מוחמד זיאדה מחבל בטחוני השליך רימון יד לעבר אוטובוס נוסעים ותכנן פיגועים קיבל חנינה מהנשיא בעסקת שליט. במרץ 2019 ביצע טרור משפחתי באשתו ובנותיו. שופטי העליון חננו אותו פעם נוספת רע”ב 534/19

thumbnail

שופטי העליון יצחק עמית, אלכס שטיין וג’ורג’ קרא, מוכיחים בפסק דין זה, את גישתם השמאלנית-רדיקלית קיצונית, ושפסק הדין שלהם מהווה טרור שיפוטי.

מדובר במחבל בטחוני, בן 64 שנים, עם דם על הידיים, המתואר בפסק הדין במילים העדינות “אסיר ביטחוני”, אשר בהיותו בן 32 ביצע עבירות תכנון פיגועים רצחניים נגד אזרחי המדינה, נשיאת נשק והשלכת רימון יד לעבר אוטובוס נוסעים. בית משפט הצבאי הרשיע אותו למאסר עולם. מאסרו לא נקצב, כך שהוא היה אמור לרצות 40 שנות מאסר.

אלא שבאוקובר 2011 נכלל המחבל מוחמד זיאדה, בעסקת “הסכם שליט”, בו שחררה המדינה לחופשי 280 מחבלים שנשפטו למאסר עולם בגין ביצוע פיגועי טרור רצחניים, והוא זכה מן ההפקר לשחרור, בתמורה להשבת החייל החטוף גלעד שליט.

שחרורו של המחבל נעשה על ידי חנינה מנשיא המדינה, דאז, שמעון פרס. החנינה קבעה תנאי לשחרור:

“בנוסף, ומבלי לגרוע מהאמור לעיל, מותנית ההקלה בכך שהנדון לא יעשה כל מעשה הפוגע בביטחון מדינת ישראל או בביטחון אזור יהודה ושומרון, ובכלל זה יימנע מכל פעילות טרור או אלימות, תמיכה בפעילות כזו וסיוע לה, בכל דרך שהיא, וכן לא יבצע כל עבירה שעונשה שלושה חודשי מאסר ומעלה על פי הדין החל באזור או הדין החל בישראל. יובהר, כי גורם מוסמך על פי דין ו/או שימונה על ידי יהיה רשאי לקבוע שהופרו איזו מן התניות האמורות לעיל, ובהתאם לקביעה זו, ההקלה שניתנה בטלה”.

המדינה, כל כך היתה להוטה לשחרר מחבלים עם דם על הידיים, ששחררה את מוחמד זיאדה, למרות שלא חתם על הצהרת ההתחייבות.

איך מגבים שופטי העליון את הדברים, הם כותבים בסעיף 5 לפסק הדין: “למרות סירובו של המבקש לחתום על הצהרת ההתחייבות, אין מחלוקת על כך שהוא הסכים לקבל את ההקלה בעונשו על כל התנאים שבה”.

איך בדיוק הוא הסכים לקבל את התנאים שבה, אם לא חתם על ההסכם?! הרי תנאי מתלה להסכמה, הוא חתימה על הסכם, מה שלא נעשה כאן. ראו לצורך הדוגמא, את פסק הדין שהוצא בעניינו של רוני מאנה נ’ תנובה ואח’ ת”א 28763-07-14, שם נקבע כי מאחר ורוני מאנה לא חתם על הסכם תיווך בנייר, חתום, ההסכם בעל פה אינו תקף, והוא נדרש לשלם 650 אלף ש”ח הוצאות לצדדים אותם תבע.

כך גורמים השופטים לחוסר אמון במערכת המשפט, מלהטטים בפסקי דין, בניגוד לחוק, משתמשים בסעיפי החוק מתי שנוח להם, וברוב המקרים לא נוח להם, אז הם פוסקים לפי “צו מצפונם”, אלא שהמצפון הזה מעורר שאלות מוסריות קשות ביותר.

מוחמד זיאדה חזר לביתו ברמלה, שם התגוררו אשתו ושתי בנותיו, ובחלוף זמן לא רב, הוא החל לריב עימן, כשהוא נוקט נגדן באלימות קשה ביותר. בנותיו הגישו נגדו תלונות במשטרה, והוגש נגדו כתב אישום ת”פ 47274-06-13, כשהשופט הישאם אבו שחאדה גילה כלפיו חמלה (שאין חולק על כך שלעולם לא הייתה ניתנת ליהודי), ופסק נגדו עבודות שירות.

הפרקליטות ערערה, והשופטת דנה מרשק מרום הטילה נגדו שנת מאסר ופיצוי בסך 1,000 ש”ח לכל אחת מבנותיו.

הפרקליטות טענה, ובצדק לשם שינוי, כי הרשעת מוחמד זיאדה מפעילה את התנאי המבטל ומאיין את החנינה, ובנוסף ציטטו מסעיף 30(ב)(1) לחוק שחרור על תנאי:

“אסיר ששוחרר ממאסרו בטרם סיים לשאת את כל תקופת המאסר, לפי החלטת נשיא המדינה מכוח סמכותו לפי סעיף 11(ב) לחוק יסוד: נשיא המדינה, יראו אותו כאילו שוחרר על תנאי, ויחולו עליו הוראות חוק זה החלות לגבי אסיר ששוחרר על תנאי, ובכלל זה הוראות סעיפים 13(א) ו-20, בשינויים המחויבים ובשינוי המפורט בפסקה (2), והכל אלא אם כן קבע הנשיא אחרת בהחלטתו”.

ציטוט זה תקף לכל אסיר, שזכה לשחרור מוקדם, כולל חנינה מהנשיא, ראו לעניין זה את המקרה של יונתן היילו, שם מבקשים הרשות לשיקום האסיר (רש”א) והפרקליטות לבטל את החנינה ולהשיבו לכלא, לאחר שהפר את תנאי שחרורו, ושתה אלכוהול.

המחבל מוחמד זיאדה, טען באמצעות עו”ד אביגדור פלדמן, כי התנאי המבטל מתייחס אך ורק לפגיעה בבטחון המדינה, ולא פגיעה בבטחון המשפחה, ואין להוסיף לתנאי עבירות נוספות.

יצחק עמית כותב: “כפי שנרמז בפתח הדברים, סבורני כי יש לדון בבקשה זו כבערעור, וכי יש לקבל את הערעור גופו, וכך אציע לחבריי לעשות“. ברור שחבריו הסכימו איתו.

מכאן והלאה, יצחק עמית, במילים פשוטות: מחרטט. הוא מעוות את החוק, נותן לו פרשנויות מופרכות, שברור שלא אליהם התכוון המחוקק, ובוחר לסיים את ההבלים שכתב: “ישראל איננה רק מדינה שנלחמת בטרור. ישראל היא מדינת חוק שנלחמת בטרור תוך שמירה על חוקיה ועל הזכויות שחוקים אלה מקנים לבני אנוש”.

יצחק עמית שובר שיאים חדשים של חוצפה ועזות מצח של טרור שיפוטי. לא רק שמדינת ישראל אינה נלחמת בטרור. מי שגורם לטרור, הוא שופטים כמו יצחק עמית, שפוסקים בניגוד לחוק, בניגוד לבטחון תושבי המדינה, ואינם דואגים לזכויות נשים – אשתו ובנותיו של המחבל מוחמד זיאדה, שהטרור של המחבל מוחמד, הופנה אליהם.

העיקר, שהעיתונאית לורי שם טוב, נעצרה בבית כלא נווה תרצה, שנתיים וחודשיים ושלושה ימים, ללא משפט, בטענה שקרית של טרור רשתי, כשבלי בושה טענו נגדה שהניפה סכין וירטואלית. נו, מוחמד זיאדה הניף סכין אמיתית בידו, זרק רימון יד לעבר אוטובוס נוסעים, כשבנס לא נפצע אף אזרח, פצע את בנותיו, שאושפזו בבית חולים, ונאלצו להתלונן נגדו במשטרה. המחבל זכה מן ההפקר לחנינה נוספת משופטי העליון הנאורים. אוי לנו מאותם שופטים, שאינם מבחינים בין “טרור וירטואלי” לטרור אמיתי שמביא לשפיכות דמים.

לא למותר להזכיר, כי יגאל עמיר, מרצה 24 שנות מאסר בתנאים קשים מנשוא, והסיכוי שיקבל חנינה לא נראה באופק. כלפיו, שופטי העליון לא מגלים סימפטיה ורחמים, כפי שגילו למחבל הטרוריסט מוחמד זיאדה.

לקריאת פסק הדין המביש בקובץ pdf הקליקו:

 
ביום 27/2/17 נעצרה העיתונאית לורי שם טוב מעצר פוליטי, על פרסום כתבות ביקורת על שופטים, עובדים סוציאליים ועובדי ציבור. השופטת רונית פוזננסקי כץ שטיפלה בחלק נכבד של בקשות המשטרה לצווי חיפוש במחשבים של שם טוב, הודתה בתיק אחר (אלוביץ-בזק) כי קיבלה את פני השוטרים אצלה בבית, ולא בבית המשפט, כי השוטרים בחרו בה כי ידעו שהיא נוהגת לחתום ולתת להם את כל מבוקשם ללא בעיות וללא חקירות, ולמעשה שימשה השופטת פוזננסקי כץ, סניף של הפרקליטות בתוך בית המשפט.
Back To Top
%d בלוגרים אהבו את זה: