חגית לרנאו. צילום רוית תורכיה. עיבוד סטודיו מאקו

חגית לרנאו (סנגוריה ציבורית): על הודאות שווא והרשעות שווא

Spread the love
Read Time2Seconds

מידי פעם בכירים בסנגוריה הציבורית כותבים באופן רופס ביותר ביקורת על הנוהג של שופטים בישראל להסתמך על הודאות חשודים במשטרה כדי להרשיע, ואף המציאו לזה שם “ההודאה היא מלכת הראיות”. בגלל שההודאה היא מלכת הראיות השוטרים לא מתאמצים לחפש ראיות אחרות, והם מתרכזים בשיטות לשבור את החשוד עד שיודה, ולא משנה איך ולמה: באמצעות התשה, הפחדה, שקרים, איום על בני משפחה, צרחות, קללות, ייבוש במשך שעות, מניעת דינה, חיטוט במחשבים וטלפונים, מניעת זכולת היוועצות עם עורי דין, זיוף חקירות, העלמת חקירות וראיות, וכמובן שימוש במדובבי שקר.

ראו את המאמר המצורף של דר’ חגית לרנאו. מאמר עדין ומתייפייף. הוא לא קולע ולו באלפית לגודל הבעיה. מפליא שאחת כמוה המתייפייפת בתואר דוקטור לא הבינה שהדרך האפקטיבית היחידה להילחם בהודאות שווא והרשעות שווא היא פסילת כל ראיה שהושגה באמצעים בלתי חוקיים, ויישום דוקטרינת פרי העץ המורעל במלואה, ממש כמו בארה”ב. כל עוד יש הלכות כמו “בטלות יחסית” או “פלגינן דיבורא” וכל עוד הכל קביל, וגם עדות פסולה יש לה “משקל” ימשיכו למלא את תחנות המשטרה בחפים מפשע, והשופטים ימשיכו להרשיע אין ספור חפים מפשע. המשטרה תמשיך לא לעשות את עבודתה.

חלק ניכר מהודאות השווא, מוצאות בכפייה או תחת עינויים פיסיים או פסיכולוגיים. חשודים שמנעו מהם שינה או אוכל ונחקרו במשך שעות ארוכות בלי שום ידיעה מתי החקירה תסתיים יכולים להשבר בשלב מסוים ולהודות בכל דבר רק שיפסיקו את העינוי הזה. במקרים אחרים, הודאת השווא היא אסטרטגיה סבירה מצד החשוד אם הוא משוכנע (או החוקרים משכנעים אותו) שהוא יורשע בכל מקרה והודאה כזו רק תקל על העונש שלו. אבל המקרים המעניינים ביותר, אלו שהכי קשים להסבר, מערבים חשודים שמאמינים בהודאות השווא שלהם עצמם למרות שלא ביצעו שום פשע. אלו אנשים שהודאה לא בהכרח הוצאה מהם בכוח פיסי או עם לחץ פסיכולוגי חזק, אז למה הם עושים את זה?

הסיבה המרכזית לכך היא כנראה הבלבול שחשודים חשים בנוגע למקור המחשבות שלהם עצמם בתנאים קיצוניים של חקירה משטרתית. מחקר קלאסי מראה בדיוק איך זה עלול להתרחש. במחקר, 79 סטודנטים (40 גברים ו-39 נשים) גויסו למה שהם חשבו הוא מחקר שבודק את מהירות ההדפסה שלהם. הנסיין הזהיר את הנבדקים בתחילת המחקר לא להקיש על מקש Alt כי יש באג במחשב והוא יגרום לו להתרסק וכל המידע יאבד. על מנת להגביר את אמינות המשימה בעיניי הנבדקים הם נשאלו לגבי הניסיון שלהם בהדפסה, מודעות מרחבית ומהירות הרפלקסים שלהם.

הנבדקים חולקו לזוגות, כשבת הזוג הייתה למעשה משתפת פעולה עם הנסיין (תמיד הייתה זו אישה). משתפת הפעולה הקריאה שורה ארוכה של אותיות שעל הנבדק היה להקיש על המקלדת. דקה מתחילת ההקלדה המחשב התרסק והנסיין (לא משתפת הפעולה) בא בהאשמות כלפי המקליד שהוא לחץ על המקש האסור. כל הנבדקים הכחישו בשלב זה שהם לחצו על המקש שגרם למחשב להתרסק. אחרי שהנסיין עשה עצמו בודק את המחשב והמקלדת ומוודא שאכן המידע אבד, פנה הנסיין למשתפת הפעולה ושאל אותה אם היא ראתה מה קרה. בתנאי הבקרה, משתפת הפעולה אמרה שהיא לא ראתה דבר, אבל בתנאי הניסויי משתפת הפעולה הונחתה לומר ש“כן”, “ראיתי שהנבדק לחץ על “Alt”. לאחר מכן, הנסיין שאל שוב את הנבדקים “האם לחצתם על מקש האלט?” כעת אפשר היה לבדוק האם הנבדק המושמץ יתוודה הודאת שווא שהוא אכן לחץ על המקש האסור בתגובה לשאלה האם לחץ עליו.

שלושה משתנים שונים נבחנו כדי לראות עד כמה הנבדק מודה בטעות. באחד, הנסיין מסר לנבדקים מסמך כתוב בכתב יד שאומר: “לחצתי על מקש ה-Alt וגרמתי לתוכנה להתרסק. כל המידע אבד” וביקש ממנו או ממנה לחתום עליו.” בשני, יצאו הנבדק ומשתפת הפעולה לחדר המתנה שם שהה משתף פעולה נוסף. משתפת הפעולה הודיעה לנבדק שהם יצטרכו לקבוע מועד חדש לניסוי והיא עזבה את החדר, לכאורה כדי להביא את היומן שלה. אחרי שהיא עזבה, משתף הפעולה השני שראה כביכול שהייתה מהומה בחדר, שאל את הנבדק מה קרה שם והשיחה ביניהם הוקלטה. המשתנה שנבדק היה האם הנבדק חש אשמה שהוא גרם למחשב להתרסק והודה בכך (למשל, אמר משהו כמו “לחצתי על מקש שלא הייתי אמור ללחוץ”). המשתנה השלישי שנבדק היה האם לנבדקים יש זיכרון ספציפי של מתי כביכול הם לחצו על המקש האסור. לשם כך, הנסיין הזמין את הנבדק לחזור לחדר ועבר איתו על רשימת האותיות שהוא היה אמור ללחוץ עליהן תוך שאלה האם הם יכולים להצביע מתי בדיוק הם לחצו על ה-Alt. המטרה של הבדיקה הזו היא לראות האם הנבדק “יזכר” בפרטים ספציפיים שלא באמת התרחשו.

כל הניסוי הזה בוצע בשני תנאים: אחד, קצב מהיר של קריאת אותיות והקלדה, והשני קצב איטי יותר. תוצאות המחקר הכלליות הראשו ש-69% מהנבדקים חתמו על ההודאה הכוזבת. 28% מהם הודו בפני משתף הפעולה השני שהם לחצו על המקש שלא אמורים היו ללחוץ עליו, ו-9% נזכרו בפרטים ספציפיים של מתי בדיוק הם לחצו על המקש השגוי.

כשמסתכלים על התוצאות בהתאם לתנאים השונים עולה תמונה מדהימה למדי: נבדקים שהקלידו מהר וכאלו שמשתפת הפעולה “הפלילה” אותם היו בעלי סיכויים גבוהים יותר לחתום על הודאת השווא, להודות בשגיאה ואף למצוא עדויות ספציפיות למתי היא התרחשה. למעשה, המשתנה הקריטי ביותר היה עדות הראייה הכוזבת. 100% מהנבדקים בתנאי הניסוי של הקלדה מהירה ועדות של משתפת הפעולה חתמו על הודאת השווא, 89% עשו זאת בהקלדה האיטית. כמו כן, 65% מתנאי ההקלדה המהירה עם עדות הראייה הכוזבת הודו בשיחה שהם עשו טעות (44% בהקלדה איטית). אלו אחוזים גבוהים מאוד שמראים עד כמה קל לגרום לאנשים לפקפק במה שהם עשו. לא היו אגב שום הבדלים בין המינים באף אחד מהתנאים.

כמובן שניסוי כזה לא מחקה בצורה מושלמת חקירה משטרתית אבל הוא מדגים בצורה די ברורה כמה קל לאנשים להודות בדברים שלא ביצעו, ואולי יותר מכל, כמה קל להם להאשים את עצמם. יתכן כמובן שקל יותר להודות בטעות פחותת ערך כמו הקלדה שגויה ובמקרים של פשעים חמורים אנשים לא יודו בקלות, אבל מצד שני, אמצעי הלחץ המשטרתיים והפסיכולוגיים גדולים הרבה יותר (ולא כפופים לועדות האתיקה המחמירות של האוניברסיטאות). כך שיתכן שהתוצאות לא ממש רחוקות ממה שעלול להתרחש בחדר החקירה ובמיוחד במוחו של חשוד.

מחקרים דומים מעלים ארבעה מנגנונים שונים שגורמים לאנשים להודות הודאות שווא בחקירה משטרתית:

1) המשטרה מאשימה את החשוד ומעמתת אותו עם מידע שגוי אבל כזה שנשמע משכנע באשמתו. זה יכול לכלול עדויות של אחרים, בדיקת פוליגרף שאינה חד משמעית, או טביעת אצבע שנמצאה במקום. במקרים מסוימים החוקרים בכוונה מרמים את הנחקר ובמקרים אחרים פשוט מדובר במסירת מידע שגוי בטעות. התוצאה בכל מקרה זהה: החשוד חש שיש קונפליקט בין הזיכרון הפרטי שלו לבין העובדות לכאורה.

2) החשוד מנסה ליישב את הסתירה בזיכרון שלו ופעמים רבות הוא עושה זאת על ידי מחשבה שהזיכרון שלו לא מדויק או שהוא הדחיק משהו נוראי שעשה.

3) החשוד מודה בחצי פה שיתכן שהוא ביצע את הפשע. למשל, הוא יאמר משהו בסגנון “אני מניח שיכול להיות שעשיתי את זה”.

4) בשלב הכי קריטי של החקירה השוטרים מבקשים מהחשוד לתאר איך הוא ביצע את הפשע. במכוון או בהיסח הדעת הם יכולים להשתיל בתוכו זיכרונות, או להנחות אותו על ידי שאלות שמנוסחות בצורה מגמתית ושכוללות מידע שרק הפושע יכל לדעת (לפירוט ראו כאן ופה). בשלב הזה החשוד עלול להאמין אמונה שלמה שהוא אכן מבצע הפשע. החשוד מבלבל בין האשמת החוקרים שהוא ביצע את הפשע לבין האמונה הפנימית שלו שהוא אכן הפושע. כל הסיפורים שסופרו לו במהלך החקירה מתערבבים עם הזיכרונות האמיתיים ליצירת נרטיב חדש.

כמובן שחשוב להזכיר שלא כל, או אפילו רוב הנחקרים מודים בפשעים שהם לא ביצעו. אבל כשיש לחץ נפשי גדול או חוסר שינה נראה שהסיכויים שהודאות שווא כאלו יתרחשו גדולים יותר. סמים ואלכוהול שצרך החשוד לפני החקירה זוהו גם הם כגורמים משפיעים על הודאות שווא כאלו. ואנשים צעירים, או כאלו בעלי אינטליגנציה נמוכה, רגישים במיוחד וייטו יותר להודות הודאות שווא.

משפט משווה

בזמן הטיהורים הגדולים של שנות השלושים בברה”מ של סטאלין התוודו” מאות אלפי אנשים (וזה בלשון המעטה) על פשעים כלפי המדינה שמעולם לא חלמו לעשות. פשעים דימיוניים כמו ריגול, קשירת קשר נגד המשטר, ועוד ועוד.  האבסורד הגיע לשיאים חדשים כשתוך זמן לא ארוך הואשמו, נשפטו והתוודו על חטאיהם הדימיוניים גם חוקריהם של אותם נאשמים על אותם פשעים בדיוק. מיליונים נשלחו למחנות בסיביר בתנאים איומים ורוב הנשלחים לא שרד. והדברים הלא ידועים היטב ורשומים בספרי ההיסטוריה. רק בשנת 1956 הודה כרושצ’וב מנהיג המפלגה דאז בפומבי, בפשעים הללו שביצע המישטר הסטליניסטי.  מסתבר שבלחצים קשים ניתן “לשכנע” כל אדם להודות בפשעים שלא ביצע ואין בכך כל חדש.

חגית לרנאו היא המשנה לסניגור הציבורי הראשי.

0 0

About Post Author

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן לרבות ניתוק ילדים מהורים, הוצאת ילדים לפנימיות, אומנה ומרכזי חירום, על פי החלטות בתי המשפט. לורי שם טוב אמא ל- 2 ילדים אשר הוצאו מחזקתה ע"י רשויות הרווחה בשנת 2009 באופן ברוטלי ובאמצעות שוטרים אשר נשלחו לקחת את ילדיה ממשמורתה ולהעבירם למרכז חירום. מאז לקיחת ילדיה של לורי שם טוב מחזקתה, החלה לשמש שופר להורים, אימהות ואבות אשר הגיעו עד סף אבדון, ואשר לולא הסיקור המקצועי והמסור, ולולא פרסום הטרגדיות שמערכת המשפט והרווחה גרמה להן, הם היו עוזבים את העולם הזה. לורי שם טוב זוקפת לזכותה מאות מקרים של התערבויות מוצלחות אשר הסתיימו בהשבת הילדים לחיק הוריהם.
Happy
Happy
0 %
Sad
Sad
0 %
Excited
Excited
0 %
Sleppy
Sleppy
0 %
Angry
Angry
0 %
Surprise
Surprise
0 %
Print Friendly, PDF & Email
Please follow and like us:
error0

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *