יצחק עמית בתפקיד ג’ורג’ אורוול: להכניס כמה שיותר נוער למוסדות נעולים כדי לספק פרנסה לחונטה. יצחק עמית מזדהה כשופטת בסיום ההחלטה. אורוול שמח! בש”פ 519/16

יצחק עמית בתפקיד ג’ורג’ אורוול: להכניס כמה שיותר נוער למוסדות נעולים כדי לספק פרנסה לחונטה. יצחק עמית מזדהה כשופטת בסיום ההחלטה. אורוול שמח! בש”פ 519/16
יצחק עמית. סכין וירטואלית
Spread the love

שורה של החלטות לא רציונליות ופוגעניות ביותר כלפי אזרחי ישראל מעמידות את השופט יצחק עמית במקום הראשון בבית המשפט העליון האוחז בתואר ה”שופט הרע ביותר במדינת ישראל”. לפנינו עוד החלטה של השופט יצחק עמית המדיפה ריח של התעמרות באזרחים ושנאת אדם פרופר. בסיום ההחלטה הוא מזדהה כ”שופטת”.

שופט זה תמיד דואג לתבל את החלטותיו בכל מיני מילים יפות המציירות אותו כמי שדואג לאזרחים, נשים וטף. בפועל הוא משרת של תורת “חוות החיות” של אורוול. כלומר:  יש מיוחסים ויש “עמך”. העמך צריכים לשרת את המיוחסים, ותפקיד בית המשפט הוא לדאוג שהמיוחסים יוכלו להפיק כסף מהעמך.

הפעם מדובר בקטינים שמוגש נגדם כתב אישום על עבירות קטנות כמו בריחה ממשמורת (מעונות), תיגרה, עישון צינגלה, מריבה פה, מריבה שם, וגם דקירה בקטטה. רוב הנוער המעורב בתיקים אלה הם אתיופים ורוסיים. את כולם רוצה השופט יצחק עמית לראות מאחורי הסורגים, והוא רוצה ששכבת המיוחסים תוכל להפיק כסף מהם. לכן הוא “קורא” להקים מעונות נעולים לנוער עבריין. האירוניה היא שמי שנכנס למעונות הנעולים הללו, דמו מותר. זה יותר גרוע מבית כלא. יש חובת השתתפות בטיפולים עם עובדות סוציאליות ופסיכיאטרים פולשניים. יש שם חדרי הענשה ובידוד וכמובן חובת נטילת תרופות פסיכיאטריות. כבר עדיף לשבת בכלא כדי לחכות למשפט.

אבל מעון נעול משרת את החונטה. זה מספק פרנסה לעמותות, לכלאים, לפסיכיאטרים, עו”סים ומטפלים למיניהם, כולל קציני מבחן. בקיצור כל הטיפוסים שהנוער העבריין שונא לפגוש ועצם המפגש עימם מעורר בנוער אנטיגוניזם ברמה כזו, שהם רק רוצים לברוח. אז הם בורחים, אין להם כסף, הם מנותקים מהמשפחה, ואז הם נאלצים לגנוב, ולהיכנס שוב פעם למעון נעול, וחוזר חלילה. מעונות נעולים נועדו לאכלס את מי שחשוד בעבירה עד המשפט שלו.  גישה הומנית יותר היא שמי שעדיין לא הורשע צריך לחכות למשפט שלו מחוץ לכתלי מוסדות הרווחה והשב”ס כי הוא לא הורשע. הגישה של יצחק עמית היא שכל מי שמגישים נגדו כתב אישום הוא פושע מועד וצריך לנעול אותו ואת כל החברים שלו עד להרשעה האוטומטית, כדי שכשיגדל יהפך פושע מועד ויספק כמה שיותר פרנסה לבתי המשפט, השב”ס  והמשטרה.

באתרים אחרים פסק דין זה מסוקר אחרת לגמרי. השופט מצוייר שם כאנושי. אבל מי שכותב באותם אתרים לא רואה מה התוצאה הסופית. במקום לשחרר את הנער הבייתה, השופט יצחק עמית משאיר אותו במעצר עד תום ההליכים. אילו באמת היה אכפת ליצחק עמית המהנוער הזה, הוא היה משחרר את הבחור הביתה, למרות שדקר.  

