העיתונאי מוטי לייבל זוכה מהעלבת עו”סיות: “עו”ס חוטפת ילדים” ביקורת לגיטימית ע”פ 7975-07-19 ע”פ 10795-07-19

העיתונאי מוטי לייבל זוכה מהעלבת עו”סיות: “עו”ס חוטפת ילדים” ביקורת לגיטימית ע”פ 7975-07-19 ע”פ 10795-07-19
Spread the love

ביהמ”ש המחוזי ירושלים זיכה היום, 26/2/19, את העיתונאי מוטי לייבל, בפעם השנייה, לאחר שזוכה בביהמ”ש השלום ירושלים, אצל השופט אילן סלע, מעבירות שעניינן העלבת עובד ציבור (עו”ס אורנה הירשפלד), והרשיע את לייבל בעבירה של פגיעה בפרטיות, ממנה זוכה בשלום ירושלים, לאחר שהפרקליטות הגישה ערעור על זיכויו של לייבל מכתב אישום שהוגש נגדו בשנת 2016 (ת”פ 49243-11-16).

פרקליטות מחוז ירושלים ספגה הפסד צורב בבית המשפט המחוזי בהרכב של שלושה שופטים אשר אישרו את זיכויו של מוטי לייבל מעבירות של העלבת עובדות סוציאליות. אמנם ההרכב הוסיף למוטי לייבל הרשעה בגין הפרת פרטיות באמצעות תליית כרזות, אולם הנימוקים להרשעה נוספת זו כל כך חלושים שאין כל ספק כי בית המשפט העליון יבטל גם את ההרשעה הנוספת הזו.

בית המשפט המחוזי בפס”ד שכתבה אחת השופטות הנוקשות ביותר בירושלים, דנה כהן לקח, אליה הצטרפו גילה כנפי שגם היא ידועה כמרשיענית סדרתית, ואריה רומנוב קבעו חד משמעית כי פרסומים במדיה, בפייסבוק וגם באמצעות תליית כרזות ברחוב שעובדת סוציאלית היא חוטפת ילדים או טיפשה, ושהיא פושעת שחוטפת תינוקות הם פרסומים חוקיים לגמרי, שאינם מהווים עבירה של העלבת עובד ציבור, ושזכות הציבור להביע מחאתו נגד העובדות הסוציאליות, ולפרסם את הבעת הדעה, גם אם היא צורמת לעובדת הסוציאלית ולא נעימה לה.

בכך אישר בית המשפט המחוזי את החלטת שופט בית המשפט השלום אילן סלע מירושלים (ת”פ 49243-11-16), אשר קבע כי הביטויים הם פוליטיים ולכן הם אינם מהווים עבירה. בגין זיכוי זה כפי הנראה הוגשו תלונות להנהלת
בית המשפט נגד השופט אילן סלע והוא הודח מהמחלקה הפלילית בירושלים, והועבר לתביעות קטנות בבית שמש כ”עונש מנהלי”. אולם כעת גם בית המשפט המחוזי הצטרף לדעתו של השופט אילן סלע, ומוטי לייבל מזוכה מכל עבירות ההעלבה של העובדות הסוציאליות נגדם הביעה מחאה.

מדובר באירוע מחאה בו העובדת הסוציאלית האחראית על כל העו”סיות לחוק האימוץ, אורנה הירשפלד הורתה להוציא תינוקת מחיקה של האם, אורה מור יוסף, ולמסור אותה להורים מאמצים. האמא אורה מור יוסף היא נכה 100% על כסא גלגלים, אשר שילמה הון תועפות להביא תינוקת לעולם באמצעות פונדקאות המבוססת על זרע וביצית שנקנו מתורם זרע ותורמת ביצית. אורנה הירשפלד טענה בבית המשפט שבהעדר קשר גנטי בין האמא לתינוקת הפונדקאות, אין לאמא זכות לגדל את התינוקת ויש להעבירה לאימוץ. אלא מאי? גם למאמצים אין קשר גנטי לתינוקת.

בגין מעשה זה האם ומוטי לייבל הכינו כרזות של העו”ס עם תמונתה, ע”י טורי גולגולות וכיתובים כגון “חוטפת תינוקות”, ומוטי לייבל תלה את הכרזות בכל השכונה בה גרה העו”ס. כמו כן נתלו התמונות על גבי טנדר שחנה לא רחוק מביתה של העו”ס. בבית משפט השלום, הפרקליטות טענה כי המחאה הזו מהווה גם העלבה בגלל המילים חוטפת ילדים, גם הפרת פרטיות באמצעות תמונה כי בצמוד לתמונה היה מלל מעליב “חוטפת ילדים”, וגם הפרת פרטיות במובן של הצקה מעצם הקירבה לביתה של העו”ס.

הפרקליטות ערערה על הזיכוי בגין המלל, אולם השופטת המחוזית מירושלים דנה כהן-לקח, קבעה כי הביטוי הוא פוליטי ועל העו”ס לספוג אותו. הפרקליטות לא ערערה על הזיכוי של מוטי לייבל מעבירה של הפרת פרטיות
באמצעות תמונה פומבית שצמוד לה מלל מעליב וכך למעשה גם הזיכוי הזה נשאר בתוקף. הפרקליטות כן ערערה על הזיכוי בגין הבעת המחאה בסמוך לביתה של העו”ס, ונטען שזו הפרת פרטיות באמצעות תליית כרזות.

דווקא את הטענה ההזויה הזו קיבלה השופטת דנה כהן לקח, בטענה שלעובד הציבור יש זכות שלא יטרידו אותו בסמוך לביתו, בגלל שלכאורה קיימת חלופה אחרת, ושניתן לתלות את כרזות המחאה ליד משרד הרווחה, שהוא מקום העבודה.

ברור שהמניע של השופטת דנה כהן לקח, הוא לא דאגה לעובדות הסוציאליות. היא כתבה את פסק הדין הזה כדי למנוע מפגינים מלהגיע לביתם של שופטים, חבריה. אולם כל התירוצים של השופטת דנה כהן לקח, נבובים, חלולים ואין בהם שום כוח לשכנע את הציבור שזו באמת כוונת המחוקק.

נתחיל עם העובדה שתליית הכרזות נגד העו”ס הייתה במרחב הציבורי ליד הבית שלה, ולא בתוך הבית שלה. הכלל הוא שהמדרכה הציבורית היא ציבורית, ולכן מחאה שמתרחשת ברשות הציבור, למשל על מדרכה ציבורית, איננו יכול לפגוע בפרטיות כי המדרכה איננה פרטית.

שנית, הטענה כי אפשר להפגין ולהביע מחאה ליד מקום העבודה היא טענת סרק שהמציאה השופטת, שכן הפגנה כזו לא מגיעה לידיעתה של העובדת הסוציאלית, כי היא לא רואה אותה בכלל ממשרדה הממוזג.

אם המחאה לא מגיעה לידיעת מושא המחאה, הרי זה כאילו לא נעשה כלום, ואין שום טעם במחאה כזו.

הרי זה כמו למחות באוויר הפתוח נגד האוויר הפתוח, ולקרוא קריאות שרק הקדוש ברוך הוא, ישמע אותן.

איך לדעת השופטת כהן-לקח, זה מממש את זכות המחאה? הרי זה כמו להגיד למוטי לייבל לגשת למדבר הנגב ולקרוא קריאות שתשמע אותן רק רוח המדבר.

זוהי עוד דוגמא הממחישה כיצד שופטים דואגים רק לעצמם באמצעות כתיבת פסק דין ארוכים כאורך הגלות, מלאים בכל מיני משפטים שאף אחד לא יכול להבין, כמו איזוני ערכים מוגנים באופן אופקי, ואיזוני ערכים מוגנים באופן אנכי. מי בכלל מבין כיצד השופטת דנה כהן לקח, עושה אקרובטיקה אנכית או אופקית? השופטת מעקרת את זכות המחאה ובעצם אומרת שהבעת מחאה היא “הטרדה אחרת”, וכך מפלילה השופטת את זכות המחאה. הרי איזה עו”ס שחוטפת ילדים לא תתלונן שהיא מוטרדת “הטרדה אחרת” מהמחאה שהביעו כלפיה?

כך או אחרת, זהו רק אלמנט קטן בפסק הדין. מה שחשוב הוא שפרקליטות מחוז ירושלים ספגה הפסד צורב, וכעת לגיטימי ומותר להביע מחאה מילולית ברשתות החברתיות נגד עו”סיות ולקרוא להן חוטפות ילדים וטיפשות.

למעשה זו הכרה בזכות לשים לעו”ס מראה מול הפנים. אלא שספק אם עו”ס מביטה במראה מסוגלת לראות את הנזק והסבל שהיא גורמת למטופליה. אותה עו”ס לא הפסיקה לחטוף ילדים, וההפגנות נגדה לא הרתיעו אותה להמשיך במלאכת תלישת ילדים מחיק הוריהם.

משמעות הזיכוי, הינה כי בתיק “פרשת הבלוגרים” יש למחוק נגד העיתונאים לורי שם טוב, מוטי לייבל ועו”ד צבי זר בתיק פרשת הבלוגרים, את סעיפי העלבת עובד ציבור והפרת פרטיות, באמצעות שימוש בתמונה שפורסמה באופן פומבי בפייסבוק על ידי מי מהמתלוננים.

המחוזי קבע כי ביטויים כלפי עו”ס עובדת ציבור “חוטפת ילדים” ו-“טיפשה“, הינם ביקורת מותרת על מעשי הרשות הציבורית, למחות כנגד מה שנראה בעיני המוחה כמעשה בלתי צודק או בלתי מוסרי. נקבע כי הביטוי “חוטפת ילדים” מתייחס במובנו הענייני לליבת הביקורת על המעשה השלטוני, כאשר נפסק שגם ביטוי “שקרי”, יכול להינות מהגנת חופש הביטוי.

לגבי הביטוי “טיפשה“, נקבע כי מעדות העיתונאי מוטי לייבל ומתוכן הפרסום עולה, כי לייבל התכוון לכך שבהגשת הבקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת כנגדו, גרמה עו”ס אורנה הירשפלד להפצה נרחבת יותר של הפרסומים שלייבל פרסם כנגדה. כך שאין בדברים אלה כדי להוות עבירה של העלבת עובד ציבור, לא לפי מבחן התוכן ולא לפי המבחן ההסתברותי.

עוד נפסק (עמ’ 32 לפסה”ד ס’ 34), כי שימוש בתמונה של עו”ס אורנה הירשפלד, מעמוד הפייסבוק שלה, הכוללת מלל נגדה, אין בו הפרת הגנת הפרטיות: “אין די בצירוף תמונה רגילה של אדם שרק ההקשר הכולל והתוכן המילולי הסמוך לה הם אשר יוצרים את ההשפלה או הלעג. נציין כבר כעת כי המדינה לא ערערה לפנינו על זיכוי המשיב מהחלופה האמורה, ולפיכך לא נכביר מילים אודותיה“.

השופטת דנה כהן-לקח, שהובילה את פסק הדין כתבה בתחילת פסק הדין: “דעתנו היא כי זיכוי המערער מהעבירות של העלבת עובד ציבור במסגרת האישומים השלישי, הרביעי והחמישי, יוותר על כנו, אולם המערער יורשע בעבירה של פגיעה בפרטיות במסגרת האישום הראשון. ערעור המשיב על הרשעתו בעבירה של הפרת הוראה חוקית יידחה, כך שההרשעה בעבירה האמורה תיוותר על כנה”.

העיתונאי מוטי לייבל, זוכה מאישומים בהם  פרסם בעמוד הפייסבוק שלו בשנת 2016:

“הודעה לכל חברות כת חוטפות הילדים ועו”ס אורנה הירשפלד בפרט, כפי שאמרתי בעבר – כלום לא ירתיע אותנו וכלום לא יעצור אותנו!

מעצר או לא, את הבושות שלך קיבלת. חצי מדינה יודעת שאת חוטפת ילדים ויום יגיע שנוכיח את האשמות הפליליות שלך.”

פרסום זה קיבל 147 לייקים ו-47 תגובות.

באותו היום בסמוך לשעה 22:30 פרסם העיתונאי לייבל:

“פקידת סעד אחת טיפה עשתה טעות, בעיר מגוריה מתגוררים כ-24,000 תושבים. אותה פקידת סעד רצתה למנוע ממני להפגין ולמחות בעיר ומה יצא? שווה שכ-40,000 איש יודעים שעו”ס אורנה הירשפלד חוטפת ילדים והמספר גדל מרגע לרגע. סלבית כבר אמרתי?”

פרסום זה קיבל 85 חיבובים ו-26 לייקים.

ביהמ”ש המחוזי קבע: “העבירה של העלבת עובד ציבור עלולה להוביל לפגיעה בחופש הביטוי והמחאה, אשר על חשיבותם בחברה דמוקרטית אין צורך להכביר במילים. מורא מפני העמדה לדין בגין עבירת ההעלבה, עלול להוביל ל”אפקט מצנן” ולהימנעות מהמשמעת ביקורת ציבורית על התנהלותם של עובדי ציבור ברשויות הציבוריות”.

השופטת כהן לקח, הסתמכה בזיכוי חוזר לעיתונאי מוטי לייבל, בהתאם לפסק דין מהעליון בפרשת סגל, בו נקבעו שיקולים כלליים לבחינת הוודאות הקרובה במסגרת המבחן ההסתברותי:

“1. מעמדו של עובד הציבור – נקבע כי ככל שמדובר בעובד ציבור בכיר יותר כך קטנה ההסתברות לפגיעה בערך המוגן של העבירה, שכן מצופה כי תהיה לעובד ציבור בכיר סף סיבולת גבוה יותר לביטויים עולבים. ובלשונה של הנשיאה נאור: “הצפייה ל”עמידותו” של עובד הציבור תגדל ביחס ישר לעלייתו בסולם הדרגות.

2. מעמדו של הגורם המתבטא – נפסק כי ככל שהגורם העולב הוא גורם מקובל בציבור הזוכה להערכתו, כי אז תגדל ההסתברות לפגיעה בערך המוגן.

3. פומביות הביטוי וקהל היעד – נקבע כי נתונים אלה עשויים להשפיע אף הם על ההסתברות לפגיעה בערך המוגן שביסוד העבירה. לשם כך יש לבחון, בין היתר, את תפוצת הביטוי ואת מידת החשיפה לה זכה.

4. חשיפת עובד הציבור לביטוי העולב.

5. פגיעה סובייקטיבית כאינדיקציה בלבד – נפסק כי העובדה שעובד הציבור המסוים שכלפיו הופנה העלבון נפגע ממנו, עשויה לסייע בהערכת ההסתברות לפגיעה בערך המוגן.

6. ריסון וזהירות במישור ההעמדה לדין – בעוד השיקולים שפורטו לעיל מתייחסים למעגל הפנימי של העבירה הפלילית, הרי השיקול שיוזכר כעת מתייחס למעגל החיצוני של העבירה.

בהקשר זה, קבעה הנשיאה נאור כי מן הראוי להתנות את פתיחתה של חקירה ואת ההעמדה לדין פלילי בעבירה של העלבת עובד ציבור, בקבלת אישור מוקדם לכך מבכירי הפרקליטות וזאת גם כאשר העלבון מכוון כלפי עובדי ציבור זוטרים. כך, על מנת להבטיח הגנה על חופש הביטוי באמצעות מסננת חיצונית נוספת בשלבים שקודמים להגשת כתב אישום.”

סופו של דבר נקבע, על ידי שלושת השופטים, כי בעניינו של העיתונאי מוטי לייבל, לא התקיימו יסודות העבירה של העלבת עובד ציבור.

פסק-דין-מוטי-לייבל-ביהמש-מחוזי-עפ-7975-07-19-עפ-10795-07-19

Print Friendly, PDF & Email

אדם

ביום 27/2/17 נעצרה העיתונאית לורי שם טוב מעצר פוליטי, על פרסום כתבות ביקורת על שופטים, עובדים סוציאליים ועובדי ציבור. השופטת רונית פוזננסקי כץ שטיפלה בחלק נכבד של בקשות המשטרה לצווי חיפוש במחשבים של שם טוב, הודתה בתיק אחר (אלוביץ-בזק) כי קיבלה את פני השוטרים אצלה בבית, ולא בבית המשפט, כי השוטרים בחרו בה כי ידעו שהיא נוהגת לחתום ולתת להם את כל מבוקשם ללא בעיות וללא חקירות, ולמעשה שימשה השופטת פוזננסקי כץ, סניף של הפרקליטות בתוך בית המשפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *