ביאנקה רוזנטל מנכ”ל עמותת אילת אנימלס תשלם 17 אלף ש”ח פיצוי לשון הרע על עלילה זדונית ושקרית בפייסבוק של התעללות בכלבה שלא הייתה נגד גד ברנס בעלים של אכסניית אביב ת”א 54265-11-15

ביאנקה רוזנטל מנכ”ל עמותת אילת אנימלס תשלם 17 אלף ש”ח פיצוי לשון הרע על עלילה זדונית ושקרית בפייסבוק של התעללות בכלבה שלא הייתה נגד גד ברנס בעלים של אכסניית אביב ת”א 54265-11-15
ביאנקה רוזנטל מנכ"ל עמותת "אילת אנימלס" חוייבה לשלם 17,000 ש"ח פיצויי לשון הרע לגד ברנס, בעלים של אכסניית "אביב" מאילת, על עלילה זדונית, שפלה ושקרית נגד ברנס בדבר התעללות בכלב
Spread the love

בית המשפט המחוזי הפך את החלטת בית המשפט השלום באילת, וקבע, כי גד ברנס, בעלים של אכסניית אביב באילת, לא שפך חומצה על כלבה ליד האכסנייה שלו, עלילה זדונית, שקרית ומופרכת של הגב’ ביאנקה רוזנטל, שניצלה את עמוד הפייסבוק הפופולרי שלה להפרחת שקרים נגד ברנס ולהאדרת שמה כמושיעת חיות.

דעה אישית: אם הגב’ ביאנקה מסוגלת להעליל ולהמציא שקרים על בן אדם שלא פגע בה, שאותו אינה מכירה, רק לצורך האדרת שמה ושל העמותה בניהולה, תחשבו לכם כמה מזוייפת הגב’ רוזנטל וכמה שקרים נוספים עוד היא מפרסמת ומוציאה כספים מאזרחים טובים, שבאמת איכפת להם מחיות, כל זה בשם “טובת החיות”. במקום בו מתגלה נמלה עוקצנית, סביר להניח שמסתתר קן טרמיטים קרוב. מתברר שחיית הטרף האמיתית זו הגב’ ביאנקה רוזנטל, ששפכה דמו של חף מפשע, פגעה בפרנסתו, גרמה לכך שחבריו ומשפחתו יירתעו ממנו בשל הכפשות ושקרים זדוניים ומומצאים שכתבה עליו מדמיונה הקודח. נותר רק לקוות, שאת חיוב הפיצויים שהושת על ביאנקה רוזנטל ועל העמותה שלה, שהיא לא תגבה זאת מאזרחים תמימים.

ביאנקה רוזנטל הבעלים של עמותת אילת אנימלס, ישלמו לברנס סך של 17,000 ש”ח, פיצויי נזיקין לשון הרע.

ביאנקה רוזנטל מנכ"ל עמותת "אילת אנימלס" חוייבה לשלם 17,000 ש"ח פיצויי לשון הרע לגד ברנס, בעלים של אכסניית "אביב" מאילת, על עלילה זדונית, שפלה ושקרית נגד ברנס בדבר התעללות בכלב
ביאנקה רוזנטל מנכ”ל עמותת “אילת אנימלס” חוייבה לשלם 17,000 ש”ח פיצויי לשון הרע לגד ברנס, בעלים של אכסניית “אביב” מאילת, על עלילה זדונית, שפלה ושקרית נגד ברנס בדבר התעללות בכלב

לקריאת פסק הדין:

____________________________________________________________________________________________________www.nevo.co.il

תא (אי’) 54265-11-15 אכסניית אביב א.ל.ב. בע”מ נ’ ביאנקה רוזנטל, אילת אנימלס

בית משפט השלום באילת

 

 

ת”א 54265-11-15 אכסניית אביב א.ל.ב. בע”מ ואח’ נ’ אילת אנימלס ע”ר 580608339 ואח’

 תיק חיצוני:  

בפני

כב’ השופטת ליאורה אדלשטיין

תובעים

1.אכסניית אביב א.ל.ב. בע”מ סוג זיהוי צד א’

1.גד ברנס

ע”י ב”כ עמית וולף

 

נגד

נתבעים

1.אילת אנימלס
ע”י ב”כ עו”ד יעל תותחני

 

2.ביאנקה רוזנטל

 

     

חקיקה שאוזכרה:

חוק איסור לשון הרע, תשכ”ה-1965: סע’  1, (ב), 14, 15, 15(11), 15.2., 15.3., 15.4., 15.8, 16(א), 16(ב)(2), 17

חוק העונשין, תשל”ז-1977: סע’  451

פסק דין

  1. לפני תביעה בסך 100,000 המושתתת על סעיף 7א(ב) לחוק איסור לשון הרע תשכ”ה -1965 (להלן: “החוק”).

רקע:

  1. תביעה זו הוגשה בתאריך 24.11.2015 ובתאריך 18.3.2018 ניתן בה פסק דין לפיו התביעה נדחתה והתובעים חוייבו בהוצאות הנתבעות (להלן: “פסק הדין הראשון”).
  2. בתאריך 4.11.2015 פרסמה הנתבעת 1 בעמוד הפייסבוק שלה פוסט בו נכתב כדלקמן:

 

כלבה מבוגרת נטושה ישנה בחניה של מוטל אביב באילת ב-28/10/2015, בשעה 6:30 בבוקר עדה רואה את בעל המוטל מתחיל לשפוך עליה חומצה ולגרום לה לכויות קשות

— סוף עמוד  2 —

 

בבטן. הכלבה נלקחה לטיפול וטרינר צורחת מכאבים ונמצאת אצל אומנה בשיקום. הכלבה סובלת מחרדות קשות וגם מכאבים. הוגשה תלונה במשטרה 474733/2015 אנחנו מלאי תקוה שהמשטרה תטפל במקרה ותביא כתב אישום נגד המתעלל“. לפוסט צורפה תמונה של הכלבה .

בהמשך פרסמה הנתבעת 1 פוסט נוסף, ללא שם האכסנייה, כדלקמן:

כלבה מבוגרת נטושה שוכבת בחניון של מוטל באילת ושופכים עליה חומצה לכאורה כל הבטן שלה עם כוויות. הכלבה נילקחה לוטרינר פרטי וקיבלה טיפול לכוויות וכרגע ממשיכה לקבל טיפול. הוגשה תלונה במשטרת אילת 474733/15. אנחנו מבקשים מכם לדרוש מהמשטרה לטפל במקרה זה בדחיפות כדי שלא יסגרו את התיק מחוסר עניין ציבור.

אנחנו לא מעלים פוסט כדי לגרום עוול לאף אחד… רוצים לעזור לכלבה ולגרום עונש למתעלל“. לפוסט צורפה אותה תמונה של הכלבה. המידע, מושא הפוסט, נמסר לנתבעת 1, ע”י הנתבעת 2, המתגוררת סמוך לאכסניה.

  1. התובעת 1 הפעילה את האכסניה באילת והתובע 2 היה בעליה ומנהלה. הנתבעת 1 היא עמותה הפועלת באילת למען בעלי החיים, מצילה ומטפלת בבעלי חיים נטושים ופגועים.

 

בית משפט זה ( מותב אחר)  דחה התביעה וקבע, כי תוכן הפוסט שפרסמה הנתבעת 1 ואשר נמסר לה על ידי הנתבעת 2 הינו אמת. הוא דחה את גירסת התובע 2 בעניין זה.

  1. התובעים הגישו ערעור לבית המשפט המחוזי ( ע”א 1449-05-18) ובתאריך 26.9.2018 ניתן פסק הדין (כב’ השופטת שרה דברת) בו התקבל ערעור התובעים בכך שנקבע כי לא היה אמת בפרסומים מושא התביעה שפרסמה  הנתבעת 1 באתר הפייסבוק, והתיק הוחזר לבית המשפט קמא לשם קביעה אם הפרסום (שאינו אמת) עולה כדי לשון הרע  ואם כן יקויים – וכפועל יוצא מכך -דיון בשאלת הנזק.
  2. לאחר שמיעת הצדדים הוחלט (החלטה מיום 28.2.2019 ) כי פסק הדין בסוגיות אלה יינתן  לאחר הגשת סיכומים מתומצתים ובהסתמך על חומר הראיות בתיק.

 

סיכומי התובעים:

 

  1. התובעים מפנים להחלטת כב’ בית המשפט המחוזי לפיה מדובר בשני פרסומים פוגעניים שכל אחד מהם עומד בפני עצמו. עוד טוענים התובעים כי היה פרסום פוגעני נוסף, בכך שהנתבעת 2 האשימה את התובע 2 במשטרה בעבירת היזק לבעל חיים (לפי סעיף 451 לחוק העונשין). כב’ בית המשפט המחוזי קבע שכל הפרסומים אינם אמת.  לשאלה האם

— סוף עמוד  3 —

 

הפרסומים עולים כדי לשון הרע  טוענים התובעים כי מדובר בפרסומים שקריים, פוגעניים וחמורים ביותר ודבר פרסומם יש בו כדי להשפיל את התובעים, לעשותם מטרה לשנאה לבוז וללעג ולבזותם בשל המעשים המיוחסים להם ולפגוע במשרתם ובמשלח ידם.  אם יבחנו פרסומים אלה לפי קנה המידה של האדם הסביר, ברור שפרסומי כזב כאלה באים בגדרי סעיף 1 לחוק איסור על לשון הרע. הפוסטים הוצגו בפייסבוק והגיעו לידי כולי עלמא – ובפועל הגיעו לגורמים רבים (התובעים מפנים להערת שוליים 5 המפנה לנספח 5 לכתב התביעה בו משתפת גברת מ.פ.כ. את הפוסט וכותבת “הפריע לבעל המוטל שהכלבה יישנה בחניה. בא ושפך עליה חומצה בבטן”. ולפרסום בפייסבוק עצמו).

 

  1. התובעים טוענים כי תבעו 100,000 ₪ ללא הוכחת נזק, שהם  50,000 ₪ בגין כל פוסט. התובעים הצביעו, לדבריהם למעלה מן הנדרש,  על נזקים שנגרמו להם ולא נסתרו. בנו בן  ה-13 של התובע 2 נחשף ראשון לפרסום והודיע עליו לתובע 2. הדבר גרם לבן נזק נפשי. אנשים מכל הארץ התקשרו והודיעו שלא יבואו לאכסניה של התובע 2. חלה ירידה בהכנסות התובעת 1 ונגרמה פגיעה קשה למוניטין ולשם הטוב של התובעים. הנתבעת 2 במהלך הדיון כינתה את התובע בכינויים שונים אותם התובעים מצטטים.  הנתבעת 1 טענה שהפרסום נעשה כדי לבחון אם יש עדים נוספים למקרה אבל הפוסטים לא קוראים לעדים להתייצב ולמסור עדותם. הנתבעת 1 הודתה שלא ניסתה לברר את טענות הנתבעת 2 באמצעות התובע, באמצעות הפקח או באמצעות המצלמות.

 

  1. לבסוף צטטו התובעים  פסקי דין בהם נפסקו לטובת תובעים פיצויים בגין הוצאת לשון הרע ((45842-09-16, 17111-12-15, 15330-12-14).

 

  1. סיכומי הנתבעת 1:

 

  1. האמור בסיכומי התובעים מהווה הרחבת חזית שכן נעשה פרסום אחד ויחיד  בדף הפייסבוק של הנתבעת 1 ואין מחלוקת כי פוסט זה נערך לאחר פרסומו באופן שפרטי האכסניה הושמטו ממנו. התביעה לא הוגשה בגין הגשת התלונה במשטרה. פרטי התובע עצמו מעולם לא הופיעו בפוסט. הפוסט כן פורסם עם מספר תלונה על מנת לאפשר לעדים נוספים לפנות למשטרה. הפרסום הראשון מהווה דיווח בזמן אמת של דברי אמת: הוא מתאר את דברי המתלוננת במשטרה. נכתב בפוסט “מוטל אביב” ואין דבר כזה “מוטל אביב” – על כן  שמו של התובע לא נזכר וגם לא שם עסקו, “אכסניית אביב”. בפרסום השני בכלל לא כתוב באיזה מוטל מדובר, מי בעליו ומי התעלל. מדובר בדיווח בזמן אמת שחובה היה על הנתבעת לפרסמו. אמנם נקודת המוצא היא (קביעת כב’ בית המשפט המחוזי) שהנתבעת 2 לא דברה אמת אך קביעה כזו לא נעשתה ביחס לנתבעת 1. מה שכן נעשה הוא תלונה במשטרה ומכתב הוטרינר שקובע שחומצה נשפכה על הכלבה. הנתבעת 1 מצטטת את הנאמר בע”א 751/10 פלוני נ. ד”ר אילנה דיין אורבך ולפיו יש לתת מרחב מחיה לעיתונות ועל כן כל עוד אין מדובר בעיוות מכוון של המציאות כפי שהיתה ידועה למפרסם או בסילופה –  אין בכך כדי לשלול מהמפרסם הגנת אמת דיברתי. הנתבעת 1 בצעה את

— סוף עמוד  4 —

 

הפרסום בתום לב והיתה עליה חובה מוסרית וחוקית לפרסם את הפרסום, למען בעלי החיים, כעמותה שמטרתה להגן עליהם. גם פניה לעיתון או כלי תקשורת כדי שזה יבחן את הפרסום אינה מהווה לשון הרע לפי סעיף 15(11) לחוק. על בית המשפט להתחשב בנסיבות בהן בוצע הפרסום והמקור לפרסומיו כאשר במקרה הנוכחי קיימת תלונה במשטרה והנתבעת 1 הייתה משוכנעת שמדובר באמת. הנתבעת 1 תיקנה את הפרסום מיד, בכך שהשמיטה את שם האכסניה שממילא נרשם באופן שגוי. הבדיקות שהנתבעת 1 עשתה כדי לאמת את הפרסום היו ביקור הכלבה ובדיקתה, שיחה ופגישה אצל הווטרינר המטפל, שיחה ופגישה עם הנתבעת 2 ובחינת התלונה שהוגשה למשטרה.  כפי שהעידה נציגתה, היו מספר מקרים של תלונות שהוגשו שהיו נכונות אך בכל זאת נסגרו בשל חוסר עניין לציבור. תביעה אחרת שהוגשה נגד הנתבעת 1 בה נטען כי הנתבעת 1 העלילה על תובעות שהן מתעללות בבעלי חיים – נדחתה.

  1. באשר לנזק טוענת הנתבעת 1 כי התובע ציין שהוא כבר לא מנהל את האכסניה ולמעשה הסתיר מידע מהותי מבית המשפט. הפרסומים בעיתון “ערב ערב” היו לזכותו של התובע והציגו אותו באור חיובי. התובע לא רק שלא ניזוק מהפרסום אלא להיפך,  ניצל את התלונה כדי לפרסם את עצמו באופן חיובי.
  2. הנתבעת 2 בסיכומיה העלתה שוב את תיאורה לגבי העובדות שלגביהן הכריע כב’ בית המשפט המחוזי בפסק דינו. היא טענה כי התובע מגיע לפעמים לשטח ואם היא נמצאת בחוץ הוא מקלל אותה ואת בתה ויורק עליהן. בתה נאלצה לעזוב את הבית ולשכור יחידה במקום אחר. הכלבה המדוברת עברה בדיקה לא מזמן ופצעיה הגלידו והיא אינה חולה. אם יפסק סכום כלשהו לטובת התובע  “תפנו להוצאה לפועל, מחכה להם שם איחוד תיקים”.

 

דיון והכרעה:

  1. היות ונקבע בפסק הדין של בית המשפט המחוזי כי האמור בפוסט שפורסם על ידי הנתבעת לא היה אמת, דהיינו לא מתקיים האמור בסעיף 14 לחוק איסור לשון הרע – וזאת בניגוד לאמור בסעיף 11 לכתב ההגנה  – יש לבחון אם חלה, בעניינה של  הנתבעת 1  – הגנה מכוח סעיף 15 לחוק. תנאי מוקדם לכך הוא שהנתבעת עשתה את הפרסום בתום לב, באחת הנסיבות המפורטות בסעיפי המשנה של חוק זה. הנתבעת עצמה הפנתה לסעיפי משנה 2, 3, 4, ו-8.
  2. בעניינה של הנתבעת 2 יש לבחון אם יש לחייבה בפיצוי לאור העובדה שלא היא באופן אישי ביצעה את הפרסום אלא רק סייעה לו והייתה המקור לו  – והאם מתקיימות עילות אחרות לפי חוק איסור לשון הרע נגדה.
  3. באשר לנתבעת 1  – סעיפי המשנה של סעיף 15 הנזכרים  דורשים (בנוסף לחובת תום הלב) כי יתקיים מצב בו היחסים בין המפרסם והאדם שאליו הופנה הפרסום הטילו על המפרסם חובה חוקית, מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום (2); או שהפרסום נעשה לשם הגנה על עניין אישי כשר של המפרסם או של האדם אליו הופנה הפרסום (3); או שהפרסום היה הבעת דעה על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי כמפורט בסעיף 4  – או שהפרסום נעשה באמצעות הגשת תלונה  לרשות מוסמכת (8).

 

— סוף עמוד  5 —

 

  1. על פניו יש לשלול חלותם של סעיפים 4 ו-8 שכן התובעים אינם נושאים בתפקיד ציבורי כלשהו ואין מדובר בהגשת תלונה לרשות מוסמכת אלא בפרסום באתר הפייסבוק. טענת התובע כי בוצע פרסום פוגעני שלישי בדמות הגשת תלונה למשטרה אינה יכולה לעמוד הן מכיון שמדובר בהרחבת חזית והן מכיון שקיימת כאמור הגנה לפעולה מסוג זה בסעיף 15(8) לחוק. לא הוצגה ראייה לכך שהנתבעת 2 פעלה שלא בתום לב כאשר פנתה למשטרה (למרות החקירה שהוצגה והטענה כי התיק בעניין זה עדיין פתוח).
  2. בנוסף אין לראות בפרסום כאילו נועד להגן על עניין אישי של הציבור הקורא את הפוסטים של הנתבעת 1. אכן ניתן לטעון כי הנתבעת זכאית לטעון כי חלה עליה חובה מוסרית או חברתית לעשות את הפרסום בהיותה עמותה שמטרתה לסייע לבעלי חיים, וסיוע זה נעשה, בין היתר, על ידי הרתעת מי  – שבמקום לסייע לבעלי חיים  – פוגע בהם. הרתעה כזו יכולה להיות מושגת על ידי ביוש אותו אדם ברבים. השאלה היא אם פרסום זה נעשה בתום לב. לפי סעיף 16(א) לחוק “הוכיח הנאשם או הנתבע שעשה את הפרסום באחת הנסיבות האמורות בסעיף 15 ושהפרסום לא חרג מתחום הסביר באותן נסיבות, חזקה עליו שעשה את הפרסום בתום לב”. בה בעת, לפי סעיף 16(ב)(2) לחוק, חזקה שהמפרסם לא נהג בתום לב אם “הדבר שפורסם לא היה אמת והוא לא נקט לפני הפרסום אמצעים סבירים להיווכח אם אמת הוא אם לא”.  על מנת שיתקיים תום לב, על הנתבעת להראות איפוא שעשתה די על מנת לברר אם הפרסום הוא אמת. משמעות פרסום כזה, אם אינו אמת, יכולה להיות הרסנית כלפי הנפגע.

 

  1. נציגת הנתבעת טענה כאמור כי טרם הפרסום דברה עם הנתבעת 2, ראתה את הכלבה, והלכה לדבר עם הוטרינר שטיפל בכלבה, יום למחרת האירוע. היא לא ניסתה לברר עם התובע אם הדברים נכונים ואפילו לא דברה עם הפקח שלגביו מסרה בעדותה כי “הפקח לא צריך לדבר איתי ואני לא צריכה לדבר איתו, הוא לא עובד עבורי, הוא עובד עבור העירייה. (פרו’ 36/15-16)
  2. באותו מראה מקום אליו הפנתה הנתבעת 1 בסיכומיה (דנ”א 2121/12 פלוני נ. אורבך-דיין) נאמר מפי כב’ הנשיא (דאז) גרוניס כי “אחת האינדיקציות החשובות למילוי אמת המידה של עיתונאות אחראית היא פנייה מוקדמת של המפרסם למושא הפרסום ומתן הזדמנות סבירה והוגנת להגיב לפרסום. היבט נוסף של הצורך לנהוג בהגינות כלפי מושא הפרסום משתקף בהוראת סעיף 17 לחוק, שלפיה לא תעמוד הגנת תום הלב לגורמים מסוימים, אם לא פרסמו תיקון או הכחשה שנדרשו על-ידי הנפגע, בהיקף ובאופן הראוי. ” במקרה הנוכחי לא רק  שהנתבעת 1 לא נהגה לפי אמות מידה אלה והסתמכה למעשה רק על דברי הנתבעת 2 אלא שכאשר הוגשה התביעה ואף למעלה מכך, כשניתן פסק הדין של כב’ בית המשפט המחוזי  – הקובע כי הנאמר בפרסום אינו אמת, הרי שלמיטב ידיעת בית המשפט לא מיהרה הנתבעת 1 לפרסם תיקון לפוסט, כגון ציטוט של התובע המכחיש את האמור בו ולאחר מכן ציטוט הנאמר בבית המשפט המחוזי, ואף לא הודיעה כי הסירה פוסט זה.

 

  1. קשה לקבל את טענת הנתבעת 1 כי הודעתה בפייסבוק אינה מכוונת למעשה כלפי התובעים היות ולא נרשם בפוסט “אכסניית אביב” אלא “מוטל אביב”. השם בו נקטה היה אמנם לא

— סוף עמוד  6 —

 

מדוייק אולם השוני בין השם המדוייק והשם בו נקטה אינו בולט לעין. לו היתה כותבת “אכסניית סתיו” למשל, במקום “אכסניית אביב”, היה השוני בולט יותר. אולם השוני בין “מוטל” ו”אכסנייה” אינו מובהק, במיוחד נוכח העובדה שהמילה “מוטל” היא מילה לועזית המתייחסת למלון פשוט יחסית, ויש היכולים לראות בה תרגום למילה אכסנייה.

  1. על כן אינני מקבלת את הטענה כי הפוסט שפרסמה הנתבעת אין בו פגיעה פוטנציאלית בעיסקה של התובעת 1. הנתבעת 1 גם לא טענה כי התייחסה לעסק אחר והיא מודה כי התייחסה לעסק של התובעת 1.
  2. הנתבעת טענה בנוסף כי מיהרה לשנות את מילותיו של הפוסט ולהסיר את שם התובעת ממנו, ואף להוסיף את המילה לכאורה. התובע עצמו הסכים לטענה זו בכתב התביעה באמרו כי “מיד ובסמוך לפרסום הפוסט פרסמה נתבעת 1 פוסט נוסף” (ראה סעיף 17) ובדיון לא הכחיש כי מדובר היה בפוסט ערוך ולא בפוסט חדש שנוסף על קודמו.
  3. עצם העובדה שהנתבעת מצאה לנכון לתקן את הפוסט הראשון ולהעלים את שם התובעת 1 מוסיפה ומחזקת את הטענה כי שם האכסניה לא היה צריך להופיע בפוסט מלכתחילה וכי שומה היה על הנתבעת 1  לנהוג משנה זהירות טרם ציינה שם זה. אולם לזכותה עומדת העובדה כי מיהרה באופן יחסי והסירה את שם האכסנייה. על כן אני קובעת כי הפרסום הראשון ברשת הפייסבוק מהווה פרסום לשון הרע לפי החוק.
  4. אכן כאמור בפסק הדין של המותב הקודם, לא הציגו התובעים נזקים ממשיים שנגרמו להם בדמות דוחות כספיים שיציגו ירידה בהכנסות, או הודעות של אורחים פוטנציאליים המודיעות כי לא יגיעו להתארח באכסניית אביב. מנגד טענתו כי בנו בן ה-13 הוא זה שראה את המודעה ראשון וכי נגרמו לו בעקבות זאת נזקים נפשיים היא טענה סבירה שאינה דורשת הוכחה לפחות על פניה אף על פי שכדי לקבוע כי מדובר בנזק חמור ומשמעותי שומה היה על התובע לספק הוכחה בדמות חוות דעת רפואית או בדרך אחרת.
  5. אין מחלוקת כי הנתבעת 2 מסרה את הדיווח  לפחות לאדם אחד זולת התובע על כך שהתובע הוא שפגע בכלבה והיא מנהלת הנתבעת 2 שאף אישרה זאת. זאת, בעוד על פי מה שנקבע בבית המשפט המחוזי לא הדיווח אמת. הנתבעת 2 גם לא בקשה מהנתבעת 1 להסיר את הפרסום הפוגעני בטענה שאינו נכון והמשיכה לטעון גם לאחר קבלת פסק הדין של כב’ בית המשפט המחוזי כי האמור בפוסט נכון וכי הפרסום היה מוצדק. אין מקום איפוא לפטור אותה מתשלום הפיצוי במידה ויקבע כי על הנתבעת 1 לשלמו. 
  6. באשר לנזק שנגרם לתובע: אמנם סעיף 7א(ב) לחוק אינו מחייב את הוכחת הנזק אולם בית המשפט יקח בחשבון נזקים שהוכחו לו או לפחות הוצגו לו. במקרה הנוכחי העיד התובע כי “הבן שלי בן ה-13 עלה על הפוסט הזה כשאני בעבודה ואמר לי איך יתכן שאנשים עושים דבר כזה. למחרת בבוקר התקשרו אלי מכל הארץ אנשים האם נכון שקרה דבר כזה ואמרו שלא יבואו יותר לעסק” (פרו’ 6/4-6). ועוד העיד בחקירתו הנגדית כי “הבן שלי… נכנס לפראנויה, עד עכשו הוא על כדורים, אני לוקח אותו לרופא” (פרו’ 17/15-16). לדבריו ירדו הכנסותיו ב-30-40 אחוז. מנגד העיד, כשנשאל מה מצב העסק היום –”ברוך השם, לאחר שעשינו פרסומים חזקים וניסינו לשקם את ההרס… (עד היום אני מקבל טלפונים לעסק ששואלים אם באמת שפכתי חומצה על כלב) ” (פרו’ 18/12-13). עוד העיד התובע כי לפני ששה חדשים (דהיינו בסביבות אוגוסט 2016, כ9 חדשים לאחר האירוע – ל.א.)  השכיר את

— סוף עמוד  7 —

 

האכסניה לצד ג’ שהיא חברת ניהול  אשר הוא שכיר בתוכה והתחמק ממתן תשובה לשאלה אם הדבר קרה לפני או אחרי הגשת התביעה ובאופן כללי נתן תשובות מתחמקות.

  1. מנגד אני לוקחת בחשבון את העובדה שהעמותה פרסמה, בסמוך לפרסום הפוסט הראשון (או לא כל כך בסמוך אם לשפוט לפי הודעת ב”כ הנתבעת – “התובע כותב שזה מיד אחרי הפוסט הראשון, זה לא נכון” (פרו’ 17/29)) מודעה חדשה, בה הושמט שם התובעת 1 והאזכור לתובע. הנזק שנגרם היה נקודתי בעת הפרסום, לא ברור עד כמה הוא זכור בציבור בכלל ואצל לקוחות התובעים בפרט ועד כמה הוא השפיע עליהם, במיוחד נוכח העובדה שניהול העסק התחלף זמן לא רב לאחר מכן בנסיבות שאינן ברורות הואיל והתובע לא שפך עליהן אור.  עוד יצויין כי הפרסום היה חד פעמי ולא שב על עצמו באותה מסגרת או  בפרסום שלילי אחר אודות התובעים, לפחות  עד כמה שהדבר היה תלוי בנתבעת 1.
  2. הפרסום הגם שהיה פוגעני, לא כלל קללות או גידופים מצד הנתבעת 1 (להבדיל ממקרים אחרים בפסיקה בהם ניתן משקל לטיב וסגנון הפרסום הפוגעני). אכן יכול ויש אמת בטענת הנתבעת כי חלק ממטרת הפרסום היתה לקרוא לעדים למסור עדותם בכך שנמסר מספר התלונה במשטרה אף כי ניתן היה להשיג דבר זה בלי להזכיר את שם האכסנייה.
  3. בהקשר בו בוצע הפרסום ניתן להבין – אם לא לקבל  – את הכעס של הנתבעת 1 על מעשהו כביכול של התובע אשר אליו התוודעה דרך דבריה של הנתבעת 2 שגם העיזה והגישה בגין כך תלונה במשטרה (למרות שבעיני האדם הסביר הדבר היה עלול לחשוף אותה לנקיטת הליכים פליליים נגדה). מדובר במי שהיא רגישה מאוד לבעלי חיים ולפגיעה בהם, מנהלת הנתבעת 1, ואשר הגיבה כנראה בתגובה אימפולסיבית – “מהבטן” – בלי לשקול את תוצאות התגובה כפי שנוסחה, וכאשר התעשתה (אף כי לא הובררו די הצורך נסיבות ה”התעשתות” והסיבה לעריכת הפוסט) –  טרחה ושינתה את תוכן התגובה כך ששם התובעים הוסר ממנה.
  4. לנוכח דברים אלה על העמותה למחוק לאלתר את הפרסום המקורי.
  5. המחיקה תבוצע לא יאוחר מתאריך 5.4.2020.
  6. בנוסף על הנתבעות לשלם לתובע פיצוי כולל בסך של 12,000 ₪. בנוסף תשלמנה הנתבעות את הוצאות התובע בסכום מכולל של 5,000 ₪. הסכום כולו בסך 17,000 ₪ ישולם על ידי הנתבעות בחלקים שווים ביניהן (8,500 ₪ כל אחת) ב-10 תשלומים בני 850 ₪ כל אחד שהראשון בהם יחול בתאריך 10.6.2020 והבאים כל 10 לחודש. אי ביצוע אחד התשלומים במלואו ומועדו (איחור של 7 ימים לא יהווה הפרה) יעמיד את היתרה לפרעון מיידי.
  7. למען הסר ספק כל סכום ששולם בגין פסק הדין הראשון על ידי התובע יוחזר לתובע בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלומו ועד מועד ההחזר בפועל, תוך 30 יום מהיום.

 

5129371

54678313ניתן היום,  ד’ ניסן תש”פ, 29 מרץ 2020, בהעדר הצדדים.                                                                         

 

— סוף עמוד  8 —

 

5129371

54678313

ליאורה אדלשטיין 54678313

נוסח מסמך זה כפוף לשינויי ניסוח ועריכה

 

בעניין עריכה ושינויים במסמכי פסיקה, חקיקה ועוד באתר נבו – הקש כאן

____________________________________________________________________________________________________

תא (אי’) 54265-11-15  אכסניית אביב א.ל.ב. בע”מ  נ’ אילת אנימלס

____________________________________________________________________________________________________

www.nevo.co.il

____________________________________________________________________________________________________

 

Print Friendly, PDF & Email
אדם

אדם

ביום 27/2/17 נעצרה העיתונאית לורי שם טוב מעצר פוליטי, על פרסום כתבות ביקורת על שופטים, עובדים סוציאליים ועובדי ציבור. השופטת רונית פוזננסקי כץ שטיפלה בחלק נכבד של בקשות המשטרה לצווי חיפוש במחשבים של שם טוב, הודתה בתיק אחר (אלוביץ-בזק) כי קיבלה את פני השוטרים אצלה בבית, ולא בבית המשפט, כי השוטרים בחרו בה כי ידעו שהיא נוהגת לחתום ולתת להם את כל מבוקשם ללא בעיות וללא חקירות, ולמעשה שימשה השופטת פוזננסקי כץ, סניף של הפרקליטות בתוך בית המשפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *