שכיב סרחאן ביהמ”ש שלום נצרת דחה תביעת לשון הרע שהגיש שאול לוי יו”ר ועד מקומי במושב בקעת בית שאן: “התובע בא בשערי בית המשפט בחוסר ניקיון כפיים משווע. הוא לא הציג לביהמ”ש את הפוסטים והתגוביות האותנטיים” ת”א 14320-10-13 שאול לוי נ’ אילן בר וגיא עזרא

Spread the love

קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-3Nq

תביעות לשון הרע מהוות להערכתנו, 50% מסך התביעות במערכת המשפט. על כל מילה תובעים ועל השופט להחליט אם הנאמר הוא שקר או אמת. השופט שכיב סרחאן ראוי לכבוד גדול. סוף סוף שופט נורמלי שפוסק על פי חוק ולא מנסה לפרש את החוק מחדש. התרגלנו לפסקי דין מעוולים ומופרכים של שופטי עליון גסטפו-סטייל, עד שלראות פסק דין הגיוני הכתוב ברהיטות, אנו משבחים את השופט מבין העניין.

בתיק זה, שאול לוי המשמש יו”ר הוועד המקומי במושב בקעת בית שאן, הגיש תביעת לשון הרע  נגד אילן בר וגיא עזרא חברים באגודה שיתופית בקעת בית שאן, שהביעו ביקורת נוקבת על הבחירות, זהות חברי הוועד ועוד. השניים נתבעים, כי ביצעו 19 פרסומי לשון הרע כנגד שאול לוי.

ביום 11.8.13 פרסמו הנתבעים סטטוס בפייסבוק:

“חברי ועד שותים כל שבת בבית כנסת, אני מציע שיתרמו לנוער חלק מהאלכוהול נמלא להם בריכה, ככה גם כולם יהיו בסטלה ואף אחד לא יתלונן!!!”

בפוסט נוסף מיום 12.8.13 כתבו:

“הפלאבר”, “דביקי” בשפת הילדים ו-“איכסי” בשפת ההורים, במקום להשתמש בלכאורה לכיעור, ניתן לקרא לא “דביקי” בשפת הילדים ו”איכסי” בשפת ההורים”.

“שנים שנכנסתי למושב הרגשתי חסר משהו, עד שבא הגאון העילוי וזרע עצי זית ואז חשבתי למה לא בננה??? וכנראה שבגלל השמן הכריעו זית… זה מחליק לכל מיני מקומות… ובננה היה נתקע”.

ביום 13.8.13 כתבו:

“אגב לכל הצופים בסקרנות… אנחנו מדברים בסאטירה כך שאין לנו כוונה לפגוע בשום איש/אישה/עץ או בעל חי!! השאלה היא האם איכסי יפגע כעץ/אישה/או בעל חי???!”

ביום 25.8.13 כתבו:

“תנשמת אוהבת לצאת בלילה לחפש את הטרף שלה, אני בניגוד אליה אוהב את הטרף שלי כל היום אז מי אני?”

התובע טען שהפרסומים נועדו להשפילו ולפגוע בו בעבודתו הציבורית, במשלח ידו ובמקצועו. הנתבעים טענו כי התובע מנסה לסתום להם את הפה ולמנוע מהם להביע את התנגדותם הנחרצות להתנהלות בלתי תקינה של ועד האגודה שנים רבות, והפרסומים הם סאטירה המוגנת בפני לשון הרע ושאר הפרסומים הם אמת.

השופט שכיב סרחאן קבע מיד לאחר סיקור קצר של הפוסטים, כי התובע לא הוכיח כדין את עילת תביעתו, ודין התביעה להידחות.

השופט קבע, כי שאול לוי התובע הגיע לשערי בית המשפט בחוסר ניקיון כפיים משווע. לא הציג לבית המשפט את הפוסטים והתגוביות האותנטיים שפורסמו באתר הפייסבוק בתקופה הרלבנטית והכל לשם חשיפת האמת ועשיית הצדק. ההפך הוא הנכון.

“הפוסטים מושא התביעה הוצגו לבית המשפט על ידי התביעה באופן סלקטיבי ולאחר שמיכאלה ערכה אותם בצורה מגמתית ומחקה את הפוסטים והתגוביות שפורסמו בקיר האישי שלה באתר הפייסבוק”.

יפה כתב השופט סרחאן:

“מעורבות הציבור והשתתפותו הפעילה בשיח הציבורי בנושאים של חברה, דת ומדינה, נותנת, למעשה, לגיטימציה לדמוקרטיה בכלל ולמוסדות ורשויות המדינה הדמוקרטית בפרט.

מאידך, ריחוק הציבור מהשיח הציבורי האמור, מאיים על החוקיות והלגיטימיות של הדמוקרטיה והמדינה הדמוקרטית”.

כידוע, הסאטירה היא סייג מוגן בלשון הרע, ראו את צמד הלעגניים שי ודרור, המרבים לרדת על אזרחים באמצעות סאטירה, וכך קבע השופט:

“הסאטירה היא, למעשה, יצירה ספרותית אשר עלילתה חושפת את המציאות החברתית והמדינית באור נלעג ומגוחך. היא יוצאת ותוקפת תופעות הראויות לגנאי כמו רדיפת בצע, שחיתות ומוסר לקוי. היא עוסקת במיוחד בעניינים אקטואליים המעסיקים את החברה ואת הציבור הרחב ותוקפת תרבויות, מנהגים, ערכים ואישים. היא עשויה להיות גסה וישירה, מבדרת ומוגזמת, נרמזת ואירונית. הסאטירה האינטרנטית היא ביטוי לביקורת ספרותית, חברתית פוליטית בעידן המודרני – הדיגיטלי. יש לה מקום של כבוד בדמוקרטיה האלקטרונית. היא “העיתונות החדשה” במאה העשרים ואחת. היא “כיכר-העיר” החדשה!”

סרחאן ממשיך וכותב כי הפוסטים והתגוביות שפורסמו בפייסבוק הם למעשה פרסומים סאטיריים ואינטרנטיים במרחב הציבורי, התוקפים את תפקודם והתנהלותם של מוסדות המושב. “אכן , האמת ניתנת להיאמר, כי תוכן ודרך ניסוח חלק מהפרסומים הסאטירים האמורים הם גסים, וולגריים ואירוניים, וכוללים, פה ושם, כינויי גנאי לאדם/לגוף הציבורי (שאינו תאגיד) מושא הפרסום, אך אין בכך כל רבותא”.

עוד קבע השופט, כי שאול לוי מעולם לא היה חבר ועד האגודה של המושב, ובמועדים הרלוונטים לתובענה היה חבר הוועד המקומי. “שם התואר “טמבל” צוין בפרסום דנן במרכאות כפולה ומדובר בביטוי סאטירי לגיטימי ומוגן”.

השופט קבע כי זה גם הדין לפוסטים השלישי עד התשיעי. בעניין הפוסט העשירי וה- 11, לא יוחסו לתובע. פוסטים 12-19 התובע לא הוכיח כי מתייחסים אליו.

פוסט 16 נקבע כי הוא סיפור בעל מוסר השכל ואינו כולל לשון הרע על התובע, ופוסטים 17-19 הם סאטיריים, לגיטימיים, חוקיים ומוגנים ואינם מכוונים לתובע.

השופט קבע: “הגם שניסוחים נושאים אופי וולגרי, בוטה וציורי ומסריהם אינם מעודנים, אין לומר, כי הם מחוץ למתחם הזכות החוקתית לחופש ביטוי”.

השופט סרחאן שוכנע כי הפרסומים שבוצעו יש בהם עניין ציבורי ומשכך הם חוסים תחת כנפיה של הגנת אמת הפרסום שבסעיף 14 לחוק. סופו של דבר השופט כותב כי התוצאה היא שהתביעה נדחית, אולם הוא לא עשה צו להוצאות מאחר וחלק מהפרסומים נשאו אופי וולגרי ובוטה.

אנו מקווים כי שופט זה יגיע רחוק. נחוצים למדינה שופטים מסוגו של שכיב סרחאן, המבינים ומעריכים את הסאטירה והשיח הציבורי, ולא סתימת הפיות הג’יהאדיסטית של רוב השופטים שלא מאפשרים את חופש הביטוי.

פסק דין שופט שכיב סרחאן ביהמ”ש שלום נצרת שאולי לוי נ’ אילן בר וגיא עזרא – דחיית תביעת לשון הרע, קובץ Pdf

Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.