עו”ס שלומית לב דרסה בן 59 וגרמה לו שיתוק גפיים וריתוק לכסא גלגלים. השופטת שרית קריספין: “בסה”כ טעות של שבריר שניה”

Spread the love
Read Time8Seconds

עובדות סוציאליות מעל לחוק,  גם כאשר הן דורסות בני אדם, השופטים מגלים כלפיהן סלחנות. עו”ס שלומית לב נכנסה לצומת בנסיעה שוטפת ופגעה ברוכב אופנוע ישראל רומנו, בן 59 (להלן – ישראל), שנסע אותה עת ברחוב גולומב, מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשמת. כתוצאה מהפגיעה, הועף ישראל ופגע עם ראשו בעמוד המוצב במקום. רומנו, נחבל בגופו חבלות קשות ביותר, כמפורט בסעיף 5 לכתב האישום ובמסמכים הרפואיים שהוגשו בעניינו וסומנו ת/ל/2 ולמעשה, בשל פגיעה שספג בעמוד השדרה, הפך למשותק, כאשר גפיו התחתונות משותקות שיתוק מלא וגפיו העליונות, משותקות שיתוק חלקי וזאת כאשר, עובר לתאונה, היה אדם עצמאי לחלוטין.

ישראל אושפז תקופה ארוכה, במחלקת טיפול נמרץ ולאחר מכן במחלקה שיקומית וכיום, הנו מרותק לכסא גלגלים ונעזר במטפל צמוד.

כחלק מראיות המאשימה לעונש, נשמעה עדותם של ישראל, בה תיאר את מצבו הגופני, הנפשי והרפואי, נכון להיום וכן, העידה בתו, שני. בעדות חופשית, אמוציונלית, שלא הותירה עין יבשה באולם בית המשפט וניכר היה כי ניתנה בדם ליבם, תיארו השניים את האסון שנפל עליהם בעקבות התאונה, כיצד הפך ישראל מאדם עצמאי, בריא, בעל עסק, המפרנס היטב את משפחתו, אשתו ושלושת ילדיו למשותק בארבע גפיו, מרותק לכסא גלגלים, הנזקק לסיוע בכל פעולה ולו הטריוואלית ביותר, כפי שפירט ישראל בעדותו, במהלך היום.

שני סיפרה על הקשר עם אביה, עובר לתאונה וכי היה עמוד התווך שלה ושל כל המשפחה. בהמשך, תיארה כיצד נודע לה על התאונה ומה אירע כאשר הגיעה לבית החולים, כיצד שהתה לצד מיטת אביה, במחלקת טיפול נמרץ, במשך חודש ימים ולאחר מכן, במחלקה השיקומית.

שני סיפרה כי אמה סובלת מדיכאון וכי המשפחה כולה התפרקה בעקבות התאונה ופציעתו הקשה של ישראל, וכי היא עצמה, לא יכולה ללמוד והמשיך בחייה בשל מצבו של אביה.

שני טענה כנגד הנאשמת, עו”ס שלומית לב שלא באה לבקר את אביה בבית החולים.

ומה קיבלה שלמית לב? 6 חודשי עבודות שירות.

למה? כי היא יודעת לעשות הצגות. טענה שהיא מתחרטת, אבל היא אפילו לא באה לבית חולים לראות את מי שאת חיייו חיסלה. כל מה שעניין את השופטת שרית קריספין זה שהעו”ס מפחדת להכנס לכלא. “הפנתה ב”כ הנאשמת לתסקיר שירות המבחן בנוגע לאישיותה של הנאשמת, אורח חייה הנורמטיבי, נטילת האחריות המלאה והחרטה הרבה שהיא חשה, כמו גם נסיבות חייה הייחודיות, היותה עובדת סוציאלית ותרפיסטית, המתגוררת בקיבוץ ב”עוטף עזה” ומטפלת בילדים נפגעי פוסט טראומה, עקב המצב הבטחוני באזור. עוד התייחסה ב”כ הנאשמת למצבה המשפחתי הייחודי של הנאשמת, היותה הורה עצמאי לשני ילדים קטינים ומצבם הנפשי של הילדים עצמם, עקב החשש כי יאבדו גם את אמם”.

קראנו את גזר הדין ולא ראינו איפה הנאשמת הזו “נטלה אחריות”. איפה? היא התחרטה? בפני מי? בפני בית המשפט שירחם עליה. ומה עם האיש שבו היא פגעה? האם שילמה לו פיצויים? היא תבוא לטפל בו? היא תבוא לדחוף את כסא הגלגלים שלו? איפה האחריות?

כך פותחת השופטת את דבריה: “הנאשמת נותנת את הדין על טעות של שבריר שניה, שהובילה, למרבה הצער, לתוצאה טרגית ולשינוי מהותי וקיצוני בחייהם של ישראל ומשפחתו ובחייהם של הנאשמת וילדיה”. ואם הנאשמת לא הייתה עו”ס, האם גם אז הייתה השופטת סלחנית בגלל “טעות של שבריר שניה?”

מדינת ישראל נ’ עו”ס שלומית לב

לפני כבוד השופטת שרית קריספין-אברהם

בעניין:  מדינת ישראל

המאשימה ע”י ב”כ עו”ד אקסול

נגד:  שלומית לב

הנאשמת ע”י ב”כ עו”ד דמתי-דויטש
גזר דין
הנאשמת הורשעה, על פי הודאתה, בגרם תאונת דרכים וחבלה של ממש, בגין אי ציות לתמרור 302 ונהיגה בקלות ראש.
על פי עובדות כתב האישום, הרי שביום 9.10.14, בשעה 11:30 לערך, נהגה הנאשמת ברכב, בגבעתיים, ברחוב בראשית, מכיוון דרום לכיוון צפון ובהתקרבה לצומת עם רחוב גולומב, כאשר בכיוון נסיעתה מוצב תמרור 302 (עצור ותן זכות קדימה), לא הבחינה בתמרור האמור, נכנסה לצומת בנסיעה שוטפת ופגעה ברוכב אופנוע, ישראל רומנו, בן 59 (להלן – ישראל), שנסע אותה עת ברחוב גולומב, מימין לשמאל כיוון נסיעת הנאשמת.
כתוצאה מהפגיעה, הועף ישראל ופגע עם ראשו בעמוד המוצב במקום.
כתוצאה מהתאונה, נחבל בגופו ישראל חבלות של ממש קשות ביותר, כמפורט בסעיף 5 לכתב האישום ובמסמכים הרפואיים שהוגשו בעניינו וסומנו ת/ל/2 ולמעשה, בשל פגיעה שספג בעמוד השדרה, הפך לפרפלג, כאשר גפיו התחתונות משותקות שיתוק מלא וגפיו העליונות, משותקות שיתוק חלקי וזאת כאשר, עובר לתאונה, היה אדם עצמאי לחלוטין.
ישראל אושפז תקופה ארוכה, במחלקת טיפול נמרץ ולאחר מכן במחלקה שיקומית וכיום, הנו מרותק לכסא גלגלים ונעזר במטפל צמוד.
ביום 3.3.15, הודתה הנאשמת, באמצעות בא כוחה דאז, במיוחס לה בכתב האישום, במסגרת הסדר טעון לעניין העונש ובהסכמת הצדדים, נשלחה אל שירות המבחן, על מנת שיינתן תסקיר בעניינה.
ביום 27.8.15, ניתן תסקיר כאמור ומבלי לפגוע בצנעת הפרט, תוארו נסיבות חייה של הנאשמת, בעבר ובהווה, הסיטואציה המשפחתית הייחודית עמה היא מתמודדת, מצבה הנפשי בעקבות התאונה ונטילת האחריות המלאה והחרטה הרבה שהיא חשה על הפגיעה הקשה בישראל.
ביום 6.9.15, ביקש ב”כ הנאשמת דאז להפנות את הנאשמת אל הממונה על עבודות השירות ועל אף התנגדות ב”כ המאשימה, נעתרתי לבקשה ועל פי חוות דעתו של הממונה על עבודות השירות, נמצאה הנאשמת מתאימה לריצוי עונש מאסר בעבודות שירות.
ביום 25.11.15, הציגו הצדדים את הסדר הטעון בפני בית המשפט, הגישו ראיותיהם לעונש וטענו טיעוניהם.
כחלק מראיות המאשימה לעונש, נשמעה עדותם של ישראל, בה תיאר את מצבו הגופני, הנפשי והרפואי, נכון להיום וכן, העידה בתו, שני.
בעדות חופשית, אמוציונלית, שלא הותירה עין יבשה באולם בית המשפט וניכר היה כי ניתנה בדם ליבם, תיארו השניים את האסון שנפל עליהם בעקבות התאונה, כיצד הפך ישראל מאדם עצמאי, בריא, בעל עסק, המפרנס היטב את משפחתו, אשתו ושלושת ילדיו למשותק בארבע גפיו, מרותק לכסא גלגלים, הנזקק לסיוע בכל פעולה ולו הטריוואלית ביותר, כפי שפירט ישראל בעדותו, במהלך היום.
שני סיפרה על הקשר עם אביה, עובר לתאונה וכי היה עמוד התווך שלה ושל כל המשפחה. בהמשך, תיארה כיצד נודע לה על התאונה ומה אירע כאשר הגיעה לבית החולים, כיצד שהתה לצד מיטת אביה, במחלקת טיפול נמרץ, במשך חודש ימים ולאחר מכן, במחלקה השיקומית. שני סיפרה כי אמה סובלת מדיכאון וכי המשפחה כולה התפרקה בעקבות התאונה ופציעתו הקשה של ישראל וכי היא עצמה, לא יכולה ללמוד והמשיך בחייה בשל מצבו של אביה.
שני טענה כנגד הנאשמת, שלא באה לבקר את אביה בבית החולים.
כמו כן, הוגשו מסמכים רפואיים בעניינו של ישראל וגיליון הרשעות קודמות של הנאשמת.
בהמשך, טענה ב”כ המאשימה לעונש ובתמצית, התייחסה לחומרת הנסיבות, חומרת החבלות שנגרמו לישראל וביקשה שבית המשפט ייתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי, על פני זה של הנאשמת.
ב”כ המאשימה התייחסה למספר פסקי דין של בית המשפט העליון – קרני, בן זויה, סנדרוביץ וטענה כי על פי פסיקת בית המשפט העליון יש להחמיר בענישה במקרים דוגמת המקרה שלפנינו.
כמו כן, התייחסה לפסקי דין נוספים של ערכאות שונות, כמפורט בפרוטקול.
לבסוף, ביקשה כי בית המשפט יגזור עונש ברף העליון של הסדר הטעון שגובש בין הצדדים – 7 חודשי מאסר בפועל ויכבד את רכיבי הענישה המוסכמים – 6 שנות פסילה בפועל, מאסר מותנה, פסילה מותנית, קנס, התחייבות כספית ופיצוי לישראל.
ב”כ הנאשמת, החלה טיעוניה בהבעת צער בפני ישראל ושני על הפגיעה שפגעה בו הנאשמת והוסיפה כי הנאשמת רצתה לבקר את ישראל בבית החולים, אך אחיו מסר כי הוא אינו מעוניין בכך ולכן, לא הגיעה לבקרו.
בתמצית, הפנתה ב”כ הנאשמת לתסקיר שירות המבחן על האמור בו, בנוגע לאישיותה של הנאשמת, אורח חייה הנורמטיבי, נטילת האחריות המלאה והחרטה הרבה שהיא חשה, כמו גם נסיבות חייה הייחודיות, היותה עובדת סוציאלית ותרפיסטית, המתגוררת בקיבוץ ב”עוטף עזה” ומטפלת בילדים נפגעי פוסט טראומה, עקב המצב הבטחוני באזור.
עוד התייחסה ב”כ הנאשמת למצבה המשפחתי הייחודי של הנאשמת, היותה הורה עצמאי לשני ילדים קטינים ומצבם הנפשי של הילדים עצמם, עקב החשש כי יאבדו גם את אמם.
ב”כ הנאשמת ביקשה כי בית המשפט יגזור את דינה של הנאשמת על פי הרף התחתון של הסדר הטעון – 5 חודשי מאסר, שירוצו בעבודות שירות ויכבד את יתר הרכיבים המוסכמים, בהיות ההסדר הולם את מתחם הענישה ההולם, בנסיבות המקרה.
ב”כ המאשימה הגישה מספר פסקי דין לתמיכה בטיעוניה, כמפורט בפרוטוקול.
בהמשך, נשמעו דבריה של הנאשמת ואף הם, לא הותירו עין יבשה באולם, שכן הנאשמת הייתה נתונה בסערת רגשות עזה, פנתה בבכי אל ישראל ושני והתנצלה בפניהם מעומק ליבה.
הנאשמת סיפרה כי מרגע התאונה, התהפך עליה עולמה וכי אינה מפסיקה להתייסר בגלל הפגיעה הקשה בישראל ומשפחתו, העומדת בסתירה מוחלטת לאישיותה, משלח ידה ועשייתה למען אחרים. הנאשמת תיארה גם את מצבם הנפשי הקשה של ילדיה, חששם הכבד מפני העונש הצפוי לה והסיכוי שתשלח למאסר וביקשה כי בית המשפט ירחם עליהם. הנאשמת שבה והצהירה כי מגיע לה עונש בשל הטעות והפגיעה, אך לדבריה, הטעות היא רק חלק ממנה ולא מייצגת אותה כאדם.
לבסוף, העידה הגב’ רותם שטרנברג, עובדת סוציאלית המטפלת בנאשמת, לגבי היסורים אותם עוברת הנאשמת מדי יום, בשל תוצאות התאונה והחשש הכבד של הנאשמת וילדיה, מפני שליחת הנאשמת לריצוי מאסר בפועל.

דיון והכרעה
הנאשמת נותנת את הדין על טעות של שבריר שניה, שהובילה, למרבה הצער, לתוצאה טרגית ולשינוי מהותי וקיצוני בחייהם של ישראל ומשפחתו ובחייהם של הנאשמת וילדיה ועוצמת השבר, של שני הצדדים, ניכרה היטב באולם בית המשפט, במועד הטיעונים לעונש.
עם זאת, ברי כי אין מדובר ביחס ישר בין הצדדים ורשלנותה של הנאשמת, היא שגרמה לישראל להיות מרותק לכיסא גלגלים ולעבור, עם משפחתו, את הסבל והייסורים, שהפכו למנת חלקו, מרגע התאונה והלאה.
מתחם הענישה ההולם ייקבע על-פי סעיף 40ג(א) לחוק העונשין ולפיו יש מקום ליתן משקל לערך או הערכים החברתיים שנפגעו מביצוע העבירה ומידת הפגיעה בהם, למדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה, כאמור בסעיף 40ט.

ברע”פ 2564/12, קרני נגד מדינת ישראל , נאמר:
“בבואנו לקבוע את העונש הראוי, אין בידינו לקבל את טענותיו של בא כוח המבקש, עליהן חזר אף בטענותיו על פה, כי העבירות שבוצעו אינן מצדיקות עונש מאסר מאחורי סורג ובריח. תאונות דרכים גובות קורבנות בגוף ובנפש מדי יום, וחלקה של מערכת המשפט לא ייפקד מן המערכה נגד תאונות הדרכים (ראו: ע”פ 2247/10 ימיני נ’ מדינת ישראל (טרם פורסם, 12.1.2011); ע”פ 5167/05 מג’דוב נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, 10.10.2005)). לענישה הולמת תפקיד חשוב לא רק במקרים בהם גורמות תאונות הדרכים לקורבנות בנפש, אלא אף במקרים בהן נגרמות חבלות ופציעות, ובפרט כאשר חבלות ופציעות אלו חמורות הן”.

בעפ”ת 37974-07-12, סנדרוביץ נגד מדינת ישראל, אמר כבוד הש’ בן יוסף:
“הלכה ידועה היא, שחומרת הענישה בעבירות תעבורה גדלה ככל שחומרת הפגיעה בנפגע התאונה ונזקיו גדלים”.
בעפ”ת 15291-10-12 ראובן ששון נגד מדינת ישראל חזר כב’ השופט רענן בן יוסף, על עמדתו זו וקבע, כי: “תוצאות תאונה במישור הנזק שנגרם לנפגע הינו מרכיב חשוב ברמת הענישה…”.

ברע”פ 3764/05 ורד בן זויה נ’ מדינת ישראל אישר בית המשפט המחוזי, עונש 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות, פסילה בת 5 שנים, ועונשים נלווים על נאשמת אשר גרמה לתאונת דרכים בה נחבל הולך רגל קטין כבן 6, במעבר חצייה. הקטין אושפז לתקופה ממושכת לצורכי שיקום ובחלוף כ-3 שנים ממועד התאונה מצבו השתפר. בית המשפט המחוזי קבע כי: “אין חולק כי מדובר בתאונה שתוצאותיה והשלכותיה קשות ביותר, הן על הילד הנפגע והן על משפחתו, שכנראה עוד תסבול רבות בעתיד. לנפגע נגרמו חבלות חמורות ביותר ודרכו בטיפולים עודה ארוכה. למצער הוא שהחבלות מתמקדות דווקא בראשו וברגליו… על אף ההתקדמות במצבו הרפואי, עדיין מדובר בתוצאות בלתי הפיכות…גם בבואי להתייחס לכלל הטענות שהועלו מפי בא כוח המערערת לעניין נסיבותיה האישיות של המערערת, עדיין אין די באלה כדי להצדיק התערבות בעונש שהטיל ביהמ”ש קמא…”.

בקשת רשות ערעור שהוגשה נדחתה בפסק דינו של המשנה לנשיא (כתוארו אז) כב’ השופט חשין מיום 21.4.05 בקבעו כי: ” במקרים של גרימת חבלות אשר אך כפשע ביניהן לבין גרימת מוות, יש הצדקה להקיש מן העונש המינימאלי הקבוע במקרה של גרם מוות ברשלנות תוך שימוש ברכב – הוא העונש של שישה חודשי מאסר בפועל, לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה – ולגזור עונש מאסר בפועל. העובדה כי לעיתים הקלו בתי-המשפט המחוזיים בעונשם של עבריינים שהורשעו בגרימת חבלות וביטלו עונשי מאסר בפועל אשר נגזרו עליהם, אין בה כדי ללמד על רמת הענישה המקובלת…”.

בית המשפט העליון התייחס לתוצאותיה הקשות של התאונה, אשפוזו של הנפגע, השפעת התאונה על חיי הנפגע ומשפחתו וקבע כי: “בעבירות תעבורה אשר יש בהן כדי לסכן חיי אדם גוברים לא אחת שיקולי ההרתעה על ההתחשבות בנסיבותיו האישיות של העבריין… לאור כל אלה, לא ניתן לומר כי העונש שנגזר על המבקשת חורג במידה בלתי-סבירה ממדיניות הענישה המקובלת, ואין עילה להתערבותינו בו”.

בעפ”ת 33756-02-13 אמין טאהא נגד מדינת ישראל, נאמר:
“…עונשים קשים בעיקר כשמדובר באדם נורמטיבי, מהנדס בניין במקצועו, בעל משפחה. בית משפט קמא קיבל תסקיר קצין מבחן בעניינו, תסקיר חיובי לכל הדעות, אשר בסיפא ממליץ שלא לשלוח את המערער מאחורי סורג ובריח. בית משפט קמא, תוך שהוא נזקק להלכה הנוהגת, אשר קובעת שילוב לעניין הענישה ומידתה במידת רשלנותו של הנהג לבין חומרת הפגיעה בקרבן, בחר להטיל את העונש שהטיל. ההלכה הידועה היא, שכאשר עסקינן בתאונות דרכים הגורמות ברשלנות, רק ברשלנות, למותם של בני אדם, תאונות קטלניות, הענישה הראויה הינה ענישה של פסילה בפועל לשנים רבות ולעונש מאסר של ממש מאחורי סורג ובריח. התוצאה במקרה שבפנינו איננה מותה של הנפגעת, אבל פגיעתה חמורה, חמורה מאוד. מדובר במי שהפכה מאישה פעלתנית לאישה נתמכת על כיסא גלגלים, תוצאה קשה ביותר…”.
הערעור כנגד מאסר בפועל לתקופה של תשעה חודשים, פסילת רישיון ל-7 שנים בניכוי פסילה מנהלית ועונשים נלווים, נדחה.

ברע”פ 1583/14 שמיר נגד מדינת ישראל, נאמר:
אכן, אין דינה של תאונה קשה כדינה של תאונה קטלנית, אך לא ניתן לגמד את חומרת המעשים, שהביאו לתוצאה קשה מאוד, כפי שעמדו על כך הערכאות הקודמות. …ואכן כך נראה, וסבור אני כי נכון להרתיע מפני התנהגות כזו, ובמקרים המתאימים גם בעונש מאסר בפועל”.

תוצאות התאונה, בכל הנוגע לחבלות והנכות הקשה שנגרמו לישראל, פורטו לעיל ולא ייתכן חולק, כי בגין רשלנותה של הנאשמת, הגיע ישראל “כפשע מן המוות”, כפי שהגדיר בית המשפט העליון.

בנסיבות אלה ולאור הערך החברתי שנפגע – סיכון חיי אדם וגרימת חבלה קשה, עד כדי נכות צמיתה בדרגה החומרה שבעניינו של ישראל ולאור מדיניות הענישה הנוהגת, כפי שנקבעה בפסקי הדין הנ”ל ובפסקי דין נוספים, הרי שמתחם הענישה ההולם את העבירות בהן הורשעה הנאשמת והתוצאות הקשות של התאונה, הנו מאסר בפועל, לתקופה שבין 3 חודשים ל- 8 חודשים, לריצוי בעבודות שירות או במאסר ממשי וכן פסילה לתקופה שבין 4 שנים ל-8 שנים. כמו כן, יש להטיל על הנאשמת מאסר מותנה, פסילה מותנית ולשקול פיצוי לנפגע.

נוכח האמור לעיל, מצאתי כי הסדר הטעון שהוצג על ידי הצדדים, נמצא במתחם הענישה ההולם בעניינה של הנאשמת.

באשר לנסיבות שאינן קשורות בתאונה, לרבות עברה התעבורתי של הנאשמת ונסיבותיה האישיות, הרי שלהן יינתן משקל בקביעת העונש, במסגרת המתחם האמור.

התרשמתי כי הנאשמת הנה אישה נורמטיבית ואף למעלה מזה, כעולה ממשלח ידה, המכתבים שהוגשו בעניינה, תסקיר שירות המבחן, גיליון הרשעותיה בתעבורה והעדר עבר פלילי.
נראה כי הנאשמת נטלה אחריות מלאה וכנה על גרם התאונה ותוצאותיה הקשות, מגלה אמפטיה רבה למצבם של ישראל ומשפחתו, מצרה מעמקי ליבה על רשלנותה ואין מדובר בדברים ריקים מתוכן, שכל מטרתם לנסות ולשפר את מצבה, מבחינה משפטית.
נסיבות חייה של הנאשמת פורטו בתסקיר שירות המבחן ובטיעוני באת כוחה ונראה כי קיים חשש ממשי למצבם של ילידיה הקטינים, באם תשלח לעונש של מאסר בפועל, על פי הרף העליון של הסדר הטעון ולטעמי, ניתן במקרה זה, להסתפק בעונש מאסר שירוצה בעבודות שירות, לתקופה המקסימלית אפשרית, יחד עם רכיבי הענישה הנוספים, שסוכמו בין הצדדים.

לא התעלמתי מדבריו הקשים של ישראל, לפיהם יש מקום לשלוח את הנאשמת לבית הסוהר לכל חייה וטיעוניו יצאו מליבו ונכנסו לליבי, אך בשיקולי גמול והרתעה, אותם מצווה בית המשפט לשקול, אני סבורה כי די בטווח ההסדר עליו סיכמו הצדדים, כדי לבוא חשבון עם הנאשמת על רשלנותה ותוצאות התאונה ובנוסף, יש בהם כדי להרתיע את הציבור מפני התוצאות האפשריות של נהיגה רשלנית.

לאור כל האמור לעיל ולאחר שנתתי דעתי לטיעוני הצדדים, אני גוזרת על הנאשמת את העונשים הבאים:
1. אני דנה את הנאשמת ל-6 חודשי מאסר, אשר ירוצו בעבודות שירות, על פי חוות דעת הממונה על עבודות השירות.
הנאשמת מוזהרת כי אם לא תבצע את עבודות השירות לשביעות רצון ממוניה, ייגזר עליה עונש מאסר ממשי כחלופה.
הנאשמת תתייצב לתחילת ריצוי מאסרה ביום 5.1.16.
2. פסילה בפועל למשך 6 שנים, שתמנה מיום 12.10.14, מועד תחילת הפסילה המנהלית.
3. אני דנה את הנאשמת ל- 8 חודשי מאסר וזאת על תנאי למשך 3 שנים.
המאסר יחול על עבירות של נהיגה בזמן פסילה, נהיגה ללא רישיון נהיגה תקף מעל לשנה וגרם תאונת דרכים עם חבלות של ממש.
4. קנס כספי בסך 3000 ₪ או 30 ימי מאסר תמורתם. הקנס ישולם ב-5 תשלומים, שווים ורצופים, הראשון לא יאוחר מיום 3.1.16.
5. פיצוי סמלי לישראל רומנו ת.ז. XXXXXX872 על סך של 15000 ₪. סכום הפיצוי יופקד בקופת בית המשפט עד לא יאוחר מיום 1.3.16.
6. על פי הסמכות הנתונה לי בסעיף 1 לפקודת המבחן [נוסח חדש], התשכ”ט – 1969 ולאור המלצת שירות המבחן, אני קובעת כי הנאשמת תהיה בפיקוח שירות המבחן לתקופה של 12 חודשים מהיום, על מנת שתוכל להשתלב בתוכנית הטיפולית שהציע שירות המבחן.
הוסבר לנאשמת כי היה ולא תעמוד בצו המבחן, יש בסמכות בית המשפט להפקיע את הצו ולהטיל עליה עונש אחר כחלופה.

הודעה לנוכחים הזכות לערער על גזר הדין תוך 45 יום.
ניתן היום, י”ט כסלו תשע”ו, 01 דצמבר 2015, במעמד הנוכחים.

0 0

About Post Author

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן לרבות ניתוק ילדים מהורים, הוצאת ילדים לפנימיות, אומנה ומרכזי חירום, על פי החלטות בתי המשפט. לורי שם טוב אמא ל- 2 ילדים אשר הוצאו מחזקתה ע"י רשויות הרווחה בשנת 2009 באופן ברוטלי ובאמצעות שוטרים אשר נשלחו לקחת את ילדיה ממשמורתה ולהעבירם למרכז חירום. מאז לקיחת ילדיה של לורי שם טוב מחזקתה, החלה לשמש שופר להורים, אימהות ואבות אשר הגיעו עד סף אבדון, ואשר לולא הסיקור המקצועי והמסור, ולולא פרסום הטרגדיות שמערכת המשפט והרווחה גרמה להן, הם היו עוזבים את העולם הזה. לורי שם טוב זוקפת לזכותה מאות מקרים של התערבויות מוצלחות אשר הסתיימו בהשבת הילדים לחיק הוריהם.
Happy
Happy
0 %
Sad
Sad
0 %
Excited
Excited
0 %
Sleppy
Sleppy
0 %
Angry
Angry
0 %
Surprise
Surprise
0 %
Print Friendly, PDF & Email
Please follow and like us:
error0

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *