Spread the love

דיני ראיות – ד"ר עמוס הרמן

25.10.12

ישנם 2 בחינות במהלך הסמסטר- בחינת ביניים הכוללת 20 שאלות אמריקאיות (30%) והבחינה הסופית כוללת 15 שאלות, 10 אמריקאיות וחמש שאלות פתוחות (70%). במידה ולא תהיה נוכחות של 50% מהסטודנטים לא יהיה פקטור.

מבוא

המקורות של דיני הראיות בישראל:

פקודת הראיות – חוק מנדטורי שקיבל נוסח חדש ועודכן מספר פעמים על ידי המחוקק הישראלי, הבעיה עם פקודת הראיות היא שהיא לא קודקס מלא בתחום דיני הראיות, אלא יש בה הוראות שונות שלא מקיפות את כל התחום, היא בסיס צר.

חוק הפרוצדורה האזרחית העותומאנית – יש בה הוראה שעוסקת ביחסים שבין עדות בעל פה למסמך בכתב.

חקיקה ישראלית – כל מיני חוקים שחוקקו מקום המדינה ועד היום שקשורים לדיני ראיות כגון: הגנת ילדים וחוקים מנדטוריים נוספים כמו ביזיון בית המשפט.

המשפט המקובל של דיני הראיות – הלכות של בית המשפט העליון בתחום דיני הראיות, הלכות שמתווספות לדין החרוט, לפעמים ההלכות מכסות חלל שהיה קיים ולפעמים משנות באמצעות פרשנות את החוק. 

ההתנאה על דיני הראיות – על דיני הראיות ניתן להתנות באופן מפורש או מכללא. אנחנו יכולים באמצעות הסכמה להכשיר ראיות פסולות ולפסול ראיות כשרות (מפורש). מי שלא שם לב (מכללא) שהצד שכנגד מכניס ראיות פסולות יכול להכשיר את הראיות הללו מאחר ובית המשפט מקבל ראיות פסולות אם הצד שכנגד לא טען לפסילתן (דין דיספוזיטיבי). כשמדובר בהליך פלילי ישנם הוראות כיצד ניתן לדאוג לזכויות הנאשם במקרים אלה אבל זה לא תקף בהליך האזרחי. אם אני חושב שראיה פסולה תוך כדי המשפט אני צריך להתנגד במקום והשופט צריך להגיב גם באותו רגע אולם הוא לא צריך לנמק את החלטתו, על החלטתו ניתן לבקש ערעור ביניים או אם ההתנגדות לא אושרה אז כשאגיע לערעור סופי אערער גם על הסוגיה הזו.

מאחר והראיות זה חלק מהדין הדיוני אז התחולה של דיני הראיות היא "רטרואקטיבית"- אם מחר משנים הוראות מסוימות בתחום הראיות או מתקבלת הלכה חדשה, אז האמור יחול על כל התיקים התלויים והעומדים ועל התיקים שיבוא בהמשך. 

ההליך המשפטי מורכב מחמישה חלקים:

1. שלב הזימון – התובע כותב את כתב התביעה ומגיש אותה לבית המשפט ובית המשפט מזמן את בעלי הדין. כשמדובר בהליך אזרחי יש לנו כתבי טענות של התביעה ושל ההגנה. בהליך פלילי יש לנו כתב אישום בלבד, מצד הנאשם הכל מוכחש ושנוי במחלוקת.

2.קריאת השאלות השנויות במחלוקת/קדם משפט- בית המשפט קורא לצדדים ומבקש מהצדדים לנסות להתפשר במידה ולא הצליחו, מבררים את השאלות השנויות במחלוקת וקובעים את הפלוגתאות בהסתמך על כתבי הטענות.

3.שלב השמיעה / הבירור / ההוכחה – כל בעל דין משמיע את טענותיו ומנסה להוכיח אותם. אחרי שכל אחד הביא את ההוכחות מגיע שלב הסיכומים שהם בעצם המסקנות ולאחר מכן, בית המשפט צריך להחליט.

4.שלב ההכרעה – שלב פסק הדין. בשלב זה מנתח בית המשפט את הראיות שהוצגו בפניו ומסיק את המסקנות המשפטיות העולות. (פסק דין, גזר דין, ערעור)

5.שלב הביצוע / ההוצאה לפועל.

מושגים:

– ראיה – אמצעי הוכחה (מסמכים, עדים, חפצים).

-הוכחה – שכנוע בית המשפט בשאלה העובדתית.

-עובדה – דבר שניתן לחוות באמצעות החושים – או דבר שראיתי, הרגשתי, שמעתי, הרחתי, מיששתי. 

-רלוונטי –  דבר שצריך לקדם את השאלה השנויה במחלוקת. הראיה, ההוכחה והעובדה צריכות להיות קשורות ולקדם את השאלה השנויה במחלוקת.

תפסו בחור והאשימו אותו באונס והוא טען שהוא הומוסקסואל האם זה רלוונטי? לא, זה לא קשור ליכולת שלו. הרלוונטיות נמדדת על פי ההיגיון וניסיון החיים ולא על פי כללים. אם זה לא רלוונטי זה לא קביל. אמינות הראיה קובעת את המשקל שלה. מגמת בית המשפט העליון בשנים האחרונות נוטה ללכת בכיוון של הערכת הראיות והמשקל שלהם ופחות בעניינים פורמליים של הקבילות שלה.

רופא שטוענים נגדו שהתרשל בניתוח וכתוצאה מכך נגרם נזק למטופל. הרופא טוען שזה מטופל ה-4000 שלו ועד היום לא נגרם נזק לשום מטופל שלו. האם זה רלוונטי? צריך לבדוק כל מקרה לגופו, בניתוח האחרון הוא התרשל הניתוחים הקודמים שלו לא רלוונטיים.

-קביל – אם הראיה רלוונטית וכשרה הראיה הופכת לראיה קבילה.

-חיסיון – ישנן ראיות קבילות ורלוונטיות אבל אפשר למנוע את הגשתן בבית משפט. ישנם מצבים שחוץ מהניסיון להוציא את האמת לאור קיימת מטרה לשמור על יחסי עו"ד לקוח ולעיתים בית המשפט לא יקבל את העדויות האלה בגלל החיסיון.

-משקל – אם יש ראיה שהמשקל שלה מאוד גבוה אז היא יכולה לשנות את ההליך. ישנם דרכים שבאמצעותן אנו יכולים לחזק ראיה ולהפוך אותה לראיה במשקל גבוה.

-האמת המשפטית –  מוגבלת כי היא תוצאה של הראיות שהוצגו והתקבלו בבית משפט, יכול להיות שהאמת היא אחרת אבל בית המשפט לא יכול לדעת זאת כי אין ראיות שיוכיחו את האמת האחרת/המלאה.  על כן, יש הבדל בין אמת עובדתית למשפטית, האמת המשפטית היא מה שהוכח והוסק בבית משפט. המסכת העובדתית היא אותה מסכת אבל מה שהוסק הוא שונה. כשעד עולה על דוכן העדים הוא מתחייב לומר את כל האמת, אבל האמת שלו יכולה להיות סובייקטיבית משם שהוא לא זוכר הכל, לא שמע הכל או לא ראה הכל.

-עדים – מי שכשיר להעיד חייב להעיד והוא יעיד רק על הדברים שהוא יודע שהם נכונים – מה שחווה בחושיו. כשאנחנו רוצים להוכיח דבר מה בעזרת מסמכים יש להבדיל בין 2 דברים- מסמך כחפץ ותוכן המסמך. מסמך לא מגיע לבד לבית המשפט, יש להביא אותו לבית המשפט ולהסביר את ההקשר שלו. בכל הליך ניתן להרשיע על פי עדות אחת גם באזרחי וגם בפלילי אם העדות היא קבילה ויש לה משקל ראוי, מעטים הפעמים שיבקשו תוספת.

-עדות סברה – עד לא יכול להעיד על מה שהוא חושב אלא רק על מה שהוא חווה. החריג: עד מומחה.

-נטל ההוכחה – סוגיה שקובעת מי צריך להוכיח מה. בד"כ נטל ההוכחה היא על התובע או על הטוען טענה שמקדמת את עניינו במשפט. על טוען שכזה יוטל הנטל להוכיח טענתו.

-מידת ההוכחה – כמות הראיות הדרושה לשכנוע בית המשפט באמת העובדתית. בהליך האזרחי מאזן ההסתברות הוא 51% ובפלילי מידת ההוכחה היא מעבר לספק סביר 98%.

פוליגרף

לוקחים אדם מסוים שואלים שאלות והמכונה אומרת אם זה אמת או לא.

ממצאי הפוליגרף אינם קבילים ולא ישמשו כראיה. אם אדם מסרב להיבדק זה יכול לתת למשטרה כיוון שהוא מעורב אבל לא ניתן להשתמש בכך בבית משפט. הסיבות הן סיבות טכנולוגיות, אנחנו לא יכולים לדעת בוודאות שהממצאים הם נכונים, אין אמינות משמעותית. במצבים רגילים ניתן יהיה להסתייע בפוליגרף. מצבים אלו הם מצבים מקדמיים – כשמביאים חשוד לבית המשפט להארכת מעצר ויש לנו ממצאים שתומכים בחשד שהוא ביצע את העבירה בית המשפט יכול להסתמך על הממצאים לצורך הארכת מעצרו אבל לא לצורך הרשעתו.

פוליגרף בהליך האזרחי – הגמישות בדיני הראיות בהליך האזרחי הוא מאוד גדול ובשונה מההליך הפלילי שהוא נוקשה. בהליך האזרחי שואלים האם אדם מוכן להיבדק בפוליגרף והאם זה יכול לשמש כראיה, במקרה שאדם אישר ולא סירב ניתן יהיה להתנות על דיני הראיות ולהפוך את הממצאים לכשרים.

ע"א 551/89 מנורה נ. סדובניק – אדם ביטח את רכבו בין השאר נגד גניבה, רכבו התקלקל והוא החליט לחנות את רכבו בערב ליד המוסך ובבוקר לבוא למוסך ולתקן אותו. הוא הגיע בבוקר והרכב נעלם וחברת הביטוח לא האמינה לסיפורו.

ישנה בעייתיות להוכיח גניבה מבחינה ראייתית. אפשר להתגבר על כך בשני דרכים –

הדרך הראשונה היא תצהיר והשופט מחליט לכאן או לכאן.

1.חברת הביטוח: אומרים למבוטח להיבדק בפוליגרף והיא תשמש ראיה בבית משפט או שחברת הביטוח אומרת למבוטח שייבדק בפוליגרף ומה שהוא יראה, זו האמת.

2.האם אישור משטרה יכול לשמש כהוכחה על גניבת הרכב? שהמבוטח ממציא אישור מהמשטרה על גניבה האישור לא מהווה ראייה אלא רק דיווח שגנבו לו ועל כן זה לא מספיק והוא צריך לעשות פוליגרף.

המקרה של סדובניק מציג מקרה נוסף – החוקר אמר לו להיבדק בפוליגרף והוא הסכים ולאחר מכן חזר בו ותבע את חברת הביטוח, חברת הביטוח טענה שהוא מפחד שיגלו את האמת, שהוא הפר את החוזה איתם (אמר שמוכן להיבדק ובסוף התחרט). בסופו של דבר בית המשפט קיבל את תביעתו והוגש ערעור לבית המשפט העליון, שם עלו 2 שאלות:

מה בדיוק הייתה ההתחייבות של סדובניק והאם הפוליגרף יהיה הראיה המכרעת או חלק מהראיות? אם הראיה היא מכרעת והסכים לכך ונמצא שהוא משקר כך יהיה בכפוף לחופש החוזים אבל אם סודבניק אומר שהוא מוכן להיבדק בפוליגרף והממצאים יהיו ראיה כשאר הראיות ובין שאר הראיות, זאת ראיה שניתן לסתור במידת הצורך.

1.הסכמתו וסירבו של סודבניק – בית המשפט אומר באופן כללי כי ניתן להסיק מסירובו מסקנות ראייתיות כחלק מהראיות הכוללות אבל לא יקבלו זאת כממצא ראייתי שעל פיו יכריעו.

2.אדם שסירב להיבדק בפוליגרף לא יוכלו להסיק מסקנות ראייתיות כנגדו, אולם אדם שהסכים וחזר בו כן ניתן יהיה להסיק מסקנות ראייתיות כנגדו

פס"ד על סכסוך חקלאים בנגב – בבית המשפט השלום הוחלט בין הצדדים לפתור את הסכסוך על ידי פוליגרף ומה שיראו הממצאים כך יהיה, מי שיצא לו שקר התחיל לתקוף ולנסות לסתור את מה שהראה הפוליגרף והמקרה הגיע לבית משפט העליון שקבע שאם יש סכסוך בין 2 אנשים שמגיעים לבית משפט, התפקיד של בית המשפט הוא לפתור את הסכסוך, אך אם בתחילת המשפט הצדדים מציעים דרך לפתירת הסכסוך הוא יאפשר להם לעשות (על ידי גורם שאינו נוגד את תקנת הציבור) וזאת בשלב קדם המשפט, לפני שבית המשפט מגיע לבחינת התיק, אך אם הגענו לשלב ההוכחות ובית המשפט כבר גיבש את דעתו הוא לא יכול ליזום פשרה. בהקשר לפס"ד הצדדים עשו חוזה ובחרו להתפשר בעזרת פוליגרף ועל כן יש לכבד את החוזה שנחתם בין הצדדים ואת החלטתם ופוסק כי ממצאי הפוליגרף במקרה הנ"ל קובעים.

סוגי ראיות

-ראיה משנית – מתייחסת לראיה אחרת, יש לנו אדם שבא להעיד, בא הצד שכנגד ולא מעוניין בעדות הזאת אז הוא ינסה להוכיח שהאדם הוא לא שפוי וכדומה, הראיה שהאדם הוא לא שפוי היא ראיה משנית, היא לא קשורה לאופיו אלא לנפשו, גם ראיות למהימנות של העד הן משניות.

-ראיה ישירה – ראיה שקשורה ישירות לשאלה השנויה במחלוקת.

-ראיה נסיבתית – ראיה שצריך להסיק ממנה מסקנות לשאלה הקשורה במחלוקת. לא נכחנו בזירה ולכן אין לנו ראיה ישירה אבל יש לנו את הכלי שאיתו בוצעה העבירה.

-ראיה כשרה – ראיה שלא פסולה, כדי לדעת אם הראיה כשרה או לא בודקים בכללי הפסילה. למשל, הודאה שהוצאה מחשוד שלא כדין. עדות שמועה פסולה מאחר ואני לא יכולה להעיד אם התוכן של מה ששמעתי הוא נכון או לא.

-ראיה לכאורה – כל ראיה שהוגשה לבית המשפט בשלב הראשון היא ראיה גולמית. ראיה לכאורה, יכולה לשמש לקידום אותה שאלה ששנויה במחלוקת רק אם לא יסתרו אותה אחר כך, זה שראיה הוכיחה דבר מסוים זה לא אומר שנוכל להוכיח על סמך הראיה הזו כי הצד שכנגד יכול להביא ראיות שיסתרו אותה.

ראיה לכאורה היא במידה מסוימת ראיה על תנאי, עד שתהפוך לראיה טובה או עד שנחליט שהיא לא מוכיחה כלום. בבש"פ 8087/95 שלמה זאדה נ' מדינת ישראל ברק טען כי ראיה לכאורה היא מטיבה ראיה גולמית מאחר והיא טרם עברה את כור ההיתוך שלה. אין כל אפשרות להכריע באמצעותה את הדין. ראיה רגילה נבחנת בסיום ההליך השיפוטי מתוך הסתכלות של ההווה אל העבר, ראיה לכאורה נבחנת בתחילת המשפט מתוך הסתכלות של ההווה אל העתיד. הראיה שתישקל תישלף מתוך הראיה לכאורה שהובאה בתחילת המשפט.

ראיה לכאורה מחייבת תמיד הערכת סיכויים.

1.11.12

ראייה פסולה – לא מעצם מהותה אלא מהדרך שהושגה. לראיה פסולה ישנן 2 כללי פסילה:

כללי פסילה תחיקתיים חוק הגנת הפרטיות קובע בסעיף 32 ("חומר פסול לראייה") שחומר שהושג תוך פגיעה בפרטיות לא ישמש כראייה בבית משפט אלא בהסכמה הנפגע. בית המשפט יוכל להתיר מטעמים שירשמו שימוש בחומר הפסול או אם היה לפוגע שהיה צד להליך, הגנה או פטור לפי חוק הגנת הפרטיות. השיקול של בית המשפט יהיה כשהנזק שיגרם הוא גדול הרבה יותר מהתועלת.

פגיעה בפרטיות תהא בילוש, הטרדה, צילום אדם, פרסום שעלול לבזות או לפגוע באדם, הפרה של חובת סודיות וכדומה. האיסור חל גם בבתי הדין הרבניים (כבוד האדם והגנה על פרטיות האדם מול חקר האמת).

ע"א 1581/92 ולנטין נ. ולנטין – ראיות שהושגו בניגוד לחוק הגנת הפרטיות, אינן קבילות (יומנים של האישה).

לעומת חוק הגנת הפרטיות ישנו חוק אחר והוא חוק האזנת סתר, הוא חוק חד משמעי. החוק קובע בסעיף 13 ("ראיות") כי דברים שנקלטו בהאזנת סתר בניגוד לחוק לא יהיו כבילים בבית משפט. האזנת סתר מתייחס למצב שבו אדם חיצוני מקליט שיחה בין אנשים. אם אדם לוקח מכשיר וקורא הודעה, מצב שכזה לא ייחשב האזנת סתר מאחר ואין איסור כזה, אפשר יהיה לתבוע את אותו אדם בגין חדירה לפרטיות אך לא זה לא יהווה האזנת סתר.

הסייגים: כשמעמידים לדין אדם שעבר על חוקהאזנת סתר (הוכחת העבירה), ניתן לקבל אישור משופט במחוזי בנסיבות מסוימות ובכך להכשיר את הראיה, סעיף 13(2) – הצורך להגיע לחקר האמת עדיף על פני חוק האזנת סתר. בנסיבות מאוד קיצוניות ניתן יהיה להכשיר את הראיה למשל: תום לב, האדם חשב שניתן להאזין, אדם שמודה בביצוע עבירה, אם מגיע לאדם מכשיר באופן לגיטימי שעליו מונצח שיחה הוא יוכל להשתמש בהקלטה וזה לא ייחשב כהאזנת סתר. אם האזנה הותרה על ידי צו, הראיה תהא כבילה.

האזנת סתר מרחבית – האזנה שנעשית דרך מכשיר הקלטה בשטח פתוח. בע"פ 5135/11 מדינת ישראל ואח' נ' ליאורה ברקו – הגברת ברקו היא עו"ד והיא ייצגה את אחת ממשפחות הפשע הירושלמיות ובאחת הפעמים שהם ישבו בבית סוהר, עו"ד הביאה להם כל מיני דברים. כעיקרון, כשמדובר בעו"ד אין לבצע האזנות כי מדובר בחיסיון עו"ד לקוח, אך החוק מאפשר להאזין בכפוף לצו ובמצבים מיוחדים. הצו שמאפשר האזנה צריך להיות ספציפי למקום מסוים, וצריך לקבוע מראש מי ישתתף בשיחה. במצב שכזה, בית המשפט יקבל את הראיה ויוציא את הדברים הפסולים שהיו ולא את החלק שקשור לחיסיון עו"ד לקוח (הסכם שכ"ט מול בקשה של הבאת סמים למעצר). בפס"ד המשטרה תמללה את השיחה והעבירה לשופט ומאחר והמשטרה ראתה ושמעה הכל נוצרה בעיה כי לא היה סיווג ראשוני של השופט. בית המשפט קבע כי אם ניתן לתמלל את השיחה מבלי להתייחס לתוכן ובכך לעזור לשופט אזי האמור יהיה לגיטימי. על כן, בפס"ד לא פסלו את הראיה מאחר שלמעשה זה עזר לשופט ולא נוצר נזק. 

מקרה נוסף הוא כשנאשם רוצה לעשות שימוש בראייה לצורך הוכחת חפותו. בג"צ 220/98 האני עבדל חי נ. היועץ המשפטי לממשלה – עבדל הועמד לדין באשמת רצח. באמצע שלב הסיכומים, ניגש הנתבע וטען כי יש לו הקלטה של עדה שאומרת שהיא שיקרה בבית המשפט. התביעה יכלה לומר כי הראיה פסולה אך היא בחרה להשתמש להתיר שימוש, אך, הנתבע יצטרך להגיש את הראיה ליועמ"ש. הנתבע סירב והתביעה הגיעה לבג"צ ושם נקבע כי בקשת התביעה הייתה לגיטימית ואלו הכללים הדרושים בחוק ועל כן הראיה פסולה בלי קשר לבג"צ או ליכולת בג"צ לדון בתיק.

כללי פסילה פסיקתיים –  שמירה על הליך ההוגן ועל זכויות הנאשם.

ע"פ 4988/08 איתן פרחי נ. מ.י. – דיון בשאלה האם בישראל חלה תורת פירות העץ המורעל . עץ מורעל זו ראיה שהושגה שלא כדין וראיה זו הינה פסולה. פירות העץ הינם ראיות שהגענו אליהם באמצעות שימוש בראייה הפסולה. בארה"ב נהוג כי גם הפירות, קרי הראיות שהושגו באמצעות השימוש בראייה הפסולה יהיו פסולים. בפס"ד החליטו כי ראיות נגזרות הן עקרונית כבילות אלא אם הקשר בין הפירות לעץ הוא קשר הדוק וישיר. בפס"ד נקבע כי מאחר ונחתם עם פרחי הסכם של שימוש בדנ"א שלו למקרה ספציפי חובה לקיים "הליך הוגן" ועל כן הראיה פסולה אך ניתן לעשות שימוש בראיות הנגזרות שלא הושגו באמצעות קשר ישיר לראיית הדנ"א. השופטת חיות טענה בפס"ד זה כי ניתן יהיה לעשות שימוש בראיות נגזרות שיש להן קשר ישיר במקרים שמדובר בהגנה על אינטרסים מסוימים (הגנת הציבור וכדומה).  היא בעצם עושה איזון בין האינטרס החשוד ולבין אינטרס הציבור.

רע"פ 10141/09 אברהם בן חיים נ' מדינת ישראל  –  3 סיפורים שאוחדו לתיק אחד בבית משפט העליון. שלושת הנאשמים שהואשמו כל אחד בנפרד בעקבות חיפוש שנערך או בביתם או בגופם. שלושתם טענו שהחיפוש נערך שלא כדין. המקור הראשון שמצדיק ומכשיר חיפוש הוא צו שיפוטי, המקור השני הוא חשד סביר של השוטר המחפש (מידע אקטואלי או מעשה כלשהו) שנעברת עבירה או שעומדת להיעבר עבירה, המקור השלישי הוא אישור של החשוד לחיפוש. על פי בייניש ההסכמה צריכה להיות מידעת, קרי צריך להודיע לחשוד שיש לו אפשרות לא להסכים ומה יהיו תוצאות החיפוש.

המקרה הראשון בפס"ד היה של בן חיים שעבר ברחוב ועורר את חשד המשטרה ועל פי דרישותיה הזדהה והממצאים של המשטרה הראו כי יש לו רקע פלילי, בעקבות כך חיפשו עליו ומצאו סכין. בן חיים טען שלא היה לשוטרים חשד סביר לערוך עליו חיפוש כי טכנית הוא לא עשה דבר, לפיכך הנאשם זוכה. במקרה השני היה חיפוש שלא כדין וזיכו את הנאשם, במקרה השלישי נמצא כי הסכמת החשוד הייתה מידעת ועל כן הנאשם השלישי לא זוכה.

השלכות של השתרבבות ראיה פסולה לתוך הליך:

הליך פלילי – סעיף 56 ("ראיה שנתקבלה שלא כדין") לפקודת הראיות קובע כי ראיה פסולה לא תשמש כראיה בבית משפט. העובדה שבית המשפט שמע את הראיה לא תפסול את פסק הדין אלא אם סבור כי הנאשם לא היה מורשע אילולא נמסרה אותה ראיה או שאין ראיה מספקת אחרת שבאמצעותה ניתן לתמוך את ההרשעה. גם פה ניתן לערער על הפסק דין שניתן כתוצאה מהראיה- ערכאת הערעור צריכה לבדוק את הראיות האחרות בתיק ולראות אם ניתן להכריע באמצעותן ולהשאיר את ההכרעה על כנה, אם אין ראיות שכאלה, ניתן לזכות את הנאשם או להוריד את התיק לבית המשפט המקורי שדן בעניין.

בית המשפט בדפ"נ 188/94 אבוטבול נ. מ.י. מפרש את סעיף 56 וקובע כי יש 2 מבחנים לבדיקת הערכאה המקורית (המבחנים אינם מצטברים אלא חלופיים, מספיק מבחן אחד כדי להגיע להחלטה):

-מבחן סובייקטיבי – אם סבור בית המשפט שהנאשם לא היה מורשע אלמלא הראיה הפסולה. עדיין זה לא אומר שאפשר לזכות את הנאשם, צריך לבדוק את הראיות האחרות.

-מבחן אובייקטיבי – האם אין ראייה מספקת אחרת שתתמוך בהחלטה.

נטל ההוכחה שמוטל על הנאשם שטוען כי הרשיעו אותו שלא כדין זהו נטל של ספק סביר בלבד.

-הליך אזרחי – כשמדובר בהליך אזרחי יש הסכמה של הצד שכנגד בין אם במפורש ובין אם במכללא (אי התנגדות יוצרת הסכמה). אם יש ראיה שהתנגדו להגשתה והשופט עקב חוסר תשומת לב אישר את הראיה והוא משתמש בה לצד הנפגע יש אפשרות להגיש ערעור ביניים (אם מתאפשר) או ערעור על כל פסק הדין. אם הראיה השפיעה על ההחלטה ניתן להחזיר את התיק לבית המשפט ולהתעלם ממנה או לדון בתיק בהליך הערעור.

חובת ההוכחה

הרעיון הבסיסי הוא הוצאת האמת לאור אבל למרות שכולם חייבים וכשירים להעיד, בודקים את הכשרות (גיל, מצב נפשי וכדומה) ואת החובות להעיד. כמו כן, ישנם חוקים שונים שמחייבים אדם להעיד, למשל צו הבאה.

אם הצלחנו להביא את העד לדוכן העדים וכשהוא עומד על דוכן העדים ושותק או מדבר שטויות אז ניתן להשתמש בפקודות המצויות בפקודת ביזיון בית המשפט, סעיף 5 ("דין עד המסרב להשיב על שאלות") אשר קובע כי עד שכזה עלול להיענש במעצר. ולכן אם יש אסיר שהבאנו אותו מבית הסוהר וביקשנו ממנו להעיד והוא מסרב, אז תקופת המעצר הזו תצטבר למאסר שהוא כבר מבצע. מאחר וזה הליך שמערב את השופט  אז רק העד עצמו יכול לערער כי רק הוא צד להליך.

מצבים שמוסדרים בפקודות הראיות לעניין זה:

1.סעיף 1 ("סמכות להזמין עדים") קובע כי ניתן לזמן כל אדם שיכול לתת עדות כל עוד והיא רלוונטית, בית המשפט ראשי לסרב להוצאת ההזמנה. אם מדובר בהליך אזרחי ואני רוצה להזמין עד והוא לא רוצה להגיע מה אפשר להגיש בקשה לצו זימון. בהליך פלילי רשימת עדי התביעה הם חלק מכתב האישום לעומת זאת, עדי ההגנה לא ידועים אך חייבים להגיע לבית המשפט על כן ניתן לזמן אותם להגיע ואם הם מתעלמים ניתן לבקש צו הבאה. בהליך פלילי אסור לעד לפני שהעיד לשבת בבית משפט אך כשמדובר בהליך אזרחי אין איסור ולכן אי אפשר לפסול את העדות.

2.סעיף 2 ("הכל כשרים להעיד") קובע כי אין מגבלה על כמות העדים או אפיון העדים עצמם (אישה, גבר, נוצרי וכדומה). ניתן גם להכריע רק באמצעות עד אחד ואין הוראה על כמות העדים אלא במקרים מיוחדים (עד לא אמין).זאת ועוד, אם יש עד שעולה על דוכן העדים ומדבר שטויות ולעיתים מדבר לעניין ניתן לעשות פלגינן דיבורא – בית המשפט חותך את העדות ואומר שהוא מקבל את החלק האמין ובחלק השני הוא לא מתחשב, הפרדה בין עיקר לטפל ובין אמת לשקר.

3.סעיף 3 ("סייג לעדותם של בני זוג") במשפט פלילי בן זוג לא יכול להעיד נגד בן זוגו ולא כנגד מי שמואשם עם בן זוגו באותו כתב אישום אלא במקרים מיוחדים (אלימות במשפחה וכדומה). הקרבה נבדקת רק בזמן מתן העדות ולא בעת ביצוע העבירה, גם אם הם התחתנו יום לפני העדות. אם בן/בת הזוג רוצה להעיד לטובת בן זוגה צריך לקחת בחשבון שמה שנאמר עלול להפליל והפללה הזו כן כבילה במשפט. תוספת לסעיף 3- במידה ובני הזוג היו שותפים לעבירה לא ניתן לכפות עליהם להעיד אחד נגד השני אך אם הם רוצים להעיד הם צריכים לקחת בחשבון כי הם עלולים להפליל את עצמם.

4.סעיף 4 ("סייג לעדותם של הורה וילד") קובע כי במשפט פלילי אין הורה (ביולוגי) וילד חייבים להעיד האחד כנגד השני ולא כנגד מי שמואשם עם אחד מהם באותו כתב אישום. אם מדובר בהורה מאמץ, האימוץ חייב להיות מאושר בעת מתן העדות.

מה קורה אם אנחנו מעמידים לדין באותה כתב אישום הורים וילדים או בעל ואישה? רע"פ 2395/05 קסטרויאנו הוגש אישום נגד אבא ובן באותו כתב אישום (שיקולי יעילות). הבעיה שנוצרת היא בהתגוננות כי אחד הצדדים עלולים להפליל את השני ואם לא יתגוננו עלולים להפליל את עצמם. על כן הוחלט כי אם ילד העיד על עצמו לטובת עצמו וכתוצאה מכך מפלילים את ההורה לא ניתן יהיה להשתמש בעדות כנגד ההורה או להיפך, תקף גם לבני זוג. בעקיפין זה יכול לעזור למשטרה למצוא ראיות נוספות אך לא ניתן להשתמש בעדות עצמה.

מתי סעיפים 3 ו-4 לא חלים?

5.סעיף 5 ("עדות מותרת") קובע מתי ניתן להעיד נגד  בני זוג או בין הורה וילד (עבירות מוסר, חבלת גוף, עבירות לפי חוק העונשין) בעבירות אלימות, גם אם האלימות לא מופנות נגד הצד לעניין מותר לצדדים להעיד אחד נגד השני.

כיום, גם אם מדובר בעבירה שלא נכללת בסעיף 5 והינה עבירת רכוש חמורה  ניתן יהיה להעיד אחד כנגד השני.

6.סעיף 6 ("עדות לזכות בן משפחה – ראיה לחובתו") קובע כי אם אחד מבני הזוג או הורה וילד נקרא להעיד האחד לטובת השני והעדות מפלילה אותו ניתן יהיה להשתמש בעדות להוכחת אשמתו של הנאשם.

כשמדובר בהליכים אזרחיים אין מגבלה על עדויות של קרבה (בני זוג והורה וילד)

8.11.12

חזרה – כל מי שכשיר להעיד חייב להעיד. החוק הפלילי קובע סנקציות לאותם אנשים שבוחרים שלא להעיד. העדות תהיה רלוונטית לדברים שחווינו בחושינו. ישנם מצבים שלמרות שאנחנו כשירים להעיד נוכל לא להעיד למשל בעניין משפחה בפלילים. עד לבית המשפט יגיע על ידי זימון (בהליך האזרחי). ניתן להכריע את גורלו של ההליך על ידי עד אחד ברוב המקרים (פלילי ואזרחי). אם יש עד אחד בהליך הפלילי שניתן בעזרתו להגיע להוכחה של מעבר לספק סביר ובהליך האזרחי למאזן ההסתברויות זה מספיק ולא יתבקשו לזמן עדים נוספים. הכמות של העדים לא רלוונטית, העיקר הוא התוכן שנאמר על ידי העד.

תוספת ראייתית

כשיש עד אחד בלבד אנחנו לא נסתפק תמיד רק בעדות שלו וזאת כשהחוק דורש תוספת. התוספת היא מ-2 סוגים: סיוע וחיזוק. לעומת זאת, התוספת על פי הפסיקה היא דבר מה נוסף. מתחת לדבר מה נוסף תהיה תוספת נוספת והיא הנמקה.

הסיבות לדרישה לתוספת היא העד עצמו, היחס שלו עם הנאשם והרצון להגן על הנאשם מחשש להרשאת שווא. החוק קובע כי צריך תוספת נוספת ועל ידי כך נסיר מעלינו את הרשאת השווא. התוספת יכולה להגביל את השופטים והוא נוגד את המגמה של דיני הראיות ללתת לשופטים שיקול דעת רחב ומהמעבר מהחלטות של נאמנות והתרשמות של השופט מהעד לכללים מחמירים יותר.

הסעיפים בפקודת הראיות שבהם נדרשת תוספת ראייתית:

*סעיף 54 ("הכרעה על פי עדות יחידה במשפט האזרחי") קובע חובת הנמקה. בפסק דין של בית משפט על פי עדות יחידה שאין לה סיוע והעדות אינה הודאה, בית המשפט צריך לנמק מה הניע אותו לפסוק כך (במקרים המפורטים בסעיף ). סעיף 54א(ב) ("הכרעה על פי עדות יחידה במשפט הפלילי") אם העדות היחידה היא עדות של קורבן בית המשפט יצטרך לנמק. הדרישה של ההנמקה היא סוג של דרישה לתוספת ראייתית – לא רק למה אני מאמין לעד אלא מה גרם לי להרשיע את הנאשם.  לדוגמא – נניח שישנה בחורה שטוענת שאנסו אותה והיא העדה היחידה, בית המשפט צריך לנמק למה הוא הסתפק בעדותה בלבד. הנימוק הוא רק לצורך הרשעה ולא לצורך זיכוי. 2 המטרות של ההנמקה: לקבוע כללים/גבולות לשופט שדן בתיק ולתת כלים לערכאת הערעור לבדוק את החלטת השופט.

*סעיף 54א(א) קובע חובת חיזוק – שותף. אם העד היחידי הוא שותף של הנאשם צריך להוסיף חיזוק לעד זה. אם יש עדים נוספים לא צריך להוסיף חיזוק ולנמק כי יש עדים אחרים או שיש ראיות נוספות. רק במצב שהראיה היחידה זה העדות של השותף נצטרך חיזוק. יש 2 סוגים של שותפים – עד תביעה ועד תביעה שהוא עד מדינה. ברגע שיש עד מדינה אנחנו רוצים יותר מחיזוק, צריך תוספת של סיוע.

*סעיף 55(ב) קובע שאם העד היחיד הוא קטין שגילו מתחת ל-12 אז לצורך הרשעה אנחנו צריכים חיזוק.

*סעיף 54 א(ג) מפנה אותנו לחוק תיקון דיני ראיות (הגנת ילדים) החוק אומר שאם יש ילד והילד בחוק להגנת ילדים הוא מתחת לגיל 14 אז מי שיחקור אותו בחקירה ראשית יהיה חוקר ילדים. החוקר הזה מוסמך לקבוע שהילד לא יעיד בבית משפט, אבל החקירה של הילד יכולה לשמש עדות/ראיה בבית משפט. מצד אחד יש עדות שמועה ומצד שני אנחנו רוצים להגן על הילד ועל כן אומר החוק שאם העדות היחידה שיש לצורך הרשעתו של הנאשם היא עדותו השמועה של הילד, אז עדותו זקוקה לסיוע.

*סעיף 10א. מדבר על עד עוין ושם אומרת פקודת הראיות שיש מצבים שהעדות של אותו עד עוין מחייבת תוספת ראייתית. לא נרשיע נאשם על סמך עד עוין אלא אם יש לעדותו חיזוק.

חוק הליכי חקירה והעדה (התאמת לאנשים עם מגבלות נפשית או שכלית) בחוק ישנם הוראות שאומרות שבנסיבות מסוימות לצורך הרשעה (החוק חל רק בהליכים פלילים) אם מתבססים על עדותו של אדם מוגבל, צריך תוספת ראייתית. למשל, סעיף 18(ב) קובע כי צריך תוספת ראייתית מסוג חיזוק.

*"דבר מה נוסף" – סעיף 12 לפקודת הראיות ("הודיה") מדבר על הודית הנאשם, כלומר אם הנאשם מודה בביצוע העבירה אז ניתן להרשיע אותו. הסעיף מדבר על הודיה של נאשם שניתן מחוץ לבית המשפט. הפסיקה קובעת שלצורך הרשעת נאשם על סמך הודאתו בלבד, נדרשת תוספת ראייתית מסוג דבר מה נוסף. הסיבה לכך היא מהחשש שהנאשם הודה מחוץ לבית המשפט, קרי, החשש ממה שהניע אותו להודות וכדי להיות בטוחים שהרשעתו מבוססת נדרשת תוספת.

עדויות ילדים – גם בהליך הפלילי וגם בהליך האזרחי, אין גיל מינימום לעדות. אלא שיש בעיות עם ילדים. כשעד עולה לדוכן העדים השופט מזהיר אותו אך ילד לא יודע מה מותר ומה אסור וגם לא מבין את הסנקציות אז הדבר הראשון שצריך לבדוק בעדות של ילד זה שהילד מבין מה הוא מעיד ושעליו לספר את האמת ולא סיפורי בדיות, צריך לבדוק שהוא יודע להבדיל בין אמת לשקר ובנוסף, התקשורת – כושר הביטוי של הילד, צריך לגבות עדות מילד שיודע לבטא את עצמו. אם הצלחנו להתגבר על כל הנקודות הבעייתיות אז אפשר לעבור לסעיף 53 לפקודה, ("משקלה של עדות") שקובע שכדי להכשיר עדים צריך לבדוק את התנהגות העדים על דוכן העדים, נסיבות העניין ואותות האמת המתגלים מאופן המשפט. כדי להגן על הילד ניתן לחקור אותו בלשכת השופט. לעיתים החוקר מגיע למסקנה שהילד שמתחת לגיל 14 יכול להעיד אבל רואים שעדותו של הילד פוגעת בו ולכן ניתן לשחרר את אותו הילד מהעדות אין דבר זה פוסל את העדות שניתנה עד הפסקת העדות ואז יהיה ניתן להשלים מצילומי חקירה.

אם קיים רק עדות הילד להרשעה זה תלוי בגילו אם צריך סיוע או לא:

*אם הילד מעל גיל 14 והוא מעיד או שהוא מעל גיל 12 וניתן לו אישור על ידי חוקר ילדים להעיד ניתן יהיה להרשיע על סמך עדותו בלבד.

*אם הילד מתחת לגיל 14 והחוקר הגיע למסקנה שהילד לא יוכל להעיד והראיה היחידה היא רק הקלטת ווידאו של החקירה כן יצטרכו עוד ראיה לסיוע, כמו כן במקרים שבהם הילד מתחת לגיל 12 (אחריות פלילית) בנוסף לעדותו יצטרכו סיוע.

ברע"פ 3904/96 סימן טוב מזרחי נ. מ.י. נקבע כי חוק הגנת ילדים נועד להגן על 3 אינטרסים:

1.הרשעת עבריינים.

2.אינטרס חברתי ופרטי להגן  על ילד על פגיעה נוספת וסיכון לנזק נפשי בשל עדותו.

3.קיומו של הליך הוגן והגינות ההליך.

אנשים שמוגבלים נפשית/שכלית – אין צורך להביא תעודות למוגבלות, עקרונית, אנשים מסוג זה חייבים להעיד אך מוגבלותם מונעות מהם להעיד ועל כן לא ניתן להכריע על סמך עדותם בלבד. מחלת נפש שונה ממגבלות שכלית. על כן צריך לבדוק בעדות זו כפי שצריך לבדוק בעדות ילדים – כושר ביטוי, הבחנה בין שקר לאמת, זיכרון וכדומה. זאת ועוד, צריך לבדוק שהעד כשיר להעיד מבחינה נפשית, וגם אם בעת העבירה היה כשיר נפשית. הצד שכנגד שלא רוצה את העדות של העד יכול לפנות לבית המשפט ולהסביר כי האדם עם מוגבלות ואז לבית המשפט יש מספר דרכים:

להביא מומחים שיחליטו.

בית המשפט יקשיב לעד ואחרי ששמע אותי ישמע את דעת מומחים שגם שמעו את העד ואז יכשיר את עדותו.

השופט יתרשם ויחליט.

ע"פ 10009/03 פלוני נ' מדינת ישראל – בית המשפט העליון קבע כי עדותו של אדם מוגבל הינה כבילה אולם צריך לבחון אותה בזהירות מאחר ולא ידוע אם העדות היא עדות נכונה או שהעד רוצה להרשים את החוקר או השופט, על כן צריך לבחון זאת בזהירות. על כן, הפסיקה קבעה 3 מבחנים לקבלת עדות שכזו: (סעיף 53 לפקודה)

מבחן ההתרשמות הבלתי אמצעית של בית המשפט מן העד או מן האופן שבו הוא מעיד תוך נתינת הדעת על חוות הדעת הרפואית (בהנחה שיש כזאת).

מבחנה הפנימי של העדות – בדיקת העדות על פי הגיונה הפנימי, סימני שכל ישר המביאים אדם בר דעת להתייחס לדברי זולתו באמון.

מבחני עדות על פי סימני אמת חיצוניים.

ע"פ 4901/09 פלוני נ' מדינת ישראל – המתלוננת הייתה בטיפול פסיכיאטרי וגם לקחה תרופה, בית המשפט קבע שאף אם המתלוננת הייתה לוקה בנפשה וזה אינו המקרה, עדותה לא הייתה נפסלת. יש כביכול 2 סטים של מחסומים שצריך לעבור – כושר ההתבטאות וכושר ההבחנה בין אמת לשקר והסט השני- בחינת בית המשפט באמינות העד ובתוכן הדברים שנאמרו ובהגיונם ובחינת סימנים חיצוניים.

מה קורה במצב שהנאשם עצמו לקוי בשכלו – אדם שלקוי בשכלו לא כשיר לעמוד לדין. היה מקרה של אדם שביצע עבירות של התפרצות ולא תפסו אותו. יום אחד מצבו הנפשי גרם לו לגשת למשטרה ולהודות בכך. העמידו אותו לדין והוא טען שהוא לא כשיר בגלל מצבו הנפשי. בית המשפט היה צריך לבחון תחילה אם הודאתו הייתה כבילה ונמצא שכן, מה שלא נמצא תקין זה שהמעשה היה כתוצאה ממחלת הנפש.

סיוע: ראיה שחייבת להיות עצמאית ונפרדת מן העדות הטעונה. סיוע זה מתייחס לנקודה מהותית ליריעת המחלוקת שבין הצדדים. ראיית הסיוע חייבת לסבך את הנאשם דהיינו הסיוע חייב לקשור את הנאשם בעברה בה הוא מואשם. הדגש הבסיסי בראיית הסיוע הוא כך שמדובר בראיה מסבכת הסיוע אפשר שיהיה בעדות ראיה חפצית ו/או ראיה נסיבתית לעיתים הנאשם עצמו הוא זה שמספק את הסיוע. בחורה טוענת שנאנסה נאמר שעדותה היא עדות יחידה והיא זקוקה לסיוע ולכן היא מביאה את זרעו של הנאשם האם דבר זה משמש כסיוע? לא, מכיוון שעצם קיום הזרע לא מחייב שהיה אונס רק במקרה בו הנאשם מכחיש שהכיר את הנאשמת הזרע כן יוכל לשמש כסיוע.

חיזוק: החיזוק שונה מסיוע בכך שהחיזוק דורש ראיה מאמתת בלבד ולא ראיה מסבכת. הסיוע צריך לקשור את העבריין עם ההאשמה. לכן כשמדברים על חיזוק זה צריך לבוא ממקור פנימי ולא מחיצוני. הדבר לחיזוק הוא תוספת למשקל לאמינותו ולאמינות דבריו של העד. אין החיזוק צריך להתייחס דווקא לשאלה השנויה במחלוקת כי החיזוק מתמקד בעד והסיוע מתמקד בנאשם. ככל שהעדות הבסיסית הזקוקה לסיוע/חיזוק חזקה הסיוע או החיזוק יהיו חלשים וההפך, סיוע ממקור 1 יכול לסייע כנגד מספר עבריינים אם כמובן מדובר בדבר משותף, כנ"ל לגבי החיזוק. החיזוק נדרש רק לחזק את העדות של העד ועל כן מדובר בראייה מאמתת. מאחר והדרישה היא מהותית ולא טכנית בלבד אז צריך לתת משקל לאותה תוספת ראייתית שהיא החיזוק. הפסיקה לא נותנת דוגמאות לחיזוק  בשונה מסיוע, משום שאם יש גורם חיצוני במיוחד אם מדובר בראיה חיצונית אז לא צריך חיזוק ואז במצבים שאין גורם חיצוני הפסיקה אומרת שזה אמין ושיש לזה משקל וזה החיזוק שהחוק דורש. בע"פ 1142/11 נאשף סדיר נ' מדינת ישראל, ובע"פ 238/89 משה יעקב אסקפור נ' מדינת ישראל עלה כי החיזוק נכרך על דברי העד והנאשם בדברי העבירה אך אינו חייב להתייחס לעבירה עצמה הוא נועד להצביע על כך שדברי העד בפני עצמם הם אמינים, על כן, אין הכרח שהקשר של החיזוק יהיה אל העבירה או לקשר בין העבריין והעד, הוא מתייחס לתוכן של דברי העד כולם או מקצתם, אשר להם צריך גיבוי. בע"פ 2949/99 עמרם כהן נ' מדינת ישראל אומר השופט ריבלין  כי היו צריכים חיזוקים לדברי האישה, חיזוקים אלה נמצאו מעימותים ומבחנים העולים מדברי העדות עצמה. הדבר לחיזוק אינו אלא תוספת לחיזוק אמינותו של העד.

אין דבר קונקרטי שהוא חיזוק טהור, אם זה חיזוק חזק אז זה כבר סיוע ולא תמיד דורשים סיוע ואם זה חיזוק חלש הוא יבוא מהעדות עצמה. אם אני רוצה לאמת את העדות היא תבוא מהעדות עצמה ואם רוצים לסבך אז זה יבוא מסיוע.

עדותו של שותף – שותף הוא מי שביצע יחד עם הנאשם את העבירה מרצונו האישי, מי שנכפה עליו לבצע אין ייחשב כשותף. מה הבעיה בעדות של שותף? החשש הוא כפול:

1.החשש הראשון הוא שהשותף שהוא העד ינסה להפיל הכל על שותפו ויוציא עצמו נקי ובכך יוביל לעיוות הדין.

2.החשש השני הוא לכיוון ההפוך – אם השותף יגיד את האמת הוא יפליל את עצמו ואם לא יפליל עצמו הוא לא יגיד את האמת.

נשאלת השאלה כיצד פותרים זה? אם נחליט שכדי להתגבר על כך נעלה עד שכזה רק לאחר שנשפט ונחרץ גורלו כי במצב כזה אין לו מה להרוויח ואין לו מה להפסיד מאחר ודינו כבר נחרץ ולכן פיתחנו בפסיקה את הלכת קינזי – שותף לא יעיד נגד שותפו עד לאחר שנחרץ גורלו (הליכים נפרדים) אך גם להלכה זו היו 2 חריגים. רק בשני מצבים אלו אפשרו לשותף להעיד:

-אם הנאשם מבקש שהשותף יעיד לטובתו אז אין צורך להמתין להרשעתו /זיכוי השותף.

-אם הנאשם מבקש את עדות השותף מאחר ולא מפחד מעדותו.

התברר שהשותפים לא ממהרים להפיל על חבריהם את האשמה והם אף ממלאים פיהם מים והרבה פעמים מתאמים גרסאות. מתי יש יתרון לעדותו של שותף? בעת העדות במשטרה הוא מפליל את חברו ואז יש בסיס לקריאת השותף לדוכן העדים ואז הוא יוכל לומר שהוא לא אמר כך והוא יהפוך לעד עוין.

על פי השופט פורקצ'יה יש במקרים אלה 2 דברים :עיוות דין, עינוי דין השותף יושב במעצר ולא ניתן לתת תחליף מעצר אבל הוא לא יישפט עד שהשותף שלו לא יישפט וכך הוא יכול לשבת 3 שנים ויוצר מצב של עינוי דין. עיוות דין זה החשש מפני זה שהשותף לא יגיד את האמת. למשל ע"פ 5002/09 מדינת ישראל נ' מאיר ז'אנו שבו דורמני (ממשפחת פשע) היה קורבן לניסיון רצח ובאותו סיפור נרצחה ילדה  (שקד שלו) ושרצו להעמיד לדין את הנאשמים היו צריכים לחכות שיתנו פסק דין לכל אחד על כן, כשזה עלה לבג"צ (אחרי סירוב המחוזי) וביקשו לבטל במקרה הנ"ל את הלכת קינזי, הוחלט כי (דעת רוב) הלכת קינזי בטלה ומשכך, לא צריך לחכות לדינו של השותף לפני הכרעת דינו של הנאשם אלא אם במקרים מיוחדים יוחלט אחרת (זאת ההלכה היום). השופט בייניש מנתה רשימה של מצבים ברשימה פתוחה – למשל אם ההליכים של השותף עומדים להסתיים, חשש מפגיעה כזו או אחרת. לעומתה, אומרת השופט פרוקציה כי היא חושבת שצריך להשאיר את הלכת קינזי אך לא באופן קטגורי והיא עושה תמונות מראה לבייניש- במצב רגיל הלכת קינזי נשארת אך במצבים מיוחדים ניתן יהיה לאפשר עדות באותו רגע (דעת המיעוט). 2 שופטים נוספים העלו את הרעיון שמאחר ומדובר בשותפים הם רוצים שהחיזוק לעדות הזו תהיה חזקה, כמעט לדרגה של סיוע (אין דרישה לסיוע). (לקרוא בפסק הדין עמודים: 9, 13, 16, 17, 19, 23, 24, 27, 28, 30-31, 37, 41-42, 49, 54, 75-76, 79, 81 ו-83).

הרעיון מאחורי כל הדיון על הלכת קינזי נבעה מהגנה על שלום הציבור, הגנה על אינטרס הקורבן שיראו שעושים צדק, הגנה על זכויות הנאשם והדרישה לקיום הליך הוגן.

סעיף 155 לחוק סדר הדין הפלילי – פסק דין של נאשם שהודה, קובע כי מדובר על סיטואציה שכמה נאשמים נעמדים לדין באותו כתב אישום (לא חייבים להיות שותפים), חלק מהם מודים וחלק לא מודים, השופט לא יגזור את דינם של אלה שהודו לפני שטיפל באלה שלא הודו ואולם, נאשם שהודה ורוצים (תביעה/הגנה) שיעיד צריך תחילה לגזור את דינו. סעיף 155(2) קובע שרק במצבים מיוחדים בית המשפט יכול מטעמים שירשמו לגזור את דינו של אחד הנאשמים.

עד מדינה שותף שמעיד נגד השותף שלו זקוקה לסיוע. כעת צריך לשאול מיהו עד מדינה ומי לא עד מדינה. פקודת הראיות קובעת בסעיף 54א כי עד מדינה הוא שותף לאותה עבירה, מעיד מטעם התביעה, ניתנה לו או הובטחה לו טובת הנאה (תנאים מצטברים).

השותפות אם זו שותפות כפויה זו איננה שותפות אבל במצבים שהשותף הוא כן שותף מתעוררת השאלה לגבי ההבטחה – מה הובטח ומי הבטיח. יש לנו כמה חשודים שחשודים שהם בשיתוף ביצעו עבירה. המשטרה לוקחת כל אחד ומציבה אותם במקומות שונים, זה שיושב באבו כביר מתחיל לדבר כי המדובב אומר לו שאם ידבר בטח יעזרו לו, אותו עד אכן מעיד והנאשם טוען כי הוא עד מדינה כי אז צריך סיוע, ועל הנאשם מוטלת חובת ההוכחה שהעד הוא אכן עד מדינה. המדובב לא מוסמך להבטיח ועל כן הוא אינו עד מדינה ורק שותף ועל כן הוא אינו זקוק לסיוע אלא רק לחיזוק.

השופט ברלינר העלתה את המושג "עד מדינה לשיטתו"– עד שחושב שהוא עד מדינה אך הוא לא, קרי, מי שחושב שהבטיחו לו משהו.

מתי מדובר על הבטחה? אם עושים הסכם שנעשה עם מי שהוסמך לעשות את ההסכם ובהסכם הזה באמת נותנים טובת הנאה (לא מעמידים לדין, העמדה לדין בעבירה פחותה, עונש מופחת) רק אז מדובר בעד מדינה.

חובת הנמקה במקרה של עדות יחידה בהליך האזרחי – בהליכים האזרחים אין דרישה לסיוע וחיזוק, אך ישנם לעיתים מצבים שבית המשפט יצטרך לנמק מדוע פסק כפי שפסק. בהליך פלילי יש חובת הנמקה רק במקרים של עבירות מין בתוך המשפחה או עבירות מוסר. 

תפ"ח 3027/06 מדינת ישראל נ' פלוני אומר בית המשפט כי התרשמות מעדותה של המתלוננת ללא כל ההנמקות לא מספיקה. בע"פ 993/00 אורי שלמה נ' מדינת ישראל נאמר כי אשר על כן מידת הזהירות מחייבת כי ההנמקה תהיה ממשית. ככל שהעדות חלשה ההנמקה תהיה גבוהה יותר. בית המשפט העליון בעצם לקח את עניין ההנמקה ואמר שמי שהעדות שלו דורשת הנמקה היא בעצם דורשת סוג של חיזוק. המצב השני שבו אנחנו דורשים הנמקה – אם אני מגישה תביעה נגד אדם מסוים והעד היחיד הוא בעלי, במקרים מסוימים ותוך הנמקה יקבלו את עדות זאת. נניח שגם בעלי וגם הבן מעידים, צריך הנמקה? לא כי יש 2 עדים. אם הילד הוא קטין צריך הנמקה? כן. ואם יש שני קטינים צריך הנמקה? לא, כי יש 2 עדים. בהליך פלילי בני משפחה לא יכולים להעיד אחד נגד השני רק בהליך אזרחי.

15.11.12

בהליך האזרחי המצבים שבהם בית המשפט יצטרך לנמק מוסדרים בסעיף 54 לפקודה ("הכרעה על פי עדות יחיד במשפט האזרחי"). הסעיף קובע כי בכדי להגיע למאזן ההסתברויות בית המשפט צריך לנמק לא רק שהוא הגיע למסקנה הזו אלא גם לנמק מדוע הוא הסתפק בעדותו של עד יחיד. סעיף 54 רישא קובע כי על בית המשפט לפרט מה הניע אותו. הוא בעצם מתכוון לחובת הנמקה. חובת ההנמקה תהא במקרים הבאים:

עדות של בעל דין עצמו – בית המשפט צריך לנמק מדוע הוא מסתפק רק בעדותו, צריך לנמק את הנקודה המשפטית.

עדות של קטין מתחת לגיל 14 – דרישה של חובת הנמקה מאחר וקטינים אינם מדייקים אבל אפשר להכריע את ההליך המשפטי על סמך עדותו של קטין בלבד.

עדות של קרוב משפחה מדרגה ראשונה/ בן זוג- רשימה סגורה (למשל בן דוד וגיס לא נחשבים קרובי משפחה). הסטטוס יבחן בעת מתן העדות.

העד היחיד שמעיד הוא העד שמרוויח מתוצאות ההליך ומכיוון שיש לו עניין בתוצאות ההליך ישנה חובת הנמקה.

עיזבון /קטין / חולה נפש / נעדר – במקרים כאלה ישנה בעיה כי אין באמת מי שיענה, אולם, אם יש רק עד שכזה בית המשפט מחויב בסעיף הנמקה.

בכל מקרה, גם אם יש עד אחד ואין בחומר הראיות מספיק כדי לעמוד בנטל ובית המשפט דוחה את התביעה אין לו חובת הנמקה.

יש סעיף סל והוא מדבר על מצבים מיוחדים או מערכות יחסים מיוחדות שבהם דרושה חובת הנמקה כגון נאמן או חברה בערבון מוגבל והארגון מעיד צריך לנמק משום שהחברה מעידה. האמור נכון גם בעדות של קורבן לעבירות מין שלא צריך לעדות הקורבן סיוע אלא רק חובת הנמקה.

כלל הראיה הטובה ביותר

בגדול, בעל דין שמבקש להוכיח טענה מסוימת צריך להביא את הראיה האופטימלית, הראיה האופטימלית היא הראיה הכי טובה מבין כל הראיות שבעל הדין יכול להביא.

למשל חפץ, אם דפקו לי את האוטו ואני תובעת בגין זה, הראיה הטובה ביותר תהיה צילום של הרכב כי לא ניתן להביא את הרכב לבית המשפט והתחליף הטוב ביותר הוא התצלום. לעיתים אין צילום אבל העובדה הזו אינה מונעת ממני להביא ראיה טובה, אני אוכל למשל להביא עד שראה זאת, העד יהווה גם הוא תחליף למקור.

כשמדובר במסמכים – לעניין זה יש להבדיל בין תוכן המסמך לבין המסמך כחפץ ניתן יהיה להביא עד שמכיר את המסמך, צילום שלו  (בעבר הייתה דרישה למקור ועל כן פסלו את הצילום, כיום, אין את כלל הפסילה אלא בוחנים את אמינות התחליף). כיום, ניתן להוכיח את המקור באמצעות תחליפים וישנה רשימה לא סגורה של תחליפים: צילום, העתקת המקור באמצעות כתיבה מחדש, עדים. המקרה היחיד שלא יכול להחליף עדות הוא עדות של אדם אחר שמחליף את העד כי הדבר יכול ליצר עדות שמועה. ע"א 7119/08 עזרי חיימי נ' ליאת שמיר – משפחת שמיר קנתה ממשפחת חיימי לפני שנים רבות חלקת אדמה ולאור חוק המקרקעין העסקה נעשתה בכתב, שולמו המיסים ובנוסף משפחת שמיר שילמה ארנונה על החלקה. לאחר מספר שנים בודקת משפחת שמיר את החלקה בטאבו ומגלה כי החלקה לא רשומה וכי הם לא מוצאים את החוזה שמסדיר את העסקה ומבקשים מהם אישור. משפחת חיימי מגיבה בהכחשה וטוענת כי הם אינם מכירים את משפחת שמיר. משכך, משפחת שמיר תבעה את משפחת חיימי, אך איך יוכלו להוכיח את עניין החלקה? ע"י עדות שלהם. בית המשפט העליון (השופטת חיות) קבע כי מאחר ומדובר בתובע שלא רוצה להסתיר את המקור אלא המקור נעלם לו, ובנוסף העלו ראיות משניות כגון עדים, וכי היו מסמכים שבהם נכללו פרטים בדבר העסקה, על כן יש לקבל את ראיות אלה ולהכריע על פיהן.

הכלל הוחל גם בהליכים הפלילים (ע"פ 175/10 חנוכייב נ' מדינת ישראל) וגם בהליכים אזרחיים.

ע"א 6205/98 אונגר נ' עופר – מדובר על חברה פרטית קטנה עם 12 מניות, מתוכן 11 מניות מוחזקות על ידי בן אדם אחד והנותרת על ידי אדם אחר, אונגר הלך לעולמו וילדיו שגילו כי מניותיו הועברו לעופר הלכו לרשם החברות וגילו שכביכול אבא שלהם העביר את מניותיו על בסיס מסמך לא מקורי. ועל כן הם טוענים שהעברת המניות הייתה שקרית. עופר טען שאין לו את המקור אולם יש לו צילום של העברת המניות. היום, הנטל השתנה ועל פניו כל תחליף הוא בסדר ומי שחושב שהתחליף לא בסדר הנטל להוכיח זאת עליו. עופר היה צריך להוכיח והוא לא עמד בנטל כי זה היה שקרי. אם זה היה כיום הילדים היו צריכים להוכיח מאחר ומדובר בעבר, הנטל היה על עופר.

בשנת 2006 העלו הצעת חוק לעניין הכלל שלא התקבלה מפני שהכלל כבר נקבע בפסיקה ומיושם. ע"פ 869/81 שניר נ. מ.י. מתייחס להעתקים מזווית של העתקים של סרטי הקלטה וקובע כי מקבלים את סרט ההקלטה כראיה מקורית לתוכן. השופט שמגר טען כי לא כל הקלטה נגיש כראיה אלא אם כן אותו אחד שמגיש את הראיה מוכיח שההקלטה נעשתה בהתאם לחוק והמכשירים נכונים ותקינים. מכיוון שלהקלטה יש תוקף של זמן הטענה הייתה שלא ניתן לקבל תמונה מלאה מבחינת זמנים. על כן, הקלטה צריכה להיות נאמנה ונכונה, קרי שלא הוכנס לה דברים לאחר ההקלטה ושלא נעשו שינויים. כמו כן, צריך זיהוי הקולות המוקלטים, לעניין זה צריך לבדוק שהמוקלטים דיברו מרצונם החופשי. הקלטה היא כראיה לתוכן הנאמר בשיחה, תוך התקיימות שישה מהתנאים המופיעים בפס"ד שניר ונטל ההוכחה יהיה על המתנגד:

-המכשיר או האמצעי האחר ששימש להקלטה, פועל כהלכה ועשוי לקלוט או להקליט דברים שנאמרו.

-האדם אשר טיפל בהקלטה ידע את מלאכתו.

-ההסרטה או ההקלטה מהימנות ונכונות.

-לא נעשו בסרט שינויים בצורת הוספות או השמטות.

-זיהויים של המדברים בסרט או בהקלטה.

-הדברים בהקלטה נאמרו מרצונו הטוב של המדבר ללא כפייה או פיתוי.

זיהוי ספונטני יכול שיהיה בשני מקרים: אני מכיר את הקול של המוקלט ממקור ראשון, מקרה שני, אני לא מכיר את הקול אולם בפעמים הראשונות הוא הזדהה. 

אם המקליט לא מזהה ספונטנית את המשוחחים אז יש לנו קושי מאחר והוא צריך לשכנע את בית המשפט שלמרות שהוא לא מזהה ספונטנית הם הזדהו או ישנו עד שמכיר אותם. צריך לחזק את הזיהוי הלא ספונטני.

בפס"ד שניר הקליטו חבר'ה מיפו והבעיה שלהם הייתה שבעת ההקלטה הם דיברו על דברים מעבר לפשע ומי שהקליט חתך את דברים אלה ובמשטרה תמללו את ההקלטה שיהיה לשופט נוח יותר. התמליל הוא התחליף למקור (ההקלטה). לעיתים צריך תרגום גם אז יש תמלול על תמלול (מערבית לעברית), גם תמלול זה יהווה כתחליף. זאת ועוד, בנוסף לתמליל יש לשמור על המקור ואם למקור קרה משהו התמליל הופך למקור. זאת ועוד, השופט שמגר קבע כי ניתן לקבל גם רק תמצית כתחליף. במקרה שלפנינו ביקשו להשתמש בתמצית כראיה (תחליף על תחליף על תחליף) ובית המשפט אישר זאת מאחר וכיום הכלל הוא אמינות הראיה ולא כלל הפסילה:

-התחליף בא להחליף את המקור שלא קיים.

-התחליף נערך בסמוך לאירוע או במהלכו.

-על יסוד עדותו של העד שהקליט או שהמסמך נרשם על ידו.

-שעורך התחליף מזהה את התחליף שהוא ייצר ושהוא מגיש אותו לבית המשפט.

כל זאת בהנחה שהמהימנות של אותו עורך התחליף אין בו פגם. כיום ניתן להרשיע אדם על סמך זיהוי הקול שלו בלבד. נקודת המוצא היא שאם יש מקור תמיד המקור יהיה עדיף, אולם, אם המקור איננו או שיש לו תחליף בית המשפט יקבל את התחליף וזאת על סמך אמינות ומהימנות התחליף.

אם בעל דין מעוניין להגיש מסמך לבית המשפט עליו להגיש זאת באמצעות עד. ישנם מספר מצבים שבהם כאשר העד לא זוכר ניתן יהיה להגיש תחליף, למשל בהקפאת זיכרון. במקרה זה, המסמך מחליף את העד. לדוגמא – בעל דין קורא לי לעדות בעניין מה שקרה לו בבית החולים, אולם זה היה לפני מספר שנים ואני כבר לא זוכרת. אני לוקחת את טופס השחרור מבית החולים ומעיינת בו ורואה שאני חתמתי עליו, בגלל שאני לא זוכרת מה היה אני מגישה את טופס השחרור כמסמך. על מנת לעשות זאת אני צריכה לקיים מספר פרמטרים:

-אני לא זוכר את המקרה.

ערכתי את המסמך בזמן אמת – תוך כדי טיפול אני כותבת את המסמך ומעניקה אותו לאותו בן אדם שבדקתי. כתיבת המסמך בזמן אמת.

רוטינה של עבודה – כל אדם שמשתחרר מקבל טופס שחרור.

אם כל התנאים האלה מתקיימים ניתן לטעון להקפאת זיכרון ולהגיש את המסמך כראיה, אני לא מתייחסת למסמך עצמו אלא לתוכנו. הכלל של הקפאת זיכרון חל גם בהליכים אזרחיים וגם בפלילי.

תחום אחר שבו אדם רושם את הפעולות שנעשו ומסכם את מה שהוא חווה זה למשל זיכרון דברים שעורך שוטר (היה בזירת הפשע ולאחר מכן מפרט זאת על כתב בזיכרון דברים). חל גם במקרים של  שמאי שמעריך נזק או רכוש ולאחר מכן הוא רושם דו"ח.

רע"פ 11741/05 עו"ד שי גלילי נ' מדינת ישראל – שי גלילי דיבר בפלאפון בזמן הנהיגה ושוטרת עצרה אותו ורשמה לו דו"ח ובעת רשימת הדו"ח היא ראתה שהוא לא חגור אז היא נתנה לו גם על זה דו"ח. גלילי ביקש להישפט וביקשו מהשוטרת לעלות להעיד. השוטרת כבר לא זוכרת מה היה אולם הדו"ח הוא התחליף לעדותה.

אחד הדברים שבית המשפט בודק כשהוא שוקל אם לקבל תחליף זה לזיכרונו של העד –האם נרשם מסמך שכזה, מה היו הנסיבות לעריכת המסמך, כמה זמן לקח לשוטרת לרשום את המסמך (המתנה של חצי שנה לא תהווה תחליף זיכרון). לעניין הזמן זה יהיה תלוי בנסיבות, ככל שמתרחקים מהמועד שבו המסמך מתאר את האירוע, המשקל ילך וירד.

עד לא מעוניין – עד שהוא לא חלק מהסיפור הוא רק צפה מהצד או עד שלא רוצה להעיד. עד שאין לו עניין בתוצאות המשפט, הוא לא מטעם התביעה/ ההגנה. אולם זה לא מעיד על הניטרליות שלו, זאת רק הנחת בסיס.

דוגמא נוספת היא ריענון הזיכרון –  גם במקרה הזה מדובר בעד ובמסמך, השונה מהקפאת מסמכים זה שהעד מעיד למרות המסמך. במצב זה, לא משתמשים במסמך אלא בעדותו של העד עצמו. ריענון זיכרון יתבצע בשני מקרים:

לפני המשפט העד קורא את המסמך שמרענן לו את הזיכרון. למשל – יש סכסוך אזרחי בין 2 בעלי דין ואחד מהם הולך לעורך דינו ומספר לו מה היה ובנוסף מביא אנשים נוספים שמחזקים את טענותיו והעורך דין רושם הכל. לאחר 3-4 שנים הם צריכים להעיד ועל מנת לרענן את זיכרונם הוא קורא להם למשרדו ונותן להם לקרוא את מה שטענו לפני מספרי שנים. עו"ד לא מוסיף לו דברים אלא רק מרענן את זיכרונו

מצב שני הוא שעורך הדין קורא לעד וכמה דקות לפני המשפט הוא מרענן את זכרונו.

מצב שלישי הוא כאשר לא מרעננים את זכרונו של העד אלא רק שואלים אם הוא זוכר נותנים לו לכמה שניות את המסמך. האמור עלול ליצור בעיה כאשר הצד שכנגד חוקר אותו.

עדות כבושה – עדות שניתנת לאחר זמן רב אחרי האירוע ואז נשאלת השאלה – למה לא דיברת עד עכשיו. יכולה לעלות טענה שאם 5 שנים לא דיברת אולי זה לא נכון או לא מדויק. עדות כבושה בדרך כלל תהיה בתחום הפלילי ותהיה קשורה לעבירות מין אולם זה לא מחייב, יכול שתהיה עדות כבושה גם בהליך האזרחי. למשל – אישה שהותקפה לפני 5 שנים ואחרי 5 שנים היא הולכת ומתלוננת במשטרה העדות שלה תהא עדות כבושה. כשיגיעו לזמן העמדה לדין תעלה טענה זאת (מקרה אורי שגיא – 39 שנה המתלוננת לא דיברה). בית המשפט קבע כי צריך לבחון את הסיבות והמניעים לכבישת העדות ואם אכן יראו שהמתלוננת עבר טראומה שמנעה ממנה לדבר יקבלו את עדותה.

דוגמא נוספת – יש לנו נאשם שבמשטרה הוא שותק ובשלב מאוחר יותר נותן גרסה אחת ובדוכן העדים הוא נותן גרסה נוספת, גם עדותו תהא כבושה. גם כשמדובר בנאשם העובדה שהוא נאשם לא תהפוך את עדותו הכבושה ללא תקינה. שוב, יש לבחון כל מקרה לגופו.

עדים

כשמדובר בהליך פלילי הנאשם יודע מראש מי הם עדי התביעה, אז הוא יכול גם לנסות להטריד אותם, בהליך הפלילי עד הוא מי שעלה לדוכן העדים. עד הוא אדם שקיבל הזמנה להעיד בבית משפט. בהליך אזרחי הצד שכנגד לא יודע מי הם העדים כנגדו אלא רק אם בית המשפט אומר שנעשה תצהירי עדות ראשות – כל העדים מגישים תצהירים, אם העדים מטעמי מגישים תצהירים וזה מגיע לצד שכנגד הוא יוכל להטריד אותם.

למה הכוונה להטריד? לנסות לשכנע אותם בדרכים כאלה ואחרות שלא יעידו או שימסרו גרסה שהיא לא מדויקת. הטרדת עד הינה עבירת פלילית שיכולה להגיע לחמש שנות מאסר אף אם ההטרדה לא הצליחה (שיבוש הליכי חקירה). עצם הניסיון להתערב בדברי העד בין בבית משפט ובין בחקירה זו הטרדת עד וזו עבירה. היסוד הנפשי הוא לא התוצאה אלא עצם הפעולה עצמה.

ע"פ 526/90 בלזר נ. מ.י. (פס"ד "הפגישה הלילית") – מושג ספציפי שמתייחס לפגישה שאירגן עו"ד רן כספי במשרדו של יגאל ארנון בלילה ולכן קראו לזה הפגישה הלילית. אדון עמר נקרא לשרת מילואים בלבנון והוא הלך לאדון אזולאי וביקש שיסייע לו לצאת משירות בלבנון מצ"ח פתח בחקירה. אדון עמר ששמע שנפתחה חקירה כדי להגן על עצמו הוא לקח חוקרים פרטיים לאדון אזולאי שהיה לו מוסך של אגד בקריית שמונה כדי לראות מה הוא יודע. רם כספי (עורך דינו של מר עמר) מסדר לאזולאי פגישה בתל אביב עם העו"ד של אגד ושל עמר עו"ד בלזר שעל שמו הערעור. אזולאי התלונן על כך משום שזה הטרדת עד (כי הוא עד מטעם התביעה) ורק באישור היועמ"ש או התביעה ניתן לדבר איתו. כולם הועמדו לדין פלילי יגאל ארנון ובלזר ענו שלא ידעו למה באו לפגישה (זוכו) ורם כספי הורשע וקיבל כמה חודשים על תנאי.

כשיש לנו אדם ואנחנו יודעים שהוא עד פוטנציאלי אסור לדבר איתו ניתן להיפגש עמו באמצעות עורך דינו. עד אשר מגיע לשולחן העדים והוא צריך להעיד, ישנם 3 שלבים לעדותו – (מובא בהזמנה על ידי בעל הדין המעוניין בעדות שלו והוא יודע מה יגיד כי נפגש עמו קודם ואין בעיה לעורך הדין לדבר עם העד).

חקירה ראשית –  שאלות פתוחות בלבד ולא מדריכות (שאלות שהתשובה עליהם היא כן ולא) כשמדובר לגופו של עניין לא ישאלו שאלות מדריכות רק שמדובר בשאלות טכניות (השם שלך הוא ככה וככה). מה קורה במצבים של עד שטעה? על מנת לתקן את עדותו עלינו להביא עד אחר. לא ניתן להביא בסיכומים תיקונים של עדותו של העד, רק במקרים חריגים יאפשרו זאת.  המטרה של החקירה הראשית היא להציג את גרסתו של העד כאשר גרסתו ידועה כבר לבעל הדין.

חקירה שכנגד –  כאשר העד גומר להעיד בחקירה ראשית הוא עובר לחקירה שכנגד. מטרות החקירה שכנגד הן:

לפגוע במהימנות של העד – ניתן לעמת את העד עם הדברים שנאמרו מחוץ לבית המשפט, עד שמשנה גרסאות וכל עוד זה לגיטימי. לא לתביעה ולא להגנה אסור להעליב, להשפיל, להציק או להטעות את העד. במידה וקורה מצב כזה על הצד השני להביע התנגדות לשאלה בטרם קבלת התשובה מהעד. השופט יכול להתערב ולומר שהוא לא מתיר לאותו חוקר לשאלות שאלות נוספות או להביא עדים נוספים (גם באזרחי וגם בפלילי).

מטרה שניה היא להפריך את גרסתו של העד.

להוציא מהעד נתונים נוספים שיקדמו את המטרה שלי.

חקירה חוזרת – אחרי שהסתיימה החקירה שכנגד בעל התביעה יכול לחקור בחקירה חוזרת על מה שעלה בחקירה שכנגד. לא ניתן לעלות דברים שפוספסו בחקירה הראשית. יכול להיות מצב שבגלל אילוצים ומסיבות שאינן בשליטת בעל הדין, יש התפתחויות שמחייבות חקירה חוזרת של העד על דברים שלא עלו בנגדי אבל זה פותח את הפתח לחקירה נגדית חוזרת.

חקירת עדים ע"י בית המשפט עצמו – פרקטיקה נוהגת מאחר ובית המשפט רוצה להגיע לחקר האמת ולכן אם האמת לא התבררה לו או דברים שלא הובנו, זכותו של בית המשפט לחקור את העד. הבעיה היא שכתוצאה מהחקירה, בית המשפט יעשה מלאכתם של הצדדים (חדירה של יסודות אינקוויזטורים). בית המשפט עצמו יכול אף מיוזמתו להזמין עדים. מצב זה יעשה כאשר דברים לא ברורים לו ובעיקר כשמדובר בעדים מומחים – תחום מומחיות שבית המשפט לא בקיא בו. כשהשופט מזמין עדים מטעמו הוא לא צריך לקבל רשות מבעלי הדין ובעלי הדין יוכלו לחקור את העד אחר כך חקירה שכנגד. הרבה פעמים בית המשפט אומר שהוא רוצה להביא עד אבל שלא יחקרו אותו חקירה שכנגד (על בעלי הדין להסכים) אבל הם יוכלו לשאלות שאלות הבהרה  על התצהיר של העד.

עד נחקר בחקירה ראשית, הצד שכנגד לא חוקר אותו, מה המשמעות לכך? במצב רגיל, שהעד אמר דברי טעם והצד שכנגד מוותר אז כנראה שהוא מסכים, אולם יש יוצאים מן הכלל – שאם העד העיד שטויות ולא חוקרים אותו חקירה שכנגד כי אין טעם. בע"פ 2603/90 אלפאר נ. מ.י.  לא היה לו רישיון נהיגה והוא ביקש מאשתו לנהוג, הוא נהג ובמקרה שוטר עצר אותם ועד שהם אכן עצרו בפועל הוא ואשתו התחלפו, במשפט השוטרת העידה ואלפאר העיד והתביעה אמרה שאין להם מה לחקור אותו כי השוטרת הייתה ברורה ומשכנעת ובית המשפט הרשיע אותו,  בית המשפט העליון  קבע שהעובדה שלא חקרנו את העד חקירה שכנגד לא אומר שהסכמתי למה שאמר אבל בשביל למנוע מסקנה זו עדיף לשאול אותו שאלות פורמאליות לפחות.

לפעמים אי אפשר לחקור את העד חקירה שכנגד כי הוא ברח / נעלם / מת – אם עד נחקר בחקירה ראשית וביוזמתו או יוזמת בעל הדין שלו עשה "ויברח" אנחנו נפסול את החקירה הראשית מאחר ולא הייתה חקירה שכנגד. צריך לבדוק למה הוא נעלם. אם למשל העידוד להעלמות נובעת ממי שלא רוצה שיחקרו אותו חקירה שכנגד אנחנו כן נקבל את החקירה הראשית. אם עד מת מבטלים את החקירה הראשית אלא אם בית המשפט התרשם ממנו, מאידך, אם יש לנו רק את התצהיר שלו אז לא יינתן משקל למה שהוא אמר בתצהיר כי בית המשפט לא יכל להתרשם מעדותו. ישנם מצבים שדברי העד יסתרו את האינטרס הכלכלי שלו ויכול שישפיעו על שאר הדברים ניקח את  אותם דברים בחשבון.

22.11.12

חזרה על השיעור הקודם: בחוק סדר דין הפלילי ישנה הוראה  מפורשת שעד שלא העיד לא יכול לשבת באולם, אולם בהליך האזרחי אין חובה שכזה אך ישנה עדיפות שלא ישב באולם כי זה יכול לפגוע במהימנות שלו ושלא יהיה מושפע מהעדים האחרים.

המקרה היחיד שבו בעל דין לא יכול לקרוא לצד שכנגד להעיד זה בהליך פלילי. חוק לתיקון סדרי הדין (חקירת עדים) סעיף 2  ("חקירת עדים") נועד להגן על העדים במקרה של התקפה או הטרדה בעת מתן עדות.

אם בעל דין א' מעלה עד לדוכן העדים אך לא חוקר אותו בעניין מהותי, הצד שכנגד יכול לחקור אותו על כך והעניין המהותי הזה יכול להתברר בחקירה שכנגד.

ע"א 789/89 סמדר עמר נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית – הילדה נולדה פגועה כי הניתוח הקיסרי בוצע רק לאחר הרבה ניסיונות ומי שלא העיד מטעם בית החולים זה הרופא המרדים וכשמדובר בבעיות הרדמה ובנזק כתוצאה מכך, עדות הרופא היא מהותית. כשלא מבקשים עדות שכזאת ניתן להסיק מסקנות נגד אותו בעל דין שלא קרא לרופא לדוכן העדים.

ע"פ 5329/98 דג'אני נ. מ.י. – בית המשפט יכול להפסיק את החקירה שכנגד כאשר הוא רואה שאין טעם להמשיך ובאותה מידה לומר לבעל דין להפסיק לעלות עדים כאשר העדים הנוספים לא באים לחדד או לחדש נקודה שכבר עלתה. בבית המשפט העליון נקבע שחקירה נגדית היא אינה זכות חוקתית ועל כן אם לא נתנו לצד לחקור חקירה נגדית הצד לא יכולה לעלות טענה של עוול.

בין בחקירה הראשית ובין בנגדית בית המשפט יכול לעצור אם הוא רואה שכל מה שיש זה מסע דייג – העורך דין שחוקר את העד לא יודע מה הוא רוצה והוא מנסה, "זורק את החכה ומחכה לדוג משהו" ולכן בית המשפט יכול להפסיק ובעיקר אם הצד שכנגד אומר לבית המשפט שכל מה שהוא עושה זה ניסיון לא לגיטימי להוציא מהעד דברים כאשר אין לו מושג מה הוא רוצה.

כל עד חייב להעיד ולענות על כל השאלות ששואלים אותו חוץ ממצבים חריגים (הורה נגד ילד וכדומה ומקרים של חסינות). העובדה למשל שעדות של בן זוג היא לא כבילה כנגד בן זוגו זה לא אומר שאת עדותו לא ניתן לקחת בחקירה במשטרה וזאת על מנת לקבל כיוון (כפי שפורט בהרחבה בשיעורים הקודמים).

ישנם מספר מצבים שבהם אדם נחקר חקירה שכנגד – אדם שהעיד בחקירה ראשית ולאחר מכן בחקירה שכנגד, או שברשימת העדים של התביעה מופיעים שמות של עדים שבפועל לא העידו אז ההגנה יכולה לחקור את העדים האלה בחקירה נגדית, עצם הופעתו ברשימה מקנה להגנה את הזכות לחקור אותו בצורה חקירה שכנגד. מצב נוסף הוא שתובע א' קורא לעד והוא לא רוצה להיחקר אז זה לא אומר שלא ניתן לחקור אותו חקירה שכנגד גם אם הוא לא נחקר על ידי הצד שזימן אותו.

לעניין טעות בעדות – אם ישנה טעות ניתן לשאול שאלות בעת החקירה ולתקן את הטעות (במידה ועולים על הטעות בעת העדות) אם לא עלו על כך במתן העדות אלא לאחר מכן אז ניתן לקרוא לעדים נוספים שיתקנו את העדות. זאת ועוד, עד לא יכול להעיד עדות שמועה או כל מה שהוא לא קלט בחושיו.

עד עוין – תופעה שאם היא מתרחשת אז ניתן להכריז על העד כעוין ואז למרות שהוא עד שמעיד מטעם בעל הדין הוא ייחקר על ידי בעל הדין בחקירה שכנגד. צריך להבחין בין הליך פלילי לבין עד מאכזב שאיננו עד עוין. עד מאכזב – עד שבעל הדין קרא לו אך הוא לא עונה לו על הציפיות (לא זוכר, או שלא עונה כפי שציפו ממנו לענות).  את האכזבה ניתן לתקן באמצעות עדים נוספים בהנחה שיש כאלה, עד מאכזב הוא איננו עד עוין ולא ניתן להכריז עליו ככזה ורק בית משפט יכול להכריז על עד עוין ככזה.עד עוין קיים בשני ההליכים, אזרחי ופלילי – בהליך האזרחי זה יותר גמיש ואין חוק ספציפי אך בהליך הפלילי ישנה הוראה בחוק בסעיף 10א – אם אנחנו בעיצומו של הליך פלילי אי אפשר לבקש להכריז עליו כעד עוין אלא לבקש להחיל עליו את הסעיף. חריג לכלל פסילה בהליך הפלילי.

מתי עד יהא עד עוין? עד עוין הוא מי שעוין את הצד שהזמין אותו להעיד, קרי, לא כוונה למצב בו הוא רוצה לפגוע בבעל הדין שהזמין אותו אלא במקרים שהוא לא רוצה לעזור לו או אפילו מנסה לעזור לצד שכנגד.

למשל ילדה שנאנסה על ידי אביה והאימא משכנעת אותה להגיש נגדו תלונה ומגישים נגד האבא תביעה, הילדה כבר לא ילדה וקוראים לה לדוכן העדים מטעם התביעה וכשהיא עולה היא מכחישה את הכל כי היא מפחדת מהאבא או לחילופין מהאמא או משניהם וכדומה. עדה שכזאת היא עדה עוינת, התגובה שלה לצורך להעיד זאת תגובה עוינת ולכן בית המשפט יכול להכריז עליה כעדה כזאת. במצב כזה אם בית המשפט מכיר את העד כעד עוין אז ניתן לעמת את אותו עד עם דברים שנאמרו מחוץ לבית המשפט. במקרה כזה ישנם כמה אפשרויות: או שהיא תישבר ותעיד או שיכשירו את הדברים שהיא אמרה מחוץ לבית המשפט כראיה וזה ייחשב כעדות שמועה.

יש מעבר מעדות פסולה למהימנות ונבדוק את המשקל של זה בשל המגמה להגמשת דיני הראיות שלא יהיה כלל פסילה אוטומטי.

סעיף 10א(א) ניתן להכשיר באמצעות סעיף זה דברים שנאמרו מחוץ לבית המשפט אם זאת אמרה בכתב וזה כולל גם אמרה מוקלטת ומצולמת, חשוב שיהיה אמצעי שהנציח את הדברים שנאמרו מחוץ לבית המשפט.

סעיף 10א(א)(1) – שלושת התנאים המפורטים הם תנאים מצטברים:

מתן האמרה הוכח במשפט – התביעה מביאה לבית המשפט את הדברים שאמר העד מחוץ לבית המשפט בדרך כלל באמצעות השוטר שחקר את העד ואז הוא מאמת את העובדה שהדברים אכן נאמרו מחוץ לבית המשפט.

נותן האמרה הוא עד במשפט וניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו – יש שני סעיפי משנה נותן האמרה הוא עד במשפט אחד שגם קראו לו וגם העלו אותו לדוכן העדים. אם קראו לו והוא לא בא הוא לא עד במשפט, רק אם הוא נכנס ומעיד הוא הופך להיות עד. ניתנה לצדדים הזדמנות לחוקרו – בית המשפט העליון קבע שאם העד נמצא על דוכן העדים ומפנים אליו שאלות זאת ההזדמנות לחוקרו אין זה משנה אם הוא ענה או לא.

העדות שונה, לדעת בית המשפט, מן האמרה בפרט מהותי או העד מכחיש את תוכן האמרה או שטוען כי אינו זוכר את תוכנה – בעצם פיתוח של הרעיון הבסיסי שהעד בעצם מתכחש למה שהוא אמר מחוץ לבית המשפט (יכול להגיד לא נכון, לא זוכר שאמרתי את זה וכדומה) ומה שחשוב להפיכתו לעד עוין זה שהעדות שלו על דוכן העדים שונה באופן מהותי ממה שהוא אמר מחוץ לבית המשפט.

סעיף 10א(ג) – פותר מצב של סתירה בין דברים שנאמרו מחוץ לבית המשפט לבין הדברים שנאמרו או שלא בדוכן העדים. בית המשפט יכול להכשיר את הדברים שנאמרו מחוץ לבית המשפט כראיה אך זה לא אומר שזה יקבל משקל גבוה באופן אוטומטי, היא תקבל משקל ראוי תוך שיקול תוכן הדברים. במקביל, יכול להיות שהעד ישכנע את בית המשפט שמה שהוא אמר מחוץ לבית המשפט זה לא נכון והעדות שלו היא הנכונה. אם בית המשפט ישתכנע בכך הדברים שנאמרו מחוץ לא ייחשבו כראיה רק מה שנאמר בבית המשפט עצמו. רק כשמכריזים על עד עוין אז ניתן להכשיר דברים שנאמרו מחוץ לבית משפט כראיה וזאת מתוך המגמה להגיע לחקר האמת.

מדובבים – אם יש לנו מדובב שדיבר עם עד והמדובב סיפר את מה שהוא שמע לשוטר והשוטר רשם את זה אז יש דעות שאומרת שמאחר והסיפור התגלגל לאדם שלישי זה כבר לא ייחשב ראיה בכתב ולכן או שהמדובב ירשום את זה (בעיה בגלל המהימנות שלו) או שיקליט ואז זה יוכל לשמש כראיה.

יש מצב שבו יש יותר מנאשם אחד וחלק מהנאשמים מודים מחוץ לבית המשפט וכאלה שלא מודים אז ניתן להשתמש בהודאה של מי שכן הודה מחוץ לבית המשפט כראיה נגדו (הכשרת עדות שמועה), ניתן גם להשתמש בהודאה של נאשם אחד כעדות נגד נאשם אחר. אם אנחנו רוצים לקרוא לנאשם להעיד ניתן לעשות זאת אם נבקש ממנו להעיד נגד נאשם אחר והוא הופך לעד. אם על דוכן העדים הוא הופך לעד עוין אז ניתן להשתמש בסעיף 10א, ניתן לקחת את הודאתו כנגד נאשמים אחרים.

10א(ב) – קשור להכשרה של עדות שמועה- אם העד הספיק להעיד במשטרה אבל לא הצליח לבוא ולהעיד במשפט מכורח המציאות (רצחו אותו וכדומה) יוכלו להשתמש בדברים שנאמרו מחוץ לבית המשפט רק אם התביעה תוכל להוכיח שרק עם אמצעי פסול גרמו לו לא להעיד. חריג לכלל שפוסל עדות שמועה.

סעיף 10א(ד) – אם הראיה היחידה שיש כנגד הנאשם היא אמרה שמסר עד מחוץ לבית המשפט בין אם העד שהוכרז כעד עוין ובין אם העד בכלל לא הגיע לבית המשפט בשל אמצעים פסולים ניתן להרשיע נאשם על סמך עדות כזאת ובלבד שיש ראיות המחזקות עדות זאת. בפסיקה נאמר שהחיזוק צריך להיות ברמה גבוה וכמעט ברמה של סיוע ולא כמו ראיה מאמתת בלבד כפי שהיה צריך להיות.

העד הוא עד תביעה ומי שמבקש להחיל את סעיף 10א זאת התביעה, אך כשנגמרת החקירה בין אם הוספת מה שנאמר מחוץ לבית המשפט ובין אם לא הצד שכנגד חוקר אותו גם הוא חקירה שכנגד ועליו לערער את מהימנות של הדברים שנאמרו על ידי העד.

יכול להיות מצב שעד נקרא על ידי הנאשם והוא יכול לומר דברים שהם טובים לתביעה הוא יכול לבקש להכריז עליו כעל עד עוין אך לא יוכל להחיל עליו את סעיף 10א. 

גביית עדות בחו"ל

שני בעלי הדין מסכימים שעד מסוים ימסור עדותו בחו"ל – אם יש הסכמה של בעלי הדין על כך שעד ימסור עדותו בחו"ל אז לא נוצרת בעיה. העד הזה נחקר על ידי בעל דין אחד בחו"ל ובעל הדין השני נוכח בעת החקירה ועושים פרוטוקול. נניח ובעל דין מסוים שואל שאלה והצד שכנגד מתנגד אך אין שופט, רושמים את ההתנגדות העד עונה והפרוטוקול עובר לשופט כראיה קבילה ועל השופט להחליט בנוגע להתנגדות אם הוא מקבל אותה או לא. כל התהליך עולה הרבה כסף אז על מנת לקבל את הסכמת הצד השני בעל הדין יכול להציע לשאת בתוצאות או בכפוף לתוצאות המשפט הוא יישא בתוצאות וכדומה.

בעל דין מבקש מעד להעיד והעד לא מוכן להעיד בחו"ל או לחילופין לבוא להעיד בארץ – אם העד היה בארץ ניתן היה להוציא צו הבאה לפי שיקולי בית המשפט והעד חייב לבוא, הבעיה היא שהוא מחוץ לארץ  והוא לא רוצה להעיד בחו"ל ולא ניתן להוציא צו הבאה. אמנת האג (תקנות לביצוע אמנת האג 1970 (גביית ראיות) אמנה בדבר גביית ראיות בחוץ לארץ) פותרת את הבעיה וכך גם חוק עזרה משפטית בין מדינות ובהתאם להוראות החוק שדומה להוראות האמנה ניתן לפנות לבית המשפט ולבקש שיתיר את הגבייה של העדות בחו"ל ואם בית המשפט מסכים פונים ליועץ המשפטי לממשלה שהוא פונה ליועץ המשפטי במדינה שבה נמצא העד והוא מזמן אותו למקום שבו הוא ייחקר על ידי בעלי הדין. העד חייב לבוא מאחר והרשות מוסמכת לזמן אותו. ישנה סתירה  בין תקנות האמנה לבין החוק. האמנה לא דורשת את היועץ המשפטי לממשלה והחוק כן דורש ובית המשפט יכול להגיד שאין בכלל צורך בעדות העד.

(בהליכים פלילים צריכה להיות אמנה הדדית בין המדינות וצריך לפעול על פי האמנה של חקירת העד בהליכים פלילים). 

בעל דין שהעד שלו שנמצא בחו"ל  מוכן להעיד אך הצד שכנגד מתנגד ומבקש שיבוא ארצה –  מצב שמוסדר בפקודת הראיות בסעיף 13 ("גביית עדות על ידי שלוח במשפט אזרחי") הסעיף קובע שיש לנו צורך בגביית עדות של עד בחו"ל הבעיה היא שקצת קשה לחקור חקירה שכנגד אם הצד שכנגד לא נוסע לחו"ל. במצב כזה פונים לבית המשפט על מנת שייתר גביית עדות בחו"ל ועל מנת שייעשה זאת צריכים להתקיים 3 תנאים מצטברים:

העד הוא עד חיוני – שיש לעד מה להגיד באופן שתורם מהותית לשאלה השנויה במחלוקת.

שיש סיבה טובה שמונעת מהעד להגיע ארצה והסיבה בדרך כלל תהיה בעיית בריאות (לא מסוגל לטוס לישראל בגלל מצבו הבריאותי) ומאחר ועדותו חיונית צריך לנסוע אליו אולם זה לא באופן מוחלט, המצב הבריאותי צריך להיות אמיתי ומוכח על ידי מסמכים רפואיים שיאמתו שהוא אכן לא יכול לנסוע. או למשל בן אדם עסוק שעובד 20 שעות ביממה ואין לו זמן לנסוע לישראל. מה שחשוב שזאת תהיה סיבה אמיתית, נכונה ומוצדקת.

השאלה שעולה זה האם למשל מצב ביטחוני הוא סיבה מוצדקת לעד שלא רוצה להגיע למתן עדות מפחד? לדעת המרצה חשש של עד לפגיעה בביטחונו האישי זה כן סיבה מוצדקת כל עוד זה חשש אמיתי. צריך לשים לב שזה לא רק ניסיון של בעל הדין לגרום לכך שהצד השני לא יוכל לחקור חקירה שכנגד.

-תום לב – מי שמבקש גביית עדות בחו"ל צריך לבקש זאת בהזדמנות הראשונה (לדוגמא בפתיחת ההליך) אם יעשה זאת בשלב אחר של המשפט עלולים לראות זאת כחוסר תום לב ועל מנת למשוך את ההליך. על מנת לחזק את תום ליבו של בעל הדין הוא יכול לומר שההליך ימשיך ובמקביל הוא יגבה את העדות.  צריך ששני בעלי הדין יחקרו אז אם בעל הדין מציע להשתתף בהוצאות של הצד השני גם זה יכול להיחשב כתום לב.

כשמוגשת בקשה כזאת לבית המשפט היא חייבת להיות מלווה בתצהיר שמפרט את הנסיבות והסיבות. מי שחתום על התצהיר יכול להיות בעל הדין עצמו או בא כוחו ובלבד שבא כוחו יודע את כל העובדות הדרושות להגשת הבקשה. בהנחה שאכן 3 התנאים קוימו ושקיים תצהיר אז בית המשפט יאשר זאת.

מה קורה שהתובע עצמו נמצא מחוץ לישראל ומבקש להעיד בחו"ל – בית המשפט נוטה לא לאשר מצבים אלה כשמדובר בתובע שנמצא בחו"ל. לפעמים ישנם מצבים שהתובע חייב לתבוע בישראל למשל בענייני מקרקעין שנמצאים בארץ אז הוא חייב להגיש את התביעה בארץ ומבקש לא להגיע למתן עדות ובמצבים אלה בית המשפט לא ייטה לאשר אלא במצבים חריגים.  

בע"א 4825/97 גהל נ' פקיד השומה למפעלים גדולים –  בחור שמשתייך למשפחה שהיא בעלים של בית חרושת ובתור בעלים של בית חורשת לסיגריות הוא קונה הרבה טאבק ומס הכנסה עלה על התכסיסים שהוא היה עושה והוא ברח ללונדון כתוצאה מהבקשה לשלם סכום גבוה למס ההכנסה. ערעור על שומה זה כאילו הנישום מגיש תביעה נגד השומה ונטל ההוכחה הוא על הנישום. ניתן לערער על שומה רק בישראל ומר גהל לא רוצה להעיד בישראל אלא בלונדון. פקיד השומה התנגד למתן עדותו בחו"ל ומנגד גהל טוען שיש לו בעיה רפואית ושהוא יכול להתרגש במהלך העדות דבר שיסכן את בריאותו ושיחקרו אותו בלונדון. בית המשפט לא אישר לו להיחקר בחו"ל. ברגע שהוא לא נחקר בחו"ל והוא לא מגיע ארצה לתת עדות הקייס שלו פחות טוב. בית המשפט קבע שעליו להגיע לארץ.

גביית עדות בחו"ל באמצעות שיחת וידיאו (קונפרנס) –  הייתה הצעה לשים במעצר מצלמת וידיאו וכך השופט יוכל להתרשם ממנו, הייתה התנגדות מצד הסניגורים ולכן זה לא קיים, מאחר וזה לא קיים בארץ אז קשה לאשר מצב כזה בחו"ל. היו מצבים שבהם בעלי הדין ביקשו לגבות עדות בחו"ל באמצעות וידיאו וכך גם השופט יוכל להגיב להתנגדות. בית המשפט העליון קבע כי גם בעידן שיחות הווידאו צריך לבקש אישור מבית המשפט. הבעיות במצב כזה זה שהשופט צריך להתרשם מרחוק גם מהעד וגם מהמסמכים ולכן בעבר לא אישרו אך כיום המצב יותר גמיש.

ע"א 84/51 קלינגהופר נ. בלום על מגיש הבקשה להוכיח את התנאים הבאים: ראשית, הפניה נעשתה בתום לב; שנית, יש בידי העדים למסור עדות רלוונטית; ושלישית, קיימת סיבה טובה המונעת את בואם של העדים.

עדות מוקדמת – עניין שמוסדר בסדר דין הפלילי. מדובר על עד שמבקש להעיד או שיש צורך להעיד אותו לפני שנפתח ההליך אבל יש כבר כתב אישום, במצב כזה יש בסד"פ הוראות שקובעות מה עושים במצב הזה. סעיף 117 לחוק קובע  2 מצבים לגבייה מוקדמת של עדות:

הוגש כתב אישום ולא נקבע תאריך לניהול המשפט או שמיעת עדות העד – למשל עד שצריך לחזור לחוץ לארץ וצריך לחקור אותו מהר.

עד שאם לא נגבה את עדותו היום הוא ישנה את דעתו.

הסעיף קובע שאפשר לבקש מבית המשפט לשמוע את עדותו לפני תחילת ההליך, המשמעות שכתב האישום כבר הוגש זה אומר שיש לנו נאשם ואפשר לחקור אותו גם חקירה שכנגד, קרי, מגישים בקשה לבית המשפט וכך שומרים על האינטרס של שני הצדדים. בית המשפט שישמע את העד זה אותו בית משפט שישמע את ההליך עצמו – אם כבר נקבע הרכב אז זה יהיה אותו הרכב ואם לא נקבע הרכב אז אחד השופטים של בית המשפט ישמע גם אם הוא לא יישב אחרי זה במשפט.

הבעיה מתחילה כשאין לנו נאשם כי לא תפסנו חשוד והעד רוצה לחזור הביתה וצריך עדות מוקדמת – בית המשפט יכול לאפשר עדות מוקדמת אף אם הוא לא נחקר חקירה שכנגד (כי אין נאשם) והעדות תשמש ראיה בערבון מוגבל.  

חוות דעת מומחה (עד מומחה)יש בעיה עם עד מומחה מאחר והוא לא מעיד בהכרח על מה שחווה בחושיו והעדות שלו היא בעצם אמורה להיות עדות פסולה. עדות של מומחה הינה עדות סברה. יש תחומים מסוימים שלבית המשפט אין את הכלים על מנת להגיע לחקר האמת, על כן הוא צריך עזרה בגיבוש החלטה נכונה ונעזר בעד מומחה. אין רשימה סגורה של דברים שנזקקים לעדות של מומחה, באותה מידה ישנם מצבים שבהם יבוא בעל דין מסוים יבקש עד מומחה ובית המשפט והצד שכנגד יתנגד ובמשפט אחר כן יקבלו את זה. הרציונל הוא שבית המשפט אסור לו לעשות שימוש בידע האישי שלו כראיה, אלא רק להחליט אם מה שהוא שמע זה נכון, סביר והגיוני, אך לא יכול להחליף את המומחה או את העדים עצמם.

ישנם מספר תחומים שבהם אנחנו זקוקים לעד מומחה. סעיף 20 לפקודה מונה מספר מצבים: מדע, מחקר, אומנות או כל מה שדרוש לו ידיעה מקצועית (מאוד פתוח). יש לנו שופט שהיה עורך דין פרטי 15 שנה והמשפט שלפניו מדבר על עורך דין ולקוח בסכסוך על תשלום שכ"ט. הייתה לעורך דין טעות בכך שהוא לא החתים את הלקוח על הסכם שכר טרחה. לכאורה, השופט היה עורך דין והוא יודע בדיוק כמה העורך דין צריך לקחת אך הוא לא יכול לקבוע על סמך ידיעה אישית.

מצב שבו התובע מביא עד מומחה מטעמו שיגיד שבנסיבות כאלה זה שכר הטרחה שגובים והשופט צריך להכריע. איך הוא יכריע? חוות הדעת של התובע לא שכנע אולם חוות הדעת של הנתבע כן שכנע – אז הוא יפסוק לפי חוות דעת של הנתבע ולהפך או שהוא יקבל חלק מהתובע וחלק מהנתבע ויפסוק באמצע. אפשרות נוספת היא שאף אחד לא מצליח לשכנע ובית המשפט מבקש להביא עדות נוספת של עד מומחה מטעם בית המשפט. השופט לא ימנה מומחה מטעמו אם הצדדים לא עמדו בעניין הנטל אלא רק בעניין שלא הובהר לשופט. השופט עצמו הוא זה שקובע לעניין התוצאה בלבד (לא יביא השופט מומחה שיעזור לו להחליט לעניין נטל ההוכחה כלומר איזה צד הצליח להרים את נטל ההוכחה יותר טוב כמו כן אין חובה על השופט לקבל את דברי העד המומחה שבא מטעמו הוא יכול לקבל או לקבל חלק וההחלטה היא שלו בלבד).

מי יכול להיות עד מומחה? כל אחד שיכול להוכיח שיש לו מומחיות והשכלה פורמלית בתחום. אם יש שאלה שקשורה למשל ברפואה ואני מביא מישהו שהוא ראש מחלקה או מנהל פקולטה לרפואה עדותו תחשב מקצועית יותר וטובה יותר מאשר מתמחה או אחות מקצועית. 

יש מקצועות שאין בהם השכלה פורמלית (לדוגמא דיקור סיני, גרפולוגיה) אז איך נוכל להוכיח מומחיות בעניינים אלה? ניסיון יוכל יוכיח את המומחיות של אותו אדם לאותו התחום. כשהעד מומחה מגיש חוות דעת הוא חייב לבדוק את המקרה, קרי, צריך לדעת מי בדק את הנתבע, לבדוק תיקים או מסמכים רלוונטיים לחוות הדעת שמגיש אם מדובר ברופא עליו לבדוק את בעל דין שצריך לבדוק את התיקים הרפואיים שלו ואז יוכל להגיש חוות דעת אמיתית על המקרה- חוות הדעת היא עדות סברה משום שאותו מומחה מסיק מסקנות ממה שבדק וזה המלצה לבית המשפט ובית המשפט לא חייב לקבל את דעתו.

29.11.12

עדות מומחה היא עדות סברה ועדות סברה היא פסולה מאחר והיא הסקת מסקנות ועד יכול להעיד רק על מה שחווה באחד מחושיו ומסקנות רק בית משפט יכול להסיק ועל כן נפסול עדויות סברה.

בין עדות סברה לבין עדות של אדם שחווה בחושיו נמצאת עדות התרשמות – העד יכול להעיד על ההתרשמות שלו ועליו לגבות זאת בתיאור עובדתי של מה שחווה. למשל אם יש נאשם והשוטר מעיד שהוא היה נורא מבולבל או מבוהל או כל מיני דברים שאנחנו יכולים ללמוד מהתגובה שלו או מהאופן שבו הוא פועל וזאת ההתרשמות העדות לא תיפסל. דוגמא נוספת שמתייחסת להתרשמות למשל- מזג האוויר היה סוער, אני מתאר את כמות הגשמים ואת עוצמת הרוח, אך אני לא נותנת תיאור מדעי אלא מעידה על סמך התרשמותי.

מתי נשתמש בחוות דעת מומחה? כאשר אנחנו נמצאים בתחום שעד רגיל לא יכול להעיד לגביו ולבית המשפט אין מספיק ידע בתחום והוא זקוק לעזרה מגורם שהוא מומחה באותו תחום שיכול להבהיר לו את אותה שאלה השנויה במחלוקת. העדים המומחים הם סך הכל עדים, קרי, חוות הדעת שלהם לא מחייבת את בית המשפט, מטרתם רק לעזור לבית המשפט.

ישנם תחומים שבהם מראש הדין דורש שתצורף חוות דעת – למשל בתקנות סדר הדין האזרחי לגבי רפואה (בית המשפט לא בקיא בו). רק אם אני אבקש פטור, בית המשפט יוכל לשחרר אותי מצירוף חוות דעת ועליו לנמק זאת.  

כאשר עד הוא עד מומחה ומסייע לבית המשפט בתחום מסוים אז העד לא חייב להיות בעל השכלה פורמלית בתחום אם אין השכלה פורמלית, למשל גרפולוגיה, עליו רק לשכנע את בית המשפט בכישוריו. ישנם הרבה מצבים שבית המשפט יוכל להגיע למסקנה הנכונה והמלאה גם ללא עזרתו של המומחה ולכן בעלי הדין צריכים לשכנע את בית המשפט שאותו מומחה דרוש.

בנושא של עדות מומחה ניתן להכניס את הספרות המקצועית – נניח שיש שאלה לגבי האופן הראוי שבו הנתבע טיפל בתובע והתובע מביא מטעמו מומחה באותו תחום רפואי. הדבר הראשון שהעד המומחה עושה זה לפרט את הרקע שלו ולבסס את מהימנות העדות שלו. אחרי שעשה זאת, הוא צריך להעיד על המקרה עצמו – שבדק את נשוא התביעה, אם הוא לא בדק אותו אלא רק את התיק הרפואי זה עלול להשפיע על מהימנות העדות. לאחר מכן עליו להגיע למסקנה ובין השאר לפרט את המסקנה ועל מה התבסס (ספרות מקצועית וכדומה). רק דרך חוות הדעת של המומחה ניתן להשתמש בספרות מקצועית שימוש שכזה על ידי עד רגיל לא יתקבל בבית המשפט. מצד שני, אם יש לנו עד שנותן חוות דעת ועכשיו הוא עומד בפני חקירה שכנגד אז אני כעורך דין שחוקר אותו יכול לעמת אותו עם דברים מהספרות המקצועית אך הדברים הללו לא יכנסו לחומר הראיות בתיק רק אם אני אביא מטעמי עד מומחה שיכניס את מה שנאמר על ידי בהקשר של הספרות המקצועית.

בפסיקה דובר על חוות דעת של מומחים משני הצדדים בקשר לתאונת דרכים בעניין הנזק לרכוש ועלתה השאלה איזה נהג הוא האשם. השופט התעלם מחוות הדעת של הצדדים ופנה לספר פיזיקה בסיסי ובפסק הדין הוא הכניס את ספר הפיזיקה. בית המשפט העליון קבע כי מה שעשה השופט היה לא נכון, על השופט היה להכריע מבין חוות הדעת איזה נכונה יותר או איזה חלק אתה בוחר להשתמש בו (וזה בהתאם למהות חוות הדעת של המומחה והוא יכול לקבל חלק מחוות דעת של מומחה זה וחלק מחוות דעת של המומחה השני), השופט לא יוכל להתבסס על ידע אישי או ספרים מקצועיים שהוא לא מומחה בהם.

מומחה מטעם בית משפט ימונה בשני מצבים –

1.בית המשפט אומר מראש לשני הצדדים כי ממנה מומחה מטעמו

2.שיש כמה חוות דעת והשופט מתלבט וקשה לו להגיע להחלטה.

חוות דעת מומחה מוגשת בתצהיר ותומצא לצד שכנגד ולבית המשפט. הצד השני מבקש לחקור את המומחה על תצהירו, (החקירה הראשית מצויה בדרך כלל בתצהיר עצמו), על מנת לנטרל חוות דעת של מומחה צריך להביא לפחות חוות דעת נגדית אשר היא לא תמיד תספיק ולכן יצטרכו לחקור אותו חקירה נגדית ובה להראות שדבריו לא נכונים ולא מבוססים.

אומנות – פקודת הראיות קובעת שבנושאים שקשורים לאומנות צריך חוות דעת של מומחה לאומנות ואם יש שאלה בנוגע לשוויה של יצירה גם כן מומחה של אומנות יצטרך לתת חוות דעת. ישנו תחום שקרוב לאומנות אך בית המשפט לא מוכן לשמוע חוות דעת וזה בנושא של פורנוגרפיה או דברי תועבה בציור וכדומה, השופט לא צריך חוות דעת שיגיד לו אם מדובר בתועבה או לא וחוות דעת של מומחה שתנסה להפוך את התועבה לאומנות.

פלת"ד (פיצויים לנפגע תאונת דרכים) – שאנחנו מגישים תביעה בגין נזק גוף שנגרם בתאונת דרכים אנחנו לא צריכים להוכיח אחריות אלא קשר סיבתי (עניין עובדתי שאומר שהפגיעה שלי נגרמה כתוצאה מהשימוש ברכב ואין צורך בעד מומחה) ונזק. נזק הגוף שנגרם הוא עניין מדעי רפואי טהור, בא התובע ואומר שכתוצאה מהתאונת דרכים יש לו אחוזי נכות גבוהים על סמך חוות דעתו של מומחה ואת זה מצרף לכתב התביעה. חברת הביטוח מביא חוות דעת מטעמה שנוגדת ולבית המשפט כתוצאה מכך קשה להחליט והוא ממנה חוות דעת מיוזמתו. האמור מסרבל את ההליך ויוצר הוצאות גדולות ועל כן המחוקק התערב וקבע כי כשמדובר בתאונת דרכים אין מומחים מטעם בעלי הדין אלא רק מטעם בית המשפט וזאת בשני מקרים –

2ימונה מומחה מוסכם וחוות דעתו היא מחייבת ואפשר לשאול אותו שאלות הבהרה.

ימונה מומחה מוסכם וחוות דעתו היא מחייבת ואפשר לשאול אותו שאלות הבהרה.

בית המשפט ממנה מומחה שיקבע את היקף הנזק.

רע"א 3007/12 פלונית נ' הראל לביטוח בע"מ – התובעת עברה תאונת דרכים וביקשה מבית המשפט למנות מומחים מארבעה תחומים. בית המשפט קבע כי ימנה מומחה אחד ושהוא יחליט אם יש צורך במומחים נוספים. התובעת הגישה ערעור ובו נקבע כי בית המשפט החליט לא נכון וכי עליו לאפשר לתובעת להביא את מלוא המומחים מאחר וזה פוגע בזכויותיה ועל מנת שבית המשפט יעשה זאת צריכה להיות ראשית ראיה שאכן היא נפגעה בתחומים אלו. 

אם בית המשפט ממנה מומחה מי משלם למומחה? בית המשפט העליון קבע כי כשמדובר בתאונת דרכים בדרך כלל חברת הביטוח תממן אותו ("הכיס העמוק") ומאחר והאחריות היא מוחלטת התובע יקבל פיצויים ובכל מקרה יזכה בתביעה אך אם לא ברור שהנזק נובע מתאונת דרכים, במצבים חריגים השופט יקבע כי התובע יממן את הוצאות חוות הדעת או יחלק זאת בין הצדדים.

אם מדובר במומחה מוסכם – יש הרבה מצבים שבית המשפט מבקש למנות מומחה מוסכם, אם הם מסכימים מי חוקר אותו? הצדדים יכולים לקבוע שהוא מומחה מוסכם ומטעם בית משפט אז הם שניהם יכולים לחקור אותו חקירה נגדית אך לא יוכלו להביא מומחה שכנגד על מנת לסתור את דבריו של המומחה המוסכם. אם הם מסכימים לא לחקור אותו אז הם יכולים לשלוח לו שאלון עם שאלות הבהרה. המומחה הוא אובייקטיבי ויעיל ולכן בית המשפט ממליץ לצדדים למנות מומחה שכזה. בע"א 605/88 תבורי נ' מעיינות הגליל המערבי – דובר על חוות דעת מומחה ונקבע כי  מומחה מוסכם הינו נוהג רצוי שראוי לעודדו.

לעיתים יש סתירה בין עדותו של מומחה לעד הדיוט (אדם מן המניין שנכח במקום) – כשיש סתירה כזאת נעדיף בדרך כלל את עדותו של ההדיוט מאשר עדותו של המומחה במיוחד במצבי אקוסטיקה.

כמעט תמיד כשמדובר בשאלה רפואית, התובע שמגיש חוות דעת מטעמו נבדק גם על ידי המומחה של הצד שכנגד. יכול להיות מצב שחוות הדעת של הצד שכנגד יותר טובה לי מהחוות דעת של המומחה שלי. בעיקרון ניתן להגיש את חוות הדעת של הצד שכנגד.  

בפסיקה עלה מקרה של בן אדם שנדרש להיבדק על ידי הצד שכנגד והוא דרש שהבדיקה תתועד ותצולם ובכך להראות שהוא אכן בדק הכל או לא. בית משפט העליון ציין כי המקרה חריג אך לא, לא חוקי למרות האמור, בית המשפט לא אישר זאת במקרה הנדון אך במקרים חריגים הוא יאשר.

לעיתים יש סתירה בין 2 חוות דעת מבית המשפט – בן אדם נפצע בתאונת דרכים ויש לו ביטוח חובה וביטוח תאונות אישיות. ראשית הוא מחליט לתבוע את פוליסת הביטוח האישית בגין הנזק גוף. 2 חברות הביטוח שולחות אותו למומחים ובנוסף מומחה מטעם בית משפט ונקבע לו אחוזי מסוימים שונים ובית המשפט מכריע בעניין. התובע פונה לבית המשפט בשנית ומבקש למנות מומחה מוסכם לעניין הנזק והמומחה השני של בית משפט קובע אחוזי נכות גבוהים יותר. משכך הביאו מומחה נוסף והוא יחליט לעניין אחוזי הנכות. מומחה מטעם בית המשפט הוא הקובע.

איזה חומר ניתן להציג בפני מומחה? יש מצבים שמומחה לא יכול לקבל את חוות הדעת של המומחה שכנגד כי זה יכול להשפיע עליו. כשמדובר בפלת"ד מומחה מטעם בית המשפט לא יקבל חוות דעת אחרות אלא במקרים מיוחדים (השתנה המצב או שנקבע כבר בוועדה של ביטוח לאומי מה הנזק שלי) , אם לא מדובר בפלת"ד אז כעיקרון ניתן להגיש לו את כל חוות הדעת.

נניח שנפגעתי בכף היד ואני מביאה חוות דעת מאורתופד כללי והצד השני מביא מומחה לכף יד. נשאלת השאלה מה עדיף? מומחה כללי או מומחה לכף יד? תלוי בנסיבות (ניסיון, וותק) אם מדובר בשני מומחים שבעיקרון באו מאותו תחום לא נעדיף אחד על השני.

דין זר – צריך להוכיח את תוכנו של הדין הזר, כשמדובר בדין המקומי לא צריך להוכיח כי השופט יודע מה הדין המקומי אך לא את הדין הזר ועל כן צריך להביא מומחה לדין הזר. בעבר, קיבלו את הטענה כי שופט שלמד בחו"ל יוכל להוכיח את תוכנו של הדין הזר אולם כיום לא מקבלים זאת. אם לא מצליחים להוכיח את הדין הזר אז יחול חזקת שיווין הדינים, קרי שמי שצריך להוכיח את הדין הזר ולא הוכיח אז בכדי להכריע  בשאלה השנויה במחלוקת בית המשפט יוצא מנקודת הנחה שהדין הזר זהה לדין הישראלי.   

רע"א 2104/12 פלונית נ' ד"ר אבי וינברג – השופט זילברטל מזכיר את דברי השופט רובינשטיין בעבר. כשממנים מומחים כשמדובר ברשלנות רפואית צריך לצרף 2 חוות דעת – אחת לעניין הרשלנות והשנייה לעניין היקף הנזק.

לעניין הרשלנות צריך לציין את הפרקטיקה (הנוהגת והמקובלת) וזה שבחרת בזה ולא בזה לא מעיד על רשלנות. בפסק הדין עלו מספר חששות:

החשש שהמומחה לא יהיה נטול פניות בהיותו שייך בעצמו לממסד הרפואי שעמיתיו הנתבעים אף הם משתייכים אליו. חשש זה גובר כאשר הרופא הנתבע הוא בעל מעמד בקהילה הרפואית או שהמוסד הנתבע הוא מוסד בבעלות גוף חזק ובעל השפעה המעסיק רופאים רבים כגון קופת חולים מהמדינה.

החשש שהמומחה יתקשה או לא ירצה להתעמת עם המומחים מטעם הצדדים או מי מהם במיוחד אם מדובר ברופאים בעלי שם מעמד או השפעה.

החשש שהמומחה משתייך לאסכולה רפואית מסוימת ויתקשה לקבל עמדה שאינה מתיישבת עם זו המקובלת עליו ושעליה התחנך.

החשש שהלכה למעשה ההכרעה מועברת מבית המשפט למומחה. על אך שלעולם "המילה האחרונה" היא של בית המשפט, הרי שבפועל לעיתים קיים קושי לסטות מעמדת המומחה שבית המשפט מינה.

החשש שיתמנה מי שאינו בעל מירב הכישורים והידע, שכן לא תמיד יהיה לבית המשפט הכלים או המידע הנחוץ כדי לבחור את המומחה המתאים והראוי ביותר. לעיתים הבחירה אקראית במידה מסוימת, שכן בית המשפט עדיין לא פיתח שיטה משוכללת לזיהוי המומחה המתאים ביותר בנסיבות.

אם הרופאים המומחים קושרים קשר שתיקה ולא מוכנים להעיד מטעם בעל דין, מאחר והתקנות אומרות שמי שמגיש תביעה רפואית חייב לצרף חוות דעת, בית המשפט יהיה מוכן לקבל תביעה ולמנות מומחה מטעם בית המשפט. הבעיה היא שהמומחה עשוי לעשות עבודתו של התובע. זה כשהוא שוכנע שיש סיבות טובות מדוע התובע לא יכול היה להביא חוות דעת מטעמו.  

"קשר השתיקה" – בית המשפט ימנה מומחה ויחייב אותו למסור חוות דעת (בעייתי) או לממן מומחה מחו"ל אולם הדבר יקר מאוד ולכן לא פרקטי למרות שזה עדיף.

כשעד מומחה כותב חוות דעת חלק מהעדות שלו היא עדות שמועה כי הוא רואה ושומע מה שכתוב בתיק וגם הרבה פעמים הוא מסתמך על מה שהמטופל אומר לו, אך מוכנים לקבל חריגים לכלל עדות השמועה ולכן  במקרה הנ"ל מכשירים עדות זאת. 

ראיה נסיבתית

ראיה שאיננה ישירה, ראיה שממנה נצטרך להסיק מסקנה לשאלה השנויה במחלוקת. כל הדין שחל על ראיות נסיבתיות חל הן בהליך הפלילי והן בהליך האזרחי. ראיה נסיבתית יכולה להיות עדות של בן אדם או ראיה חפצית. ניתן להרשיע נאשם על סמך ראיות נסיבתיות בלבד, חלק גדול מההרשעות מבוסס על ראיות נסיבתיות בלבד אולם ניתן לשלב בין ראיה נסיבתית ובין ראיה ישירה.

ראיות נסיבתיות במשפט הפלילי – המקבץ שלהן צריכה להוביל את בית המשפט למסקנה שמעבר לספק סביר הנאשם הוא ביצע את העבירה, אולם צריך לאסוף כמות של ראיות נסיבתיות שהכוח שלהן יביא את בית המשפט למסקנה הזו.

ישנם שלושה שלבים (תקף להליך האזרחי ולהליך הפלילי):

איסוף הראיות הנסיבתיות והכשרות הרלוונטיות והמשקל של כל ראיה כזו בפני עצמה.

החיבור של כל הראיות הנסיבתיות על מנת להגיע למסקנה שהיא מעבר לספק סביר שהנאשם ביצע את העבירה/ אזרחי – מאזן הסתברויות.

שלב שבו אנחנו נותנים לנאשם / לנתבע להציג גרסה משלו ולסתור את מה שהוצג נגדו, להכחיש או להביא ראיה אחרת. תפקיד הנאשם הוא לא להביא גרסה מופרכת וללא ביסוס, אלא הוא חייב להביא גרסה שהיא בעלת משקל משמעותי שיש בו כדי לסתור את ההסבר של הראיות הנסיבתיות על מנת שהוא יערער את המסקנה שהוא ביצע את העבירה מעבר לספק סביר. צריך להקים ספק. 

נניח שאני ראיתי את החשוד יורה בקורבן ואני מעיד על זה, יש בזה קושי כי לא ניתן לראות את הכדור יוצא מהקנה (מהיר מאוד) ופוגע בקורבן אלא אני יכול לראות רק את האקדח והקורבן נופל. יבוא הנאשם ויגיד זה לא אני, העד ראה אדם אחר. על כן יתחקרו את העד ויגיעו למסקנה אם הוא אכן היה שם. כעיקרון מדובר בראיה ישירה אבל הנאשם יכול להוכיח שהעד לא ראה במדויק את מה שקרה.

איך פועלת הפרוצדורה של ראיות הנסיבתיות (נתמקד בהליך הפלילי):

דרך מדעית/מתמטית – דרך מאוד מדויקת אולם היא מוגבלת בתחומים שבהם היא יכולה להיות מופעלת.

דם, DNA, אז אם אני יכולה להתאים ממצא מסוים מזירת העבירה עם החשוד ואני עושה זאת בצורה מדעית אז הוכחתי מעבר לספק סביר קשר (גם אם יש קשר זה לא אומר שהחשוד אשם).

כלי נשק – ניתן להוכיח באופן וודאי שקליע מסוים נורה מנשק מסוים או שאדם מסוים השתמש בנשק.

טביעת אצבעות – אם אני מוצא טביעת אצבעות במקום העבירה אז אין בכלל ספק שהחשוד אשם. אבל יש כיוונים אחרים כמו איפה בדיוק כי אם מצאתי על מטלטלין אז יכול להיות שמישהו זרק חפץ שהחשוד נגע בו אבל הוא זה לא מחייב שהנאשם ביצע את העבירה או שמצאתי תביעת אצבעות על הקיר (מקרקעין).

ע"פ 1250/07 זיאד אבו סולב נ' מדינת ישראל – המערער נסע במונית מבאר שבע ובשלב מסוים הוא והנוסע האחר שהיה במונית תקפו את הנהג וניסו לשדוד אותו אולם הנהג הצליח להתחמק ויכל לתאר רק את אחד החשודים והתיאור שהוא תיאר היה דומה לתיאורו של המערער ואף מצאו טביעות אצבעות שלו על גב המושב. זיאד טען שבכלל לא נסע במונית. יש במקרה הזה ראיה נסיבתית שהיא טביעת האצבע, ראיה ישירה שהיא התיאור וראיה נוספת שזו ההכחשה של זיאד (הכחשה היא סוג של ראיה ישירה אך כעיקרון היא תשמש כנגדו). לאחר מכן הוא נתן גרסה חדשה שהוא כן נסע עם אשתו לבית החולים (גרסה כבושה). נשאלת השאלה האם ניתן להרשיע אותו רק על סמך הראיות האלה? המרצה טוען כי שתי הראיות הראשונות לא מספיקות אולם אם נוסיף את ההכחשה הטוטאלית לתמיכה בראיות הראשונות זה הופך את הראיות למכלול.

דוגמא נוספת – יש שתי משפחות פשע ברמלה, יום אחד נוסעת מאזדה גנובה מאזור אסף הרופא לכיוון דרום ופתאום עוקפת אותה הונדה גנובה ומתוכה נורות יריות לכיוון המאזדה. לאחר מספר ימים מוצאים את ההונדה נטושה עם חלון מנופץ וכובע גרב ובו סימני רוק ששייכים למשפחה היריבה של זה שנרצח. האם זה מספיק על מנת להרשיע? לא, כי אולי שמו את הכובע על מנת להפליל אותו. אבל כשבאו אליו על מנת לעמת אותו עם הראיות הוא סירב למסור דגימה והשוטרים עשו לו תרגילים שלא צלחו וכל פעם שעימתו אותו עם הראיות הוא התנהג בצורה מחשידה. לאור כל זאת, האם ניתן להרשיע אותו? בחוק סדר הדין הפלילי ישנה הוראה האומרת שהשתיקה של הנאשם יכולה לשמש כראיה נגדו ומאחר ונדרשת מהנאשם תגובה והוא לא מוסר אותה אז ניתן להשתמש בשתיקה שלו ראיה כנגדו וזאת בנוסף לראיות האחרות.

דרך אינדוקטיבית – הסקת מסקנות מהפרט אל הכלל, עובדת ברוב המקרים על בסיס לוגי, ניסיון חיים ושכל ישר. נניח שאני חייבת כסף לאדם ואין לי איך להחזיר לו (ראיה 1), מצאו את גופתו (ראיה 2), נמצא רעל עכברים בגופתו (ראיה 3), ראו אותי קונה רעל עכברים (ראיה 4) והתנגדות לניתוח גופתו (ראיה 5). אם החשוד לא יביא ראיות סותרות או גרסה אחרת אז ירשיעו אותו (אין לו הסבר ראוי). ניתן להרשיע אדם ברצח גם אם לא מצאו את הגופה (קורפוס דליקטי – גופה ותוצאה של עבירה) אולם זה בעייתי מאחר ואנחנו לא יודעים אם הוא מת, סיבת המוות והאם אותה עבירה גרמה למותו. 

בש"פ 8053/09 אייל נגר נ. מ.י.– מתאר מקרה שלא מצאו את הגופה ובכל זאת הרשיע 2 אנשים על סמך ראיות נסיבתיות כי ברגע שאין גופה מה שיישאר זה הראיות האלו. היה להם סכסוך עם המת שזה מניע וראו אותם יוצאים ביחד ורק 2 חזרו, אמרו שיסגרו איתו את החשבון, הקורבן היה קשור למשפחה ולא היה יום שהוא לא היה מתקשר הביתה, כשהם חזרו (החשודים) הם נתנו הסבר לא ריאלי מדוע חזרו בלעדיו. הרשיעו אותם על רצח וזה הגיע לבית המשפט העליון והשופט שמגר בוחן את המקרה ומגיע למסקנה כי סך כל הראיות הנסיבתיות מספיק כדי להרשיע, השופט אילון אמר שמאחר ואנחנו לא יודעת אם סיבת המוות היא רצח ואפילו אם הוא מת יש לו קושי בהרשעה של חשוד כאשר הוא איננו אבל הוא ירשיע אותם על סמך הודאתם (אנחנו נגמור אותו + הראיות הנסיבתיות).

ברוב המקרים ירשיעו על סמך ראיות נסיבתיות בשילוב ראיות ישירות.

ע"פ 1624/04 ג'לבוש נ. מ.י. –  הרוצח עם שותף פרצו לבית של אישה ודקרו אותה. הראיות היו ראיות נסיבתיות בלבד והמשטרה מצאה את הסכין בזירת הרצח עם טביעות אצבעות עליו. הסכין היה מאולתר עם נייר דבק ועל הנייר מצאו את הסכין ואף מצאו דם של הקורבן עם טביעת אצבעות על החלון שבדירה. הנאשם הודה שהטביעות אצבעות שלו אך טען כי לא הוא רצח ולא רצה לספר כי פחד. לאחר כמה ימים נרצח מחבל והנאשם טען שהמחבל הוא הרוצח.

הסקת המסקנות מהראיות הנסיבתיות תיבחן באופן הבא:

1.כל ראיה נסיבתית נבחנת בפני עצמה.

2.נבחנת מסכת הראיות כולה.

3.מעבר הנטל – על הנאשם לספק הסבר העשוי לשלול את ההנחה המפלילה העומדת נגדו.

Print Friendly, PDF & Email