בהחלטתו, אומר עמית, שבית המשפט העליון קרא לממשלה פעמים רבות לפתור את מצוקת המעונות הנעולים לקטינים עבריינים – אך ללא הועיל. הוא תוהה מדוע המדינה מחמיצה את ההזדמנות להשיב אל חיק החברה נערים שיוכלו להפוך לאזרחים מתפקדים.  “אין בדעתי להצטרף לקריאות אלה, שלא הועילו, ונראה כי הגיעה העת להרים ידיים ולהתייאש”. זוהי התבטאותו חסרת התקדים של שופט בית המשפט העליון, יצחק עמית, לנוכח העובדה שהמדינה מתעלמת מזה שנים מפניותיהם של עמיתיו בנוגע למחסור הקשה במעונות נעולים לעבריינים קטינים. [המדינה אגב, לא מתעלמת. היא יודעת שהקטינים האלה יברחו מהמעונות האלה].

“פעמים רבות חזרה הפסיקה וקראה לרשות המבצעת לפעול בהקדם לשינוי המצב העגום של מצוקה במקומות נעולים לנוער”, אומר עמית ומצטט לדוגמה פסקי דין של אליקים רובינשטיין ועדנה ארבל עוד משנת 2012. “כך יש להוסיף עשרות קריאות של שופטי נוער, שתורתם-אומנותם בכגון דא, כמי שנותנים מדי יום החלטות ופסקי דין על-פי חוק הנוער”. בהקשר זה אומר עמית שהוא מרים ידיים מתוך יאוש, אך מוסיף סקירה ארוכה יחסית על המצוקה בה שרויים נערים אלו ועל התעלמותה של המדינה ממצוקה זו. הוא אומר:

“במדינת ישראל דהיום, מאות נערים ונערות נפלטים מדי שנה ממסגרות שונות ואף חיים ברחוב, פשוטו כמשמעו, עשרות אלפי תיקים פליליים נפתחים מדי שנה כנגד בני נוער, ומתוכם, מקרים רבים של עבריינות נוער קשה מובאים בפני בתי המשפט מדי שנה.  “אך על-אף נתונים אלה, עומדים לרשות שירות המבחן ולבתי המשפט, שלושה מעונות נעולים בלבד המופעלים על-ידי רשות חסות הנוער, ואשר יכולים לשמש גם כחלופת מעצר חלף מעצר מאחורי סורג ובריח”. אולם כל אחד ממעונות אלו מיועד לאוכלוסייה ספציפית – גילעם לנערים צעירים, מצפה ים לנערים מבוגרים יותר ונוף הרים לערבים – כך שלמעשה לכל נער יש מעון אחד בלבד. ואילו לנערות יש שני מעונות בלבד – מסילה ורותם.

הנחתו של הכלכלן הסמוי

עמית ממשיך: “הבעיה אינה רק של מחסור במעונות נעולים ובמספר המקומות בתוך המעונות הנעולים הקיימים. הבעיה באה לידי ביטוי גם בחוסר מדריכים ואנשי צוות. המדובר בעבודה קשה, שוחקת, ואף מסוכנת, וככל שידיעתי מגעת, מעון מצפה ים אף אינו מופעל כיום בתפוסה מלאה עקב כך [זה ממש לא נכון כי הנוער פשוט מסרב להיכנס למקומות המזוויעים הטאלה ומעדיף לשבת בבית הסוהר].

אומר יצחק עמית: “בית משפט זה אינו ממונה על שכרם של מדריכים ואנשי צוות, וייתכן כי שכרם של אלה מהווה הוצאה נכבדה על הקופה הציבורית. אך גם ‘הכלכלן הסמוי’ שבכל אחד מאיתנו יכול להניח כי לעיתים חיסכון של X שקלים בצד אחד, עשוי להוביל להוצאה של 5X בצד השני של המשוואה.  “אכן, לא כל המשאבים המושקעים בנער זה או אחר על-ידי רשות חסות הנוער וגורמים נוספים נושאים פרי, אך סיפורי הצלחה יש ויש. ובכלל, מדינת רווחה אינה יכולה להרשות לעצמה להחמיץ הזדמנות להשיב אל חיק החברה נער שבבוא היום יכול לשנות אורחותיו ולהפוך לאזרח מתפקד במקום עבריין ואסיר. כל זה יכול להיעשות, מבלי לוותר על האינטרס החשוב של ביטחון הציבור. [כל זה כמובן שטויות.  לא הונחו בפני השופט שום ראיות לרמות השכר במעונות, וזה לא היה הנושא של ההחלטה שנתבקש לתת.  פתאום כל שופט משחק אותה אלוהים עם ידע בכלכלה, ובכל מיני דברים שבכלל לא ביקשו ממנו לשפוט בהם].

להקים מעון נפרד לעצורים

“ככלל, מעונות נעולים אמורים לשמש כמסגרת חינוכית-טיפולית לנוער, לצורכי אבחון והסתכלות וכדרך טיפול על-פי חוק הנוער, ולא לצורכי חלופת מעצר חלף מעצר מאחורי סורג ובריח. עם זאת, העדר חלופת מעצר במעון נעול קולעת את בתי המשפט לדילמה קשה, אם להותיר את הנער בבית המעצר או לשחררו לחלופת מעצר בית או חלופת מעצר מוסדית אחרת, חלופות שמטבע הדברים ‘חלשות’ יותר בהיבט של ביטחון הציבור.

“ודוק: חלופת מעצר באחד משלושת המעונות הנעולים האמורים לעיל אינה מצב אידילי כלל וכלל, מאחר שמעונות אלה נועדו במקורם לנערים במצוקה או לנערים שההליכים המשפטיים בעניינם כבר נסתיימו, ולא מצבם של אלה כמצבם של נערים הממתינים לסיום ההליכים בעניינם. המצב הרצוי הוא להקים מעון נעול שיוקדש כולו לקטינים לגביהם הורה בית המשפט על מסגרת נעולה, כתחליף למעצר עד תום ההליכים בין כתלי בית הסוהר. אין אלא לקוות כי לא נידרש להמתין לחמורו של משיח עד שתוקם מסגרת כזו”. [אכן השופט חושב שנמתין לחמור של המשיח, אבל לחמור עצמו לא צריך להמתין.  הוא חתום על פסק הדין].

הדברים נאמרו בהחלטתו של עמית לדחות, מחוסר ברירה, כביכול, את ערעורו של מי שהואשם בהריגה בהיותו בן 17 על ההחלטה לעוצרו עד תום ההליכים. שירות המבחן הציע חלופת מעצר בדמות מעון נעול, אך באלו אין מקומות ורשימת ההמתנה ארוכה, ובשל כך יישאר הנער במעצר מלא. את הנער ייצג עו”ד תומר אורינוב, את המדינה ייצגה עו”ד שרית משגב, ואת משפחת הקורבן – עו”ד סהראב שייח-יוסף.

שימו לב שפסק הדין של יצחק עמית חתום במילים “שופטת”. לא אנחנו הוספנו את ה”ת” בפוטושופ. כך השופט חתם על יצירתו. לכן שלא יבוא בטענות לאור תמונה מחמיאה שהתאימו לו באתרים משפטיים.  הוא עצמו מודה שהוא “שופטת”.
בבית המשפט העליון
בש”פ  519/16
לפני: כבוד השופט י’ עמית
העורר: פלוני
נ  ג  ד
המשיבה: מדינת ישראל
ערר על החלטת בית המשפט המחוזי לנוער בבאר שבע בתיק מ”ת 15289-11-15 שניתנה ביום 17.1.2016 על ידי כבוד השופט א’ אבו טהה
תאריך הישיבה: י”ח בשבט התשע”ו (28.1.2016)
בשם העורר: עו”ד תומר אורינוב
בשם המשיבה: עו”ד שרית משגב
בשם משפחת המנוח: עו”ד סהראב שייח-יוסף
החלטה

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כב’ השופט א’ אבו טהה) מיום 17.1.2016 במ”ת 15298-11-15, המורה על מעצרו של העורר עד תום ההליכים נגדו.

  1. כנגד העורר,  קטין כבן 17 בעת האירוע, הוגש ביום 6.12.2015 כתב אישום המייחס לו עבירות של הריגה לפי סעיף 298 לחוק העונשין, התשל”ז-1977 (להלן: החוק), החזקת סכין לפי סעיף 186 לחוק, ושיבוש מהלכי משפט לפי סעיף 244 לחוק.

על פי הנטען בכתב האישום, העורר היה חבר בקבוצת נערים שהייתה מסוכסכת עם קבוצת נערים אחרת. ביום 4.10.2015 הגיעו נערים משתי הקבוצות לפארק בקריית-גת על מנת להתעמת זה עם זה. העורר הגיע לפארק כשבכיסו “מספריים” המתפרקים לשתי סכינים. בדרך אל הפארק, הראה הנאשם את המספריים לחבריו, תוך שהוא מציין כי מדובר בכלי המסוגל לחתוך. כשהגיעו שתי הקבוצות לפארק התפתחה קטטה ביניהן. במהלך הקטטה, הוציא העורר את אחד הסכינים מכיסו ודקר באמצעותה את אחד מחברי הקבוצה היריבה (להלן: המנוח) דקירה עמוקה בגבו, לאחר שהאחרון הכה באגרוף את אחד מחברי קבוצתו של העורר. לאחר הדקירה, החביא העורר את הסכין בתחתוניו. הדקירה שדקר העורר את המנוח בגב היתה באורך 2.8 ס”מ ובעומק של כ-9 ס”מ. לאחר טיפול במקום, המנוח פונה באמבולנס לבית החולים, שם נקבע מותו. העורר נמלט מהפארק, ולאחר שעבר בבתיהם של שניים מחבריו והחליף חולצתו, חזר לביתו והחביא את המספריים באמצעותם דקר את המנוח.

  1. בד בבד עם הגשת כתב האישום נגד העורר, הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים. בדיון שהתקיים ביום 17.1.2016, הסכים העורר לקיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר בעניינו.

מספר תסקירי מבחן הוגשו בעניינו של העורר, ומהם עולה כי שולב בעבר בניסיונות טיפוליים על רקע הליכים פליליים קודמים, אולם ניסיונות אלו כשלו, עקב העדר שיתוף פעולה מצדו. עוד עולה כי המעשים המיוחסים לעורר מלמדים על הסלמה באלימותו. נוכח מסוכנותו הגבוהה, המליץ שרות המבחן על חלופת מעצר במעון נעול. אולם, בהעדר מקום פנוי במעון, נקבע כי אין חלופה שתאיין את מסוכנותו. העורר הציע חלופות מעצר שונות בפיקוחם של ערבים שהוצעו מטעמו, ואלו נבחנו ונדחו על ידי שירות המבחן. המשיבה עתרה להורות על מעצר העורר עד תום ההליכים, נוכח חומרת המעשים המיוחסים לו ונסיבות ביצועם, ולאור המסוכנות הנלמדת מתסקיר שירות המבחן.

בהחלטתו מיום 17.1.2016 הורה בית משפט קמא על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים. בהחלטה ציין בית המשפט כי שם לנגד עיניו את דבר המחוקק ואת הפסיקה לפיה המעצר בעניינם של קטינים הינו “המפלט האחרון”, אך לא שוכנע שהוצעה חלופת מעצר המאיינת את רמת המסוכנות הגבוהה הנשקפת מן העורר.

על כך נסב הערר שבפניי.

  1. העורר צמצם את בקשתו לכך שתינתן לשירות המבחן האפשרות להשלים את מלאכתו ולבחון אפשרות לחלופת מעצר בדמות מעצר בית מלא, במקום מרוחק גיאוגרפית ממקום ביצוע העבירה, תחת פיקוחו של קרוב משפחה העוסק בשיקום נערים במצבי סיכון, ובתוספת איזוק אלקטרוני. לטענת העורר, במקרה שמדובר בקטין שהשמתו במעון המתאים לו נמנעת בשל היעדר מקום, מן הראוי לשקול את שחרורו לחלופת מעצר, הגם שזו אינה החלופה האופטימאלית. העורר טוען כי שגה בית משפט קמא בכך שהתעלם מהערכת האבחון הפסיכולוגי, לפיה טרם נוצקה אצל העורר אישיות עבריינית וניתן לשקמו.
  1. בחנתי את תסקירי שירות המבחן (כולל אלה שלא היו ברשות הצדדים במהלך הדיון). בתסקיר האחרון מיום 14.1.2016 בחן שירות המבחן חלופה מוצעת אצל גיסה לשעבר של אמו של העורר, הגרוש של אחותה. מהתסקיר עולה כי ההיכרות של הערב המוצע עם העורר היא שטחית וכי יתקשה לפקח על העורר לאורך שעות היממה. עוד עולה מהתסקיר כי הערב המוצע עצמו עדיין בוחן את התאמתו לתפקיד.

שירות המבחן פסל כבר מספר חלופות מעצר שהוצעו על ידי המשפחה, ולא בכדי. המעשה המיוחס למשיב מעיד על מסוכנותו, וגם מהתסקירים עולה כי נוכח מאפייניו האישיים של העורר, הוא מוגדר כבעל סיכון גבוה לחזור על עבירות אלימות דומות.

עוד לפני המעשה החמור המיוחס לעורר – ונזכור כי בעבירת הריגה עסקינן – העורר כבר היה מוכר לשירות המבחן ושולב בניסיונות טיפוליים כאלה ואחרים על רקע הסתבכותו בפלילים, אך ללא הועיל. אציין כי בחודש מאי 2013, הסתבך המערער בתגרה דומה, בגינה הועמד גם כן לדין, ואשר למרבה המזל לא נסתיימה כפי שנסתיימה התגרה המתוארת בכתב האישום מושא דיוננו.

  1. בנסיבות החמורות מאוד של המעשה, בהתחשב במסוכנותו הגבוהה של העורר ומאפייניו האישיים, כמתואר בתסקיר שירות המבחן, בהתחשב בכך שאין זו ההסתבכות הראשונה של העורר, והמעשה הנוכחי אך מצביע על ההסלמה במעשיו – בהתחשב בכל אלה,  איני רואה מקום לחלופת מעצר ודין הערר להידחות.
  1. כאמור, שירות המבחן התרשם כי ניתן לשלב את העורר בחלופת מעצר במסגרת מעון נעול, שם ייתכן כי יוכל להיתרם מהטיפול בו. אלא שחלופת מעצר זו אינה ריאלית, מאחר שאין מקום פנוי במעונות הנעולים, וגם אם יתפנה מקום, התור למקומות אלה ארוך.

“המחוקק יצא מנקודת הנחה כי הנזק הנגרם לקטין עקב מעצרו עולה על זה הנגרם לנאשם בגיר כך שנקודת האיזון נוטה יותר להעדפת חלופת מעצר, ככל שיש בה כדי להקהות מסוכנתו של הנאשם” (החלטתי בבש”פ 264/12 פלוני נ’ מדינת ישראל פס’ 9 (25.1.2012)). פעמים רבות חזרה הפסיקה וקראה לרשות המבצעת לפעול בהקדם לשינוי המצב העגום של מצוקה במקומות נעולים לנוער (ראו, לדוגמה בלבד, את דברי השופט א’ רובינשטיין בבש”פ 6031/12 פלוני נ’ מדינת ישראל פס’ ל”ג והאסמתכאות שם (26.8.2012); דברי השופטת ע’ ארבל בש”פ 9222/12 פלוני נ’ מדינת ישראל (1.1.2013). לכך יש להוסיף עשרות קריאות של שופטי נוער, שתורתם-אומנותם בכגון דא, כמי שנותנים מדי יום החלטות ופסקי דין על פי חוק הנוער (טיפול והשגחה), התש”ך-1960 וחוק הנוער (שפיטה, ענישה ודרכי טיפול), התשל”א-1971. מציאות החיים היא ששני החוקים קשורים זה בזה, ופעמים רבות להסתבכות בפלילים קודמת מצוקה ונזקקות של הנער.

  1. אין בדעתי להצטרף לקריאות אלה, שלא הועילו, ונראה כי הגיעה העת להרים ידיים ולהתייאש. אך טרם נעשה כן, נסבר את אוזנו של הקורא, כי במדינת ישראל דהיום, מאות נערים ונערות נפלטים מדי שנה ממסגרות שונות ואף חיים ברחוב, פשוטו כמשמעו, עשרות אלפי תיקים פליליים נפתחים מדי שנה כנגד בני נוער, ומתוכם, מקרים רבים של עבריינות נוער קשה מובאים בפני בתי המשפט מדי שנה. אך על אף נתונים אלה,  עומדים לרשות שירות המבחן ולבתי המשפט, שלושה מעונות נעולים בלבד המופעלים על ידי רשות חסות הנוער, ואשר יכולים לשמש גם כחלופת מעצר חלף מעצר מאחורי סורג ובריח, והם: “גילעם” המיועד לנערים צעירים, “מצפה ים” המיועד לנערים מבוגרים יותר, ו”נוף הרים” (ירכא) המיועד לנערים מהמגזר הערבי. על פי סיווג זה, עולה כי מבחינה מעשית, עבור כל נער ספציפי קיימת רק חלופה אחת. מתיק אחר שהובא בפני אך לאחרונה, נמצאתי למד כי המצב לגבי נערות אף חמור יותר – רק מעונות “מסילה” ו”רותם” יכולים לשמש כחלופת מעצר לנערות. היעדר חלופת מעצר מוסדית לנערות משמעו מעצר בכלא “נווה תרצה”, שאין בו אגף לנוער, כמו כלא “אופק”.
  1. הבעיה אינה רק של מחסור במעונות נעולים ובמספר המקומות בתוך המעונות הנעולים הקיימים. הבעיה באה לידי ביטוי גם בחוסר מדריכים ואנשי צוות. המדובר בעבודה קשה, שוחקת, ואף מסוכנת, וככל שידיעתי מגעת, מעון “מצפה ים” אף אינו מופעל כיום בתפוסה מלאה עקב כך. בית משפט זה אינו ממונה על שכרם של מדריכים ואנשי צוות, וייתכן כי שכרם של אלה מהווה הוצאה נכבדה על הקופה הציבורית. אך גם “הכלכלן הסמוי” שבכל אחד מאיתנו יכול להניח כי לעיתים חיסכון של X שקלים בצד אחד, עשוי להוביל להוצאה של5X בצד השני של המשוואה. אכן, לא כל המשאבים המושקעים בנער זה או אחר על ידי רשות חסות הנוער וגורמים נוספים נושאים פרי, אך סיפורי הצלחה יש ויש. ובכלל, מדינת רווחה אינה יכולה להרשות לעצמה להחמיץ הזדמנות להשיב אל חיק החברה נער שבבוא היום יכול לשנות אורחותיו ולהפוך לאזרח מתפקד במקום עבריין ואסיר. כל זה יכול להיעשות, מבלי לוותר על האינטרס החשוב של ביטחון הציבור.
  1. ככלל, מעונות נעולים אמורים לשמש כמסגרת חינוכית-טיפולית לנוער, לצורכי אבחון והסתכלות וכדרך טיפול על פי חוק הנוער, ולא לצרכי חלופת מעצר חלף מעצר מאחורי סורג ובריח. עם זאת, היעדר חלופת מעצר במעון נעול קולעת את בתי המשפט לדילמה קשה, אם להותיר את הנער בבית המעצר או לשחררו לחלופת מעצר בית או חלופת מעצר מוסדית אחרת, חלופות שמטבע הדברים “חלשות” יותר בהיבט של בטחון הציבור. ודוק: חלופת מעצר באחד משלושת המעונות הנעולים האמורים לעיל אינה מצב אידילי כלל וכלל, מאחר שמעונות אלה נועדו במקורם לנערים במצוקה או לנערים שההליכים המשפטיים בעניינם כבר נסתיימו, ולא מצבם של אלה כמצבם של נערים הממתינים לסיום ההליכים בעניינם. המצב הרצוי הוא להקים מעון נעול שיוקדש כולו לקטינים לגביהם הורה בית המשפט על מסגרת נעולה, כתחליף למעצר עד תום ההליכים בין כתלי בית הסוהר. אין אלא לקוות כי לא נידרש להמתין לחמורו של משיח עד שתוקם מסגרת כזו.
  1. לא אמרתי דברים שאמרתי, אלא כדי להדגיש כי אם וככל שניתן היה לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר, הרי שהחלופה היחידה האפשרית הייתה מעון נעול. בהיעדר אפשרות כזו, דין הערר להידחות והעורר יישאר נתון במעצר.

ניתנה היום, כ”א בשבט התשע”ו (31.1.2016).

ש ו פ ט ת

_________________________

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.   16005190_E04.doc   עכב

מרכז מידע, טל’ 077-2703333 ; אתר אינטרנט,  www.court.gov.il

Print Friendly, PDF & Email
לורי שם טוב

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן לרבות ניתוק ילדים מהורים, הוצאת ילדים לפנימיות, אומנה ומרכזי חירום, על פי החלטות בתי המשפט. לורי שם טוב אמא ל- 2 ילדים אשר הוצאו מחזקתה ע"י רשויות הרווחה בשנת 2009 באופן ברוטלי ובאמצעות שוטרים אשר נשלחו לקחת את ילדיה ממשמורתה ולהעבירם למרכז חירום. מאז לקיחת ילדיה של לורי שם טוב מחזקתה, החלה לשמש שופר להורים, אימהות ואבות אשר הגיעו עד סף אבדון, ואשר לולא הסיקור המקצועי והמסור, ולולא פרסום הטרגדיות שמערכת המשפט והרווחה גרמה להן, הם היו עוזבים את העולם הזה. לורי שם טוב זוקפת לזכותה מאות מקרים של התערבויות מוצלחות אשר הסתיימו בהשבת הילדים לחיק הוריהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *