עו”ד ורו”ח שי חיימוב אמר לבורר אשר פרויליך “רד לי מהתחת” ולעו”ד ליהי ארבל “גנבת מוצצת דם” וחטף 6 שנות השעייה בר”ש 4231/13 עו”ד שי חיימוב נ’ לשכת עורכי הדין

עו”ד ורו”ח שי חיימוב אמר לבורר אשר פרויליך “רד לי מהתחת” ולעו”ד ליהי ארבל “גנבת מוצצת דם” וחטף 6 שנות השעייה בר”ש 4231/13 עו”ד שי חיימוב נ’ לשכת עורכי הדין
Spread the love

לפנינו ערעור שהוגש ע”י עו”ד ורו”ח שי חיימוב, שהגיע לבוררות אצל הבורר אשר פרויליך, אשר נתן נגדו פסק דין בוררות מופרז, שבעקבותיו התחילו עיקולים על דירתו, ופעילות בהוצאה לפועל לפנותו. כל ניסיונותיו של חיימוב, להתקומם נגד הפסיקה של הבורר אשר פרויליך כשלו, והוא נאלץ להגן על הבית שלו מפני עיקול ופינוי.

חיימוב הגיש קובלנה פרטית נגד רשמת ההוצל”פ רחל קרלינסקי (היום שופטת) שהיא קשרה קשר למנות כונסי נכסים כדי להשתלט לו על הבית.

בקובלנה הפרטית כתב על הבורר אשר פרויליך, שהוא לקח שוחד כדי להוציא מסמך מפוברק שבאמצעותו פתחו נגדו את ההליכים בהוצל”פ אצל קרלינסקי. לאותו בורר הוא כתב אישית שהוא “גילה חוסר נאמנות, רשעות וטמטום, ושכדאי לו לא להתבזות שוב על ידי בית המשפט שעבודתו (כבורר) תושלך לפח” (משתמע מזה שחיימוב צדק בתרעומת נגד אשר פרויליך, כי השופט דרורי איננו מכחיש שאכן הבוררות של אשר פרויליך הושלכה לפח).

חיימוב גם כתב לפרויליך ש”השיגעון שפגע באשתך, פגע גם בך”. לקינוח, חיימוב כתב לפרויליך “רד לי מהתחת ותודיע שאתה כבר לא מטפל“. כמו כן כתב על אשר פרויליך שהעניק לסולל בונה שוחד בסך 100,000 ש”ח מהכספים שהגיעו בבוררות, וסולל בונה תפנה לנוכלים כמוך”.

על משרד ליפא מאיר כתב שהם בני בליעל, ושודדים.

על שופט המחוזי צבי ויצמן עוד כשהיה רשם הוצאה לפועל כתב שהוא בעקבות נדודי לילה יזם באופן לא חוקי הענקת 800,000 ש”ח שכר טרחה לחבריו שאותם מינה כונסי נכסים, ארז דר לולו ורועי פרידמן, ושלויצמן יש אינטרס לגנוב ממנו 1,000,000 ש”ח.

כמו כן קרא לעו”ד ליהי ארבל “שקרנית גנבת ומוצצת דם”.

חיימוב גם ניסה לפסול את ורדה אלשייך, ולא הצליח: “החלטות אלשיך מושפעות מקשריה עם ליפא מאיר” – כלכליסט

בית הדין של הלשכה השעה אותו לשנה בלבד. השופט דרורי הגדיל את התקופה ל 6 שנים בפועל. בבית המשפט העליון השופטים הציעו לו להסכים ל- 3 שנות השעיה  בלבד והוא לא הסכים. לכן נתנו פסק דין שמאשר את 6 השנים שקצב לו דרורי.

ההחלטה בעליון: מראה מקום: פדאור 13 (68) 435

בבית המשפט העליון

 

בר”ש 4231/13

 

לפני: כבוד השופט א’ רובינשטיין
כבוד השופט ס’ ג’ובראן
כבוד השופט י’ עמית

 

המבקש: שי חיימוב, עו”ד
נ ג ד
המשיבים: 1. לשכת עורכי הדין
2. ועד מחוז תל אביב והמרכז של הלשכה
3. ועדת אתיקה מחוזית ת”א והמרכז של הלשכה
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא דרורי) מיום 6.5.13 בעמל”ע 4393-09-12 ובעמל”ע 37443-09-12

בשם המבקש: עו”ד שי חיימוב

בשם המשיבים: עו”ד מייק יורק ריד; עו”ד יוסי זויטיא

החלטה

השופט א’ רובינשטיין:

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בירושלים (סגן הנשיא דרורי) מיום 6.5.13 בעמל”ע 4393-09-12 ובעמל”ע 37443-09-12, בגדרו נדחה ערעורו של המבקש על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (עורכי הדין אמסטר, אב”ד, בר טל ודרור) מיום 31.7.12 בבד”א 58/12, והתקבל ערעורה של המשיבה על פסק דין זה באופן שעונשו של המבקש הועמד על שש שנות השעיה בפועל חלף שנה אחת. הבקשה נסבה מיסודה על חומרת עונשו של המבקש.

רקע

ב. ואלה עיקרי העובדות, העולות מפסק דינו של בית המשפט המחוזי: כנגד המבקש הוגש לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו כתב קובלנה (בד”מ 133/09), המייחס לו שורה ארוכה של מעשים וביטויים קשים, הן בכתב והן בעל פה, אשר נוגעים לעניינים שונים שבהם פעל המבקש. בין היתר נטען, כי במסגרת הליכים הנוגעים לבוררות שקיימה חברה שבשליטתו ובניהולו של המבקש, יצאו מפרי עטו של המבקש ביטויים דוגמת “בני בליעל” שהופנה למשרד עורכי דין אחר, “בגלל חוסר הנאמנות, הרשעות, הטמטום שגילית”, “רד לי מהתחת” ו”נראה כי השגעון שפגע באשתך פגע גם בך” שהופנו לבורר, וכיוצא באלה פנינים. כן יוחסו למבקש קבלת פסק דין במרמה, ניסיון להבריח רכוש מעוקל, התנהגות בלתי הולמת ועוד. עוד נטען, כי גם במסגרת הליך בהוצאה לפועל, שבו ייצג את החייב באותו הליך, התבטא כלפי עורכת הדין שייצגה את הזוכה בביטויים כגון “שקרנית”, “גנבת” ו”מוצצת דם”. כתב הקובלנה ייחס למבקש שורה של עבירות, בראש וראשונה פגיעה בכבוד המקצוע.

ג. ביום 3.6.12 הרשיע בית הדין המשמעתי המחוזי (עורכי הדין בן ארי, אב”ד, אבירם ויקר) את המבקש בכל המיוחס לו בכתב הקובלנה. נאמר, כי הביטויים בהם השתמש המבקש – מקומם לא יכירם בקרב הנושאים את התואר עורך דין. בית הדין המשמעתי המחוזי קבע כי לא היתה הצדקה להתבטאויותיו של המבקש, ודחה את טענתו כי מדובר במעידה חד פעמית. בית הדין ציין, כי לא התרשם שהמבקש הפנים את חומרת הדברים, והוא לא הביע חרטה על מעשיו. נאמר, כי גם במסגרת ההליך בבית הדין התבטא המבקש באופן שאינו ראוי, הן כלפי באי כוח הקובל והן כלפי בית הדין עצמו. המבקש הורשע באישום השני על יסוד עדותה של המתלוננת. בסופו של יום הורשע המבקש בעבירות של היעדר יחס של כבוד למקצוע ופגיעה בכבוד בית המשפט; מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין; התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין; העלאת טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון; אי מתן עזרה לבית המשפט לעשות משפט; התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד במסירת טיעונים בבית משפט; והתנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע.

ד. בגזר דין מיום 25.10.11 הטיל בית הדין המשמעתי המחוזי על המבקש שלוש שנות השעיה בפועל, החל מיום 15.6.12; שלוש שנות השעיה על תנאי; ותשלום הוצאות בסך 4,000 ש”ח.

ה. המבקש עירער לבית הדין המשמעתי הארצי (בד”א 58/12). בפסק דינו מיום 31.7.12 דחה בית הדין המשמעתי הארצי (עורכי הדין אמסטר, אב”ד, בר טל ודרור) את ערעורו של המבקש על הכרעת דינו של בית הדין המחוזי, ונעתר חלקית לערעורו על גזר הדין. נקבע, כי המבקש ירצה עונש השעיה בפועל בן שנים עשר חודשים החל מיום 15.9.12, ועונש השעיה על תנאי בן שנים עשר חודשים נוספים. בית הדין הארצי דחה על הסף את ערעורה של הלשכה על גזר דינו של בית הדין המחוזי (בד”א 68/12) מחמת איחור בהגשתו.

ו. המבקש עירער לבית המשפט המחוזי על הרשעתו ועל חומרת העונש שהוטל עליו (עמל”ע 4393-09-12), ומנגד הגישו המשיבים 3-2 ערעור על קולת העונש (עמל”ע 37443-09-12). בפסק דין מיום 6.5.13 (מפי סגן הנשיא דרורי) נדחה ערעורו של המבקש, והתקבל ערעורם של המשיבים. בפסק הדין נאמר, כי “לבית המשפט קיימת הסמכות, להטיל עונש חמור יותר, מאשר זה אשר התבקש על-ידי הלשכה, בין אם בשוגג ובין אם מסיבה אחרת” (פסקה 178), וכי אין קיימת “חובה חקיקתית המוטלת על בית המשפט לקבל את עמדת התביעה” באשר לענישה (פסקה 167). בית המשפט המחוזי ציין, כי מתחילה ראוי היה לגזור על המבקש עונש השעיה לצמיתות, אולם נוכח ההלכה כי ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם, אין מקום לעשות כן בגדר הערעור. לאחר בחינתם של השיקולים השונים – בראש וראשונה סירובו של המבקש להתנצל, סירוב שזקף בית המשפט המחוזי במלוא החומרה לחובתו – הוטלו על המבקש שש שנות השעיה בפועל ושנתיים השעיה על תנאי. ביום 2.6.13 דחה בית המשפט המחוזי את פנייתו של המבקש לעיכוב ביצוע.

הבקשה

ז. מכאן בקשת רשות הערעור מיום 13.6.13, בה נטען, בין היתר, כי בית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בהטילו על המבקש עונש השעיה כולל בן שמונה שנים. נטען, כי עונש זה אינו סביר. נטענו גם טענות נוספות, ובהן באשר לחוסר סמכות.

ח. בהחלטה מיום 13.6.13 התבקשה תגובה אך באשר לטענותיו של המבקש בנוגע לחומרת העונש שהוטל עליו. באותה החלטה נדחתה עתירתו של המבקש לעיכוב ביצועו של עונש ההשעיה.

ט. בתגובת המשיבים 3-2 מיום 8.7.13 נאמר, כי המעשים בהם הורשע המבקש מעידים על התנהלות ערכית פסולה ומשוללת כבוד כלפי עמיתים למקצוע – צדדים שכנגד, נושאי משרה שיפוטיים, קהילת עורכי הדין ומערכת המשפט בכללותה. נאמר, כי נוכח זאת, ונוכח העובדה כי אין המדובר במעידה חד פעמית, והמבקש לא הביע חרטה על מעשיו, “העונש אותו השית בית המשפט המחוזי על המבקש רחוק מלהיות בלתי סביר או מידתי” (סעיף 24).

י. בתגובת המבקש מיום 14.7.13 (לפי החלטה מיום 10.7.13) נאמר, כי “כל העובדות עליהן נשען בית המשפט המחוזי הן ‘עלילת דם’ שרקם מוסד הלשכה ששמו ‘ועד מחוז תל אביב’ וזאת כדי למצוא שעיר לעזאזל”, וכי “העבירות הפליליות והעבירות המשמעתיות של חברי תאגיד לשכת עורכי הדין הפכו למכת מדינה”.

יא. בהחלטה מיום 17.7.13 נתבקשו הצדדים להודיע, האם נכונים הם להפחתת העונש לשלוש שנות השעיה בפועל; זאת, נוכח העובדה כי כעולה מפרוטוקול הדיון בבית המשפט המחוזי (מיום 22.11.12, עמ’ 5) עתר שם בא כוח הלשכה לעונש של שלוש שנות השעיה בפועל.

יב. ביום 23.7.13 הודיע המבקש, כי הוא מתנגד להצעת בית המשפט. ביום 31.7.13 הודיעו המשיבים 3-2 כי אין בידם לקבל את הצעת בית המשפט.

יג. לשלמות התמונה יצוין, כי ביום 17.6.13 נדחתה עתירה שהגיש המבקש לבית משפט זה בשבתו כבית משפט גבוה לצדק (בג”צ 3952/13 חיימוב נ’ מדינת ישראל – שרת המשפטים; השופטים ארבל, ג’ובראן ומלצר), בה התבקש סעד של מינוי מפרק או מנהל ממונה לתאגיד לשכת עורכי הדין.

הכרעה

יד. לאחר העיון חוששנו, כי אין בידינו להיעתר לבקשה. באשר להרשעה: המבקש לא הניח כל טעם, שבעטיו יש להתערב בהרשעתו בבתי המשפט הקודמים. נזכיר, כי עניינו נדון בשלוש ערכאות, ואין כל מקום על פי כללי ההתערבות הנוהגים לגלגול שיפוטי נוסף – רביעי – קל וחומר כאשר בבקשה אף לא נטען כי קיים טעם מבורר לעשות כן; ראו, בין היתר, בר”ש 1958/09 ברי נ’ הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב (2009).

טו. באשר לעונשו של המבקש: המעשים בהם הורשע המבקש מעידים על זלזול מופגן במקצוע עריכת הדין, בעמיתיו של המבקש למקצוע, בגורמים שיפוטיים, במוסדות לשכת עורכי הדין ובמערכת המשפט בכלל. למקרא פסקי דינם של בתי הדין המשמעתיים ובית המשפט המחוזי נדמה, כי מי במערכת שנקרה על דרכו של המבקש, זכה ליהנות מפיו מפיק הגידופים. התנהלות זו, בה דבק פגם מוסרי קשה, ראויה לכל גינוי. על כך יש להוסיף את יתר העבירות בהן הורשע המבקש. אכן, המעשים בהם הורשע המבקש חייבו ענישה מחמירה, למען יידע כל עורך דין כי כבודו של מקצוע עריכת הדין אינו אסימון שחוק, אסקופה הנדרסת, וכי הותר לקיים “איש את רעהו חיים בלעו” (משנה אבות ג’, ב’). חוק לשכת עורכי הדין וכללי האתיקה מחייבים כל חבר וחבר בלשכה, ואין ניתן לנהוג בהם “כחומר ביד היוצר”, ולעתים גם האפשרות לחברות בלשכת עורכי הדין תהא “ביד הלשון” (בפרפרזה על הפסוק במשלי י”ח, כ”א).

ואם נותר ספק ספיקא לצורך בענישה מחמירה (ולא היא), הנה בא המבקש והסיר אותו. התנהלותו הנפסדת של המבקש לא פסחה גם על כתבי הטענות שהוגשו בגדר הבקשה הנוכחית. כך, בסעיף 8 להודעתו של המבקש מיום 23.7.13 נאמר, כי נגרם לו “נזק בלתי הפיך כתוצאה ממעשי התרמית של המשיבים כלפי בית המשפט המחוזי”, וכי הסכמה להצעת בית משפט זה (כמפורט מעלה) תמנע מן המבקש להגיש תביעת נזיקין אזרחית “כנגד המשיבים וכנגד בית המשפט המחוזי בירושלים שהתרשל בבדיקת העובדות וניהל הליך משפטי בלתי ראוי לשון המעטה”. המבקש הגדיל לעשות, והשוה את עניינו לעניינם של עורכי דין יהודים בתקופת גרמניה הנאצית, לא פחות. “שומו שמיים על זאת” (ירמיהו ב’, י”ב)

על כך יש להוסיף את ההלכה המושרשת מימים ימימה, כי “חומרת העונש, ככלל, אינה מצדיקה מתן רשות ערעור” (בר”ש 5568/12 פלוני נ’ ועדת האתיקה של לשכת עוה”ד בישראל (2012)), לא כל שכן בגלגול רביעי.

טז. אם כן, העונש שהוטל על המבקש כשלעצמו אינו בא – במובהק – בקהלם של המקרים החריגים המצדיקים התערבות בגלגול שיפוטי רביעי. עם זאת, הטרידוני נסיבות הטלתו של העונש: בית המשפט המחוזי גזר על המבקש עונש כפול מזה שהוטל על המבקש בבית הדין המשמעתי המחוזי, והחמור פי שישה מזה שהוטל עליו בבית הדין המשמעתי הארצי.

אכן, התויית מדיניות הענישה בעניינים משמעתיים ראוי לה שתיעשה בבתי הדין המשמעתיים – “בית משפט זה אינו מתערב בשיקול דעתם של בתי הדין המשמעתיים באשר לעונש המוטל על ידם ואינו נוהג לשים עצמו כערכאת ערעור נוספת על החלטותיהם. כבר נאמר לא אחת שבתי הדין המשמעתיים יסללו את ‘שביל המותר והאסור בהליכותיהם של עורכי דין'” (על”ע 1364/04 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב נ’ סלוביק,פ”ד נט(2) 337, 346, מפי השופטת ארבל (להלן עניין סלוביק); ראו גם על”ע 1217/07 הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל אביב יפו נ’ אלמקייס (2009)). אמנם, בעניין סלוביק נאמר, כי כלל אי-ההתערבות מדבר ב”שיקול דעת המבטיח שהעונש שהוטל נמצא בתחום הענישה הראויה”, וכי כאשר העונש חורג ממדיניות הענישה הראויה, רשאי בית המשפט – שעליו האחריות העליונה לגיבושהּ – להתערב בו. עם זאת, סמכות לחוד, ושיקול דעת לחוד: גם אם רשאי בית המשפט להתערב בעונשים המוטלים בבתי הדין משמעתיים, הדבר צריך להיעשות במידתיות; אכן, גם כאן מידה נכונה היא מילת המפתח. נזכור כי בעניין סלוביק באה התערבות על פי בקשת הלשכה בערעור בבית המשפט (אז – בית משפט זה), קרי, השינוי חל לאחר בית הדין המשמעתי; אך בענייננו, בפני בית המשפט המחוזי נתבקש, כאמור, מפי בא כוח הלשכה, להעלות את העונש משנה לשלוש.

יז. בענייננו יש לזכור גם, כי ערעורם של משיבים 3-2 לבית הדין המשמעתי הארצי על פסק דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי נדחה מחמת איחור בהגשתו, ובבית המשפט המחוזי לא עמדו על ערעורם בהקשר זה (ראו פסקה 121 לפסק דינו של בית המשפט המחוזי). כאמור, בית המשפט המחוזי הכפיל את העונש שהוטל בבית הדין המשמעתי הארצי פי שישה. ניתן בהחלט להבין ללבו של בית המשפט, אשר קָץ בהתנהלותו הנלוזה של המבקש. ואולם, גם אם לשיטתו היה מקום להתערבות, דומה כי ניתן היה לעשות כן באופן מתון יותר – העמדת עונש ההשעיה של המבקש על שלוש שנים, כפי שנקבע בבית הדין המשמעתי המחוזי. אמנם גם בית משפט זה – בהקשרים אחרים – יחרוג לעתים באופן מובלט מן הפרמטרים הרגילים של התערבות (ראו למשל ע”פ 5083/08 בניזרי נ’ מדינת ישראל, שם נתקבל ערעור המדינה והעונש הועלה מ-18 חודשי מאסר לארבע שנים(. ואולם, הכפלה פי שישה, ופי שניים מאשר נתבקש על-ידי הצד שכנגד, מציבה שאלה, אף בהתחשב בהלכת סלוביק, שעליה בעיקר השתית בית המשפט המחוזי את סמכות הכרעתו, ושיש מקום, כנאמר מעלה, להבחין בינה לבין ענייננו.

יח. ואחר כל אלה, לא ראינו להיעתר לבקשה. ראש לכל, המבקש עצמו סירב להצעה להעמיד את עונש ההשעיה על שלוש שנים. משכך, ונוכח האמור באשר לעונש גופו, אין מקום כי בית המשפט יפסע מעבר למה שהמבקש עצמו מוכן לו ורוצה בו; אפשר להביא את פלוני אל המים, אך אי אפשר לאלצו לשתותם. שנית, לא למותר לציין כי מעיקרא היתה עמדת הלשכה, כעולה מעמ’ 3 לגזר דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי, השעיה לצמיתות.

כללם של דברים

יט. נוכח האמור מעלה, לא נוכל להיעתר לבקשה.

ניתנה היום, ל’ באב תשע”ג (6.8.2013).

כתבה בפוסטה של איר זוהר “הפה הגדול של עו”ד שי חיימוב”

נכתב על ידי אמיר זוהר ב .

ההתבטאויות “בני בליעל”, “רדי לי מהתחת” ו”נראה כי השגעון שפגע באשתך פגע גם בך”, הן רק חלק מהפנינים שהפנה עו”ד שי חיימוב כלפי יריביו בבית המשפט * בית הדין למשמעת במחוז תל אביב השעה אותו לשלוש שנים ובית משפט המחוזי הכפיל את העונש לשש שנים * חיימוב עתר לבית משפט העליון אבל השוואה שערך בינו לבין עורכי דין יהודים בתקופת גרמניה הנאצית לא בדיוק שכנעה את השופט רובינשטיין להחזיר אותו לפעילות

אחרי ההתרפסות בפני עו”ד רונאל פישר, שנידון לעונש קל ביותר על ההתבטאות החמורה נגד השופט חנן אפרתי, מתברר כי בבית הדין למשמעת של ועד מחוז תל אביב דווקא יודעים להחמיר בעונשם של עורכי דין אשר מתבטאים בגסות. כזה הוא המקרה של עו”ד שי חיימובשנדון לשש שנות (!!!) השעיה מהלשכה עקב התבטאויות גסות, הגם שהן חמורות יותר מאלה של פישר שנדון לנזיפה קלה על אמירה בערוץ טלוויזיה לאחר הרשעה של לקוח שלו בעבירות של ביצוע מעשים מגונים: “המעשה המגונה היחיד בתיק הזה הוא פסק הדין של השופט”.

קובלנה שהוגשה לבית הדין המשמעתי של לשכת עורכי הדין נגד עו”ד שי חיימוב ייחסה לו שורת עבירות על כללי האתיקה וחוקי לשכת עורכי הדין: פגיעה בכבוד בית המשפט, העלאת טיעון עובדתי ומשפטי בידיעת שאינו נכון, אי מתן עזרה לבית המשפט,התנהגות מחוסרת דרך ארץ לצד שכנגד, התנהגות בלתי חברית כלפי חבר למקצוע, עשיית פרסומת אסורה, מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין ועוד.

על פי העובדות שנטענו בקובלנה, חיימוב היה בעליה ומנהלה של חברה שניהלה הליכים משפטיים מול חברה אחרת, לרבות בפני בורר. לאחר שהבורר נתן פסק ראשון שחייב את החברה לשלם סכומי כסף גבוהים, החל חיימוב במסכת ארוכה של מעשים וביטויים קשים נגד החברה היריבה, באי כוחה, הבורר וגורמים שיפוטיים שונים. כך לדוגמא, הגיש חיימוב בקשה לפירוק החברה היריבה בטענה כי היא חייבת כספים לחברה שלו, הגיש קובלנה פלילית נגד רשמת ההוצאה לפועל בה התבטא כלפיה וכלפי הבורר בצורה קשה והאשים אותה במרמה ובקשירת קשר, הגיש עתירה לבג”צ בה התבטא באופן בלתי ראוי כלפי שופטת בית המשפט המחוזי, פרסם באינטרנט “מבצעים” להגשת השגות וערעורי שומה ועוד.

באישום נוסף, הואשם חיימוב כי במסגרת חקירת יכולת בהוצאה לפועל, בה שימש כבא כוחו של חייב, התבטא באופן חוזר ונשנה כלפי באי כוח הצד שכנגד בצורה בוטה, מעליבה, מחוסרת כבוד, בלתי מרוסנת ובלתי מאופקת. במסגרת הליכים הנוגעים לבוררות, יצאו מפרי עטו של חיימוב ביטויים דוגמת “בני בליעל” שהופנה למשרד עורכי דין אחר, “בגלל חוסר הנאמנות, הרשעות, הטמטום שגילית”, “רד לי מהתחת” ו”נראה כי השגעון שפגע באשתך פגע גם בך” שהופנו לבורר, וכו’.

כן יוחסו לחיימוב קבלת פסק דין במרמה, ניסיון להבריח רכוש מעוקל, התנהגות בלתי הולמת ועוד. עוד נטען, כי גם במסגרת הליך בהוצאה לפועל, שבו ייצג את החייב באותו הליך, התבטא כלפי עורכת הדין שייצגה את הזוכה בביטויים כגון “שקרנית”, “גנבת” ו”מוצצת דם”.

בית הדין המחוזי של לשכת עורכי הדין, עו”ד אורלי גינזברג בן ארי (יו”ר), עו”ד ריבה אבירם ועו”ד טל יקר, הרשיע את חיימוב בכל העבירות שיוחסו לו בקובלנה, וגזר עליו עונש של שלוש שנות השעיה בפועל מהלשכה, שלוש שנים על תנאי והוצאות בסך 4,000 ש”ח לוועד המחוזי. בית הדין קבע כי הביטויים בהם השתמש חיימוב אינם ראויים ומקומם לא בקרב מי שנושא את התואר עורך דין. עוד נקבע, כי חיימוב אינו יכול לטעון שמדובר במעידה “חד פעמית”, היות ודובר ברצף של התבטאויות פסולות שהועלו על הכתב. מעבר לכך ציין בית הדין, כי חיימוב אף המשיך להתבטא באופן פסול ובלתי ראוי הן כלפי בא כוח הקובל והן כלפי חברי בית הדין, ולא חזר בו מהם גם לאחר שהוצע לו לעשות כן.

ערעור שהגיש חיימוב לבית הדין המשמעתי הארצי, עו”ד יעקב אמסטר (יו”ר) עו”ד עדי ברטל ועו”ד גל דרור, נדחה בכל הנוגע להכרעת הדין, אולם בנוגע לגזר הדין ראה בית הדין להקל עימו בשל גילו, הוותק במקצוע, ומאחר שסבר כי דובר בפרשה אישית שלו, ובעבירות שעל אף חומרתן, הן במדרג נמוך יותר מהפרת אמונים או גניבת כספים. לפיכך, הפחית בית הדין הארצי את עונשו של חיימוב לשנת השעיה בפועל, ושנה על תנאי.

שני הצדדים ערערו לבית המשפט המחוזי. בתום דיון, שנערך בפני השופט משה דרורי, התקבל ערעורה של הלשכה, שיוצגה על ידי עו”ד יוסי זויטיא, ועונשו של חיימוב הוחמר להשעייה מחברותו בלשכת עורכי הדין לתקופה של שמונה שנים, מתוכן שש שנות השעייה בפועל, ושנתיים השעייה על תנאי. כמו כן חויב חיימוב בתשלום הוצאות של 10,000 ש”ח ללשכה בגין כלל ההליכים. השופט דרורי קבע כי התנהגותו של חיימוב פגעה במספר אנשים ומוסדות לרבות במקצוע עריכת הדין, בבתי המשפט, בחבריו למקצוע, במוסד הבוררות, באמון הציבור בעורכי הדין, ומעל הכל בכבוד האדם באשר הוא אדם.

השופט דרורי עמד על הערכים והחובות החברתיות והמוסרתיות אותן הפר חיימוב כגון הגינות, כבוד, דרך ארץ והתנהלות תקינה, קבע שהתבטאויותיו היו חסרות דרך ארץ בסיסית המצופה מכל אדם, והדגיש שחיימוב לא ראה לנכון להתנצל על אמירותיו, דבר המלמד כי הוא מעדיף את הרגשתו הסובייקטיבית על פני ערכים בסיסיים כגון כבוד, אמירת אמת והתנהגות ראויה. בנוסף ציין בית המשפט המחוזי, כי מתחילה ראוי היה לגזור על חיימוב עונש השעיה לצמיתות, אולם נוכח ההלכה כי ערכאת הערעור אינה ממצה את הדין עם הנאשם, אין מקום לעשות כן בגדר הערעור.

דבר בית משפט העליון

בכך לא הסתיימה הסאגה. חיימוב ערער לבית המשפט העליון, אך גם בערעורו, כפי שקבע בית המשפט בראשות השופט אליקים רובינשטיין ולצידו השופטים סלים ג’ובראן ויצחק עמית, לא בחל חיימוב באמירות בוטות. בין היתר טען חיימוב כי “כל העובדות עליהן נשען בית המשפט המחוזי הן ‘עלילת דם’ שרקם מוסד הלשכה ששמו ‘ועד מחוז תל אביב’ וזאת כדי למצוא שעיר לעזאזל”. לדבריו, “העבירות הפליליות והעבירות המשמעתיות של חברי תאגיד לשכת עורכי הדין הפכו למכת מדינה”. “התנהלותו הנפסדת של המבקש לא פסחה גם על כתבי הטענות שהוגשו בגדר הבקשה הנוכחית”, כתב השופט רובינשטיין בהחלטתו.

בית המשפט העליון קיבל את עמדת לשכת עורכי הדין, שיוצגה על ידי עו”ד מייק יורק רידשהצטרף לעו”ד זויטיא, דחה את ערעורו של חיימוב וקבע כי המעשים בהם הורשע, מעידים על זלזול מופגן במקצוע עריכת הדין, בעמיתיו למקצוע, בגורמים שיפוטיים, במוסדות לשכת עורכי הדין ובמערכת המשפט בכלל. “מי במערכת שנקרה על דרכו של המבקש”, כתב רובינשטיין, “זכה ליהנות מפיו מפיק הגידופים. התנהלות זו, בה דבק פגם מוסרי קשה, ראויה לכל גינוי. על כך יש להוסיף את יתר העבירות בהן הורשע המבקש. אכן, המעשים בהם הורשע המבקש חייבו ענישה מחמירה, למען יידע כל עורך דין כי כבודו של מקצוע עריכת הדין אינו אסימון שחוק, אסקופה הנדרסת, וכי הותר לקיים ‘איש את רעהו חיים בלעו’ (משנה אבות ג’, ב’)”.

0001 0002 0003 0004 0005 0006 0007 0008 0009 0010 0011 0012 0013 0014 0015 0016 0017 0018 0019 0020 0021 0022 0023 0024 0025 0026 0027 0028 0029 0030 0031 0032 0033 0034 0035 0036 0037 0038 0039 0040 0041 0042 0043 0044 0045 0046 0047 0048 0049 0050 0051 0052 0053 0054 0055 0056 0057 0058 0059 0060 0061 0062 0063 0064 0065 0066 0067 0068 0069 0070 0071 0072 0073 0074 0075 0076 0077

Print Friendly, PDF & Email
לורי שם טוב

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן לרבות ניתוק ילדים מהורים, הוצאת ילדים לפנימיות, אומנה ומרכזי חירום, על פי החלטות בתי המשפט. לורי שם טוב אמא ל- 2 ילדים אשר הוצאו מחזקתה ע"י רשויות הרווחה בשנת 2009 באופן ברוטלי ובאמצעות שוטרים אשר נשלחו לקחת את ילדיה ממשמורתה ולהעבירם למרכז חירום. מאז לקיחת ילדיה של לורי שם טוב מחזקתה, החלה לשמש שופר להורים, אימהות ואבות אשר הגיעו עד סף אבדון, ואשר לולא הסיקור המקצועי והמסור, ולולא פרסום הטרגדיות שמערכת המשפט והרווחה גרמה להן, הם היו עוזבים את העולם הזה. לורי שם טוב זוקפת לזכותה מאות מקרים של התערבויות מוצלחות אשר הסתיימו בהשבת הילדים לחיק הוריהם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *