עו”ד ירון מידן: הכאב שלכם הוא כסף ופרנסה בשביל משרד הרווחה

Spread the love

נמצאים פה אנשים שבשנה האחרונה הפכו ממש גיבורים בעיני, מוטי ולורי ויניב, שלנאום אחריו, קטונתי. צביקה זר ואלי דניאל, ואני לא יודע איזה שמות שפספסתי שהם גיבורים בעיני. חסרים כאן עוד כמה שמות שנחשבים כמנהיגים שלנו, ולצערי הם צריכים להיות פה כולנו יחד ולא לחוד, כי אני חושב שאחת הבעיות הגדולות ביותר היא ההפרדה בין האנשים עם הכריזמה והיכולת להוביל ויכולת לקחת אותנו קדימה למקום טוב יותר.

אני רוצה להתחיל ממשהו שכולנו יודעים אותו ואני חש אותו באופן אישי. הכאב שיש פה. הכאב שיש פה באולם הזה עם כמה מאות האנשים, לא ספרתי כמה אנשים נמצאים פה, הוא כאב אינסופי. כאב של אמא או אב שלקחו לו את הילדים או פגעו לו ביכולת לגדל את הילדים, הוא כאב אינסופי, על אחת כמה וכמה הכאב של פירוק המשפחות ועשרות האלפים שמאבדים את הילדים שלהם ונמצאים פה.

אני רוצה לגלות לכם משהו שכולכם יודעים. הכאב הזה שלכם הוא כסף. אתם כולכם כסף. אתם פרנסה. ככל שהכאב שלכם גדול יותר, אתם פרנסה טובה יותר, כי אתם יותר נואשים, תשלמו יותר בקלות לעורך הדין, תתקשרו אליו באמצע הלילה כדי לשלם לו את הכסף שיחלץ אתכם מצרה זו או אחרת שלקחו לכם את הילד. אתם כסף, אתם כלום, אתם אוויר. אתם כסכום השיק שאתם מסוגלים לרשום ויכבדו אותו.

כל הגורמים שמדברים עליהם, הרווחה והעובדות הסוציאליות והפסיכולוגים והפסיכיאטרים, ומרכזי האומנה, ובתי האומנה והאימוץ ומרכזי הקשר, הם מתפרנסים מהמצוקה שלנו. מהמצוקה שלכם. אתם מזינים כמה שרע לכם יותר, וכמה שאתם אומללים יותר וכמה שאתם סובלים יותר וכמה שאתם פושטים את עורכם יותר, אתם פרנסה טובה יותר. הכסף יצא מכם יותר בקלות. יפשיטו אתכם. זה כואב, זה נורא, אבל זו האמת.

כמו שרופא מתפרנס ממחלת הסרטן, אם לא היה סרטן, לא הייתה לו פרנסה, וכמו שאינסטלטור פעם אמר לי: “אני מתפרנס מחרא”. סליחה על הביטוי הלא משפטי.

עכשיו, השאלה איך משנים את זה. אני חושב שפה יש טעות בפרדיגמה, ויסלחו לי פה כל החברים שלי שמובילים את המאבק. העובדות הסוציאליות והרווחה ואפילו עורכי הדין העמיתים שלי, והמשטרה וההוצאה לפועל, אלה דגי רקק. אלה פושעים קטנים. הם רק מתפרנסים מאיתנו, לא שום דבר חוץ מזה. הם רוצים את הפרנסה. נתקעת באמצע הכביש, יש לך פנצ’ר באוטו, אף אחד לא יכול להחליף לך גלגל, מישהו יעשה לך את זה בשביל כסף טוב וינצל את זה. זה על אוכל, הלחם והחמאה שהוא מביא לילדים שלו לבית. אז אל תאשימו אותם. גם הגרושה שמנצלת את חוק המזונות. גם היא, נותנים לה היא לוקחת. לא קל לה, המשפחה התפרקה. גם אם היא מרוויחה 20 והבעל מרוויח 7 כמו במקרה שלי, בא לה עוד קצת כסף למזונות. זה כן הולך לילדים שלי בסופו של דבר. אני חי יותר טוב איתם, למה לא? מגיע. אם אפשר, למה לא? נותנים, ניקח.

בגלל זה אני רוצה לחדד, לסיים ולהסביר ולשנות את הפרדיגמה. הפושעים הקטנים האלה, הם חלק מהחיים, הם חלק מהאבולוציה. הם הטפילים שבכל מקום תמצא אותם שרוצים להתקיים. אבל יש מבוגר אחראי אחד. אחד ויחיד, חייבים להבין את זה. יש פושע אחד ארכי-פושע. הוא אגב, יותר מאלוהים במדינה הזו. השופט. אותו שופט שהגעתם אליו בפעם הראשונה, זה אלוהים. הוא יחליט אם לקבל את העמדה של העובדת הסוציאלית, ובהבל פה הוא יחליט אם לא לקבל את העמדה שלה.

כשאני מגיע בפני השופט הזה, והאומללה הזו שבקושי סיימה 12 שנות לימוד ואיכשהו הצליחה להתקבל לפקולטה היחידה שמקבלת אותה, מילים של מוטי אגב, ומדברת אליו בעברית, אני לא רוצה להגיד, של אחת שאולי קראה “אצבעוני”, בכיתה יב’ הצליחה. בתקופתי היה “אצבעוני” עיתון לילדים שאני קראתי אותו לפני שהגעתי ל-א’. היא מדברת אליו בשפה הזו, הוא יודע מי עומדת לפניו, הוא לא טמבל. הוא טמבל אבל יותר אינטיליגנט ממנה במרבית המקרים. הוא יודע בדיוק במה מדובר, והוא מחליט “לא העובדת הסוציאלית האומללה הזו”.

כשעורך דין לוקח זוג פרוד כשלשניהם אין כלום, הוא לוקח והוא לוקח מאה אלף ש”ח מאחד הצדדים, הוא פושע בעיני, אבל הוא מתפרנס. יש לו ילדים להאכיל. אבל, כששופט שבידיו הכוח, והוא אמור לדאוג… הכנתי נאום במילים, עם אין ספור פסיקות וחקיקות ודברים משעממים שאומרים דבר אחד פשוט: שהשופט בקלות יכול לעשות צדק. הוא לא צריך אף אחד. הוא יודע. יש מספיק חוקים, חוקי היסוד, שיוויון, אמנת זכויות הילדים, פסיקות של בית המשפט העליון על עיקרון טובת על. לשופט יש את הכלים, הוא יכול לכולם לגרום ליישר קו. הוא לא עושה את זה. עכשיו צריך לשאול את השאלה, למה הוא לא עושה את זה?

כשעובדת סוציאלית מוציאה ילד מהבית, היא כותבת חוות דעת מטומטמת על סמך מבחנים מפגרים, וכשאתה מתכונן אליהם כמו למבחן פסיכומטרי אתה איכשהו עובר אותם, זה טשטוש. אז את מי תופסים? את המסכנות שלא פותחות אינטרנט ויודעות איך לענות למבחן רורשאך. לראות בכל התמונות שם רק דברים חיוביים ולהגיד שזה רק עושה לה אופטימיות. השופט יודע את זה. הוא יודע שקל לפגוע בחלשים והוא יודע שכשהילד יוצא מהבית של איזה אומללה בלי כסף והוא הולך לבית אומנה ומשלמים 8,000 ש”ח ואם נותנים את ה- 8,000 ש”ח בחודש לאותה אומללה, היא בטח היתה האמא הכי טובה בעולם, כי באופן טבעי היא האמא הכי טובה בעולם. השופט יודע את זה. בטח שהוא יודע את זה, אבל זה מפרנס. מפרנס את משרד הרווחה.

הייתי בפגישה אצל חברת כנסת לפני שבוע, אז היא אומרת לי “עכשיו, אם נעשה כאלה שינויים, אנחנו מוציאים כסף ממשרד הרווחה”. ברור שנוציא כסף ממשרד הרווחה, פחות משרות לעובדות סוציאליות. 17,000 ש”ח לחודש למרכז חירום. על מה?! צריך את המכונה הזו לפרנס, ויש מבוגר אחד אחראי, אם לא קלטתם, במדינה הזו. בית המשפט העליון. תחת בית המשפט העליון נמצא בית המשפט למשפחה. שום קשר בין בית המשפט לבין בית המטבחיים לא קיים, כל עוד זה בדלתיים סגורות. עיקרון על הכי אולי גבוהה במערכת המשפט זה פתיחות, בעולם המערבי. שיהיה פתוח לציבור, בבית המשפט למשפחה זה לא קיים.

יש מאמר נפלא של עו”ד יניב מויאל, שהשווה בין ניסוי מפורסם של כלא סטנפורד לבין בית המשפט למשפחה, ואני רוצה לומר משהו. אנחנו מגיעים לשופטים, ואני לא אטעה אם אני אומר שהם נהנים. הם נהנים מהרע שהם עושים לנו. נהנים מהכוח האינסופי על החיים שלנו. הם נהנים שהם יכולים בהבל פה להכריע את גורלנו בחלקיק שניה.

אני אספר משהו שקרה לי היום, ויניב מויאל הרים לי להנחתה. ביום שלישי הגעתי לשופטת והגשתי לה בקשת פסלות, אתמול, לפי סעיף 77 א’ לחוק בתי המשפט שאומר שהיא חייבת לדון קודם כל בטענת פסלות לפני כל טענה אחרת, והיא באה והחליטה אחרת. אמרתי לה, אני מצטער, אני לא מכבד את ההחלטות, לא ענית לי לטענת פסלות. אז היא אומרת לי, תקום לפני, תכבד אותי כשאתה בא וטוען בפני. אמרתי לה אני לא מכבד אותך, ואני לא קם בפנייך, ואם אני צריך עכשיו לכבד אותך, אני צריך לשים אותך בשורה אחת עם הרבה שופטים שאני כן מכבד ואני לא מוכן לבזות אותם. אמרה לי “אני מתרה בך. לא תקום אני אפסוק לך הוצאות”. אמרתי “לא קם”. פסקה לי 10,000 ש”ח הוצאות. אמרתי לה, כמו שאמר יניב נכבדי וגם עמיתי “את יכולה לפסוק לי עוד 10,000 ועוד 10,000, זה לא יגרום לי לכבד אותך יותר, להיפך”. הפסיקה את הדיון והוציאה אותי החוצה, אגב שזה גם אסור.

כן אני אערער על השופטת הזו. אבל למי אני מערער? אני מערער עליה למישהו שהוא דם מדמה, שופט אותו דבר כמוה. המערכת הזו מגנה על עצמה. אין לי שום ציפיה לצדק. המילה צדק זה בדיחה.

המערכת הזו, מערכת המשפט בארץ, אין לה ביקורת חיצונית, נציב קבילות שופטים, הוא שופט מהמערכת וערכאת הערעור, על אחת כמה וכמה, מתוך המערכת. כל המערכות הנורמטיביות בעולם, יש ביקורת חיצונית, דירקטוריון חיצוני. מערכת המשפט בארץ היא מערכת-על נפוטיסטית. חבר מביא חבר, אח, אחות, דודה, סבתא. בית משפט עליון זו מערכת סגורה לאנשים מבחוץ.

יש לי איזשהו מסר למערכת הזו יש מורא וחשש מדבר אחד ויחיד: אנחנו. העין של הציבור. הם לא פוחדים, לא מהכנסת, הם מבזים את החוקים וכבר עשרים שנה עקפו את הדמוקרטיה. רק אנחנו, ולא אם נהיה פה מאה איש, 200, 300 איש ורבים בינינו, אלא אם נצליח ליצור איזשהי מודעות שתגיע לזרם המרכזי של התקשורת. אני מתבייש שבשביל קוטג’ מיליון אנשים הגיעו לכיכר, וכשחוטפים לנו את הילדים, אנחנו פה, כמה מאות אומללים.

עו
עו”ד ירון מידן: סיסמאות ודמגוגיה על טובת הילד
Print Friendly, PDF & Email
לורי שם טוב

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.