הכרעת דין פלילית: אוהד גורדון מרשיע גבר שדיבר לעצמו על העלבת שוטרי ימ”ר ירושלים ת”פ 30558-10-15 מדינת ישראל נ’ ירון כהן

Spread the love

לפנינו אחת מהכרעות הדין הפליליות המצחיקות ביותר שקראנו מזה הרבה זמן. השופט שהרשיע, אוהד גורדון, לא ממש יכול להתפאר בהישג המשפטי.

מדובר במסכת התעללות של שוטרי ימ”ר ירושלים במשפחה, אחרי שניסו לתפור תיק. התפרצו לבית, הרביצו והיכו. הגישו כתב אישום ונכשלו. הנאשם זוכה, החליטו לתפור תיק באמצעות האזנות שווא. האזרח חשד שמאזינים לו, אז הוא קילל את המאזינים. על זה הוא קיבל הרשעה.

ובמה דברים אמורים? אדם דיבר על עצמו. בשיחות הנפש שלו עם עצמו קילל שוטרים מימ”ר ירושלים מפה ועד להודעה חשובה. מדובר בקללות עסיסיות, אבל כאמור, הוא דיבר עם עצמו, ואף אחד מהשוטרים המקוללים לא היו מולו או בסביתו. האם מותר לאדם לקלל שוטרים בביתו, בעצמו ואל עצמו בלי שהשוטרים נוכחים מולו ושומעים את זה? ברור שההיגיון אומר שכן. הטוויסט בעלילה הוא שאת השיחות העצמיות האלה הוא ניהל דרך קו הטלפון שלו בשיחה מטלפון אחר לעצמו ודיבר לעצמו, וכל זה כאשר יש האזנה על הקו. השאלה המשפטית לכאורה, היא האם העובדה שהוא “ידע” שמאזינים לו, הופכת את הקללות לעבירה פלילית של העלבת שוטרים? ברור שהתשובה היא לא רבתי.

אבל אם תקראו את הכרעת הדין תראו איך שופט ישראלי טיפוסי יכול לעוות כל דבר ולייצר מכל שטות עבירה פלילית חמורה. השופט אומר שהנאשם “ידע” שמאזינים לו, ולכן הוא התכוון להעליב את המאזינים לו. זה פשוט מטופש ברמות על. איך הנאשם יודע שמאזינים לו? מישהו שלח לו צוו האזנת סתר? אם כן מה הטעם בהאזנת סתר, אם הוא יודע שמאזינים לו? בשביל מה השוטרים מאזינים לו, אם הוא יודע שמאזינים לו? מה התועלת בבזבוז זמן שוטרים להאזין למי שיודע שמאזינים לו? ברגע שהשוטרים הבינו שהמטרה המבצעית נכשלה, ולהפיק מודיעין משיחות האלה הם לא יפיקו, בשביל מה המשיכו להקשיב ולצותת לקו?

ואיך הוא ידע מי מאזין לו? האם השיחה נפתחה במילים “שלום אני השוטר זה וזה ואני מאזין לך, את מי אתה רוצה לקלל היום?” אם הוא לא ידע מי מאזין לו ברגע ספציפי, אז איך יכול מישהו להיעלב אם הוא לא שומע? הרי זה הסיכון המקצועי בהאזנות סתר, השוטרים דוחפים את האף שלהם לשיחות שהם לא הוזמנו להשתתף בהן. מדוע אם כן שיעלבו?

השופט כותב ש”הנאשם לא היסס להשתלח בשוטרים באופן זה, בתדירות גבוהה ולאורך ״מונולוגים״ ממושכים. דבריו הם ערב־רב של גידופים, נאצות, אמירות הכוללות מסרים פוגעניים, אזכור של בני משפחה ואיומי פגיעה שונים“. אלא שהאמת היא שהנאשם לא “ידע” שמאזינים לו. הוא חשד שמאזינים לו, ויש הבדל. אם בא לו להשתעשע עם מי שמאזין לו, זו זכותו. אף אחד לא אמר לשוטרים שהם חייבים להאזין לו. ברגע שלא מצאו חן בעיניהם הקללות, יכלו פשוט להפסיק להאזין לו.

בשולי הפרשה, אחד העדים הוא סוכן המודיעין אלון חמדני, שמופיע כאן וטען שהנאשם הזה איים על חייו וקשור להצתת הרכב שלו.

לעומת זאת, בתיק אחר שם נאשם עו”ד ברק כהן, הוא ניסה להפיל את הצתת הרכב על האוהדים של ברק כהן. מגוחך: “בהקשר לאמירות מושא האישום, ראויה עדותו של רס״ב אלון חמדני לבחינה זהירה. זאת, משום שניכר כי העד ייחס לנאשם מעורבות בהתנכלויות נוספות לו, שאינן נזכרות בכתב האישום או מיוחסות לנאשם בידי המאשימה (וממילא שלא אתן לטיעוניו בנושא משקל לחובת הנאשם). הדבר מקים חשש כי גישתו של העד אל הסוגיות הנדונות בהליך זה תושפע. עם זאת ולאחר בחינה, איני סבור כי חשש זה התממש או גורע מאמינות דבריו. לא מצאתי ביטוי ממשי של החשש האמור בדברי העד, ומנגד העד סיפר בכנות שלא נחשף לאמירות מושא הליך זה עד לשלב החקירה. עדותו מתמצית אפוא בהתייחסויותיו לאמירות הנאשם בשיחות הנדונות בכתב האישום, ולתחושותיו בעקבותיהן. נתתי דעתי גם לטענות ההגנה לפיהן העד לא סיפר בחקירתו הראשית על אחרים שאפשר כי חפצים ברעתו, ועל כך שהוגש כתב אישום בגין הצתת רכבו כנגד אדם אחר. איני סבור שיש בטענות אלה לגרוע ממסקנתי האמורה. זאת, משהעד התבקש להעיד אודות יחסיו עם הנאשם ולא עם אחרים, משהסביר כי חשדותיו בנאשם בהקשר להצתת הרכב עלו בשלב החקירה ולא הבשילו לכדי ראיות לכתב אישום, ומשהוסיף והסביר התייחסות שלו לאחרים, בראשית חקירת הצתת רכבו, כהעלאת כיווני חקירה אפשריים שבהמשך נזנחו נוכח גיבוש ראיות בנוגע לזהות המצית”.

האם השוטרים בכלל חשו “מאויימים” מהשיחות האלה? ברור שלא. כולם הגיעו לבית המשפט ושיקרו שהם חשו מאויימים.

ראו למשל את גדליה לובין: “רס״מ גדליה לובין, בהודעתו ת/8, סיפר כי הוא משמש כחוקר בימ״ר זה 13 שנים ומעולם לא אוים. את הנאשם הכיר מעבודתו ואף חקרו בהקשר לתיק האלימות. החקירות התנהלו באופן תקין ואין לו ״עניין אישי״ עם הנאשם. כשנשאל מתי נחשף לאמירות מושא האישום לרבות אלה הנוגעות לו, השיב כי ״שמעתי בכללי שהוא התבטא נגד צוות החקירה״ ואת פרטי האמירות שמע לראשונה רק בעת שנחקר (פ/41). למשמע האמירות סיפר שהוא חש ״אי נוחות וחשש מסוים, דבר שלא נתקלתי בו בכל שנותיי במשטרה׳, (ת/8 ש׳ 15. פ/42). גם עדות זו הותירה רושם אמין, כשההגנה לא טענה אחרת”.  נו, הותיר רושם אמין?  אבל מה הוא אמר שהוא “שמע בכללי ש…”.  ממש מת מפחד.

אותו דבר עם השוטר סמי אזרזר.  גם הוא לא אויים בכלל, אבל השופט יודע מה הוא רוצה ללקט מהעדויות כדי להרשיע. הנה: “הודעתו של רכז המודיעין סמי אזרזר, ת/9, הוגשה בהסכמה כתחליף לעדותו. אזרזר סיפר כי במהלך חקירת תיק האלימות התבקש לאסוף מידע על הנאשם ועל המשפחה היריבה, כי ראה את הנאשם לראשונה עת עוכב לחקירה כחודש וחצי־חודשיים לפני מועד גביית ההודעה ת/9 (ביום 8.10.15) וכי אין לו ״משהו אישי״ נגד הנאשם. כשהוקרא לו תוכן האמירות הרלבנטיות אליו השיב כי ״לא הייתי מודע לכל זה עד לרגע דה״ וכי אינו חושש”.  

כנ”ל גם שוטרת הימ”ר רויטל צרף: “רס״מ רויטל צרף, בהודעתה ת/10 ובעדותה, סיפרה כי היא חוקרת בימ״ר, כי חקרה את הנאשם ואת בנו פעם אחת בקשר לתיק האלימות וכי מעבר לכך אין לה כל היכרות עם הנאשם. כשנאמר לה שהנאשם נשמע מקלל אותה בהאזנות סתר השיבה שלא ידעה על כך (ש׳ 11. ראו גם פ/45 ש׳ 16), ושאינה חוששת הגם ש״זה משהו שמטריד אותי״ ושאינה יכולה לדעת ״לאן זה יגיע בסופו של דבר״ (ש׳ 19־18. ראו גס פ/46 ש׳ 4־1). מצאתי לקבל את דבריה, שאף הם נמסרו בצורה ישירה ועניינית באופו המעיד על כנותם”. השופט מצא לנכון לקבל דבריה, אבל מה היא כבר אמרה? שהיא בכלל לא ידעה על כלום?

הנה עוד שוטר שעסוק כל היום בתפירת תיקים, איציק לוי: “בעדותו בבית המשפט הוסיף שבזמן אמת ״ידעתי שהוא הזכיר את שמי כשהאזינו לו לא ידעתי ספציפית את האמירות. כשהציגו לי את זה הבנתי במה מדובר״ ושהדבר מאוד הדאיגו ״הרגשתי שמבחינתי זה משהו אישי שגולש מיחסי חוקר ונחקר. הרגשתי שהוא פשוט חצה את כל הגבולות ופחדתי שזה יכול עוד יותר להחמיר״. העד סבר שהנאשם הגיע לשמה של רעייתו דרך ״פייסבוק״, ולכן חסם מאז את חשבון ה״פייסבוק״ שלו ואת פרטיו בחברות הסלולריות והחל להשתמש באמצעים להסתרת זהותו (פ/48־47). גם עדותו אמינה עלי. דבריו מעוגנים בתוכן אמרות הנאשם בשיחות הנדונות”. נו, מה זה מוכיח? שהנאשם ידע שמאזינים לו, או שהוא סתם צחקק לעצמו על חשבון השוטרים?

הנה כמה דוגמאות לשיחות העצמיות של ירון כהן:

״אלי כהן אשתך, אשתך הזונה אם תרצה אני יכול גם לסדר לה גם באיזה מכון ברמאללה שיזיינו אותה, אלי י׳בן זונה אני יודע שאתה במצוקה כספית אתה אדם מקנא בי״.

אלון חמדני המניאק אה יא מזדיין, רוצה לראות אותך פה בשכונה, יא מניאק כשאתה רואה אותי תוריד את הראש יא דביל. לא תוריד את הראש, אני יוריד לך את הראש יא סמרטוט, הבנת?״.

״סמי אזרזר, אה קוקסינל? אה יא מניאק? בטח כמו שזיינתי את האחים אילת ההומואים הקוקסינלים האלה – אתה הבא בתור״.

״גם אם את שומעת רויטל ואתה זה שמאזין בהאזנות יא מניאק גם אתה זונה תעביר יא חתיכת מוצץ זין שאתה רוצץ זין תעביר לרויטל שהיא זונה עם הגרביונים הקרועים יש לי עבודה בשבילך רויטל״.

״ואתה שמאזין, תעביר את זה עוד היום לאלי כהן שהוא זונה זונה ואני יעשה אותו זונה״.

ולמה הנאשם עשה את זה? כי הימ”ר מציקים לו. מתעללים בו. אז הוא עשה להם בחזרה: אמר ש”ימ״ר מחפשת אותו ומתנכלת לו בחקירות שאינן מבשילות לאישום ובחיפושים בביתו ״בחודש קרוב לאיזה 5-6 פעמים וקופצים על הכבישים כל כמה ימים״. לדבריו הוא הוכה ״ע׳׳י ימ׳׳ר ירושלים״ ליד ילדיו ורעייתו ומשום שהיחידה מתנכלת לו בכך שהמליצה על הגשת כתב אישום ממנו זוכה והיחידה ממשיכה ב״הצקות״.

בעדותו בבית המשפט טען הנאשם כי הוא נרדף בידי ימ״ר, דבר שהחל עוד לפני זיכויו בתיק האלימות. לדבריו הרדיפה מתבטאת בחיפושים על ילדיו ברחובות, בעירום, ״כל שני וחמישי אפילו שלוש פעמים בשבוע״, בחיפוש בבית אחותו ״מוציאים אותם גשום, עוד הפעם חיפוש בעירום״, במעצרים תכופים ובחיפושים בביתו. הנאשם תאר חיפוש בו הוכה בחדר השינה כשמשפחתו נמצאת בחדר המגורים, והמחפשים העיפו ״לקים״ של רעייתו ושברו את תמונת החתונה שלו.

לדבריו ״פניתי למח״ש ומח׳׳ש סגרו את התיק״. אשר לשיחות מושא האישום טען שלא הבין שמדובר בעבירה על החוק, חזר על הטיעון לפיו שיחות דומות הושמעו בבית המשפט המחוזי בתיק האלימות ואיש לא אמר לו שהן אסורות, והוסיף שדובר ב״חופש לקלל לפרוק, להשתהרר כזה” (פ/49) ובהמשך ״לפרוק את הזעם שלי״. הנאשם התייחס לטענות העדים־השוטרים במילים ״הכל הצגה, הם הכינו פה קנוניה של ימ״ר ירושלים״, טיגן שהשוטרים מתגרים בו ״אני יודע שאם אזרוק לו מילה שיכולה להתפרש כאיום זו עבירה על החוק״ ושוב הוסיף כי בנו נהג להתלונן בפניו ״אבא עושים עלי חיפוש בעירום״ שאז בחר לפרוק את זעמו בשיחות האמורות (פ/50). בשאלה האם ידע על ההאזנות טען תחילה כי ״אני לא יכול לומר שבמאה אחוז היו לי האדנות, אבל פעמים אחרונות היו האזנות״. בהמשך, כשהסביר מדוע השיחות היוו ״פורקן״ עבורו, אמר ״משחו שלקחתי בראש שיש עליי האזנות ששומעים אותי, אולי להתפרק אולי להרגיז אותם אבל לא יותר מזה״ (שם) וכן “אולי לקחתי בראש שהם מקשיבים לי, יכול להיות שזה גלש, המטרה שלי זה להרגיז, לפרוק את עצמי, הרגשתי במה״. עוד טען שאנשי ימ״ר לחצו עליו לשתף פעולה ברמה המודיעינית (פ/51־50). הנאשם חזר וטען שחשב שמעשיו חוקיים ושלא התכוון לפגוע”.

“רעיית הנאשם גבי׳ איריס כהן טענה שמשפחתה עוברת מסכת יסורים עם ימ״ר הנמשכת למעלה משנתיים. היא טענה באופן כוללני לריבוי חיפושים בביתה, תוך שהתמקדת בחיפוש ספציפי מינואר 2014 (תאריך בו נקבה בפ/59 ש׳ 27) במהלכו יצרו המחפשים לטענתה אנדרלמוסיה והשחיתו רכוש כולל שבירת הזגוגית של תמונת החתונה של בני הזוג (נ/13- נ/16), והנאשם הוכנס לחדר השינה והוכה שם. לטענתה השוטרים אפשרו לה לצלם את הנאשם באותו מעמד, והוגשה תמונתו נ/12. גב׳ כהן סיפרה שהתקשרה לעו״ד ופנתה למח״ש, אשר סגרה את התיק. לאחר זיכוי הנאשם בתיק האלימות, כך טענה, ״זה הפך למסכת ייסורים״ כשהתבקשה לנקוב באירועים ספציפיים נוספים השיבה ״אני כבר לא זוכרת על מה מדובר, כל דבר, עכשיו ירון מזומן לחקירה״ (פ/60).

כשנשאלה על תדירות המעצרים של בניה השיבה ״אני כבר לא זוכרת. זה יכול להיות פעם בחודש ותוך החודש הזה שלוש ארבע פעמים, זה יכול להיות פעמיים בשבוע, שבוע אהר שבוע. קרה גם שהם נעצרו פעמיים בשבוע״ (שם, ש׳ 18). עוד הציגה אישור מעו״ד איוס, נושא תאריך 17.1.16, שאישר כי דניאל ומאור כהן פנו אליו ״לצורך הגשה תביעות בגין מעצרי שווא” ולאחר הליך ממנו זוכו (נ/17).

ירון כהן ידע ששוטרי ימ”ר ירושלים מאזינים לטלפון שלו, ולכן התקשר ממנו למספר אחר השייך לו והשמיע שורה ארוכה של איומים ודברי נאצה קשים ביותר כלפי השוטרים

ת”פ
בית משפט השלום ירושלים
30558-10-15
26/03/2016
בפני השופט:
ד”ר אוהד גורדון

 

– נגד –
מאשימה:
מדינת ישראל על-ידי יחידת תביעות ירושלים
עו”ד ר’ ישי
נאשם:
ירון כהן
עו”ד ו’ שוב – הסנגוריה הציבורית מחוז ירושלים
הכרעת דין
 

רקע

  1. כתב האישום מייחס לנאשם עבירות רבות של איומים לפי סעיף 192 לחוק העונשין, תשל”ז-1977 (להלן: “חוק העונשין”) וכן ארבע עבירות של העלבת עובד ציבור, לפי סעיף 288 לחוק העונשין. כפי הנטען, בתקופה יוני-ספטמבר 2015, בעת שהנאשם ידע כי היחידה המרכזית של מחוז ירושלים במשטרת ישראל (להלן: “ימ”ר”) מאזינה לקווי הטלפון שלו, ביצע מאות שיחות טלפון מאותם קווים בהם התקשר ממספר טלפון אחד שלו למספר טלפון אחר וניהל שיחות “בינו לבין עצמו”, שהוא הדובר היחיד בהן. בשיחות אלה השמיע הנאשם אמירות מאיימות רבות על שוטרים שונים של ימ”ר ולצדן מספר אמירות מעליבות. כתב האישום מונה שמונה-עשרה אישומים הדנים באמירות ממין זה, אשר בוצעו בתאריכים 25.6.15, 7.7.15, 8.7.15, 14.7.15, 21.7.15, 28.7.15, 3.8.15, 10.8.15, 17.8.15, 18.8.15, 19.8.15, 20.8.15, 5.9.15, 6.9.15, ו-15.9.15. האמירות מפורטות בכתב האישום. המדובר באמירות בוטות, שחלקן יובא בהמשך במידה הנדרשת לדיון בעבירות המיוחסות.

    גדר המחלוקת

  2. המעשים המיוחסים לנאשם אינם במחלוקת (ראו תשובת ההגנה בפ/8 ש’ 15). טיעוני ההגנה עוסקים במישורים הבאים:

  3. ההגנה טענה כי האמירות הנדונות נאמרו על-ידי הנאשם בעודו שוהה בביתו, כי זכותו להתבטא בחופשיות במיקום פרטי זה. לדידה, יש לנקוט מידתיות וזהירות בהפעלת הדין הפלילי.

  4. ההגנה ביקשה להורות על זיכוי הנאשם מטעמים של הגנה מן הצדק ובהתאם לדוקטרינת הביקורת המנהלית על מעשי הרשות. ב”כ הנאשם הלין על כך שהמאשימה אפשרה לנאשם להמשיך בהתבטאויותיו, בחרה לפעול נגדו רק לאחר שביצע שיחות רבות ולא זימנה אותו לחקירה אחרי שיחה אחת או שניים והזהירה אותו, דבר שהיה מביא להפסקת המעשים. נטען שבכך המאשימה ביקשה להכשיל את הנאשם, וכי לא בוסס שזימון הנאשם לחקירה היה פוגע בהאזנות הסתר.

  5. ב”כ הנאשם, עו”ד שוב הוסיף וטען כי הנאשם, נוכח התנהלות זו של המשטרה, סבר שהתנהגותו מותרת. עוד סבר כך משום שבהליך קודם, בו יוחסה לו עבירת אלימות כלפי בני משפחה יריבה וממנה זוכה הנאשם מטעמי הגנה עצמית (להלן “תיק האלימות”. הכרעת הדין הוגשה כנ/2), הוצג תמליל של האזנה לשתי שיחות של הנאשם שגם בהן התבטאויות דומות (נ/3), לא ננקטו נגד הנאשם הליכים בגין איומים באותן שיחות ולא הובהר לו כי תכנן פסול.

  6. ההגנה טענה גם לשימוש בלתי מידתי בצווי האזנת הסתר. לדידה, על המאשימה אשר ביקשה להשתמש בתוצרי האזנת הסתר לעבירות של איומים והעלבת עובד ציבור היה לפנות לבית המשפט שנתן את הצווים בבקשה “להרחיבם” ולחשוף בפניו כי ההאזנות מגלות איומים וכי המואזן מודע לכך שמאזינים לו.

  7. עוד נטען להתנכלות של אנשי ימ”ר לנאשם, בעקבות זיכויו בתיק האלימות עמו לא השלימו. במסגרת זו הצביעה ההגנה על אמירה של העד א’ לפיה התבקש לאסוף חומר על הנאשם; על פסקי דין שהציגה ובהם, כך טענה, קביעות אודות יחס מפלה של המאשימה וימ”ר כלפי הנאשם; על החלטה משלב “מעצר הימים” בה הוטחה ביקורת בכך שחברים של השוטרים המאוימים הביעו שמחה בעת מעצרו של הנאשם; ועל תחושותיהם הקשות של הנאשם ורעייתו עליהן העידו, בעקבות חיפוש בביתם שכלל התנהלות פגומה של המחפשים ותוך שהנאשם סבר כי המאשימה מעוניינת ללחוץ עליו כדי שיסכים לשתף פעולה ולמסור מידע לאנשי המודיעין.

 

Print Friendly, PDF & Email
לורי שם טוב

לורי שם טוב

עיתונאית הסוקרת רווחה, עוולות המבוצעות על ידי שופטים נגד אזרחים, וניצול לרעה של עובדות סוציאליות את תפקידן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *