השופטת רונית פינצ'וק אלט

השופטת רונית פינצ’וק אלט מחקה על הסף תביעת לשון הרע לפי תקנה 100 בהעדר עילה – חילופי מכתבים במסגרת הליך משפטי אינם לשון הרע ת”א 26105/08 ברוך סער נ’ יעקב לב

Spread the love

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/p84aBG-9bC

לפנינו פסק דין מוצלח בו הפעילה השופטת רונית פינצ’וק אלט, את התקנה המאפשרת מחיקה על הסף של כתב תביעה בלשון הרע, שכן הביטויים שהכעיסו את התובע, היו במהלך חילופי מכתבים הקשורים להליכים משפטיים. התובע ברוך סער הוא כלכלן ושמאי מקרקעין ביקש לבקר בנכס שלגביו יש סכסוך משפטי. הדייר בנכס כתב לו, עם עותק לעורכי הדין בתיק, שהוא שקרן ונוכל לאור תצהיר שקרי (מבחינתו) שאותו תובע הגיש.

במכתב צוין בין היתר: “אתה ברוך סער שקרן ורמאי! וכל מה שכתובת במכתבך הינו שקר נבזה! בנוסף אתה גם עבריין פלילי, שיחדת מנכ”ל בכיר בע. ת.א. בעבור בצע כסף אתה מסכן חיים של עשרות אנשים! בקרוב תיתן את הדין“. במכתב נוסף מיום 24.07.2014 כתב המשיב, בין היתר: “קיבלתי כרגע את התצהיר השקרי שהגשת לביהמ”ש. אתה שקרן ורמאי נבזה שמנסה להטעות את ביהמ”ש. … על כל המעשים הפליליים שלך תיתן בקרוב את הדין”.

השופטת קבעה שמדובר בחלופת מכתבים במסגרת הליך משפטי תלוי ועומד, ולכן לא ניתן לתבוע:

השופטת רונית פינצ'וק אלט
השופטת רונית פינצ’וק אלט

לשון סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והפרשנות שנתנה לו בפסיקה לפיה, ההגנה הניתנת לפרסום שנעשה תוך כדי דיון על ידי בעל דין או בא כוחו הנה הגנה מוחלטת וללא תלות באמיתותו או בתום לבו של המפרסם וזאת אף בנסיבות בהן עסקינן בפרסום כוזב. עוצמת הגנה זו נובעת מהתכליות אותן ביקש המחוקק להגשים, וביניהן, ניהול ההליך באופן חופשי, לשם הגעה לחקר האמת, תוך הימנעות ממורא המצמצם את חופש הביטוי והטענות הנטענות. נוכח חשיבותה של ההגנה בעיני המחוקק, בחר המחוקק כי זו תחול ותתפרש על כל צעד שננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, ובתוך כך, גם על פנייה בכתב ומסמך נדרש במהלך הרגיל של המשפט. הגישה האמורה אף מכתיבה את האופן בו יש לפרש את גבולות התיבה “בקשר עם ההליך”. הגישה בה בחר המחוקק אינה חפה מבעיות וביניהן הרמטיות ההגנה עליה עמד כב’ השופט א’ רובינשטיין בפסק דינו בעניין פואד חיר(שם) (בדעת מיעוט), אשר סבר כי במקרים קיצוניים, בהם מתקיימים יסודות של רשעות או זדון, אין מקום לראות בפרסום ככזה שיחסה תחת ההיתר הקבוע בסעיף 13(5).  בענייננו, עסקינן במכתבים מיום 16.07.2014, 24.07.2014 ומיום 04.08.2014 אשר תוכנם עולה כדי לשון הרע כמשמעותו על-פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע כדבר שפרסומו עלול, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו לבוז או ללעג מצדם (סעיף 1(1) לחוק), לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו (סעיף 1(2)) ולפגוע באדם במשרתו, בעסקו במשלח ידו או במקצועו (סעיף 1(3) לחוק).  על אף היות מכתבי המבקש פרסומי לשון הרע, הללו נכנסים לגדר פרסומים שנעשו על ידי “בעלי דין, בא כוחו של בעל דין או עד” תוך כדי דיון.

פסק דין

בפני:  כבוד ה שופטת בכירה רונית פינצ’וק אלט

תובעים:  ברוך סער, ע”י ב”כ עו”ד אריאל לאונה

נגד

נתבעים:  יעקב לב, ע”י ב”כ עו”ד מזל ברזילאי

פסק דין

לפני בקשה של הנתבע (להלן: “המבקש”) לסילוק התובענה שהוגשה נגדו על ידי התובע (להלן: “המשיב”) על הסף מכוח תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: “תקנות סדר הדין האזרחי”), בהיעדר עילה, מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, תשכ”ח-1965 (להלן: “חוק איסור לשון הרע” או “החוק”).
עיקרי התובענה
המשיב הוא כלכלן ושמאי מקרקעין ובעליו של משרד לייעוץ כלכלי ושמאות מקרקעין. נטען כי המבקש והמשיב הנם בעלי מניות בחברת מגדל השעון יפו בע”מ וזאת באמצעות חברות הנמצאות בשליטתם. בין השניים קיים סכסוך עסקי שהובא לפתחן של מספר ערכאות משפטיות.

ביום 06.07.2014 פנה המשיב אל המבקש בדרישה כי יאפשר לו לבקר בנכס המצוי בתל אביב לשם עריכת ביקורת מכוח החלטת בית משפט בתביעה אחרת שהתנהלה בין הצדדים (ת.א. 42088/08 בבית משפט השלום בתל אביב). ביום 16.07.2014 השיב המבקש למכתב זה, לטענת המשיב -באופן מתלהם, והעתק ממכתב זה הנושא את חתימתו הועבר גם לעו”ד איתמר כץ.

במכתב צוין בין היתר: “אתה ברוך סער שקרן ורמאי! וכל מה שכתובת במכתבך הינו שקר נבזה! בנוסף אתה גם עבריין פלילי, שיחדת מנכ”ל בכיר בע. ת.א. בעבור בצע כסף אתה מסכן חיים של עשרות אנשים! בקרוב תיתן את הדין”.

במכתב נוסף מיום 24.07.2014 כתב המשיב, בין היתר: “קיבלתי כרגע את התצהיר השקרי שהגשת לביהמ”ש. אתה שקרן ורמאי נבזה שמנסה להטעות את ביהמ”ש. … על כל המעשים הפליליים שלך תיתן בקרוב את הדין”.

המשיב טוען כי פנה אל המבקש שיחזור מאמירותיו, שיתנצל בפניו ובפני המכותבים האחרים, ויפצה אותו בגין הפגיעה בשמו הטוב, אך המבקש סירב. בתוך כך, ביום 04.08.2014 נשלח אל המשיב מכתב מתלהם נוסף, אשר התגלגל לידיו של מתמחה ממשרדו של המשיב, שהודיע לאחרון נוכח האמור שוקל הוא להפסיק את התמחותו במשרד.

נוכח כל אלו, טוען המשיב, כי אמירותיו של המבקש הביאו לפגיעה בשמו הטוב ובכבודו וכי אלו אף עלולות לגרום לנזק כלכלי ולפגיעה קשה נוספת ומצטברת בשמו הטוב. משכך, ומכוח סעיפים 7א(ב) ו- 7א(ג) לחוק איסור לשון הרע, הגיש המשיב תביעה על סך 300,000 ₪ (100,000 בגין כל אחת מן ההתבטאויות).

טענות הצדדים
טענות המבקש
המבקש טוען כי התביעה מושתתת על מכתביו מיום 16.07.2014 ומיום 24.07.2014, כאשר המכתב הראשון מבין השניים, מתייחס אל נספח 1 לכתב התביעה, שהוא מכתב המשיב מיום 06.07.2014 שעניינו “החלטת בית המשפט השלום” ונושא את הכותרת “ביקורת בנכס באהרונסון 14” וכי מכתב המבקש מיום 24.07.2014 מתייחס במפורש לתצהיר שהוגש לבית המשפט. נוכח האמור, טוען המבקש, כי עסקינן בנכס ברח’ אהרונסון 14 הנמצא במוקד המחלוקות המשפטיות, ומאחר ואלו היו תלויות ועומדות בעת חילופי המכתבים, הרי שמדובר במכתבים הנוגעים במישרין לנכס מושא ההליכים ולהחלטה שניתנה בקשר אליו במסגרת ת.א 42088/08.

המבקש טוען כי מכתביו האמורים נשלחו עם העתקים אל בא כוחו, עו”ד איתמר כץ, ואל באי כוחו ממשרד המבקש, כאשר המשיב מפנה בעצמו את תשובותיו אל בא כוחו, עו”ד בנימין לוי.

המבקש טוען כי סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מגדיר מהם פרסומים מותרים שבגינם אין עילה לקיום משפט פלילי או אזרחי. בענייננו, נכנסים הדברים לגדר התיבה “פרסום מותר” שנעשה ידי בעלי דין” תוך כדי דיון”, מסקנה זו נובעת, לדעת המבקש, מתוכנם, ממכותביהם וממאפיינים אלו גם יחד. נוכח היות הדברים פרסום מותר כהגדרתו בחוק איסור לשון הרע ונוכח היעדר עילה הנובעת מסעיף 13(5) לחוק ובצירוף עם תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי, טוען המבקש, כי על בית המשפט להורות על מחיקתה של התובענה על הסף.

בבקשה טוען המבקש כי אין זה ראוי שהמשיב מלין על פגיעה בשמו הטוב עת הוא עצמו מגיש תביעת לשון הרע ומרשה לעצמו להתבטא כלפי המבקש ובא כוחו בלשון משתלחת תוך הפצת דבריו לצדדים שלישיים. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי אין לדעת כמה הודעות דומות שלח המשיב ולמי “וכמה מדמו של המבקש כבר נשפך” מבלי שהיה מודע לכך. לכן, טוען המבקש כי מדובר בתובענה קנטרנית וטורדנית.

כחלק מהטיעונים אותם מעלה המבקש בתשובתו לטענות המשיב בעניין בקשה זו מוסיף הראשון וטוען כי תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי מעניקות לבית המשפט את הסמכות לסלק תובענה בכל עת, וכי בית משפט זה התיר בהחלטתו מיום 02.02.2015 באופן מפורש הגשת הבקשה וכן כי נושא זה עלה במסגרת כתב ההגנה. משכך, טוען המבקש כי אין יסוד לטענות המשיב בדבר הרחבת חזית.

המבקש טוען כי טענות המשיב הנן “טענות אווירה” ואין בהן מאום עם בקשת הסילוק על הסף. נטען כי בעוד שהמשיב תרגם את דרישותיו ואיומיו לכדי הגשת תביעת סרק הרי שהמבקש בחר עד כה שלא לעשות כן, על מנת שלא את בית המשפט.

המבקש טוען כי במידה ועסקינן בפרסום, הרי הוא “פרסום מותר”. כמו כן, נטען כי מדובר בבקשה לסילוק על הסף של התובענה על כלל ה”פרסומים” שהנם המשך של ההתכתבות, הכוללת בתוכה את המכתבים מיום 16.07.2014 ומיום 24.07.2014, ומשכך הם מהווים חלק ממסכת משפטית ועניינית אחת. נוכח האמור, טוען המבקש כי יש להתייחס אל המכתב מיום 04.08.2014 כמכתב שנשלח בתגובה למכתב המשיב מיום 27.07.2014 שכותרתו “מכתביך מיום 16/7/14 ו 24/7/14”. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי אף בבקשתו התייחס למכתב זה באופן פרטני וכאשר המסקנה המתבקשת בנסיבות העניין הנה כי אין בסיס עובדתי ומשפטי לטענת המשיב, לפיה, המבקש “ויתר על טענתו” בעניין המכתב מיום 04.08.2014. בהקשר זה טוען המבקש כי הפסיקה קובעת כי גם דברים פוגעניים שאינם נוגעים עניינית להליך משפטי כזה או אחר, ייחשבו ל”פרסום מותר” אם נאמרו “תוך כדי דיון” במובנו הרחב של המונח וממילא, די בכותרת מכתב המשיב מיום 27.07.2014 בכדי ללמד שהמכתבים נשלחו תוך כדי דיון, כאשר מדובר בהתכתבות אחת ויחידה.

המבקש טוען כי פנייתו של המשיב נסבה על ההחלטה שניתנה במסגרת הליך משפטי הנוגע לנכס באהרונסון 14 תל אביב. על כך ניתן ללמוד גם מפניית המשיב שכותרתה “ביקורת בנכס באהרונסון 14” בה נכתב, בין היתר, כי “לפני כחודשיים התקבלה החלטת בית המשפט השלום המחייבת אתכם”. מפנייה זו ניתן ללמוד כי הכוונה הנה לנכס, להחלטה ולהליך המשפטי שפורטו. המשיב הודה בהודעתו האמורה כי גם ת.א 26105/08 עסק בנכס זה וכך גם ערעורי הצדדים על פסק דין זה (ע”א 15562-12-13 וע”א 12560-12-13), כשלימים, נדחו ערעורים אלו, שהיו תלויים ועומדים, נכון למועד חליפת המכתבים. לעניין משרדו של עו”ד איתמר כץ, נטען כי ייצג את המבקש בערעורים שלעיל, משרד ב”כ המבקש (עו”ד לאונה) ייצג את המבקש בתא”מ 26105/088 ועו”ד בנימין לוי ייצג את המשיב.

לעניין ההלכה בדבר “פרסום מותר” מוסיף המבקש וטוען כי הפרסום בענייננו נעשה בזיקה להליך משפטי ונשלח על ידי המבקש למשיב ולבאי כוחו שייצגו אותו בעניין הנכס ברח’ אהרונסון 14. כך נטען כי לו רצה המבקש “להבאיש את ריחו של התובע ברבים” אזי היה באפשרותו למצוא קהל יעד שונה ורחב יותר מאשר באי כוחו שלו וכאשר היה זה המשיב אשר בסמוך לאחר הגשת התביעה, שיגר את ההודעה הפוגענית בתפוצה רחבה.

המבקש טוען כי ההגנה בעניין דברים שנאמרו “תוך כדי דיון” משתרעת על אותן אמירות קשות בין בעלי דין שלא בהכרח נוגעות במישרין למחלוקת המשפטית, שאחרת לא היתה להגנה כל משמעות. בהקשר זה מוסיף המבקש וטוען כי עו”ד איתמר כץ וב”כ המבקש היו נמענים טבעיים ורלוונטיים למכתב המבקש. נטען כי בהגדרה מתייחס המונח “פרסום” למה שמאן דהוא, לבד מן הצדדים נחשף אליו, זאת מאחר ואם לא כך, ממילא, לא היה מדובר בפרסום שנדרש להוכיח את היותו “מותר” וברור שאין להחריג את מי שהינו עורך דינו של המפרסם, כך אם הפרסום מותר על פי מהותו הרי ממילא שאין חשיבות לשאלה למי הוא נעשה.

טענות המשיב
המשיב טוען כי במסגרת כתב ההגנה הועלתה על ידי המבקש טענה אחת ויחידה בהקשר זה והיא “אמת דברתי” ואילו כעת, מנסה האחרון לבצע הרחבת חזית אסורה בדמות העלאת טענה חדשה לפיה עסקינן ב “פרסום” מותר. לחילופין נטען כי הטענה החדשה מופרכת הואיל ואינה חוסה תחת הגנת החוק שכן עניינה בנושאים שונים וחלק ממאבק לגזלת רכושו של המשיב. בהקשר זה טוען המשיב כי המבקש נוהג להונות את מערכת בתי המשפט, והוא מפנה בעניין זה להחלטות שנתנו בת.א 48469/99 וכן ברע”א 1516/03. נטען כי המבקש הסתיר את העובדה שבין הצדדים התנהל הליך זהה, בפני כב’ השופטת ר’ ניב, שם חויב לשלם סכום כספי גבוה בגין טיוטת מכתב שלא נשלחה מעולם לאיש מלבד למבקש.

לטענת המשיב, מכתבו של המבקש נשלח במכוון וללא קשר להליך שהתנהל בין הצדדים וכשכל מטרתו להוציא את דיבתו של המשיב. לכן יש לאפשר למשיב לקיים את התחייבותו להוכחת אמיתות דבריו וכי חשיפת האמת הכרחית בנסיבות המקרה, והמשיב אינו יכול להותיר הצהרות פוגעניות מעין אלו מושא התובענה כאן, על כנן.

המשיב טוען כי המבקש אינו עומד בהוראות סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. נטען כי עסקינן בשלושה מכתבי נאצה אותם שלח המבקש, בהבדל לסעיף 6 לבקשה בו לא ניתן פירוט ביחס למכתב מיום 04.08.2014. המשיב טוען כי המכתב מיום 04.08.2015 אף הוא מהווה חלק מכתב התביעה המציג את דברי הנאצה בהם נקט המבקש המהווים לשון הרע, ומשאחרון לא התייחס למכתב זה בבקשתו הרי שוויתר על טענה זו ביחס למכתב זה. המבקש טוען כי המכתבים מיום 16.07.2014 ומיום 24.07.2014 חוסים תחת סעיף 13(5), ואילו המשיב חולק על כך ולטענתו, אין במכתבים אלו ובכתוב בהם כל קשר להליך המשפטי והללו לא נעשו תוך כדי דיון.

המשיב טוען כי תכליתו העיקרית של סעיף 13(5) לחוק הנה הענקת הגנה מוחלטת לפרסומים הנוגעים לתחום תפקידם של ממלאי תפקידים רשמיים ורשויות רשמיות, כאשר ההגנה ניתנת להליך עצמו ואין היא שייכת לגורמים המנויים בסעיף. נוכח כך, טוען המשיב כי משעה שהצדדים וכתבי טענותיהם יוצאים מגדרי ההליך, אין הם נושאים את ההגנה עמם.

ביחס למכתב מיום 16.07.2014 טוען המשיב כי זה הופנה לעו”ד איתמר כץ ותוכנו מתייחס להיותו של המשיב עבריין פלילי ומי שנתן שוחד לעיריית תל אביב תוך סיכון חייהם של עשרות אנשים. בהקשר זה מציין המשיב כי בפסיקה נקבע כי פרסום שנעשה במהלך הרגיל של המשפט והגנת המחוקק תחול כאשר הפרסום נעשה על ידי מי שמנויים בסעיף: שופט, צד להליך, בא כוח או עד, וכאשר ההגנה אינה חלה על אחרים ואין אפשרות להעבירה לאחרים. המשיב טוען כי ההגנה תחול כאשר הפרסום נעשה במסגרת הרגילה והטבעית של ההליך המשפטי, דהיינו, במסגרת הגשת כתבי ביי-דין לבית המשפט או לצד השני, תצהירים, חקירות וטיעונים במהלך הדיון.

לטענת המשיב יש לדחות את טענת המבקש לפיה מדובר בחליפת מכתבים בנוגע לנכס ברח’ אהרונסון 14 מאחר ואין לה כל ביסוס או אסמכתא, וכי אין להם קשר לערעור שהתנהל בין הצדדים וביחס לקביעות שכבר היו. בתוך כך נטען כי גם אם מכתבו של המשיב התייחס להחלטת בית המשפט, אין במכתבו של המבקש דבר וחצי דבר עם נושא ההחלטה, אלא דבריו היו בהקשר אחר. בהתייחס למכתב הנוסף מיום 24.07.2014 טוען המשיב כי גם לאמירות הכלולות בו אין קשר להליך הדיוני אלא הן מתייחסות להקשר אחר, לפיו המשיב שקרן, רמאי ונבזה וכי על המעשים הפליליים ייתן את הדין.

ביחס למכתב מיום 04.08.2014 טוען המשיב כי אין להתייחס אליו במסגרת בקשה זו, ולגופו של עניין, אין הוא מתייחס לכתב הטענות או לניהולו של דיון משפטי כלשהו. משכך ונוכח פסיקת בתי המשפט, טוען המשיב כי המבקש אינו נדרש במהלך הרגיל של המשפט למי מהמכתבים ואין בהם כדי לשמשו. בתוך כך מוסיף המשיב וטוען כי הלכת הפרסום המותר אינה חלה על פרסום המכוון כלפי מי שאינו צד למשפט, כאשר תנאי לחיסוי הוא שהפרסום אינו נעשה לזרים בעוד שענייננו המכתבים המופנים לצדדי ג’, שהגם שהם עורכי דין, הם אינם אלו המטפלים בהליך המשפטי הספציפי.

ביחס למכתב מיום 16.07.2014 נטען כי המבקש סבור שמכתב זה מתייחס לת.א 42088/08 אך בעוד שהמכתב מופנה לעו”ד איתמר כץ, בתיק טיפל בפועל עו”ד לאונה. המשיב טוען כי אין קשר בין המכתב ובין הנטען ביחס לערעור בתיק המאוחד שהועבר לעיונו של עו”ד לאונה, שלא ייצג את המבקש בערעור שנדון. כמו כן נטען כי המכתבים האמורים, הועברו בפקס ובדואר אלקטרוני, כך שקיימת חשיפה של המכתבים לעובדי המשרד של המשיב אשר אינם צד למשפט.

לטענת המשיב, על מנת שפרסום יחסה תחת ההגנה של סעיף 13(5) לחוק צריך שהמפרסם יהיה מי שמנוי על בעלי הזכות לחיסיון, שהפרסום נעשה במסגרת ההליך השיפוטי ולא בפרסום שהוא מחוץ למסגרת זו ושתוכן הדברים לא יהיה חריג בעוצמתו.

המשיב טוען כי משהמבקש עשה את הפרסום ביוזמתו ומתוך כוונה להביאו לידיעתם של אחרים, בכך שמיען ושלח אותו אליהם, הרי אינו נהנה מהגנות החוק, שכן הוא זה שבחר להוציא את הדברים ממסגרת ההליך המשפטי. לפיכך עתר לדחיית הבקשה תוך חיוב המבקש בהוצאות משפט ראויות.

דיון והכרעה
תקנות 100 ו- 101 לתקנות סדר הדין האזרחי מקנות לבית המשפט סמכות ושיקול הדעת להורות על מחיקה או דחיית כתב תביעה. סמכות זו אינה מוגבלת לשלב זה או אחר של ההליך המשפטי, אלא מצויה ב”סל הכלים” של בית המשפט “בכל עת” (ראו: ע”א 827/86 סלמאן נ’ מדינת ישראל, פ”ד מה(1) 23).

הדיון בתובענה שבכותרת מצוי בשלבים מקדמיים, ונקבע בישיבת קדם המשפט שנערכה ביום 02.02.2015 כי המבקש רשאי להגיש, תוך 45 יום, בקשה לסילוק על הסף, וכך עשה עת הגיש את בקשתו כחודש לאחר מכן. כב’ השופט א’ גורן עמד בספרו, סוגיות בסדר דין אזרחי, (מהדורה 11 – 2013), 3788, על העיתוי להגשת בקשה לסילוק על הסף וציין:
“השלב המתאים לבדיקת קיום העילה או היעדרה הוא קדם המשפט. התפקיד הראשוני של שופט בקדם המשפט הוא לסנן את התובענות ולא להתיר העברת תיק לשלב הוכחות, אלא לאחר שנוכח לדעת כי לתביעה סיכוי להצליח. אם לאו – יש להשתמש בסמכות המוענקת לו, על פי תקנות 100 ו- 143, ולהורות על מחיקתה”.

לפיכך לא מצאתי כי קיימת מניעות החוסמת את המבקש מלעתור בבקשה האמורה לסילוק התביעה על הסף, וזאת נוכח שיקול הדעת שניתן לבית המשפט ליתן את החלטתה בעניין זה בכל עת, וכן נוכח השלב בו מצויים ההליכים וההחלטה מיום 02.02.2015.

תקנות 100 ו- 101 מונות את הנימוקים שבגינם רשאי בית המשפט להורות על מחיקה או דחיית תובענה. עם זאת, אין מדובר ברשימה סגורה. לבית המשפט עומדת האפשרות לעשות שימוש בסמכותו הטבועה, ולהורות על מחיקה או דחייה של התובענה בהתבסס על טעם שאינו מנוי בתקנה. הלכה היא כי אמצעי חמור מעין זה של מחיקה או דחייה של תובענה יש לנקוט במשורה ובזהירות רבה, ורק במקרים בהם עולה בבירור כי התובע לא יוכל לקבל את הסעד המבוקש ואף אם יוכיח את העובדות המפורטות בכתב התביעה וגם אם יותר לו לתקנו (ראו: ע”א 5634/05 צוקית הכרמל פרוייקטים נ’ מיכה צח חברה לקבלנות (04.06.2007).

בעניינו עותר המבקש למחיקה ולחילופין, לדחייתה של התובענה, ובהתבסס על תקנה 100(1) לפיה אין כתב התביעה מראה עילת תביעה וכן על דחייתה מכל נימוק אחר שעל פיו סבר בית המשפט שניתן לדחותה [תקנה 101(א)(3)]. המבקש מעגן את בקשתו בהוראות סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע הממוקמת בפרק ג’ לחוק הנושא את הכותרת “פרסומים מותרים; הגנות והקלות”. סעיף 13(5) לחוק מורה כי:
“13. לא ישמש עילה למשפט פלילי או אזרחי-
[…]
(5) פרסום ע”י שופט, חבר של בית דין דתי, בורר, או אדם אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית על פי דין, שנעשה תוך כדי דיון בפניהם או בהחלטתם, או פרסום על ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, שנעשה תוך כדי דיון כאמור;”

במסגרת ע”פ 364/73 זיידמן נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח(2) 620, 624-625 (להלן: “הלכת זיידמן”), נדרש בית המשפט לפרשנות סעיף 13(5) לחוק ובהקשר זה קבע כב’ השופט ברנזון:
“1. סעיף 13 לחוק איסור לשון הרע מכיל שורה של פרסומים מותרים המעניקים חיסוי מוחלט מפני משפט פלילי או אזרחי, ביניהם לפי פיסקה (5) –
[…]
גב’ ביניש הסכימה שהדיבור ,,תוך כדי דיון כאמור” אינו שונה בתכנו מהדיבור ,,במהלך משא-ומתן משפטי” (In the course of legal proceedings), שהיה בסעיף 206(1)(ה) לפקודת החוק הפלילי, 1936, הלקוח מהפסיקה באנגליה.
[…]
לאור המילה ,,בפניהם” בדיבור הנ”ל ,,תוך כדי הדיון כאמור” אפשר היה לפרשו על דרך הצמצום שזה חל רק על הנעשה והנאמר במהלך המשפט בפני בית-המשפט בשבתו לדין. ואולם, פירוש זה הוא צר מדי ואינו עונה לצרכים הלגיטימיים של ניהול משפט תקין באורח חפשי ללא מורא ופחד וללא חשש של הסתבכות במשפט פלילי או אזרחי. ואכן האסמכתאות מראות שהחיסוי משתרע על כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה. הנה-כי-כן, גם צעד מוקדם של סיפור המעשה לעורך-הדין לשם הכנת עדות שתוגש במשפט העתיד לבוא הוא במסגרת החיסוי”.

לימים, נדרש בית המשפט העליון לדון פעם נוספת בפרשנות של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע וזאת במסגרת רע”א 1104/07 עו”ד פואד חיר נ’ עו”ד גיל (19.08.2009) (להלן: “עניין פואד חיר”). בפסק דינו של כב’ המשנה לנשיאה, השופט א’ ריבלין, נקבע:
“7. סעיף 13 קובע “הגנות מוחלטות” (ראו אורי שנהר דיני לשון הרע 191 (1997)). אחת מן ההגנות המוחלטות – זו הקבועה בסעיף 13(5) לחוק – מתירה פרסום הכולל לשון הרע שנעשה על-ידי בעל דין, בא כוחו של בעל דין או עד, “תוך כדי דיון” בפני גורם שיפוטי. ניתן לומר כי המונח “הגנה מוחלטת” יש בו חוסר דיוק מסוים שהרי ההגנה מותנית בהתקיימות התנאים הנקובים בסעיף. אולם סעיף 13, בניגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמיתות הפרסום או בדרישה של תום-לב (ראו רע”א 3614/97 אבי-יצחק נ’ חברת החדשות הישראלית, פ”ד נג(1) 26, 66-67). משמעות הדבר היא שגם פרסום כוזב, שנעשה שלא בתום-לב (ואף בזדון), לא יהווה עילה למשפט פלילי או אזרחי, ובלבד שמתקיימים התנאים הקבועים בסעיף המשנה הרלבנטי. במובן זה מדובר ב”הגנה מוחלטת” (ראו גם דנ”א 6077/02 חטר-ישי נ’ ארבל, [פורסם בנבו])….
8.
[…]
אולם התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך (ראו ע”פ 53/49 וייל נ’ היועץ המשפט, פ”ד ג 93, 103-104). לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על “כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פנייה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה (ע”פ 364/73 זיידמן נ’ מדינת ישראל, פ”ד כח(2) 620, 624; עניין אבי יצחק הנ”ל, בעמ’ 88-93).
[…]
10. הטיעונים העקרוניים בדבר הצורך בהצבת סייג תוכני מסוים – גם אם מצומצם ביותר – לחסינות הקבועה בסעיף 13(5) לחוק, הם טיעונים במישור של דין רצוי. הטענה היא כי מתן חסינות מוחלטת להתבטאויות המושמעות בגדרי דיון משפטי מפני הליך לפי חוק איסור לשון הרע עלולה להוביל להידרדרות-רבתי בחומרת ההתבטאויות ולהשתלחויות נטולות רסן שאין להן קשר מהותי או תרומה לדיון המשפטי…

אולם אפילו היינו סוברים כי במישור הדין הרצוי אין זה ראוי שההגנה המוחלטת תהא – ממש – מוחלטת, וכי יש לסייג את ההגנה לפי מבחן אובייקטיבי (כגון דרישה לקיום זיקה בין ההתבטאות לבין הדיון המשפטי) או לפי מבחן סובייקטיבי (למשל, אמונתו של המתבטא באשר לקיומה של זיקה כאמור או תום-ליבו) – עניין הוא למחוקק לענות בו, והשאלה אינה פשוטה כלל-וכלל….

מכל מקום, הדין המצוי – סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע – אינו כולל הגבלה תכנית כלשהי, ולא זו בלבד אלא שכאמור הגבלה שהייתה בחוק בעבר הוסרה ממנו מפורשות.
[…]
…חזרה, ולו יותר מפעם אחת, על פרשנות שאין לה דבר וחצי דבר עם לשון החוק ועם התכלית שיחד לו המחוקק – אין בה להכשיר פרשנות אסורה. ודאי כך מקום שבו מדובר בחריג לחופש הביטוי; גם חריג ברור ומכוון עשוי להיפסל באל אי-חוקתיות ובודאי שאין להוסיף חריג שהמחוקק עצמו לא הציע. קל חומר כך במקום שבו, כבענייננו, יש הגיון ויש תועלת לבחירת המחוקק הן בשל העיקרון בדבר חופש הביטוי והן בשל הצורך לקיים את האינטרס בדבר קיום הדיון המשפטי באופן חופשי.

לעמדתו האמורה של כב’ המשנה לנשיאה, א’ ריבלין, הצטרף כב’ השופט י’ דנציגר שהוסיף וקבע:
“סיווגה של החסינות דנן על ידי הוספת תנאים ודרישות שונים (לרבות: אמיתות הפרסום, העדר זדון ורלבנטיות) יכול שיעשה בדרך של תיקון החוק על ידי המחוקק. ואולם, כל עוד לא בחר המחוקק לפעול בדרך זו ואף מצא לנכון להשמיט בשנת 1967 מלשון הסעיף את תנאי הרלבנטיות (“לצורך הדיון ובקשר אתו”), אל לנו להתעלם מכוונתו הברורה והמפורשת של המחוקק, ולקבוע סייגים או חריגים כלשהם להגנה המוחלטת שבסעיף 13(5) לחוק”.

על פסק הדין בעניין פואד חיר(שם), הוגשה עתירה לדיון נוסף, דנ”א 7025/09 עו”ד עודד גיל נ’ עו”ד פואד חיר (10.11.2009) אשר נדחתה על ידי כב’ הנשיאה ד’ בייניש מהטעם כי אף אם יש בפסק הדין חידוש הלכתי מסוים, אין בטענות העותר להצדיק קיום דיון נוסף בו. משכך, הדברים שנפסקו בעניין פואד חיר(שם) שרירים וקיימים.

לשון סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע, והפרשנות שנתנה לו בפסיקה לפיה, ההגנה הניתנת לפרסום שנעשה תוך כדי דיון על ידי בעל דין או בא כוחו הנה הגנה מוחלטת וללא תלות באמיתותו או בתום לבו של המפרסם וזאת אף בנסיבות בהן עסקינן בפרסום כוזב. עוצמת הגנה זו נובעת מהתכליות אותן ביקש המחוקק להגשים, וביניהן, ניהול ההליך באופן חופשי, לשם הגעה לחקר האמת, תוך הימנעות ממורא המצמצם את חופש הביטוי והטענות הנטענות. נוכח חשיבותה של ההגנה בעיני המחוקק, בחר המחוקק כי זו תחול ותתפרש על כל צעד שננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, ובתוך כך, גם על פנייה בכתב ומסמך נדרש במהלך הרגיל של המשפט. הגישה האמורה אף מכתיבה את האופן בו יש לפרש את גבולות התיבה “בקשר עם ההליך”. הגישה בה בחר המחוקק אינה חפה מבעיות וביניהן הרמטיות ההגנה עליה עמד כב’ השופט א’ רובינשטיין בפסק דינו בעניין פואד חיר(שם) (בדעת מיעוט), אשר סבר כי במקרים קיצוניים, בהם מתקיימים יסודות של רשעות או זדון, אין מקום לראות בפרסום ככזה שיחסה תחת ההיתר הקבוע בסעיף 13(5).

בענייננו, עסקינן במכתבים מיום 16.07.2014, 24.07.2014 ומיום 04.08.2014 אשר תוכנם עולה כדי לשון הרע כמשמעותו על-פי סעיף 1 לחוק איסור לשון הרע כדבר שפרסומו עלול, להשפיל אדם בעיני הבריות או לעשותו לבוז או ללעג מצדם (סעיף 1(1) לחוק), לבזות אדם בשל מעשים, התנהגות או תכונות המיוחסים לו (סעיף 1(2)) ולפגוע באדם במשרתו, בעסקו במשלח ידו או במקצועו (סעיף 1(3) לחוק).

על אף היות מכתבי המבקש פרסומי לשון הרע, הללו נכנסים לגדר פרסומים שנעשו על ידי “בעלי דין, בא כוחו של בעל דין או עד” תוך כדי דיון.

תחילתה של חליפת המכתבים מושא התובענה הנה במכתבו של המשיב מיום 06.07.2014 הנושא את הכותרת “ביקורת בנכס באהרונסון 14”, ושתוכנו הלאקוני הנו בקשר להחלטת בית משפט השלום המחייבת את המבקש להתיר למשיב לערוך ביקורת בנכס. בתשובה, כתב המבקש את מכתבו מיום 16.07.2014 בו הוא מציין, בין היתר, כי המשיב “שקרן ורמאי”, “עבריין פלילי, שיחדת מנכ”ל בכיר בע. ת.א. בעבור בצע כסף אתה מסכן חיים של עשרות אנשים! בקרוב תיתן את הדין”.

במכתב מיום 24.07.2014 שנכתב על ידי המבקש למשיב כותב הראשון “קיבלתי כרגע את התצהיר השקרי שהגשת לביהמ”ש” כאשר בהמשך ממשיך המבקש “לקשור כתרים” למשיב באופי וברוח אלה שפורטו במכתב הראשון. ממכתב זה אנו למדים כי עסקינן במכתב שנכתב “תוך כדי דיון” ובקשר להליך המשפטי. לעניין זה מתקיים קשר קרוב מספיק בין ההליך המשפטי למכתבים. קשר זה נלמד מתוכנם והוא מוביל למסקנה כי עסקינן בחליפת מכתבים שהוחלפה “תוך כדי דיון”. טענותיו של המשיב בהקשר זה כי אין ביסוס לעמדה לפיה חליפת המכתבים מתייחסת לנכס ברח’ אהרונסון 14 הן טענות שאין להן אחיזה במציאות, כאשר המכתב מיום 06.07.2014, שהוא החוליה הראשונה בשרשרת המכתבים נושא את הכותרת “ביקורת בנכס באהרונסון 14” ובכך יש אינדיקציה ראשונית לנושא. גם אם נבצע בחינה פרשנית מהותית אשר אינה עוצרת בהליך הפרשני בשלב הראשוני של כותרת המסמך ונבחן את התוכן והמהות נגיע לכדי מסקנה כי תוכנו תומך ומקיים את כותרתו, דהיינו, המסמך עוסק ברצונו של המשיב לקיים ביקורת בנכס וזאת כפועל יוצא מהחלטת בית משפט השלום. נוכח האמור, כל פרשנות אחרת, לרבות זו שהוצעה על ידי המשיב, אין לה במה להיאחז. במסגרת מכתב התשובה מיום 16.07.2014 השיב המבקש למכתב המשיב, בתוך כך ניתנה התייחסות לפרק הזמן שקצב המשיב למבקש להודעה בדבר מועד אפשרי לביקור בנכס (“ואל תאיים עלי שאתה נותן לי שבוע”). כלומר, מהאמור עולה כי מכתב זה הוא המשך ישיר למכתב הקודם שעניינו ביקור בנכס הספציפי. אכן, עיקרו של המכתב כינויים כאלו ואחרים אך לא ניתן לטעון כי מכתב זה אינו מתייחס לנושא שעמד במחלוקת בין הצדדים. באופן דומה, כך גם לגבי המכתב מיום 24.07.2014 בו מתייחס המבקש לתצהיר שהוגש לבית המשפט, וכן ניתנה בו התייחסות לאפשרות לביקור בנכס.

מן האמור עולה גם כי אין ביסוס לטענת המשיב לפיה המכתבים אינם במהלך הרגיל של המשפט. ניסיונו של המשיב להיתלות בהלכה שנקבע בעניין זיידמן(שם) תוך ניסיון “לכפות” את נוסח הדברים שנקבעו שם אינו יפה לענייננו היות והמכתבים כפי שהוצגו לעיל, מקיימים קשר ישיר לנכס. העובדה שהצדדים להליך ובאי כוחם יכולים להשתמש “בשפה נקייה” החפה מניבולי פה והאשמות מיותרות, אין בה כדי להוביל למסקנה כי המכתבים אינם נדרשים במהלך הרגיל של המשפט.

גם אם בתוכנם של הדברים יש כדי לעורר סלידה אצל הקורא, משהמחוקק העניק בסעיף 13(5) הגנה מוחלטת, על בית המשפט למלא את מצוות המחוקק כלשונה.

המשיב מבקש להעניק פרשנות מצמצת עד מאוד לתיבה “על מסמך ופנייה הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה” וזאת מכוח הלכת זיידמן (שם). לדידו של המשיב, הפרשנות הראויה היא כי ההגנה תחול “כאשר הפרסום נעשה במסגרת הרגילה והטבעית של ההליך המשפטי: הגשת כתבי ביי-דין לבימ”ש או לצד השני, תצהירים, חקירות וטיעונים במהלך הדיון”. אינני מקבלת פרשנות זו של המשיב, המעקרת את הגיונם של הדברים ואת הביטוי שניתן להם בפסק הדין בעניין פואד חיר (שם). בענייננו מתייחסים המכתבים ונובעים מן ההליכים המשפטיים, ומשכך קריאה פרשנית מצמצמת, המבקשת להוציאם מגדר ההגנה, היא קריאה המייצגת מדיניות משפטית החותרת להגיע לתוצאה של הוקעת התנהגות מעין זו באמצעים שלא הותוו על ידי המחוקק.

כחלק מהפרשנות האמורה של המשיב, מבקש המשיב לערוך דיפרנציאציה בין חלקיו השונים של סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע באופן בו פרסום של בעלי הדין שונה מפרסומים של מי שנמנים ברישא של הסעיף: שופט, חבר בית דין דתי או בורר ובאופן בו בעלי דין ובאי כוח יכנסו תחת ההגנה רק במידה ויתקיים עיקרו של הראציונל. אינני מקבלת פרשנות זו של המשיב, אשר לא הציג כל ביסוס או אסמכתה התומכת בה. המחוקק בחר כי כלל בעלי התפקידים השיפוטיים והמעין שיפוטיים שפורטו בסעיף ידורו בכפיפה אחת עם בעלי הדין, באי כוחם והעדים. בחירתו האמורה של המחוקק באה להגשים את המדיניות עליה עמדנו לעיל, ומשנקבעה, לא על בית משפט זה להוסיף תניות כאלו ואחרות אשר לא נקבעו על ידי המחוקק.

נוכח האמור לעיל, יש גם לדחות את טענות המשיב בדבר העדר תום ליבו של המבקש, בדבר הצגת מצגי שווא בהליכים אחרים והתנהלות העולה כדי התנהלות בלתי הולמת, מאחר וכל אלו אינם רלוונטיים על פי אמות המידה שנקבעו על ידי המחוקק ועל ידי בתי המשפט בפרשם את סעיף 13(5) (סעיפים 6-13 לתגובה לבקשה לסילוק על הסף). המשיב מפנה לאסמכתאות שונות ביחס לפרשנות הראויה שיש ליתן לסעיף 13(5), בתוך כך מפנה לפסק דינו של כבוד השופט א’ שטרוזמן בע”פ (ת”א) 546/92 דורון נ’ טריינין, פ”ד תשנ”ד(1) 441 (17.6.93) (סעיף 44 לתגובה לבקשה לסילוק על הסף), אולם, פרשנות זו אינה עולה בקנה אחד עם זו שאומצה ע”י דעת הרוב בעניין פואד חיר (שם).

לא מצאתי יסוד לטענת המשיב לפיה הבקשה לסילוק התובענה הנה ביחס לשני מכתבים בלבד, ומשכך עומדת התובענה על מכונה. הבקשה היא למחיקה או לחילופין, לדחיית התובענה כולה, ואין מדובר בבקשה למחיקה או דחיית עילת תביעה ספציפית. העובדה שהמבקש ציין כי התובענה מתייחסת למכתבים מיום 16.07.2014 ומיום 24.07.2014 איננה מאיינת את הטענות המהותיות המופיעות בבקשה לסילוק התובענה על הסף וכן בתשובה לתגובה לסילוק התובענה על הסף. כמו כן, יש לדחות את טענת המשיב לפיהן המבקש פרץ את חזית המחלוקת כפי שהוגדרה בכתבי הטענות עת טען במסגרת הבקשה לסילוק על הסף טענה מכוח סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. המבקש אינו מוגבל בבקשתו לסילוק על הסף לטענות שנטענו על ידו במסגרת כתב הגנתו אלא נדרש הוא להיכנס לגדר תחומי העילות שהוגדרו על ידי מתקין התקנות והפסיקה ונוכח התכליות העומדות בבסיסה של בקשה לסילוק על הסף, הכוללות, בין היתר, חתירה ליעילות דיונית המונעת התדיינות מיותרת של בית המשפט. יעילות זו היא יעילותם של הצדדים הקונקרטיים להליך אך, במעגל שני, היא גם יעילותם של צדדים זרים להליך במובן זה שתשומות בית המשפט יופנו למתדיינים אחרים.

במסגרת תגובת המשיב לבקשה לסילוק התובענה על הסף, ובין שלל טענותיו, טוען המשיב כי תנאי ל”הלכת הפרסום המותר” הוא שהפרסום אינו נעשה לזרים. המשיב טוען כי מהמכתבים עולה כי אלו מופנים לצדדי ג’ אשר אינם מטפלים בהליך המשפטי הספציפי, כך למשל, המכתב מיום 16.07.2014 אשר לטענת המבקש מתייחס לת.א 42088/08, שעה שבתובענה פועל עו”ד ליאונה ואילו המכתב מופנה לעו”ד איתמר כץ. בהקשר זה מוסיף המשיב וטוען כי אין קשר בין המכתב ובין הנטען ביחס לערעור המאוחד שהועבר לעיונו של עו”ד לאונה אשר לא ייצג את המבקש בערעור שבנדון. כמו כן, נטען כי מאחר והמכתבים נשוא התובענה כאן, הועברו באמצעות פקס ובאמצעות דואר אלקטרוני ולא באופן פרטי ואישי לידי התובע, הם היו חשופים לעובדי משרדו של המשיב אשר בוודאי אינם צד למשפט (סעיפים 38-42 לתגובה לבקשה לסילוק על הסף).

בתשובה לטענותיו האמורות של המשיב, טוען המבקש כי משרדו של עו”ד איתמר כץ ביצע את הייצוג במסגרת הערעורים (ע”א 15562-12-13 ו- ע”א 12560-12-13) שהוגשו על פסק הדין שניתן בת.א 26105/08, שם נדון, בין היתר, הנכס המצוי ברח’ אהרונסון 144, כאשר הייצוג בהליך זה נעשה על ידי משרדו של עו”ד לאונה ועו”ד בנימין לוי ייצג את המשיב.

עיון בחליפת המכתבים בין המשיב והמבקש מעלה כי זו נכנסת לגדר סעיף 13(5). באשר למחלוקת שהוצגה לעיל, בדבר המכותבים הנוספים, הנלווים, במסגרת המכתבים שהוצאו על ידי המבקש צוין כי: בתחתית המכתב מיום 16.07.2014 – “העתק: עו”ד איתמר כץ”, במכתב מיום 24.07.20144 צוין בתחתית העמוד “העתק: עו”ד לאונה עמית”, במכתב מיום 27.07.2014 צוין בתחתית העמוד “העתק: עו”ד איתמר כץ ועו”ד לאונה עמית”. במכתבים שהוצאו על ידי המשיב צוין: במכתב מיום 27.07.2014 – “העתק: עוה”ד בנימין הלוי …, איתמר כץ…” ובמכתב מיום 31.07.2014 – “העתק: עוה”ד בנימין לוי…, איתמר כץ…, עו”ד לאונה עמית”.

מהאמור עולה כי חליפת המכתבים שהוחלפה בין הצדדים כללה העתקים לעורכי דין אשר היו מעורבים בהליכים המשפטיים שהתנהלו בין הצדדים. משכך, נדרשים אנו לשאלה האם כיתובם של עורכי הדין המעורבים בהליכים השונים שבין הצדדים שומטת את ההגנה שנתנה על ידי המחוקק במסגרת סעיף 13(5) לחוק איסור לשון הרע. לשונו של הסעיף והגיונו, עליהם עמדנו לעיל, מובילים למסקנה כי הכללתם של באי כוח במסגרת המכתבים המוחלפים בין בעלי דין אינה מאיינת את ההגנה שנתנה מכוח סעיף 13(5) שכן באי כוח הצדדים מנויים כחלק מן הגורמים המפורטים בסעיף. משכך נדרשים אנו לשאלה הבאה, והיא מהו אותו טיב הקשר אשר נדרש להתקיים אצל באי הכוח על מנת שיוותרו תחת הגנת הסעיף. לשון הסעיף ותכליתו מובילים למסקנה כי נדרש קשר כלשהו בין באי הכוח לבין בעלי הדין ובין הדיון הספציפי ומשכך, עורכי דין שאינם מעורבים בהליך בדרגת קשר כזו או אחרת אינם יכולים להיכנס לגדר הגנת הסעיף. יחד עם זאת, במקרים בהם נדרשים אנו להתדיינות משפטית הכרוכה בערעורים במספר ערכאות, מעגל באי הכוח מעורבים יכול ויתרחב כפועל יוצא מן הפרקטיקה הכרוכה בהתנהלות משפטית מעין זו, וזאת בין אם מדובר בעורכי דין המצויים באותו משרד או בבאי כוח ממשרדים נוספים, המצטרפים או מחליפים באי כוח קודמים. נוכח האמור, קריאתם הפרשנית הדווקנית של ב”כ המשיב את לשון הסעיף אינה עונה על המציאות המשפטית האמורה ועם התכליות העומדות בבסיס הסעיף ומשכך יש לדחות את עמדתם לפיה המכותבים במסגרת המכתבים פרצו את גדר ההגנה אותה העניק המחוקק בסעיף 13(5). יוער בהקשר זה כי כפי שצוין לעיל, גם בחלק ממכתביו של המשיב, מכותבים עורכי דין כאלו ואחרים שהיו מעורבים בהליכים.

המשיב טוען כי משהמכתבים הועברו בפקס ובאמצעות הדואר האלקטרוני, היו חשופים לעובדים ממשרדו של התובע, שאינם צד למשפט, ולכן אינם חוסים תחת הגנת החוק. אינני מקבלת טענה זו כשם שלא יכלה להתקבל הטענה לפיה שכשהוגש מסמך או מכתב לעורך דין המייצג בתיק מתאיינת ההגנה בשל חשיפתו לצוות המשרד.

פסיקתא
לאור כל האמור לעיל, מתקבלת הבקשה לסילוק התביעה על הסף, מכוח תקנה 100(1) לתקנות סדר הדין האזרחי.
התביעה נמחקת.
המשיב (התובע) ישלם למבקש (הנתבע) הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 25,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

ניתן היום, י”ז אלול תשע”ה, 01 ספטמבר 2015, בהעדר הצדדים.

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.