציתי שזה ינחת עליהם בהפתעה.

“ישבתי מולם וסיפרתי להם את זה בצורת סיפור, והם כל כך התרגשו מהעובדה שיש להם אחות גדולה. ואז הגיע יום ההולדת ה־18, ולא קרה כלום”.

אבל סיתוונית דווקא היתה מאוד סקרנית לגבי מוצאה, וחיפשה פרטים על הוריה. “הייתי נערה בת 18, ישבתי שם בשירות למען הילד בחיפה מול תיקייה חומה כזאת של פעם, אני זוכרת בדיוק איך היא נראתה, והיו בה פרטים, שהיום אני יודעת שלא היו קשורים למציאות”, היא אומרת, נסערת. “פרטים שקריים לגמרי.

“להגיד על משה ש’אין לנו מידע על האבא בכלל?’ להגיד שהסבתא שלי מתביישת בי ולא רוצה שאף אחד יידע עלי, בזמן שהסבתא הזאת נפטרה הרבה לפני שנולדתי? זרקו את המכתבים שההורים שלי השאירו לי, ובהינף יד מחקו את ההיסטוריה שלי ורצחו לי את הנשמה. החיים שלי היו מתגלגלים אחרת אם בגיל 18 הייתי מבינה ומרגישה את מה שאני מבינה ומרגישה היום”.

עליזה: “התאכזבנו כל כך שלא שמענו ממנה בגיל 18. ואחר כך בא יום ההולדת ה־19 שלה, וה־20, ואנחנו מנסים לברר אם התיק הזה נפתח, וכל הזמן אותה עוגמת נפש שאי אפשר לתאר, ואותה תשובה שקרית: ‘מצטערים, המאומצת לא מגיעה לפתוח את התיק, לכם אין זכות לפנות אליה'”.

מורן מראה לי את היומן הסודי שלה מגיל 12.

“היום אמא סיפרה לי שיש לי אחות גדולה, שאני לא מכירה”, כתבה בכתב ידה העגלגל. “היא בינתיים מחכה לנו בשירות למען הילד, עוד קצת ואוכל להכיר אותה, מעניין איך היא נראית ואם אנחנו דומות.

“הייתי בטוחה שבכל השנים האלה שומרים עליה בשירות למען הילד, ושבגיל 18 היא תחזור. זה מה שהצלחתי להבין אז, בגיל 12”, אומרת מורן תוך כדי דפדוף נוסטלגי ביומן. 

מאותו יום, ועד הטלפון המיוחל כעבור 20 שנה, היא לא איבדה את התקווה להכיר את אחותה. אמא עליזה אומרת שהיה ברור לה שאם בתה הבכורה תימצא יום אחד, מורן תהיה אחראית לנס הזה.

“כל כך רציתי כבר להכיר את האחות הזאת”, ממשיכה מורן. “צירפתי למכתבים של ההורים גם מכתבים בכתב ידי, והייתי נוסעת איתם למסור אותם ומחכה להם בחוץ, כי לא נתנו לי להיכנס.

“במשך כל השנים האלה חיפשתי באופן אובססיבי נשים שדומות לי. הסתכלתי על נשים בכל מקום – ברחוב, בקניון, באוטובוס. אם רק היו אומרים לי שאני דומה למישהי, הייתי עושה עליה תחקיר שלם.

“הגעתי איכשהו למאגרי מידע של מרשם האוכלוסין. מיפיתי את המידע לפי תאריכי הלידה, ופשוט פספסתי את סיתוונית. עשיתי אינספור הצלבות בגוגל לפי המילים: ‘נולדתי ב־10.12.1978’, אולי היא כתבה תגובה איפשהו, אולי גם היא נואשת בחיפושיה.

“היו ימים שחששתי שהיא כבר לא בין החיים. העניין הזה לא הרפה ממני, עד שהחלטתי לפנות לחוקרת פרטית. היא מצאה לי את אחותי בתוך 24 שעות”.

ביולי 2016, ארבעה חודשים אחרי שמצאה את אחותה, הגיעה סיתוונית לארץ, ונפגשה לראשונה בחייה עם הוריה ואחיה הביולוגיים, אחרי אינספור שיחות טלפון וסקייפ. “סוף־סוף יכולתי לחבק אותם”, היא אומרת.

המשפחה ערכה לכבודה באולם אירועים גדול את “מסיבת הבריתה שלא היתה לה מעולם”, כמו שמיטיבה לתאר מורן, מסיבה שבה הכירה את כל בני המשפחה המורחבת. מאז, סיתוונית בקשר יומיומי עם אחותה, עם הוריה ועם בני המשפחה המורחבת. הם חוגגים לה שני ימי הולדת בשנה: בתאריך לידתה, ובתאריך שבו מצאו אותה, ושבו מבחינתם היא נולדה מחדש. עליזה מאושרת, החלום שלה התגשם, אבל היא עדיין מרגישה החמצה גדולה על כל השנים הללו, שבמהלכן לא ידעה מה קורה עם בתה הבכורה. משה אומר שהוא מרגיש סוף־סוף בן אדם שלם, מבחינתו אירע לו נס, אבל התהיות על המידע שמסרו לבתו לא נותנות לו מנוח. “הכל היה יכול להיות אחרת”, הוא אומר בעצב. “אני בטוח שסיתוונית לא היתה עוזבת את הארץ אם היתה יודעת איזו משפחה ביולוגית חמה ואוהבת מחכה לה.

אנחנו מנסים לחשוב למה מנעו ממנה את המידע עלינו, ואין לנו תשובות. “עד היום סיתוונית לא קוראת לי אבא, וזה בסדר גמור. היה לה אבא מאמץ נפלא שגידל אותה, לצערנו, הוא נפטר לפני כמה שנים. אבל זו זכותו הבסיסית של בן אדם לדעת מאין הוא בא, ואני בטוח באלף אחוזים שהמכתבים שלנו נזרקו לפח. מלכתחילה הם לקחו את כל מה שהשארנו שם – מכתבים, תמונות – וזרקו לפח. הם זרקו לפח את הלב שלנו. אני לא מבין למה”.

שלוש שנים אחרי האיחוד המרגש, סיתוונית כועסת. דורשת שמישהו ייתן את הדין על העוול שנעשה לה, ושוקלת להגיש תביעה נגד השירות למען הילד. “מאז שהמשפחה הביולוגית שלי מצאה אותי, הנשמה שלי שלמה”, היא אומרת בשיחת וידאו מקנדה, כשדמעות בעיניה. “היו לי חיים טובים, ההורים המאמצים שלי היו באמת נהדרים, אבל תמיד הרגשתי שאני לא שייכת לשום מקום, שלא באמת מבינים אותי. אף אחד בעולם לא יוכל להבין את נפשו של ילד מאומץ. “והנה, מתברר שדם סמיך ממים, וגנטיקה היא מעל הכל. פגשתי את ההורים הביולוגיים שלי, את האחים שלי, והתברר שאני זה הם, והם זה אני. הם אוהבים אותי אהבה טהורה, עושים לי שמח בלב, והשלמתי את החתיכה החסרה בפאזל החיים שלי. אני רק רוצה לשאול מי אחראי לטירוף הזה של העלמת המכתבים, ואיך הוא ישן בלילה, איך?”

על פי נתוני השירות למען הילד, בשנת 2018 נרשמו 364 בקשות חדשות לפתיחת תיק האימוץ, ועוד 126 בקשות לפתיחת תיקים חוזרת (של מאומצים שהחליטו לפתוח את התיק בגיל 18, אבל בחרו שלא לפגוש בהוריהם אלא כעבור כמה שנים). לכך נוספות עוד מאות פניות של הורים ביולוגיים לפגוש בילדיהם המאומצים. בשירות למען הילד מודים כי המספרים עולים מדי שנה, בין היתר בגלל התרחבות המגמה העולמית של חיפוש שורשים.

רבים מהצעירים המאומצים מבקשים לברר את זהותם הגנטית לפני שהם נכנסים למערכות יחסים או מביאים ילדים לעולם, כדי למנוע מצב של קשר בשוגג עם בן משפחה. סעיף 30 בחוק אימוץ ילדים תשמ”א־1981 קובע כי “פנקס האימוצים לא יהיה פתוח לעיון, ואולם רשאים לעיין בו היועץ המשפטי לממשלה או בא כוחו, רושם נישואים או מי שהוא הסמיך לכך, ועובד סוציאלי ראשי”. בסעיף 30 ב’ נכתב: “לפי בקשת מאומץ שמלאו לו 18 שנים, רשאי עובד סוציאלי, לפי חוק האימוץ, להתיר לו לעיין בפנקס ברישום המתייחס אליו; סירב העובד הסוציאלי לבקשה, רשאי בית המשפט להתיר את העיון לאחר קבלת תסקיר מעובד סוציאלי לפי חוק האימוץ”.

בדצמבר 2007 מינו שר המשפטים דאז, דניאל פרידמן, ושר הרווחה יצחק הרצוג, ועדה לבחינת חוק האימוץ משנת 81′. בראש הוועדה עמד השופט יהושע גרוס. רק תשע שנים לאחר מכן, בנובמבר 2016, הגישה הוועדה את מסקנותיה, וטיוטת החוק שנכתבה בה לא אושרה עד היום.

ועדת גרוס ציטטה מדבריו של שופט בית המשפט העליון מישאל חשין ז”ל, באחת הפסיקות שכתב: “ואדם כי יבקש לדעת מי אביו, מי אמו, מניין בא – ‘מי אני’, יזעק – כבודו יחייב אותנו, את כולנו, להושיט יד לעזרו. אכן, זכות יסוד כבוד האדם כוללת את רצונו של הקטין כילוד אנוש לדעת מוצאו, כדי לשמור על זכויותיו הקנייניות, המשפחתיות והאנושיות‘ (כפי שקבע נשיא בית המשפט העליון, מאיר שמגר). מצוּוה הוא אדם שיידע מניין בא – דע מאין באת – וציווי זה משמיע מעצמו זכותו של אדם: זכותו שיידע מנין בא“.

בדו”ח הוועדה נכתב במפורש כי “מדיניות השירות למען הילד, ככלל, היא לסרב לתת מידע מזהה על ההורה הביולוגי במקום שזה מתנגד – כך שבפועל, באותם מקרים של סירוב, לא נמסרים אף הפרטים שבפנקס האימוצים (…) מדובר בנושא שאינו מוסדר כיום בחוק, מעבר לאותו חלק הנוגע לעיון בפנקס האימוצים, שאף הוא לא מיושם כפי שהוא, ושנדמה כי תכליתו היתה מצומצמת לכתחילה”. הוועדה מציינת כי “אין הוראות ברורות באשר לדרכי השמירה של תיקי האימוץ”, וממליצה אילו מסמכים ומידע חובה לשמור בתיק, ובאילו דרכים.

על פי ההמלצות, “יש לשמור מכתב או דברים בכתב, שיוצע להורים להשאיר לילד; פנייה מאוחרת של הורים שביקשו לפגוש את ילדם או להעביר לו מכתב; או מידע עדכני”. הוועדה ממליצה לעגן בחוק את האפשרות של השארת הודעה בתיק האימוץ, כשהורה ביולוגי מבקש לפגוש את ילדתו או ילדו שאומצו, וכן לאפשר למאומץ לבקש שיודיעו לו על פנייה של ההורה הביולוגי. אילו היה חוק כזה, אפשר להניח שרובם המוחלט של המקרים המתוארים כאן לא היו קורים.

נויה (שם בדוי), סטודנטית בת 22, מתגוררת בראשון לציון עם אמה המאמצת. היא אומצה בגיל עשרה ימים, ותמיד ידעה שהיא מאומצת.

“בנובמבר 2017, כשהייתי בת 21, החלטתי לפתוח את תיק האימוץ שלי”, היא אומרת. “הגשתי בקשה במשרדים הראשיים של השירות למען הילד בירושלים, אבל הם לא יצרו איתי קשר, למרות שהחוק מקצה 45 יום ליצירת קשר עם מאומץ שרוצה לפתוח את התיק.

“אחרי חצי שנה התקשרתי לברר מה קורה, ואמרו לי שלא מוצאים את הבקשה שלי. הגשתי שוב את הבקשה, ושוב חלפה חצי שנה ללא מענה.

“יום אחד, בינואר 2019, התקשרו אלי פתאום מהשירות למען הילד ושאלו אם אני רוצה לבוא אליהם לפגישה. שעתיים אחר כך כבר הייתי בפגישה עם העובדת הסוציאלית בתל אביב.

“כשישבתי מולה, היא סיפרה לי שהאמא הביולוגית שלי היתה מכורה לסמים והתאבדה, שאין פרטים על האבא, ושיש לי שתי אחיות למחצה, גדולות ממני.

“הדבר הראשון ששאלתי הוא אם אמא שלי השאירה לי מכתבים. העובדת הסוציאלית ענתה לי בצורה הכי קרה ומנוכרת: ‘לא, לא השאירו לך כלום. בדקתי’. זאת תחושה כל כך מייאשת להבין שלא חשבו עלייך, אני לא יכולה לתאר לך את זה. “בכל אופן החלטתי שאני רוצה לפגוש את האחיות שלי ולאתר את פרטי הקבר, כדי לעלות לבית העלמין ולסגור מבחינתי את הסיפור הקשה הזה.

קיבלתי מהעובדת הסוציאלית פרטים של הקבר, אבל בדיעבד התברר שהם היו שגויים. היא אמרה שאמא שלי קבורה בחולון, וכשחיפשתי בגוגל את המיקום של הקבר – מצאתי שהיא קבורה בבית העלמין ירקון. עליתי לקבר שלה. “ביקשתי מהעובדת הסוציאלית להיפגש עם האחיות שלי. היא ארגנה פגישה עם אחת האחיות שלי, במשרדים של השירות למען הילד. “נפגשנו שם, בנוכחות העובדת הסוציאלית.

האווירה היתה מביכה, מלאכותית. היה קשה לדבר ולהגיד באמת מה שהרגשנו. היו הרבה דברים שניסיתי לשאול את אחותי, והעובדת הסוציאלית אסרה עלי. שאלות הכי לגיטימיות, כמו למה אמא התאבדה, ומיהו האבא שלי. “אחרי הפגישה החלפתי טלפונים עם אחותי והתחלנו להיות בקשר. קיבלתי ממנה את הפרטים של אחותי השנייה. אותה כבר פגשתי בלי תיווך, וזה היה הרבה יותר מרגש. שתינו הרגשנו הרבה יותר משוחרר ונעים, בלי מישהי שיושבת לידנו ומאזינה להכל. וזה היה השלב שבו הבנתי שקיבלתי מהעובדת הסוציאלית המון פרטים שגויים על אמא שלי ועל נסיבות המוות שלה”.

מה התברר לך?

התברר לי שאמא שלי נפטרה בגלל סיבוך רפואי, ממש לא התאבדה. הכי נורא מבחינתי היה שאחותי אמרה: ‘אמא השאירה לך מכתב מפורט וארוך’, ואני אומרת לה, ‘לא היה שום מכתב’, ואז היא נזכרה ששמרה צילום של המכתב. “היא הביאה לי את המכתב. קראתי אותו, והבנתי כל כך הרבה דברים על הנסיבות שבהן נולדתי. אמא שלי כתבה לי שלא היתה לה ברירה אלא למסור אותי לאימוץ, שהיא מחכה בקוצר רוח שאגיע לגיל 18 כדי להכיר אותי, שיש לי אחיות גדולות, ושהיא לא הפסיקה לרגע לחשוב עלי. אלה בדיוק הדברים שהייתי צריכה לשמוע במעמד פתיחת התיק, והם מנעו אותם ממני”.

בפברואר 2019 החליטה נויה לדרוש את המכתב מהשירות למען הילד. “הם לא צריכים לדעת שאמא היתה מספיק חכמה כדי לצלם את המכתב ולשמור אצלה את העותק. ביקשתי לבוא ולקבל אותו, עד עכשיו אני מחכה שימצאו לי אותו. הוא שייך לי, זה התיק שלי, אלה החיים שלי. סליחה, זה לא השירות למען הילד, זה השירות נגד הילד. ואני כל כך כועסת”.

נעמה (33) היא גרפיקאית ועורכת וידאו מבאר שבע. מאז ומתמיד ידעה שהיא מאומצת. היא גדלה במשפחה מאמצת חמה ואוהבת, וכשהגיעה לגיל 18 לא הרגישה צורך להתחקות אחר עברה. “היה בי כעס על ההורים הביולוגיים שלי שנטשו אותי ככה, ולכן הנחתי לזה. לפני שנתיים, כשעמדתי להתחתן, ניגשתי לרבנות כדי לפתוח תיק נישואים. שם אמרו לי שאני יהודייה כשירה לנישואים, ‘אבל לא עם חתן ממשפחת הכוהנים’.

“מהרגע הזה, הכל פתאום התערער אצלי. למה אני לא יכולה להתחתן עם כוהן? מה הסיפור שלי? בנקודה הזאת החלטתי שאני פותחת את תיק האימוץ שלי. “הלכתי לשירות למען הילד בבאר שבע. העובדת הסוציאלית שפגשתי היתה נחמדה וסבלנית, היא שיתפה אותי בכל הפרטים, ומסרה לי מכתב ותמונות שהיו בתיק. התמונות היו תמונות שצולמו במכונת צילום, שחורות משחור, לא היה אפשר בכלל לזהות בהן פנים. במכתב, שאמי הביולוגית כתבה בכתב ידה, היו המון מחיקות בטוש שחור – של השם שלה ושל הפרטים שהיא השאירה ליצירת קשר. “היא כתבה במכתב שהעניקה לי את השם רעות, שכל השנים האלה חשבה עלי, שהיא חיה אותי כל דקה ודקה, אם אפשר בכלל לקרוא לזה חיים, ושהיא הפכה להיות בן אדם עצוב מאוד מאז שקרעו אותי ממנה. “מאוד שמחתי שיש לי לפחות מכתב אחד, כי אני יודעת שיש כאלה שלא קיבלו אפילו את זה, למרות שהושארו מכתבים. מול התלונות הללו הרגשתי בת מזל, שהנה, אני כן קיבלתי מכתב. “אחרי חודשיים החלטתי שאני רוצה לפגוש את אמי הביולוגית. פניתי לשירות למען הילד וביקשתי מהם לפנות אליה ולארגן מפגש בינינו.

“המפגש היה מאוד מרגש. היא סיפרה לי שנכנסה להיריון כשהיתה חיילת בת 19, ושהחבר שלה ניתק כל קשר איתה כששמע שהיא בהיריון. “בשנה שעברה חגגתי את ערב ראש השנה עם אמי הביולוגית ועם המשפחה שלה. הבאתי למפגש את המכתב ואת התמונות המושחרות.

היא היתה המומה. שאלה אותי, ‘רגע, זה כל מה שנתנו לך?’, וסיפרה שבכל יום הולדת שלי, עד גיל 18, היתה נוסעת לשירות למען הילד ומשאירה לי מכתב, כדי שאדע שלא שכחה אותי. “המכתב שהם נתנו לי היה האחרון שהיא השאירה. איפה כל המכתבים האחרים?

“חשוב לי שכל העולם יידע כמה לקויה ההתנהלות בשירות למען הילד. זה המקום שאמור להיות הכי בטוח, מכיל ומבין עבורנו, הילדים המאומצים, מקום ששומר כל פיסת מידע עלינו. וזה אמור להיות מקום בטוח גם עבור ההורים הביולוגיים, שחוו אובדן ומחפשים את הילדים שלהם ורוצים לאותת שהם בחיים, ומתברר שמטרפדים להם כל ניסיון כזה.

“אני לא רוצה לחשוב מה הייתי מרגישה אם הייתי פותחת את התיק ולא היה לי שם כלום. כמה אכזבה. כמה נורא להרגיש שלאף אחד מההורים הביולוגיים שלך לא אכפת ממך”.

אמה הביולוגית של נעמה, שביקשה לא להיחשף בשמה, מספרת: “במהלך כל השנים הללו מסרתי מכתב אחד בכל יום הולדת של נעמה.

כשהיא הגיעה לגיל 18 היו שם 18 מכתבים, ותמונות של כל המשפחה המורחבת. היה חשוב לי להסביר לה מה קרה ואיך, להגיד לה שלא שכחתי אותה לרגע, ושהיא בליבי. קיוויתי שבאיזשהו שלב היא תגיע. “זה אמנם לקח זמן, אבל בסוף זה קרה, לשמחתי הגדולה. ואז אני מגלה שהילדה שלי קיבלה מכתב אחד בודד, שגם הוא ערוך ומצונזר, ותמונות מושחרות.

הייתי בהלם. “אין להם זכות להעלים מכתבים, שנועדו אך ורק לילדה שלי. מבחינתי גם אסור בתכלית האיסור לפתוח את המכתבים הללו. אלה דברים אישיים, שהופנו אליה בלבד. מישהו צריך לשים קץ לשערורייה הזו”.

עו”ד שירן בן דוד עוזרי (39), המייסדת והיו”ר של התנועה לזכויות מאומצים, נמסרה לאימוץ כשהיתה בת שישה ימים, וגדלה בחולון. היום היא נשואה, אם לבן ומתגוררת בבאר יעקב. בפברואר 2016 הובילה את המאבק לתיקונו של סעיף 34 הדרקוני והמיושן של חוק האימוץ, שמנע ממאומצים לחשוף בפומבי את עובדת היותם מאומצים. החוק תוקן כעבור שנה.

“שנים השתיקו אותנו עם הסעיף הזה, אבל לא עוד”, היא אומרת, “עכשיו אנחנו יכולים לדבר ולספר מה קורה עם השירות למען הילד.

אני מנהלת שתי קבוצות פייסבוק של מאות מאומצים, מכירה היטב את מה שקורה איתם, זה מעסיק אותי יום ולילה. “מאומצים מחליטים לפתוח את התיק שלהם, ולמעט פרטים בסיסיים, לעיתים שקריים, לא נותנים להם כלום, בטח לא להסתכל בעצמם בתיק, ועוברים הלכה למעשה על סעיף 30 של חוק האימוץ.

“כשכבר משאירים מכתב בתיק, הם מוחקים ממנו פרטים באגרסיביות, או נותנים למאומץ חלקי מידע, או מידע לא מהימן. העובדת הסוציאלית מוסיפה פרט שקרי כדי לבלבל אותו, שלא יחפש את הוריו או אחיו ברשתות החברתיות. “ואז, אם המאומץ מתעקש ומצליח להגיע בכוחות עצמו להורים הביולוגיים, הוא שומע פתאום שהם השאירו לו מכתבים בכל שנה, מתנות בימי הולדת, תכשיטים – וכלום לא הגיע לידיו. זו רמיסה בוטה של הזכויות שלנו”.

את חושבת שהמכתבים שנעלמו נזרקו?

“חד־משמעית, כן. אחרת, איפה הם? בהתחלה לא חשבנו ככה, כי איך אפשר לחשוב על האופציה הזו? איזה לב צריך להיות לבן אדם כדי לזרוק דבר כזה לפח?

אז אמרנו לעצמנו שאולי המכתבים תויקו בתיק הלא נכון. לגבי מתנות ותכשיטי זהב שנעלמו, אפשר לנסות לקבל את העובדה שלא ניתן להכניס אותם לתוך תיקיית נייר דקה, אבל אי אפשר לקבל את העובדה שמישהו פשוט העלים אותם. “מהר מאוד הבנו שהתופעה הזאת היא לא נקודתית אלא כל כך גורפת, שלא הגיוני שיהיו כל כך הרבה טעויות בתיוק. לא הגיוני”.

למה לדעתך הם עושים את זה?

“כי הם לא רוצים שהמאומץ או המשפחה הביולוגית ימצאו אחד את השני לא דרך השירות. הם רוצים לשלוט בתהליך, להתוות את הדרך, להנחות את הצדדים. הם גם אמרו מפורשות לוועדת גרוס שזאת המדיניות שלהם.

“אני חושבת שבשירות למען הילד לא מבינים את הערך הנפשי הכל כך חשוב שיש לסגירת המעגל עם ההורים הביולוגיים, לכאן או לכאן. 

“הם חושבים שיש לנו פנטזיה על מציאת משפחה חדשה מהאגדות, ושנחיה איתם באושר ועושר מעתה ועד עולם. ברגע שנמסרת להורים המאמצים שלך, הם ההורים שלך לכל דבר ועניין, וזהו. לא מעניין אותם שום דבר מעבר. למה להעיר דובים משנתם?

“הם לא רוצים שלמאומצים תהיה תקווה לקשר עם ההורים הביולוגיים, שלא יפתחו סנטימנטים, חלילה. מבחינתם זה רק יסבך את המאומץ וגם את המשפחה הביולוגית שלו, שמבחינתם, קרוב לוודאי מחקה את עובדת קיומו והתחילה חיים חדשים בלעדיו.

“יש עובדות סוציאליות שמאמינות שהמצב האידיאלי הוא ניתוק גמור בין ההורים הביולוגיים לילד המאומץ. הן עשו את עבודתן נאמנה, שידכו למאומץ משפחה חדשה, ‘ועכשיו אתה מוזמן לחיות את חייך ולהמשיך הלאה, למה לך להתעסק עם מה שהיה’. הן אומרות את זה מפורשות. “הרבה מאומצים מספרים על שלל קלישאות שחוזרות על עצמן, כמו ‘אבל יש לך חיים טובים ומבוססים, בשביל מה לך לגלות עכשיו דברים לא נעימים, להכניס ראש בריא למיטה חולה? לא חבל?'”

בן דוד עוזרי אומרת כי פתיחת תיק האימוץ היא אכן אירוע מטלטל, שעלול להוביל למשברים. “אני, למשל, נפגעתי מאוד כשפתחתי את תיק האימוץ שלי בגיל 18, פגשתי את אמי הביולוגית פעם אחת ואת אבי הביולוגי, שגר בארה”ב, פעמיים. שניהם החליטו שהם לא רוצים קשר איתי. מבחינתם אני כתם שחור.

“אני לתומי הייתי בטוחה שהם דווקא יתלהבו כשיראו איך גדלתי, אבל ההפך היה הנכון. אף אחד מהמשפחה הביולוגית שלי לא רצה קשר איתי. “אז כן, נפגעתי, טולטלתי, והייתי צריכה זמן להתאושש. אבל הפכתי לבן אדם שלם, כי אני יודעת מי האבא שלי, מי האמא שלי, מי האחים שלי, מי הסבים והסבתות שלי, מאיפה הם באו, מה הזהות הביולוגית שלי, לטוב ולרע.

בשירות למען הילד עדיין לא מבינים את הערך הזה של תחושת השלם. מבחינתם זה מיותר לגמרי. “ומה עם מאומץ או מאומצת שירצו לעשות בדיקות גנטיות לעובר שלהם, ולא יידעו שום דבר על הוריהם הביולוגיים? מה עם מאומץ או מאומצת שחיים בזוגיות, בלי שהלכו לרבנות, ורוצים להביא ילדים לעולם? ומה עם מאומצת שתצטרך לעשות ממוגרפיה, וישאלו אותה אם יש במשפחה סרטן השד, והיא תשתוק כי אין לה מושג?”

הסיפורים האלה משתרעים על פני עשרות שנים. איך זה ייתכן?

“יש עובדות סוציאליות שעובדות בשירות למען הילד 20 ו־30 שנה. גם מנהלות האזורים עובדות שם עשרות שנים. עובדת סוציאלית שזרקה מכתבים לפני 30 שנה ו־20 שנה, תזרוק מכתבים גם היום, אלא אם כן הפכה להיות יראת שמיים. “העובדות הסוציאליות צריכות לעבור השתלמות מקיפה, שבה יסבירו להן על חשיבות הזהות של המאומץ, כי חייב להיות שינוי תפיסתי. הן צריכות להבין שלמאומצים יש זכות להתחקות אחר העבר שלהם.

“אני יודעת שיש מאומצים רבים שראו תיקים ריקים, או שקיבלו פרטים חלקיים או שגויים, ופשוט ויתרו על איתור ההורים.

אני קוראת לכל המאומצים שרוצים לדעת מיהם הוריהם הביולוגיים להצטרף אלינו לתנועה ולקבוצות שלנו בפייסבוק. הם יכולים להתייעץ איתנו, להבין את זכויותיהם ולעבור איתנו את התהליך”.

דינה מיימון (58) מחדרה נכנסה להיריון בגיל 16, כתוצאה מניצול מיני של בן משפחה. בלית ברירה, מסרה את בנה לאימוץ. “לא באמת רציתי למסור אותו, אבל הכריחו אותי לחתום על טופס האימוץ מייד אחרי הלידה, כשלא ידעתי מימיני או משמאלי”, היא מספרת. “ספרתי את הימים ואת השעות עד שהוא יגיע לגיל 18.

בכל שנה הייתי מגיעה לשירות למען הילד בחיפה ומבקשת שישימו לו מכתב ותמונות ממני. במכתבים סיפרתי לו מה שקרה, וכתבתי לו כמה אני אוהבת אותו ודואגת לו. “הייתי גם קונה לו מתנות. למשל, אוברול מאוד מיוחד, שקניתי בכוונה, כדי שאוכל לחפש ילד שלבוש באוברול הזה בגינות הציבוריות. זה מה שהייתי עושה שנים, מחפשת אותו בגינות הציבוריות. בבר המצווה שלו הבאתי לו תליון זהב עם לב חצוי וביקשתי שישימו לו בתיק. בגיל 16 הגעתי לשירות עם צמיד גורמט.

“מהרגע שמלאו לו 18, דעכתי ושקעתי בדיכאון.

כל דפיקה בדלת, כל טלפון לא מזוהה, כל מכתב שהגיע ממקור לא ידוע – הייתי אומרת לעצמי: ‘הנה, זה הבן שלי, הוא חוזר אלי’. ועוברות השנים, ואני לא מבינה למה הוא לא בא לחפש אותי. זה קושי שאי אפשר לתאר. “בינתיים התחתנתי וילדתי עוד שלושה ילדים, אבל כל הזמן הזה, הבן הבכור שלי לא יוצא לי מהראש”.

בנה של דינה למד על היותו מאומץ במקרה, בגיל 30. הוריו המאמצים לא סיפרו לו על כך מעולם, “לדעתי הם פשוט פחדו מהרגע הזה שאמצא את הוריי הביולוגיים ואנטוש אותם”, מספר נדב (שם בדוי). כשניגש לרבנות לפני נישואיו, ציין אחד הרבנים את העובדה שהוא ילד מאומץ.

המום ומופתע הוא ניגש לשירות למען הילד בחיפה, וביקש לדעת פרטים על עברו. “קיבלתי דף A4 בודד, עם תמצית על המשפחה שלי, בלי שמות ופרטים, רק ‘לאמא הביולוגית שלך קוראים דינה’. קיבלתי גם מכתב אחד בכתב ידה של דינה, שהיה מלא מחיקות בפרטים שהיו יכולים להיות מזהים.

“ואז השירות למען הילד הפגיש בינינו, ובפגישה דינה שואלת אותי: ‘נתנו לך את צמיד הגורמט? ומה עם שרשרת הלב החצוי? וכל המכתבים שהשארתי במשך 18 שנה?’

“עצם זה שהסתירו ממני כל כך הרבה שנים את העובדה שאני מאומץ, זה עוד מחדל שמחייב את תיקון החוק”, הוא אומר.

“זכותי המלאה לדעת בגיל 18 מי אני ומאיפה באתי. וזכותי לקבל את כל המכתבים והמזכרות שאמי הביולוגית השאירה לי”.

מה לדעתך קרה עם התכשיטים?

“אני לא יודע, אבל קשה לי להאמין שהם נחים שם באיזושהי קופסה ומחכים לי. זה מריח לא טוב”.

החוקרת הפרטית אנט קירש, שמתמחה בין היתר באיתור בני משפחה אבודים, לא מופתעת לנוכח סיפורי המאומצים. “אני מכירה את התופעה הזאת”, היא אומרת.

“ברור שמדובר במשהו שלא ייעשה, שנוגד את כל חוקי האתיקה, המוסריות, האנושיות, היושרה, וגוזל את זכותו הבסיסית של כל אדם לדעת מהם שורשיו, מאיפה הגיע, מי ילד אותו, מה הדנ”א שלו. “העניין הזה מכריע, חורץ גורלות ומשנה חיים. ילד מחכה בכיליון עיניים לגיל 18 כדי שיוכל סוף־סוף לפתוח את תיק האימוץ, ואז מגלה שהתיק ריק, שאף אחד לא חשב עליו במהלך השנים הללו, לא חיכה לו, לא חיפש אותו, לא התגעגע אליו. זה נורא”.

יש לך השערה היכן נמצאים כל המכתבים האלה?

לא. אני לא חושבת שיש מרתף חשוך או ארון שבהם מוחבאים המכתבים, אלא שחשיפתם נתונה לשיקול דעתם של העובדים הסוציאליים. הם אלה שיכולים להחליט אם המאומץ יכול להיפגש עם ההורים הביולוגיים, ואת זה צריך לשנות בחוק, כי לא תמיד שיקול הדעת הזה נכון. יש אנשים שקיבלו כוח עצום לקבוע סדרי עולם של אנשים אחרים, והם מרגישים שהם יכולים לעשות עם הכוח הזה ככל העולה על רוחם. “חשוב לציין שזו לא תופעה גורפת. אני מכירה מקרים של מאומצים שכן קיבלו מכתבים שהוריהם הביולוגיים השאירו להם, ואני מכירה עובדים סוציאליים שעובדים על פי כללי האתיקה ועושים הכל כדי שהקשר של המאומץ עם ההורים הביולוגיים יצליח. “אבל העדויות שאת מתארת הן נגע שחייבים לתקן. צריך פשוט לחוקק חוק, שכאשר ילד מאומץ מגיע לגיל 18 ורוצה להתחקות אחר עברו, חייבים לספק לו את כל המידע, כולל כל מה שהשאירו לו ברבות השנים. הכל”.

בני סוויל (49), אב מאמץ ויו”ר עמותת “משפחתא”, אקדמיה מקצועית המספקת שירותי ייעוץ ותמיכה למשפחות מאמצות ומשפחות אומנה, נחשף גם הוא לעדויות קשות של מאומצים שפתחו את תיקי האימוץ שלהם.

“העוולות הללו מתרחשות בגלל חוסר מודעות והיעדר נהלים ברורים. אסור בתכלית האיסור שתהיה לעובדים הסוציאליים אפוטרופסות על כל מה שנמצא בתוך התיק הזה, כי מה שנמצא בתיק הזה שייך אך ורק לילדים האלה.

הם מתנהלים כבעלי הבית על התיקים, כי החוק היבש מתיר להם. החוק לא מתייחס לכל מה שנכנס לתיק האימוץ, וזה כל כך קל ומתבקש להתקין תקנות לעניין הזה.

“למשל, שההורים הביולוגיים שמשאירים או שולחים מכתבים יקבלו אישור שהמכתב תויק, או שהם יקבלו פעם בשנה מכתב מהשירות למען הילד, כדי להודיע להם שהילד שלהם חי, ושיש באפשרותם לשלוח לו מכתבים. הורים שלא מעוניינים בקשר הזה אפשר הרי למפות בקלות”.

יש לך השערה להיכן נעלמו המכתבים הללו?

“יכול להיות שלא ידעו מה לעשות בהם, והם הלכו לאיבוד, כי לא מתייחסים בכבוד הראוי לתיקים האלה. מכאן הכל מתחיל. יש עובדים סוציאליים שהודו בשקרים שלהם למאומצים שפתחו את תיק האימוץ שלהם. אני מכיר מקרה של עובדת סוציאלית, שעם פרישתה התנצלה בפני המאומצת שהיא טיפלה בה על מידע שקרי שהיא מסרה לה. “המקרה של סיתוונית הוא סיפור קשה מאוד. רוע הלב בהתגלמותו. אם זה אכן קרה, מישהו צריך לתת על כך את הדין”.

יש מקרים של הורים מאמצים שבאים לעובד הסוציאלי ומבקשים ממנו לטרפד את הניסיונות של ההורים הביולוגיים לקשר?

“כן. היו מקרים כאלה. זה חמור מאוד, אבל היו”.

קרן אבישי (46) תיארה את סיפור הגילוי של משפחתה הביולוגית בספר מטלטל שכתבה, “נורית בקרן רחוב”.

אמה הביולוגית העניקה לה את השם נורית, ומסרה אותה לאימוץ בגיל שנה וחצי. היום היא נשואה ואם לשתיים, ומתגוררת בשערי אפרים.

“בגיל 18 הלכתי לשירות למען הילד, וביקשתי לפתוח את תיק האימוץ”, היא אומרת. “סיפרו לי שם סיפור מאוד עצוב על הנסיבות שבגללן נמסרתי לאימוץ. הבנתי שאמי גדלה במוסדות, שהסתובבתי בין משפחת אומנה אחת לשנייה, שהייתי רעבה בימים שהייתי תחת חסותה, ושהגעתי למשפחה המאמצת במצבי פיזי ונפשי ירוד. “וכל מה שהיה בתיק זה דף בודד בכתב יד, עם כמה משפטים בודדים על החיים שלי. לא המשכתי אז בחיפוש אחר הוריי הביולוגיים, זה היה גדול עלי.

“לפני ארבע שנים, בעקבות חלום שבו ראיתי בבירור שאמי הביולוגית נפטרה ושיש לי שני אחים, יצאתי למסע לחיפוש האחים והדודים שלי.

בשירות למען הילד לא הסכימו לתת לי פרטים. אמרו שאמי הביולוגית באמת נפטרה, ומאחר שהיא לא יכולה לתת אישור לחשיפתה, הם מנועים מלספר עליה.

“מצאתי את אחי והדודים בכוחות עצמי, והצטערתי לגלות שאחי השני נפל במלחמת שלום הגליל. בפגישה הראשונה עם אחי, בתוך כל השיח הנרגש, הרגשתי שהוא כועס עלי, ולא הבנתי למה. כששאלתי אותו, הוא אמר לי: ‘איפה היית עד עכשיו? למה לא באת בגיל 18? חיכינו לך. השארנו לך מכתבים'”.

וכך כתבה קרן בספרה: “רפי, בעלה של אמי ז”ל, מסר לי מכתב מאמי הביולוגית, עותק ממכתב שהשאירה בתיק האימוץ, ושקיומו לא הובא לידיעתי. אז היא כבר ידעה שהיא חולה במחלה הארורה. 

“על פי מראהו, היה המכתב הזה מתויק אצלו שנים ארוכות. במכתב היא מתחננת שאצור איתה קשר, וכותבת שאם אני כועסת עליה, לפחות אכיר את אחיי, אלון ונדב.

עוד כתבה: ‘אמא אוהבת אותך, ומעולם לא ויתרה עלייך. חזרי הביתה’. “הרגשתי איך חלק מליבי נקרע לגזרים.

אני לא מצליחה להבין מדוע העובדת הסוציאלית מהשירות למען הילד לא הזכירה את העובדה שבתיק יש מכתב עבורי. הרי המכתב הופנה אלי, וזו זכותי הבסיסית לקבלו, או לפחות לדעת על קיומו. “מייד לאחר מכן פניתי שוב לשירות למען הילד.

היו ביני ובין העובדת הסוציאלית חילופי דברים קשים. הטחתי בה בכעס שלא הביאה לידיעתי שיש בתיק מכתב מאמי הביולוגית ז”ל, ושלמעשה, היא ניסתה למנוע ממני להכיר את משפחתי הביולוגית. “איני יודעת מדוע בחרה להסתיר ממני את המידע, ושלחה אותי להמשיך בחיי בלעדיו. אלה החיים שלי. איני מבינה איך נמנע ממני הסיכוי להכיר את אמא שלי לפני שנפטרה. זוהי החמצת חיי”. 

ביום 27/2/17 נעצרה העיתונאית לורי שם טוב מעצר פוליטי, על פרסום כתבות ביקורת על שופטים, עובדים סוציאליים ועובדי ציבור. השופטת רונית פוזננסקי כץ שטיפלה בחלק נכבד של בקשות המשטרה לצווי חיפוש במחשבים של שם טוב, הודתה בתיק אחר (אלוביץ-בזק) כי קיבלה את פני השוטרים אצלה בבית, ולא בבית המשפט, כי השוטרים בחרו בה כי ידעו שהיא נוהגת לחתום ולתת להם את כל מבוקשם ללא בעיות וללא חקירות, ולמעשה שימשה השופטת פוזננסקי כץ, סניף של הפרקליטות בתוך בית המשפט.
Back To Top
%d בלוגרים אהבו את זה: