השופט עוזי פוגלמן התיר עיכוב ביצוע תשלום פיצוי כספי לוועדה המקומית לתכנון ובניה לב השרון שחויבה בביהמ”ש המחוזי לשפות את מאיר דוידי ואח’ פיצויי הפקעה על שטחם ע”א 2276/20

השופט עוזי פוגלמן התיר עיכוב ביצוע תשלום פיצוי כספי לוועדה המקומית לתכנון ובניה לב השרון שחויבה בביהמ”ש המחוזי לשפות את מאיר דוידי ואח’ פיצויי הפקעה על שטחם ע”א 2276/20
השופט עוזי פוגלמן. חלאה עליונית
Spread the love

כל הלכות בית המשפט העליון קובעות, שאין מעכבים תשלום פיצוי לצד שזכה במשפט. מדובר בהלכה נוהגת. אלא שההלכות הנוהגות נכונות לבני אדם פשוטים ולא לרשויות המדינה או המורמים מהעם.

הנה דוגמא להחלטה מעוולת של שופט מעוול עוזי פוגלמן, שכל הפסיקות שלו ללא יוצא מן הכלל, הן נגד האזרחים ותמיד הוא פוסק לטובת רשויות המדינה, או הצד החזק.

מדובר בתובעים, שהם המשיבים בהחלטה, בשם: מאיר דוידי, אמיר דוידי ושי דוידי שזכו בתביעה, שהגישו נגד מועצה אזורית לב השרון והוועדה המקומית לתכנון ובניה לב השרון, והוועד המקומי עין שריד.

בית המשפט המחוזי מרכז-לוד, השופט שוורץ, חייב את מועצה אזורית לב השרון ואח’ לשפות את התובעים מאיר דוידי ואח’ פיצויי הפקעת קרקע בסך כולל של כ-1.6 מיליון ש”ח, על תביעה שהתנהלה מחודש מאי 2014 והגיעה להכרעה ותוצאה סופית ביום 10.2.2020.

האחרונים ערערו לעליון, והגישו בקשה לעיכוב ביצוע תשלום. הם לא טענו מה הנזק שייגרם להם אם לא יעוכב תשלום הפיצוי, ולכן היה על השופט פוגלמן לדחות את הבקשה כשמדובר בגלגול שני לביהמ”ש העליון, והינו בניגוד להלכות בית המשפט הקיימות. אלא שמדובר ברשות מקומית, והשופט פוגלמן הפך את ההלכה וקבע על עיכוב תשלום פיצויים לזוכים כשהוא קובע: “מבלי שאביע עמדה בקשר לסיכויי הערעור, אני סבור כי בהינתן שהמשיבים עודם מחזיקים בשטח הנותר, יש להורות על עיכוב ביצוע תשלום פיצויי ההפקעה שנפסקו לטובת המשיבים עד להכרעה בערעור“.

שופט מנוול שהופך את החלטות העליון על פי הנוחיות של בית המשפט.

בבית המשפט העליון

ע”א 2276/20

לפני:  

כבוד השופט ע’ פוגלמן

המבקשים:

1. מועצה אזורית לב השרון

 

2. הוועדה המקומית לתכנון ובניה לב השרון

 

3. הוועד המקומי עין שריד

 

 

נ ג ד

 

המשיבים:

1. מאיר דוידי

 

2. אמיר דוידי

 

3. שי דוידי

 

4. רשות מקרקעי ישראל – מחוז מרכז

 

5. עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל

 

6. משרד השיכון – מדינת ישראל

 

בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב’ השופט א’ שוורץ) בת”א 47523-05-14 מיום 10.2.2020

 

 

מטעם המבקשים 3-1:

עו”ד שחר בן עמי; עו”ד עודד בקרמן; עו”ד מאור לוי

 

מטעם המשיבים 3-1:

עו”ד רענן בר-און

 

מטעם המשיבים 4 ו-6:

עו”ד יעקב הילמן

 

מטעם המשיבה 5:

עו”ד שרון עזרא

 

 

החלטה

 

           בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד (כב’ השופט א’ שוורץ) שהורה למבקשת 2 לשלם למשיבים 3-1 פיצויי הפקעה בסך כולל של כ-1.6 מיליון ש”ח.

 

  1. ראשיתה של המסכת העובדתית הרלוונטית לענייננו בסיכום שנערך בישיבה בחודש דצמבר 1985 בהשתתפות נציגי המועצה האזורית לב השרון, הוועדה המקומית לתכנון ובניה לב השרון (להלן: המועצה האזורית והוועדה המקומית) וועד עין שריד (להלן: המבקשים), וכן נציגי רשות מקרקעי ישראל, עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע”מ (הן המשיבות 5-4, להלן: רמ”י ועמידר), והמשיב 1, מאיר דוידי (להלן: דוידי). בישיבה זו סוכם, ברקע לאישור למתן תוקף של תכנית מתאר מקומית צש/ 9/21/9 של הוועדה המקומית “מתאר עין שריד” (1985) (להלן: התכנית), כי בגין הפקעת מגרש שחכר דוידי בשטח של 1,237 מ”ר (להלן: המקרקעין) בגדר התכנית, יבוצעו חילופי מגרשים כך שבתמורה יקבל דוידי שני מגרשים חלופיים וקטנים יותר למגורים (להלן: הסיכום). השתלשלות הדברים מאז אותו סיכום תוארה בפסק הדין נושא הבקשה, ואולם החשוב לענייננו הוא כי אחד המגרשים החלופיים האמורים לא הועבר לדוידי, כי אם לצד שלישי (להלן: מגרש 2234). לפיכך, דוידי ובניו (שלהם העביר את זכויותיו במקרקעין, משיבים 3-1; להלן: המשיבים) נותרו עם שטח של כ-750 מ”ר בייעוד לשטחי ציבור, שעליו בית מגורים (להלן: השטח שנותר). ניסיון להגיע להסכמות לגבי השטח הנותר באפיק התכנוני לא נשא פרי ובהמשך, בשנת 2014, הגישו המשיבים תביעה נגד המבקשים, רמ”י, עמידר ומשרד הבינוי והשיכון (להלן: המשרד) לפיצויי הפקעה בגין השטח הנותר בסך של 2.4 מיליון ש”ח, ולפיצוי כספי בעילות חוזיות ונזיקיות.

 

  1. בפסק דין מיום 10.2.2020 קיבל בית המשפט המחוזי את התביעה באופן חלקי. נמצא כי לפי הסיכום, דוידי לא נדרש לשלם תמורה נוספת בגין מגרש 2234 וכי חרף הסיכום, ועקב רשלנות של הרשויות המעורבות – נמכר אותו מגרש לצד שלישי. ברם, בכל הנוגע לעילות החוזיות והנזיקיות, נקבע כי התביעה בגינן התיישנה. בצד האמור נפסק כי המשיבים זכאים לפיצויי הפקעה בגין השטח שנותר, וכי התביעה לפיצויים אלה לא התיישנה. בית המשפט ציין כי שיעור הפיצוי ייקבע לפי שווי השטח, בתוספת ערכו של בית המגורים, ולאחר שנדרש לחוות דעת שמאיות שהוגשו מטעם רמ”י והמשיבים בהליך, מצא לאמץ את האומדן שבחוות הדעת מטעם רמ”י, לצד הערכת שווי הבית על ידי השמאי מטעם המשיבים בסכום כולל שצוין ברישת הדברים (על פי הפירוט בפסק הדין). נקבע כי הוועדה המקומית תישא בפיצויי ההפקעה על פי החישוב האמור וכי “בית המשפט מצפה כי התובעים [המשיבים – ע’ פ’] יפנו את המקרקעין וימסרו אותם כשהם פנויים מכל אדם וחפץ בתוך שישה חודשים מיום תשלום פיצויי ההפקעה” (סעיף 121). התביעה נגד המבקשים 1 ו-3, עמידר, רמ”י והמשרד – נדחתה, לצד פסיקת הוצאות לטובת המשיבים, כמפורט בפסק הדין.

 

  1. על פסק הדין של בית המשפט המחוזי הגישו המבקשים ערעור לבית משפט זה ובצדו הגישו בקשה לעיכוב ביצוע פסק הדין, היא הבקשה שלפניי. לטענת המבקשים, בית משפט קמא שגה הן בקביעת החבות בפיצויי הפקעה, הן בקביעת שיעורם. לטענתם, תביעת המשיבים נסמכה על עילות חוזיות ונזיקיות גרידא אשר עליהן חלה התיישנות, והסיכום שעמד ביסוד התביעה הוציא את תחולתם של דיני ההפקעות, ומכל מקום היה מקום לדחות את התביעה ביחס לפיצויי ההפקעה מחמת שיהוי בהגשתה. לעניין שיעור הפיצוי טוענים המבקשים כי לא ניתן היה לבסס את פסק הדין על חוות הדעת מטעם רמ”י, שהוגשה על פי המסגרת הנורמטיבית של המשפט האזרחי (לתמיכה בטענותיה לגבי דמי השימוש הראויים בשטח הנותר), הנבדלת ממערכת הכללים החלה בדיני ההפקעות. המבקשים מוסיפים ומפרטים שגיאות נוספות שנפלו לשיטתם בהערכת שווי המקרקעין המופקעים, ובהן בין היתר כי זו נעשתה נכון לשנת 2018 ולא בהתייחס למועד פרסום ההודעות לפי סעיפים 5 ו-7 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור), 1943 (להלן: הפקודה). עוד נטען כי לא היה מקום לחייב את המבקשת 2 בביצוע החיוב נושא פסק הדין תוך 45 ימים מיום הינתנו שכן המועד הקובע בדין לתשלום פיצויי הפקעה הוא תוך 90 ימים ממועד מסירת החזקה במקרקעין לידי הרשות המפקיעה, ובענייננו המשיבים עודם מחזיקים במקרקעין. נוכח טענות אלו ואחרות טוענים המבקשים כי סיכויי הערעור – טובים. אשר למאזן הנוחות נטען כי הפיצוי שנפסק הוא בסדר גודל משמעותי, וכי בתשלומו יש כדי לשבש את תקציב המועצה האזורית והוועדה המקומית. מנגד נטען כי למשיבים, שעודם מחזיקים במקרקעין, לא ייגרם כל נזק מעיכוב ביצוע פסק הדין, קל וחומר בשים לב לשיהוי שנקטו בהגשת התביעה.

 

  1. בהתאם להחלטתי מיום 26.3.2020 הוגשו תשובות לבקשה. לטענת המשיבים 3-1, המבקשים לא עמדו בנטל הנדרש להוכחה כי מאזן הנוחות נוטה לטובתם והטענות כי ביצוע פסק הדין יסב להם נזק נטענו בעלמא. באשר לסיכויי הערעור, המשיבים סומכים ידיהם על נימוקי פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ומדגישים כי הערכת שווי המקרקעין שהופקעו התבססה על חוות דעת שהוגשה מטעם רשות מקרקעי ישראל ולא על חוות דעת שהובאו מטעמם. בהקשר זה נטען כי הערעור נסוב כולו על ממצאים עובדתיים מובהקים, שערכאת הערעור לא נוטה להתערב בהם. רמ”י והמשרד מסרו כי הם מותירים את ההחלטה בבקשה לשיקול דעתו של בית משפט זה.

 

  1. עמידר בתשובתה הצטרפה לרוב טענותיהם של המבקשים. הודגש כי פיצוי בעילה נזיקית ופיצוי מכוח דיני ההפקעות הם שני מסלולים שונים לחלוטין, הן מבחינת המועד הקובע להערכת שווי הנכס, הן בהיבט של היעוד שלפיו נקבע הפיצוי, הן מבחינת כימות הנזק. לעניין אומדן פיצויי ההפקעה טוענת עמידר כי בית המשפט שגה בקבעו את פיצויי ההפקעה מבלי להורות במפורש על פינוי השטח הנותר על ידי המשיבים. ביחס למאזן הנוחות עמידר טוענת כי לכל אורך ההליך קמא המשיבים טענו כי הסיבה שבגינה לא נקטו הליכים משפטיים במשך שנים רבות הייתה מצבם הכלכלי, ולפיכך מתעורר חשש להשבת הסכום למבקשים אם בסופו של יום יתקבל הערעור. לפיכך, לעמדת עמידר, יש להיעתר לבקשה לעיכוב ביצוע.

 

  1. לאחר שעיינתי בבקשה לעיכוב ביצוע ובתשובות לה הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל, בכפוף לאמור להלן. כידוע, הכלל הוא כי אין מעכבים ביצועו של פסק דין שהוגש עליו ערעור אלא בכפוף להתקיימותם של שני תנאים מצטברים, המקיימים ביניהם יחס של “מקבילית כוחות”: סיכויי הערעור ומאזן הנוחות. באשר למאזן הנוחות, על המבקש לעכב ביצועו של פסק דין להוכיח כי אם לא תתקבל בקשתו וערעורו יתקבל בסופו של יום – ייגרם לו נזק בלתי הפיך (ע”א 6870/19 הוועדה המקומית לתכנון ובניה “מצפה אפק” נ’ נתנאל גרופ בע”מ, פסקה 7 (24.11.2019); ע”א 2576/18 בן צבי נ’ פקיד שומה חולון, פסקה 4 (15.5.2018)). אקדים ואומר כי הטענה המרכזית שהציגו המבקשים לתמיכה בבקשתם במישור מאזן הנוחות היא כי תשלום הסכומים שבהם חויבה המבקשת 2 בפסק הדין יביא למעמסה כספית חריגה ולשיבוש תקציב המועצה האזורית והוועדה המקומית. ברם, טענה זו נטענה באופן כוללני ופרט לתצהיר שצורף לבקשה – לא הובאו לגביה תימוכין מתאימים. בנוסף, המבקשים לא טענו בבקשתם כל טענה (לא כל שכן הוכיחו) כי אילו לא יעוכב ביצוע פסק הדין וערעורם יתקבל, יש חשש כי לא יוכלו להיפרע מהמשיבים.

 

  1. יחד עם זאת, כפי שמצביעים המבקשים, גם במנותק מהערעור שהוגש מטעמם על החבות של המבקשת 2 בפיצויי הפקעה בענייננו, קיים קושי בביצוע פסק הדין על פי ההוראות שניתנו בו. כמפורט לעיל, בית המשפט הורה על פינוי המשיבים מהשטח שנותר בפרק זמן של 6 חודשים לאחר תשלום פיצויי ההפקעה שנפסקו בפסק הדין, ואולם סעיף 9א(א1) לחוק לתיקון דיני הרכישה לצרכי ציבור, התשכ”ד-1964, קובע כי אם הרשות המפקיעה לא תפסה את החזקה בקרקע בתוך 90 ימים ממועד פרסום ההודעה לפי סעיף 7 לפקודה בעל הזכויות יהיה רשאי לדרוש את הפיצויים המגיעים לו נגד מסירת החזקה במקרקעין, והרשות תשלם לו את סכום הפיצויים (שאינו שנוי במחלוקת) בתוך 90 ימים ממסירת החזקה (וראו דברי הנשיא א’ גרוניס בדנ”א 1595/06 עיזבון ארידור נ’ עיריית פתח תקווה, פ”ד סו(2) 58, 150 (2013) ובפסק הדין נושא הדיון הנוסף, ע”א 5964/03 עזבון ארידור נ’ עיריית פתח תקווה, פסקה 4 לחוות דעתו (16.2.2006); ע”א 8622/07 רוטמן נ’ מע”צ החברה הלאומית לדרכים בישראל בע”מ, פסקה 20 (14.5.2012)). המבקשים מציינים, והדבר לא הוכחש על ידי המשיבים, כי המשיב 3 עדיין מתגורר בשטח הנותר, הוא השטח שבגינו נפסקו פיצויי ההפקעה. במצב דברים זה, כל עוד לא נמסרה החזקה בשטח הנותר, נוטה מאזן הנוחות לטובת המבקשים.

 

  1. לכך אוסיף כי המשיבים פנו להליכים המשפטיים לאחר תקופה ממושכת ממועד פרסום ההודעות על ההפקעה, ומבלי שאביע עמדה בכל הנוגע לטענותיהם של המבקשים לגבי השיהוי שנפל בהתנהלותם זו (או לגבי הטעמים שהוצגו לה מצדם של המשיבים), גם להיבט זה יש לתת משקל בבחינת הבקשה שלפניי.

 

  1. מטעמים אלה, אף מבלי שאביע עמדה בקשר לסיכויי הערעור, אני סבור כי בהינתן שהמשיבים עודם מחזיקים בשטח הנותר, יש להורות על עיכוב ביצוע תשלום פיצויי ההפקעה שנפסקו לטובת המשיבים עד להכרעה בערעור. יודגש כי אין באמור כדי לעכב את ההוראות שניתנו בפסק הדין בקשר לתשלום שכר טרחת עורכי דין לטובת המשיבים. המבקשים לא טענו באופן פרטני בקשר לרכיב זה בפסק הדין (אלא עתרו באופן כללי לעיכוב ביצוע פסק הדין עד להכרעה בערעור). נוכח האמור, ובשים לב לכך שככלל בית המשפט אינו נוטה לעכב ביצוע של תשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עורכי דין, אין מקום לעכב רכיב זה בפסק הדין (ע”א 7419/13 חג’ג’ נ’ מגן דוד אדום בישראל, פסקאות 6-5 (3.11.2013); ע”א 6894/13 פלונים נ’ אורט ישראל, פסקה 4 (17.10.2013); ע”א 6593/12 מנאר ייעוץ כלכלי והשקעות בע”מ נ’ חמאיסי, פסקה 4 (23.9.2012); ע”א 198/07 שני א.ד.א בע”מ נ’ משרד העבודה והרווחה – מדינת ישראל, פסקה 4 (18.7.2007)).

 

           אני מקבל אפוא את הבקשה לעיכוב ביצוע כך שתשלום פיצויי ההפקעה שעליו הורה בית המשפט המחוזי יושהה עד להכרעה בערעור. בצד האמור, אני מורה כי במקרה של פינוי השטח הנותר, יוכלו המשיבים לפנות בבקשה לעיון מחדש בהחלטתי זו.

 

 

           בנסיבות העניין איני עושה צו להוצאות.

 

           ניתנה היום, ‏כ’ בניסן התש”ף (‏14.4.2020).

 

 

 

 

ש ו פ ט

_________________________

20022760_M02.docx   סס

מרכז מידע, טל’ 077-2703333, 3852* ; אתר אינטרנט, http://supreme.court.gov.il

 

 

Print Friendly, PDF & Email
אדם

אדם

ביום 27/2/17 נעצרה העיתונאית לורי שם טוב מעצר פוליטי, על פרסום כתבות ביקורת על שופטים, עובדים סוציאליים ועובדי ציבור. השופטת רונית פוזננסקי כץ שטיפלה בחלק נכבד של בקשות המשטרה לצווי חיפוש במחשבים של שם טוב, הודתה בתיק אחר (אלוביץ-בזק) כי קיבלה את פני השוטרים אצלה בבית, ולא בבית המשפט, כי השוטרים בחרו בה כי ידעו שהיא נוהגת לחתום ולתת להם את כל מבוקשם ללא בעיות וללא חקירות, ולמעשה שימשה השופטת פוזננסקי כץ, סניף של הפרקליטות בתוך בית המשפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *