שמואל בר יוסף: בן 14 שנחטף לאומנה ואושפז בבי”ח פסיכיאטרי בגלל דיכאון נטישה וגעגועים לאימו לא זכאי לדעת מי אביו תמ”ש 37199-02-12 מ.מ נ’ ל.מ.

Spread the love
Read Time23Seconds

לפנינו פסק דין עקום ומחריד כאחד, של השופט שמואל בר יוסף, מבית המשפט למשפחה תל אביב. קודם נסביר מה קרה לפני שנסביר למה אנו מזועזעים מהשופט שמואל בר יוסף.

רוסיה קלילת דעת ואלכוהוליסטית הגיעה לארץ לעבוד בזנות ומתה ממחלת כבד (כך טוענות העו”ס). נולד לה ילד בשם מתן שהוא היום בן 14. כשנולד מתן גבר אחד מלקוחותיה רשם אותו בתעודת הזהות כבנו, ואף במהלך חייו אחרי שנחטף לרווחה בגיל 3.5 שמר על קשר עימו ככל שהיה יכול. הילד עבר טיפול מחריד ע”י הרווחה שסירבה לתת את הילד לאבא הזה, למרות שביקש, ובמקום זאת הילד נכנס לדיכאון ואושפז ע”י פקידות הסעד 3 פעמים בבי”ח פסיכיאטרי, בגלל געגועים, וכנראה התעללות באומנה. האבא מת והשאיר דירה, ובת. הבת היא היורשת.

האפוטרופוס על מתן, החליטה להגיש תביעה למזונות עבור מתן מהעיזבון, והאחות התנגדה. האחות טענה שיש גבר אחר, צד ג’, שהוא זה שחתם מול משרד הפנים שהוא האבא, ולכן צריך לבצע בדיקת רקמות כדי לבדוק אם מתן הוא באמת יורש נוסף של אביה, ואם הוא באמת אחיה.

מה שמחריד זה מה שעבר על הילד. מתן נולד ב 2001. בגיל 3.5 פקידות הסעד חטפו אותו מאימו שגרה בנהריה. האבא גר בתל אביב ונאמר עליו שהיה מכור לסמים, אבל מידי פעם השתקם ושוב חזר לסמים. הוא בכל זאת הצליח לגדל את האחות הנתבעת, שעליה לא נאמרה מילה רעה אחת. כדי להכשיר חטיפות ילדים שכאלה פקידות הסעד משקרות בתסקירים שהאמא אלכהוליסטית או נרקומנית ושהאבא לא בקשר, או לא ידוע או לא רוצה מגע, או לא מאתרים אותו. הן ממלאות דפים שלמים על “הזנחה והתעללות”, שברוב המקרים לא קרו.  האמא מתה ב- 2008 כשמתן היה בן 7. האבא מת ב- 2011.

בהתחלה, הרווחה שמו את מתן באומנה, אבל שם הוא לא הסתדר, ואז אשפזו אותו בבית חולים פסיכיאטרי. השופט שמואל בר יוסף כותב במפורש שהאבא ביקש לקחת את הילד אליו, והעו”סיות לא הסכימו, והן שלחו אותו לפנימיה במקום. שם מצבו החמיר והוא אושפז עוד פעמיים אשפוז פסיכיאטרי.

כך מתאר השופט את חייו של מתן, ושימו לב שהוא לא מפנה שום אצבע מאשימה לפקידות הסעד ולא מספר דבר וחצי דבר למה הוא לא הסתדר באומנה, ואצל מי הוא חווה התעללות: אצל האמא בנהריה עד גיל 3.5 או אצל משפחת האומנה בטיפול והשגחת הרווחה:

“התובע (להלן: “הקטין”) הינו קטין כבן 14 שנים, אשר חווה מגיל צעיר ביותר הזנחה קשה ונטישה. המדובר במקרה מכמיר לב, הנוגע למסכת חייו של קטין, אשר נולד לאם שלא יכלה לגדלו, שהטלטל בין מוסדות ומשפחות אומנה, חווה יתמות מאב ומאם כאחד ובילה פעם, פעמיים ושלוש בבית חולים פסיכיאטרי, לנוכח קשיים רגשיים ואחרים מהם סבל וסובל, שהביאוהו עד כדי מחשבות אובדניות.

במסמך שערכה ד”ר תמי מוזס, פסיכיאטרית ילדים ונוער, נכתב כי הקטין הוצא מבית הוריו בגיל 3.5 לקלט חירום, ממנו הועבר לאחר שנה למשפחת אומנה ולאחר מכן לפנימיה.

עוד צויין כי הקטין היה מאושפז פעמיים בבית חולים פסיכיאטרי (לאחר מכן, לאחר פטירת המנוח, אושפז פעם נוספת) וכי הוא מאובחן כסובל מהפרעת חרדה, הפרעת התנהגות מלווה בדכאון ומתסמונות טיקים ומטופל תרופתית בהתאם.  

על פי המתואר בתסקיר מיום 1.5.2013 (להלן: “התסקיר”), סובל הקטין מקשיים רגשיים והתנהגותיים קשים, מפוסט טראומה, דכאון והפרעת קשב וריכוז. בעברו של הקטין אישפוזים פסיכיאטריים והוא מטופל תרופתית לרבות בנוגדי דכאון. הקטין שוהה בפנימיה טיפולית שהינה מסגרת פוסט אישפוזית ולומד בבית ספר לילדים הסובלים מקשיים רגשיים והתנהגותיים.  

לפי המתואר בתסקיר, מסכת חייו של הקטין היתה קשה, הוא חווה הזנחה, התעללות ואובדן של דמויות הוריות, פרידות ומעבר בין מסגרות חיים”.

ממה שאנו מפענחים פה, מתן סבל מתחושת נטישה ע”י הוריו, ואובדן דמויות הוריות. האומנה כנראה התעללה בו, וכרגיל בשירותי הרווחה, כאשר מוציאים את הילד לאומנה או פנימייה, מנתקים אותו אוטומטית מהוריו ומכבידים עליהם בהסדרי הראייה כדי שיתייאשו ויעזבו את הילד לטיפול הרווחה.  כך למשל האבא תוזז למרכזי קשר וקיבל מעט מאוד זמן לראות את הילד, פעם בחודש. זה כנראה מה שגרם לדכאון. קשה שלא לחשוב שאילו פקידת הסעד הייתה נותנת את הילד לאבא כבר באשפוז הראשון, ייתכן ואפשר היה להציל את מתן.

עובדה שהאחות, זו שלא רוצה להתחלק בירושה, גדלה אצלו (וכנראה בעזרת דודה או סבתא) ועליה לא נאמר דבר שהיה חסר לה.

להיפך, כבר באשפוז הראשון האבא רצה לגדל את מתן, והרי אמא כבר מתה, ואם העו”סיות לא היו כאלה כלבות, מתן היה מקבל את מה שהיה חסר לו כל חייו, תחושת שייכות למשפחה משלו.

לפי מה שאנו קוראים האבא רצה להיות בקשר. פקידות הסעד הכשילו אותו:

“בשנת 2005, ביקש המנוח לחדש את הקשר עם הקטין ובין השנים 2005-2007 התקיימו הסדרי ראיה בפיקוח פקידת סעד אחת לחודש. מינואר 2007 ועד תחילת 2009 שוב נותק הקשר בין הקטין לבין המנוח. ב- 2009 חודש הקשר עת המנוח ביקר את הקטין אחת לשבוע בבית החולים נס ציונה בו היה הקטין מאושפז ואף הביע רצון לקחת את הקטין אליו (לאחר שנודע על הפסקת הקשר בין הקטין לבין משפחת האומנה).

למרות האמור, לאחר זמן הפסיק המנוח להגיע לביקורים אצל הקטין ושוב נותק ביניהם הקשר. לאחר סידור הקטין בפנימיה חודש הקשר בין המנוח לקטין, בתחילה מדי שבוע ולאחר מכן באופן לא עיקבי. צויין כי המנוח מביא מתנות לקטין אשר “שמח מאוד מביקורי האב. האב עושה מאמצים ניכרים לשמור על קשר עם בנו, עם זאת בשל מצבו והקשיים שלו הוא איננו יציב ואיננו זמין תמיד.”.

עוד נאמר שכאשר רצו למנות אפוטרופוס למתן, האבא “הסתייג”.

בקיצור עוד טראומה צפוייה מראש לילדי הרווחה. הניתוק, מרכזי הקשר, המאסת הקשר, הכשלת הקשר, התערבויות בוטות של העו”סיות, מובילות ילדים היישר לבתי חולים פסיכיאטרים. לא פלא שחיי ילדי הרווחה הם מעבר מפנימיה לפנימיה ומשם לאומנה, ומשם למעון חירום, ואז לבית חולים פסיכיאטרי וחוזר חלילה, וכל זה נחשב טובת הילד. אבל כאשר אבא או אמא מבקשים את הילד חזרה, וכמעט תמיד יש משפחה מורחבת שמוכנה לסייע, אז פקידות הסעד אומרות “לא רבתי”.

מה שמפליא הוא שכאשר ילדים כאלה מגיעים לשופטי הנוער להארכת נזקקות, לשופטים אין טיפה של רחמים עליהם. להיפך, אם הילד אושפז אז מבחינתם הילד צריך רק מסגרת פוסט אשפוזית.  לשחרר את הטרף, השופטים לא יסכימו. אבל פתאום כאשר האפוטרופסים רוצים לגבות “מזונות” מעיזבון, אז לפתע הילד מסכן ולפתע הם מרחמים עליו. בגלל הכסף שהאפוטרופוס יקבל.

ואנו שואלים, בשביל מה מתן זקוק למזונות מהעיזבון? הוא הרי ילד רווחה. בשביל מה הוא בכלל זקוק לאפוטרופוס שהרי במילא שני ההורים מתו ואין מי שיתנגד להארכת הנזקקות? אם הוא מקבל כל צרכיו מהרווחה בפנימיה, מי יקח את המזונות? אתם באמת מאמינים שהאפוטרופוס ייתן את כל הכסף לילד? כמה בכלל גובה האפוטרופוס על המאבק המשפטי הזה?

כעת לנושא בדיקת הרקמות. האחות טוענת שיש חשש שהילד הזה הוא לא של אבא א’, ולא של אבא ג’, כי אין מחלוקת שמתן הוא הבן של זונה, ומי יודע אם נקלט באימו זרע של לקוח אחר. זו טענה מוצדקת. מבחינתנו, כל מי שמבקש בדיקת רקמות צריך לקבל. אסור להשאיר אף אחד בלי לדעת את האמת. במילא אפשר להזמין ערכת בדיקת רקמות מארה”ב ב- 800 ש”ח ולקבל תוצאות באופן פרטי תוך 48 השעות.

אז מדוע השופט שמואל בר יוסף מתפלסף כאילו היה מינימום איזה שפינוזה על טובת הילד, ועל הסבל שעבר בחייו?

הקטין נשוא החלטה זו הטלטל כהוגן במשברי החיים ונחבט פעם אחר פעם אל סלעי מציאות קשה ומרה. תפקידה של החברה ותפקידו של בית המשפט לסייע בשיקומו ולא להוסיף דאבה לכאב על דרך פישפוש מזיק בעברו”.

נו באמת? אנחנו פסיכים? לדעת מי האבא שלך זה לא נקרא “פשפוש מזיק בעברו”. זה אפילו לא פשפוש בכלל. לוקחים דוגמית ובודקים. כל טיוח האמת, ומסכת השקרים של שופטים כאלה מוביל לאובדן האמון במערכת המשפט הכל כך עלובה שלנו. האמת היא אחת וזכותו של הילד לדעת מי אביו, כמו גם זכותה של האחות לדעת אם היא באמת אחות. לא פלא שטובת האפוטרופוס שרוצה להשתלט על הדירה היא זו שמכריעה פה, ולא טובת הילד שאין לפשפש בעברו.

בקיצור, גועל נפש של פסק דין.

תמ”ש 37199-02/12 מ.מ נ’ ל.מ.

בפני כב’ השופט שמואל בר יוסף

תובע  מתן מ.  (קטין לאם זונה רוסיה שאב אחד שרשם אותו בת”ז ונפטר, והשני צד ג’ חתם על תצהיר שהוא האבא כדי למנוע גירוש ע”י ההגירה)

נגד

נתבעת  ל. מ. (אחות חורגת מהאבא הראשון – יורשת)

נגד

צד ג’  מ. ש.  (הכיר את האם אחרי העבודה וכשההגירה רצתה לסלק אותה, עשה לה טובה וחתם על תצהיר שהוא האבא)

החלטה

ההליך

1. הצדדים חלוקים בשאלה האם יש להורות על עריכת בדיקת סווג רקמות לתובע אם לאו. הצדדים הסכימו כי הנושא יוכרע על פי טיעונים בכתב.

2. שתי שאלות מרכזיות עומדות להכרעה: האחת, כלום יש ליורש מעמד לטעון כנגד אבהותו של מנוח שהיה רשום כאביו של קטין ולא טען כנגד האבהות בעודו בחיים?  האחרת (ככל שהתשובה לשאלה הראשונה הינה בחיוב), כלום מקום בו אין חשש ממזרות, יש טעם שלא להורות על עריכת בדיקת סווג רקמות, הגם שפלוני (שאינו האב הרשום) טוען כי יכול והוא האב הביולוגי?

3. התובענה התנהלה בפני מותב קודם וסיכומי הצדדים, שהוגשו זה מכבר, הונחו בפניי לאחרונה.העובדות הצריכות לענין

4. התובע (להלן: “הקטין”) הינו קטין כבן 14 שנים, אשר חווה מגיל צעיר ביותר הזנחה קשה ונטישה. המדובר במקרה מכמיר לב, הנוגע למסכת חייו של קטין, אשר נולד לאם שלא יכלה לגדלו, שהטלטל בין מוסדות ומשפחות אומנה, חווה יתמות מאב ומאם כאחד ובילה פעם, פעמיים ושלוש בבית חולים פסיכיאטרי, לנוכח קשיים רגשיים ואחרים מהם סבל וסובל, שהביאוהו עד כדי מחשבות אובדניות.

5. במסמך שערכה ד”ר ת. מ., פסיכיאטרית ילדים ונוער, נכתב כי הקטין הוצא מבית הוריו בגיל 3.5 למקלט, ממנו הועבר לאחר שנה למשפחת אומנה ולאחר מכן לפנימיה. עוד צויין כי הקטין היה מאושפז פעמיים בבית חולים פסיכיאטרי (לאחר מכן, לאחר פטירת המנוח, אושפז פעם נוספת) וכי הוא מאובחן כסובל מהפרעת חרדה, הפרעת התנהגות מלווה בדכאון ומתסמונות טיקים ומטופל תרופתית בהתאם.

6. על פי המתואר בתסקיר מיום 1.5.2013 (להלן: “התסקיר”), סובל הקטין מקשיים רגשיים והתנהגותיים קשים, מפוסט טראומה, דכאון והפרעת קשב וריכוז. בעברו של הקטין אישפוזים פסיכיאטריים והוא מטופל תרופתית לרבות בנוגדי דכאון. הקטין שוהה בפנימיה טיפולית שהינה מסגרת פוסט אישפוזית ולומד בבית ספר לילדים הסובלים מקשיים רגשיים והתנהגותיים.

7. לפי המתואר בתסקיר, מסכת חייו של הקטין היתה קשה, הוא חווה הזנחה, התעללות ואובדן של דמויות הוריות, פרידות ומעבר בין מסגרות חיים.

8. אמו של הקטין (להלן: “האם”) נפטרה בשנת 2008. אביו הרשום של הקטין (להלן: “המנוח”) נפטר בחודש נובמבר 2011.

9. ביום 11.1.2012 ניתן צו לקיום צוואת המנוח, מכוחו יורשת הנתבעת, אחות המנוח, את עזבונו (להלן: “העזבון”).

10. לפי הנטען, העזבון כולל זכויות בדירה המצויה בתל אביב.

11. התובענה שלפניי, הינה תובענה של החסוי באמצעות האפוטרופסים, לפסיקת מזונות מעזבון המנוח.12. הנתבעת טוענת כי המנוח (אשר אין חולק כי נרשם הן בתעודת הלידה של הקטין והן במרשם האוכלוסין כאביו של הקטין) לא היה אביו וכי אביו הינו מר מ. ש., לו הוגשה הודעת צד ג’ (להלן: “צד ג’ “). הנתבעת טוענת כי האם עבדה כנערת ליווי ולא היתה בקשר עם המנוח בעת שהרתה, אלא חייתה עם צד ג’ ממנו הרתה.

13. תימוכין לטענתה מוצאת הנתבעת בתצהירים עליהם חתמו צד ג’ והאם ביום 27.6.2000 (מספר חודשים טרם לידת הקטין), בהם הוצהר כי צד ג’ והאם מתגוררים יחד למעלה משנה, כי הם מקיימים יחסי אישות וחיים כידועים בציבור וכי האם נושאת ברחמה את ילדו של צד ג’.

14. אין חולק כי צד ג’ לא היה בקשר כלשהו עם הקטין מאז לידתו ועד עצם היום הזה.

15. צד ג’ לא גילה ענין בהליך דנן, לא הגיש תשובה להודעת צד ג’ ואף לא התייצב לדיונים עד כי הוצא כנגדו צו הבאה.

16. בדיון שהתקיים בפני כב’ השופט סמארה ביום 10.12.2013 (אליו הגיע צד ג’ בעקבות צו הבאה, כאמור), העיד צד ג’ כלהלן:

“ש.    אתה טוען שאתה אבי הקטין מ. מ.?

ת.    אני לא יכול לטעון דבר כזה. אם אני לא עושה בדיקות.

ש.    אומרים פה שאתה אומר שאתה אבי הקטין

ת.    אף פעם לא אמרתי שאני האב של הקטין אני חתמתי אצל עו”ד שאני אבא של הילד. היתה איזה סיטואציה שחתמתי. לבית המשפט

ש.    אתה אומר שאינך אבי הקטין וחתמת כי אתה האב, איך אתה מסביר?

ת.    היא היתה שוהה בלתי חוקית בארץ, ונכנסה להריון, כמובן שאני והיא היינו בקשר. היינו בקשר טוב, גרנו יחד באותה תקופה. טענה שהיא בהריון ורצתה שאחתום כדי שלא יגרשו אותה ואת הילד מהארץ, וביקשה שאחתום שזה הילד שלי. חתמתי אצל העו”ד שאני האב. עו”ד בקריות לא זוכר שמו. אני התחלתי לעבוד עכשיו. אני יודע שזה מחייב אותי החתימה הזו. התכוונתי להיות האב. פשוט באיזה שלב היא נעלמה. לא היה לי קשר איתה שום דבר.

ש.    תאשר לי שהתצהירים ניתנו כדי שלא יגרשו את האם מהארץ

ת.    מאשר

ש.    תאשר שמעולם לא ראית את הילד

ת.    מעולם לא ראיתי את הילד נכון לרגע זה. “.

17. חמישה ימים לאחר הדיון הנ”ל, ביום 15.1.2.2013, חתם צד ג’ על תצהיר בו הוצהר כדלקמן:

א. כי האם היתה נערת ליווי שהגיעה מרוסיה וצד ג’ “פדה” אותה בתמורה לסך של 40,000$.

ב. כי צד ג’ חי עם האם במערכת זוגית, תקופה במהלכה לא היתה האם בקשר עם גברים אחרים, וכי במהלך התקופה האמורה הרתה האם מיחסיה עם צד ג’.

ג. כי האם עזבה את צד ג’ ונעלמה כשהיתה בחודש השלישי או הרביעי להריונה.

ד. כי האם הכירה את המנוח רק לאחר שנפרדה מצד ג’ עת כבר היתה בהריון.

ה. כי שירותי הרווחה ידעו שהקטין הינו בנו של צד ג’ ולא של המנוח.

ו. כי צד ג’ מסכים לבצע בדיקת רקמות.

18. התצהיר הנ”ל הוגש לבית המשפט בדיון שהתקיים ביום 15.12.2015, במהלכו נחקר צד ג’ קצרות על ידי ב”כ הנתבעת, חקירה שלא הוסיפה מהותית על האמור בתצהיר.

19. בשנת 2011 (כפי הנלמד מהמסמכים שהוגשו בנדון) הוגשה בקשה למינוי האפוטרופסים הנוכחיים של הקטין במקום אפוטרופא קודמת. בתצהיר העו”ס התומך בבקשה הוצהר, בין השאר, כלהלן:

א. כי האם נפטרה בגיל 36 בגלל בעיות כבד על רקע התמכרות לאלכוהול.

ב. כי הקטין הוצא ממשמורתה של האם והועבר למשפחה אומנת.

ג. כי האם ביקרה את הקטין בפיקוח אך הביקורים הופסקו מאחר שהאם נהגה להגיע שתויה והקטין הגיב קשה לסיטואציות שיצרה.

ד. כי המנוח (אליו המתייחסת העו”ס, כאבי הקטין ללא כחל וסרק), הינו רווק ואדם בודד, המוכר כמכור לסמים שנים רבות, במהלכן השתקם לתקופה מסויימת, אך חזר להשתמש בסמים ומטופל במרכז לטיפול בנפגעי סמים ביפו.

ה. כי לפי דו”ח של המחלוקה לשירותים חברתיים בנהריה (שם התגוררה האם עם הקטין) המנוח לא גידל את הקטין ולא היה שותף בהורות “אלא רק נתן את שמו לאחר הלידה”.

ו. כי לאחר נתק של למעלה מארבע שנים, בשנת 2005, ביקש המנוח לחדש את הקשר עם הקטין ובין השנים 2005-2007 התקיימו הסדרי ראיה בפיקוח פקידת סעד אחת לחודש. מינואר 2007 ועד תחילת 2009 שוב נותק הקשר בין הקטין לבין המנוח. ב- 2009 חודש הקשר עת המנוח ביקר את הקטין אחת לשבוע בבית החולים נס ציונה בו היה הקטין מאושפז ואף הביע רצון לקחת את הקטין אליו (לאחר שנודע על הפסקת הקשר בין הקטין לבין משפחת האומנה). למרות האמור, לאחר זמן הפסיק המנוח להגיע לביקורים אצל הקטין ושוב נותק ביניהם הקשר. לאחר סידור הקטין בפנימיה חודש הקשר בין המנוח לקטין, בתחילה מדי שבוע ולאחר מכן באופן לא עיקבי. צויין כי המנוח מביא מתנות לקטין אשר “שמח מאוד מביקורי האב. האב עושה מאמצים ניכרים לשמור על קשר עם בנו, עם זאת בשל מצבו והקשיים שלו הוא איננו יציב ואיננו זמין תמיד.”.

ז. עוד צויין, כי המנוח הסתייג ממינוי אפוטרופוס זר לקטין אך לבסוף קיבל את ההמלצה והסכים לה.

20. ביום 12.12.2010 חתם המנוח על כתב הסכמה למינוי האפוטרופסים הנוכחיים כאפוטרופסים לקטין תוך שצויין בטופס “קרבתי לחסוי: אב”.

21. בתסקיר צויין כי בחודש יולי 2012 אושפז הקטין בשלישית בבית ההחולים הפסיכיאטרי נס ציונה, לאחר התדרדרות במצבו הנפשי בעקבות מות האב, שהתבטא בהחמרה של אי שקט, התפרצויות זעם תכופות ומחשבות אובדניות.

22. התסקיר מפרט את מסקנותיה של וועדה רבת משתתפים לתוכניות טיפול שהתקיימה ביום 28.4.2013 (להלן: “הוועדה”), מסקנות שהתקבלו פה אחד על דעת כל חברי הוועדה, לפיהן “ביחס לשאלת הבדיקה לסווג רקמות – הוועדה שוללת עריכת הבדיקה לאור מצבו הרגשי, האובדנים והאכזבות שחווה (הקטין – ש.ב.י) בקשרים עם הדמויות המשמעותיות בחייו. מתן (הקטין –ש.ב.י) עדיין עסוק מאוד בפטירת אביו ובאובדן. כפי שצויין למתן קושי רב לתת אמון באנשים וליצור עמם קשר. עריכת בדיקת רקמות וחשיפותו לקשר עם דמות נוספת עלולים לגרום לטלטלה במצבו הרגשי במיוחד לאור התרשמותנו ממר מ. ש. במהלך הנסיון ליצור עמו קשר. לא התרשמנו כי מר מ. ש. מגלה עניין או מחוייבות כלשהי כהורה כלפי מ.. הוא לא התעניין כל השנים במ., הוא לא יזם שום צעד וכן לא יזם את ההליך המשפטי.
בשיחת טלפון לא התרשמנו ממנו כמי שמעוניין ביצירת קשר, דבר אשר קיבל חיזוק גם באי הופעתו לפגישות שתואמו עמו. ב- 2 מהפגישות שנקבעו אף לא טרח להודיע שאינו מגיע. מר מ. ש. מסר בשיחת הטלפון כי בעבר השתמש בסמים וכיום, הינו מובטל. לאור הדברים הנ”ל איננו מתרשמים שהינו אדם שיכול להוות דמות הורית משמעותית ומטיבה וכי אין לחשוף את מ. לקשר מאכזב נוסף.”.

23. בעמדה המפורטת לעיל תומכת ללא סייג ב”כ היועמ”ש, תוך הדגשת פסיקה לפיה אין לערוך בדיקת סווג רקמות גם כאשר אין חשש ממזרות, בנסיבות בהן עריכת הבדיקה איננה עולה בקנה אחד עם טובתו של הקטין. עוד מדגישה ב”כ היועמ”ש את העובדה שהמנוח רשום כאבי הקטין, יזם עימו את חידוש הקשר והשתתף בהליכים המשפטיים שהתנהלו בקשר אליו. עוד מודגש, כי המנוח לא טען מעולם שאיננו אבי הקטין.

דיון והכרעה

היש לנתבעת מעמד לטעון כנגד אבהותו של המנוח?

24. כאמור בפתיח, שאלה מקדמית הינה, איזה מעמד (אם בכלל) יש לנתבעת לטעון כנגד אבהותו של המנוח, שעה שהוא עצמו לא טען זאת בחייו?

25. לטעמי מנועה הנתבעת מלטעון כנגד אבהותו של המנוח, שעה שהמנוח חתם על מסמכים בבית החולים בתור אביו של הקטין, נרשם מדעת כאביו של הקטין במרשם האוכלוסין, ראה עצמו כאביו, קיים עימו קשר הורי (כפוף למגבלותיו, כמתואר בתסקיר) וחתם כאבי הקטין על הסכמה למינוי אפוטרופוס, אך כשנה טרם פטירתו.

26. מניעות זו נובעת משני טעמים:ראשית, מעמדה של הנתבעת לטעון כנגד חבות עזבון המנוח במזונות הקטין נובעת מהיותה היורשת היחידה על פי צוואת המנוח. להווה ידוע כי סילוק חובות העזבון והמזונות מן העזבון קודמת לחלוקתו ליורשים (סעיף 107(א) לחוק הירושה, התשכ”ה-1965, להלן: “החוק”), ולפיכך קבלת נכסי הירושה כפופה לחבות היורשים בחובות העזבון (סעיפים 127-128 לחוק, לפי הענין). שמע מניה, מבחינה מהותית (להבדיל מפורמלית) בעל הדין בתביעת מזונות מן העזבון הינו “העזבון”. ברם, באשר עזבון איננו אישיות משפטית, הוא נתבע באמצעות הנתבעת כיורשת יחידה. והנה, מקום בו המנוח הודה מפורשות באבהותו ולא התכחש לה מעולם, מושתק “עזבונו”, קרי – משותקים היורשים, מלטעון אחרת, שאם לא כן נכיר בפיצול אישיות משפטי, שאיננו עולה בקנה אחד עם שורת ההגיון.שנית, מקום שהמנוח הודה מפורשות באבהותו ונרשם במרשם האוכלוסין ככזה, התנהל כאבי הקטין בפועל וחתם על מסמכים משפטיים המעידים על אבהותו, קמה כנגד המנוח מניעות לשלול את אבהותו, אפילו נניח (כטענת הנתבעת), כי המנוח לא היה אביו הביולוגי של הקטין (“תורת ההשתק (estoppel), המכונה גם “מניעות”, נועדה למנוע תוצאות בלתי צודקות המתחייבות לכאורה על-ידי הדין – וזאת על-ידי השתקתם של המתדיינים מלטעון בבית המשפט טענות משפטיות ועובדתיות שהן נכונות כשלעצמן.” – רע”א 4928/92 עזרא נ. מועצה מקומית תל מונד, פד”י מז (5) 94, 100). תורת ההשתק מכח מצג תקפה אף לצורך קביעת סטטוס (השווה לענין כשרות גירושין, ע”א 5016/91 שאוליאן נ. שאוליאן, פד”י מט (5) 387) ואף כאשר המצג איננו במסגרת הליך משפטי (בע”מ 356/15 – מיום 20.1.2015).
יפים לכאן הדברים שנאמרו בעמ”ש 29328-06-14 (מיום 15.12.2013) לאמור: “…המערער גידל את הקטינות, והתייחס אליהן כבנותיו, גם כלפי אחרים ומשפחתו, במשך שנים לא מעטות (עזב את הבית וניתק את הקשר עם הקטינות בחודש יוני 2012. גידל את הקטינה א’ כחמש שנים, ואת הקטינה ד’ כשלוש שנים). הוא אף דאג, וממילא הסכים, כי תרשמנה כבנותיו בתעודת הזהות שלו, ובכך הוכר כאביהן בפני הרשויות. בנסיבות אלה יש לומר כי הודה באבהותו כלפי הקטינות באופן עקבי ומתמשך. לכן, מכוח המניעות וההשתק השיפוטי הוא מנוע מלטעון, בהעדר סיבה ממשית או הוכחה משכנעת, לשלילת אבהותו. (ההדגשה במקור). ודו”ק, דברים אלה נאמרו במסגרת תביעתו של האב הרשום לעריכת בדיקת סווג רקמות והם חלים מקל וחומר כאשר הדרישה מועלית על ידי צד ג’ (העדרה של הוכחה משכנעת לשלילת האבהות, יבואר להלן) .

27. בנדוננו, התקיים מצג עובדתי ומשפטי כאחד (לרבות מכח חתימת המנוח כאבי הקטין על טופס הסכמה למינוי אפוטרופוס) אשר היה בכוחו להשתיק את המנוח עצמו מלטעון כנגד אבהותו (כפי שנקבע בעמ (תא) 1327/06 – מיום 18.1.2.2007).
ממילא, בבחינת קל וחומר, מושתקת הנתבעת, התיימרת לבוא בנעליו של המנוח, מלטעון זאת.
בנסיבות דומות (בנוגע לזכויות ירושה) הכריע כב’ השופט שוחט, כי מקום בו מנוח הכיר באבהותו כלפי קטין בעודו בחיים, לא יכול מאן דהוא להתכחש לכך לאחר הפטירה (תע (תא) 6460/02 – מיום 10.2.2003).

28. אשר על כן, הנתבעת מנועה מלטעון כנגד היות המנוח אבי הקטין וממילא מנועה היא מלדרוש עריכת בדיקת סווג רקמות על מנת להוכיח טענה זו.

עריכת הבדיקה מנוגדת לטובת הקטין

29. על מנת שלא יווצר הרושם כי היה מקום להעתר לבקשת הנתבעת אלמלא טענת המניעות דלעיל, אבהיר, כי בנסיבות המקרה דנן אין מקום להורות על עריכת בדיקת סווג רקמות גם לעיצומו של ענין.

30. סעיף 28ד(א) לחוק מידע גנטי, תשס”א – 2000, קובע לאמור: “…היה אדם רשום במרשם כאמור כאביו של קטין, חסוי או פסול דין וממצאי הבדיקה עלולים לשלול את אבהותו או לקבוע את אבהותו של אדם זולתו, לא יורה בית המשפט על עריכת הבדיקה, אלא אם כן שוכנע שיש בעריכתה צורך ממשי הגובר על פגיעה שעלולה להיגרם כתוצאה מהבדיקה.”.

31. אמור מעתה: למרשם האוכלוסין תוקף מחייב ולכן על הטוען כי יש לערוך בדיקת סווג רקמות לשלילת הרישום, מוטל הנטל לשכנע את בית המשפט כי מתקיימים שני תנאים: ראשית, כי ישנו צורך ממשי בעריכת הבדיקה. שנית, כי הצורך האמור מצדיק לערוך את הבדיקה למרות נזק העלול להגרם בשל תוצאותיה.

32. ברוב המכריע של פסקי הדין אשר עסקו בסוגיה, נותח התנאי השני, קרי – האיזון הראוי בין האינטרסים המתנגשים לנוכח עקרון העל בדבר טובת הילד. הדבר נובע מכך, שבאותם מקרים העתירה לעריכת בדיקת סווג הרקמות היתה של האב הרשום עצמו וממילא היה ברור כי ישנו אינטרס ממשי בעריכת הבדיקה (התנאי הראשון).

33. אלא שנדוננו שונה, באשר לא האב הרשום עותר לעריכת בדיקת סווג הרקמות אלא הנתבעת, יורשתו, וממילא נשאלת השאלה, האם קיים צורך ממשי בעריכת הבדיקה?

34. לטעמי התשובה לשאלה דלעיל הינה בלאו רבתי. במה דברים אמורים?

א. המחוקק הדגיש, כי לא די בקיום אינטרס כלשהו לשם הצדקת עריכת בדיקת סווג רקמות לשלילת האמור במרשם האוכלוסין, אלא דרוש צורך ממשי. לשון אחר, התנאי הראשון המופיע בסעיף 28ד(א) לחוק מידע גנטי, עיסוקו בשאלת קיומה של זכות לגיטימית שעוצמתה מצדיקה נסיון לערער על מרשם האוכלוסין, בבחינת מבואה אותה יש לחצות בטרם נכנסים אל טרקלין איזון האינטרסים שעניינו תוצאותיה האפשריות של הבדיקה עצמה. תנאי זה מתבקש לנוכח תוקפו הראייתי של מרשם האוכלוסין (סעיף 3 לחוק מרשם אוכלוסין, תשכ”ה-165) והעובדה ששינוי במרשם מחייב ראיה או החלטה שיפוטית (סעיפים 19ג, 19ה לחוק מרשם אוכלוסין).

ב. בנדוננו, אין לנתבעת אינטרס לגיטימי העולה כדי צורך ממשי המצדיק נסיון לשנות את האמור במרשם האוכלוסין. כמפורט לעיל, המנוח נרשם מדעת במרשם האוכלוסין כאביו של הקטין ולא ערער על כך מעולם. ממילא אין עסקינן באינטרס מהותי של אב החפץ לבדוק האם הנטען להיות בנו הינו כזה, אלא באינטרס כספי גרידא של הנתבעת שלא תיגרע ירושתה בגין תשלום מזונות מן העזבון.אינטרס כספי זה הינו אינטרס לגיטימי הנוגע לזכות הקניין של הנתבעת, אך עוצמתו בהקשר הדברים דנן איננו מצדיק מתן אפשרות לערער על האמור במרשם האוכלוסין.

35. זאת ועוד, אף אם אניח לטובתה של הנתבעת, כי ישנו צורך ממשי המצדיק לשקול האם ראוי לערוך בדיקת סווג רקמות אם לאו, התשובה לשאלה זו הינה, בלאו רבתי, מן הנימוקים שלהלן:

א. עניינו של סעיף 28ד(א) סיפא, הוא האיזון הנכון בין האינטרסים המצדיקים עריכת בדיקת רקמות לבין תוצאותיה האפשריות של הבדיקה, ובראש כולם השאלה האם עריכת הבדיקה עולה בקנה אחד עם טובת הילד (“ראוי ומתבקש הוא ששיקול הדעת השיפוטי בהכרעה האם יש להיעתר לבקשת המבקשת לחייב את הבעל לשעבר ואת המשיב 2 בעריכת בדיקת רקמות, יונחה לאורו של עקרון טובת הילד, הוא העיקרון המנחה בכל סוגיה משפטית בה נבחן עניינו של קטין…בחינת טובתו של ילד אינה עניין תיאורטי, אינה עניין אך להנחות ותורות – גם אם לאלה משקל בקביעתה – אלא היא בראש ובראשונה פרי בחינת עניינו של אותו ילד שעניינו צריך את הכרעת בית המשפט (וראו דברי הנשיא שמגר, ע”א 2266/93 פלונים נ’ אלמוני, פ”ד מט (1) 221, 247 (1995)). אכן, בילד בשר ודם מדובר, שיש לו הווה ויש לו עתיד, שביטחונו החומרי והרגשי מוטל על הכף. את כל אלה שומה על בית המשפט לשקול בזהירות, בקפדנות, וברגישות. בחינת טובתו של הילד ראוי לה שתיעשה אם כן “באופן הוליסטי”, המביא בחשבון את מכלול הנסיבות והשיקולים בנוגע לאותו קטין (ע”א 10280/01 ירוס-חקק נ’ היועץ המשפטי לממשלה, פ”ד נט(5) 64, 105 (2005)).” – בע”מ 2426/07 – מיום 25.4.2007, וכן ר’ עמ (תא) 1327/06 – מיום 18.12.2007).

ב. הלכה פסוקה היא כי זכותו של אדם לדעת מי הוא אביו מולידו, הינה זכות יסוד מן המעלה הראשונה (“זכאי הוא אדם לדעת מי הוא אביו מולידו. זכותו זו של אדם נגזרת היא מכבודו, וממשפט הטבע שקומם כבודו של אדם.” – ע”א 3077/90 פלונית נ. פלוני, פד”י מט (2) 578, 594). דא עקא, לא הקטין הוא המבקש לברר את זהות אביו מולידו, ואף לא האב מבקש לברר האם הקטין הוא בנו, אלא צד ג’, הנתבעת, מבקשת לעשות כן, על מנת להמנע מתשלום מזונות מן העזבון לאותו קטין עצמו, שרוממות טובתו בגרונה. ממילא ברי כי איננו עוסקים בזכות היסוד עליה עמד כב’ השופט חשין בפרשת פלונית דלעיל, זכות אשר יכולה לגבות במקרה המתאים על זכויות נוגדות (ר’ בר”ע (תא) 1364/04 – מיום 5.7.2006), אלא באינטרס כלכלי של צד ג’ שאין בינו לבין טובת הקטין ולא כלום.זו ואף זו, עמדת הנתבעת לפיה יש לערוך לקטין בדיקת סווג רקמות סותרת תכלית הסתירה את זכותו של הקטין לקבל מזונות מעזבון אביו וממילא לא ניתן להצדיקה בתואנה כי היא משרתת באופן כלשהו את טובתו של הקטין.

ג. הדברים אמורים מקל וחומר לנוכח ממצאי התסקיר, כמפורט לעיל. בתסקיר, שנערך לאחר כינוס וועדה מקצועית רבת משתתפים, הודגש כי על רקע חייו הדוויים של הקטין (אשר חווה מגיל רך הזנחה ונטישה, כמו גם חוויות של אובדן דמויות הוריות (לרבות המנוח עימו עמד בקשר), אין לחשוף אותו לאובדן נוסף של דמות אב אותה הוא מכיר (“ביחס לשאלת הבדיקה לסווג רקמות – הוועדה שוללת עריכת הבדיקה לאור מצבו הרגשי, האובדנים והאכזבות שחווה (הקטין – ש.ב.י) בקשרים עם הדמויות המשמעותיות בחייו. מתן (הקטין –ש.ב.י) עדיין עסוק מאוד בפטירת אביו ובאובדן. כפי שצויין למתן קושי רב לתת אמון באנשים וליצור עמם קשר. עריכת בדיקת רקמות וחשיפותו לקשר עם דמות נוספת עלולים לגרום לטלטלה במצבו הרגשי”). יתירה מזו, צויין ברחל בתך הקטנה, כי אין ליטול סיכון של חשיפת הקטין לדמות הורית חלופית, הוא צד ג’, שהותיר רושם עגום ביותר כדמות הורית אפשרית (“לא התרשמנו כי מר מ. ש. מגלה עניין או מחוייבות כלשהי כהורה כלפי מ.. הוא לא התעניין כל השנים במ., הוא לא יזם שום צעד וכן לא יזם את ההליך המשפטי. בשיחת טלפון לא התרשמנו ממנו כמי שמעוניין ביצירת קשר, דבר אשר קיבל חיזוק גם באי הופעתו לפגישות שתואמו עמו. ב- 2 מהפגישות שנקבעו אף לא טרח להודיע שאינו מגיע. מר מ. ש. מסר בשיחת הטלפון כי בעבר השתמש בסמים וכיום, הינו מובטל. לאור הדברים הנ”ל איננו מתרשמים שהינו אדם שיכול להוות דמות הורית משמעותית ומטיבה וכי אין לחשוף את מ. לקשר מאכזב נוסף”).

ד. הלכה פסוקה היא כי משקלו של תסקיר פקיד/ת סעד דומה למשקל חוות דעת מקצועית ( בע”מ 5072/10 – מיום 26.10.2010) וממילא מתבקש ליתן להמלצות הכלולות בו את משקלן הראוי בשאלת טובתו של הקטין. אוסיף לכך את עמדתה החד משמעית של ב”כ היועמ”ש, המייצגת את אינטרס הקטין באספקלריה ציבורית נקיה מאינטרסים צרים, עמדה השוללת את עריכת בדיקת סווג הרקמות מכל וכל.

צד ג’

36. להשלמת התמונה יצויין, כי צד ג’ נגרר להליך על ידי הנתבעת ואף כאשר נשלחה לו הודעת צד ג’ לא הגיב, לא הגיע לדיונים ולא הביע עמדה אלא לאחר שהובא בצו הבאה.

37. התנהלות זו מחזקת את האמור בתסקיר ומעידה כי לצד ג’ לא היה ואין אינטרס של ממש בעריכת בדיקת סווג הרקמות או בקיום קשר הורי מיטיב עם הקטין.

38. זאת ועוד, בעדותו מיום 10.12.2013 הודה צד ג’ כי איננו טוען שהוא אבי הקטין, אלא טוען (אף זאת בשפה רפה) כי ייתכן שהוא אבי הקטין. עוד הודה צד ג’ כי התצהיר עליו חתם טרם הולדת הקטין, נחתם על מנת שאם הקטין לא תגורש מן הארץ, ומשכך אין לתצהיר זה משקל ראייתי של ממש.

39. גם לתצהיר המאוחר של צד ג’, תצהיר מיום 15.12.2013, שנערך לאחר מתן עדותו הנ”ל, אין לטעמי משקל של ממש והוא נדמה כנסיון לא מוצלח לתקן את אשר צד ג’ העיד לפי תום ליבו יום קודם.
40. משכך, תצהירי צד ג’ אינם מבססים הוכחה ממשית לשלילת אבהות המנוח.

41. צד ג’ הודה כי לא היה לו קשר כלשהו עם הקטין משך 13 שנים וכי אין לו מושג של ממש כיצד יתמודד עם הגילוי כי הוא אביו. יובהר כי אף בתצהיר מיום 15.12.2013 לא טוען צד ג’ כי הוא חפץ לבצע בדיקת סווג רקמות או כי הוא חפץ בקשר משמעותי עם הקטין. כל שהוצהר הוא כי צד ג’ “מסכים לבצע בדיקת רקמות”, הא ותו לא.

42. אמור מעתה: ניסיונה של הנתבעת לגייס לעזרתה את צד ג’ או לטעון טענות בשמו, נדון לכשלון. המדובר בדמות הורית מופקפקת, אדם שלא חפץ בקשר כלשהו עם הקטין ואף כיום ספק רב מאוד אם יש לו רצון לקיים קשר כזה וספק לא פחות אם יש לו היכולת לקיים את הקשר.

סופו של דבר

43. הנה כי כן, כל הדרכים כולן וכל הנימוקים כולם מצביעים על מסקנה מתבקשת וחד משמעית, לפיה אין לערוך בדיקת סווג רקמות לקטין על מנת לנסות ולשלול את אבהותו הרשומה של אביו המנוח.

44. הקטין נשוא החלטה זו הטלטל כהוגן במשברי החיים ונחבט פעם אחר פעם אל סלעי מציאות קשה ומרה. תפקידה של החברה ותפקידו של בית המשפט לסייע בשיקומו ולא להוסיף דאבה לכאב על דרך פישפוש מזיק בעברו.45. אין לי אלא לשאול את דבריו מעוררי ההשראה של כב’ השופט חשין, אשר נאמרו בהקשר אחר, על קטין רך בשנים, אך במהותם נוגעים לקטינים שנזנחו באשר הם: “קול לבו של זה הקטן קורא אליי ועיניו נתלות בעיניי. קולו קול דממה דקה ועיניו תחינה ותחנונים. ישן הוא עתה במיטתו שלו בשקט ובשלווה. אכסה את גופו הקטון עד לסנטרו, אכבה את האור בחדרו, אסוב לאחור על בהונות רגליי, ואסגור את הדלת אחריי חרש-חרש.” (דנא 7015/94 היועמ”ש נ. פלונית, פד”י נ (1) 48, 125).

46. אף אני לא אחריד את השלווה היחסית והצנועה שמצא הקטין דנן בחייו ולא אתיר לנתבעת לעשות כן.

47. אשר על כן, אני דוחה את עתירת הנתבעת לעריכת בדיקת סווג רקמות לקטין.

48. בשים לב לעמדת הנתבעת (עמדה שהתיימרה לטעון טענות ברומו של עולם בשם “טובת הילד” ו”זכויות היסוד”, אך למעשה נועדה לחתור תחת זכויותיו של הקטין תוך התעלמות הן מעמדת המנוח והן ממסכת חייו של הקטין), ולאחר שגזרתי על עצמי איפוק לנוכח השלב המקדמי של ההליך, אני מחייב את הנתבעת לשלם לאוצר המדינה הוצאות בגין עתירה זו וללא קשר לתוצאות ההליך בסך של 5,000 ₪.

49. אני קובע דיון בתובענה זו ובתיקים הקשורים ליום 22.2.2015 בשעה 10:00.

תואיל המזכירות לעדכן את ב”כ הצדדים באשר למועד הדיון גם טלפונית.

מותר לפרסום ללא פרטים מזהים כלשהם.

ניתן היום, י”ט שבט תשע”ה, 08 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.

0 0

About Post Author

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן לרבות ניתוק ילדים מהורים, הוצאת ילדים לפנימיות, אומנה ומרכזי חירום, על פי החלטות בתי המשפט. לורי שם טוב אמא ל- 2 ילדים אשר הוצאו מחזקתה ע"י רשויות הרווחה בשנת 2009 באופן ברוטלי ובאמצעות שוטרים אשר נשלחו לקחת את ילדיה ממשמורתה ולהעבירם למרכז חירום. מאז לקיחת ילדיה של לורי שם טוב מחזקתה, החלה לשמש שופר להורים, אימהות ואבות אשר הגיעו עד סף אבדון, ואשר לולא הסיקור המקצועי והמסור, ולולא פרסום הטרגדיות שמערכת המשפט והרווחה גרמה להן, הם היו עוזבים את העולם הזה. לורי שם טוב זוקפת לזכותה מאות מקרים של התערבויות מוצלחות אשר הסתיימו בהשבת הילדים לחיק הוריהם.
Happy
Happy
0 %
Sad
Sad
0 %
Excited
Excited
0 %
Sleppy
Sleppy
0 %
Angry
Angry
0 %
Surprise
Surprise
0 %
Print Friendly, PDF & Email

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *