שופטת מחוזי מיכל ברנט מחקה ערעור משפחה של גבר ללא התראה מוקדמת – בימ”ש עליון נזף בה וקבע שאסור למחוק ערעורים ללא התראה מוקדמת – בע”מ 6742/20

Spread the love

השופטת מיכל ברנט מביהמ”ש מחוזי לוד, מחקה לגבר ערעור משפחה בלי התראה. עו”ד רפי שדמי המייצג את האישה, לא הסכים לבטל את המחיקה ולגשת לדון בעובי הקורה. השופטת בביהמ”ש העליון דפנה ברק ארז קבעה שמחיקת ערעורים ללא התראה היא פרקטיקה אסורה, והחזירה את הערעור לבית המשפט המחוזי בלוד.

למעשה מדובר במכת מדינה של שופטים, רשמות ואפילו מזכירות שהתחילו “להגדיל ראש” ולמחוק על דעת עצמם בקשות, תביעות וערעורים בכל מיני טענות כגון איחור (אפילו של יום) בהגשה, חוסר בתשלום אגרה או ערבון ועוד כל מיני תירוצים טריביאליים. מנגנון שלם של רשמות ומזכירות התגייס למשימה, עומדים לציבור עם סטופר, ודקה אחרי שעבר הזמן מוחקים את התביעה או הבקשה. עכשיו יש פסק דין של בית משפט עליון שהמגפה הזו חייבת להיפסק.

בעמ 6742/20 פלוני נ’ פלונית

תקציר: בימ”ש עליון קיבל זוהי בר”ע על החלטת בימ”ש מחוזי שדחה בקשות לבטל את פסק דינו בו נמחק ערעור של המבקש על פסק דינו של בימ”ש משפחה. מקורה של הבקשה דנן בסכסוך בין המבקש לבין המשיבה, בני זוג לשעבר, שחתמו על הסכם גירושין. בימ”ש קבע כי להורות על ביטול פס”ד מושא הבקשה ולהחזיר את הדיון בעניינם של הצדדים לבימ”ש מחוזי להמשך הדיון בערעור. הבחירה בין החלופות שבהן ניתן לנקוט, ובפרט בהחלטה על מחיקת ערעור או דחייתו, צריכה להיות מידתית, בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, על מנת שלא לנעול את שערי בימ”ש.

בבית המשפט העליון
בע”ם 6742/20
לפני:   כבוד השופטת ד’ ברק-ארז
כבוד השופט מ’ מזוז
כבוד השופטת ע’ ברון
המבקש: פלוני
נ  ג  ד
המשיבה: פלונית
בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 2.9.2020 ומיום 7.9.2020 בעמ”ש 75636-12-19 שניתנו על-ידי כבוד השופטת מ’ ברנט
בשם המבקש: עו”ד ענת נוי פרי
בשם המשיבה: עו”ד רפי שדמי
פסק-דין

השופטת ד’ ברק-ארז:

1.        זוהי בקשת רשות ערעור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מרכז-לוד מיום 2.9.2020 ומיום 7.9.2020 (עמ”ש 75636-12-19, השופטת מ’ ברנט). בית המשפט המחוזי דחה בקשות לבטל את פסק דינו מיום 1.9.2020 (השופטת ו’ פלאוט) שבו נמחק ערעור של המבקש על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון מיום 17.11.2019 (תה”ס 3711-05-14, סגן הנשיאה נ’ פישר).

ההליכים הקודמים

2.        מבלי להידרש לפירוט שאינו נחוץ להליך שבפני, יצוין כי מקורה של הבקשה דנן בסכסוך בין המבקש לבין המשיבה, בני זוג לשעבר, שחתמו על הסכם גירושין ביום 4.6.2007 (להלן: ההסכם). ביום 4.5.2014 המבקש הגיש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה ובה עתר לביטולו של ההסכם שקיבל תוקף של פסק דין וכן לסעדים נוספים. בעיקרו של דבר, המבקש טען כי לאחר אישור ההסכם זנחו אותו הצדדים בהתנהגותם, החליטו על שיקום יחסיהם ואף שבו להתגורר ביחד. המשיבה מצדה טענה כי יש לדחות על הסף את התביעה שהוגשה כשבע שנים לאחר חתימת ההסכם, וכי לגוף הדברים אין הצדקה להורות על ביטול ההסכם.

3.        בית המשפט לענייני משפחה דחה את תביעת המבקש. בית המשפט לענייני משפחה קבע, בהתבסס על המסכת הראייתית שנפרסה בפניו, כי הצדדים ראו את ההסכם כמחייב וכי הם לא ביקשו לבטלו בהתנהגותם, הגם שהמשיכו להתגורר ביחד מטעמי נוחות. לבסוף, בית המשפט לענייני משפחה מתח ביקורת על אופן ניהול ההליך על-ידי הצדדים וחייב את המבקש בהוצאות משפט בסך 30,000 שקלים, לצד סכום הוצאות נוסף של 10,000 שקלים שאותו חויבו שני הצדדים לשלם לאוצר המדינה.

4.        ביום 31.12.2019 הגיש המבקש ערעור לבית המשפט המחוזי על פסק דין זה. ביום 3.5.2020 נערך דיון מקדמי בערעור בפני השופטת פלאוט. בתום הדיון נקבע כי הערעור יועבר לדיון בפני הרכב וכי הצדדים יגישו עיקרי טיעון בהתאם ללוחות הזמנים הקבועים בתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ”ד-1984 (להלן: תקנות סדר הדין האזרחי). בהקשר זה יצוין, כי תקנה 446 לתקנות סדר הדין האזרחי מורה כי עיקרי הטיעון מטעם המערער יוגשו עד 14 ימים לפני מועד הדיון בערעור, וכי עיקרי הטיעון מטעם המשיב לערעור יוגשו עד 7 ימים לפני מועד הדיון. בהמשך לכך, ביום 21.5.2020 נקבע כי הדיון בערעור ייערך ביום 9.9.2020.

5.        ביום 1.9.2020 בית המשפט המחוזי הורה על מחיקת הערעור בהתאם לתקנות 446(ד) ו-157(1) לתקנות סדר הדין האזרחי. בפסק הדין שניתן צוין כי הערעור נמחק מאחר שהצדדים לא הגישו עד לאותו מועד את עיקרי הטיעון מטעמם, בניגוד לאמור בהחלטה מיום 3.5.2020. יצוין עוד כי בפסק הדין נכתב כי הדיון בערעור נקבע ליום 8.9.2020 (שלא כמפורט לעיל).

6.        בו ביום המבקש הגיש בקשה לביטול פסק דינו של בית המשפט המחוזי. בבקשה נטען כי פסק הדין שניתן שגוי – בהתחשב בקביעתה של תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי כי בהעדר החלטה אחרת פגרת בתי המשפט לא תובא בחשבון הימים שנקבעו, ובשים לב לכך שהמועד שנקבע להגשת עיקרי הטיעון חל בתוך תקופת הפגרה (שהייתה אמורה להסתיים רק ביום 5.9.2020). על כן, כך נטען, המועד האחרון להגשת עיקרי הטיעון מטעמו של המבקש חל רק ביום 6.9.2020. באת-כוח המבקש אף ציינה את הקשיים שעמם התמודדה באותה תקופה על רקע משבר הקורונה ומצבה הבריאותי, אשר הקשו עליה להגיש את עיקרי הטיעון במועד מוקדם יותר. כן הודגש כי מדובר בתיק מורכב, שהושקעו בו שעות עבודה רבות וכי דחיית הבקשה תוביל לעיוות דין קשה למבקש. מנגד, המשיבה הגישה הודעה שתמכה במחיקת הערעור.

7.        ביום 2.9.2020 בית המשפט המחוזי החליט כאמור על דחיית הבקשה לביטול פסק הדין. בית המשפט המחוזי ציין כי הוראות הדין בעניין המועד להגשת עיקרי טיעון ברורות, וכי ככל שסבר המבקש כי אין להביא את ימי הפגרה במניין, היה עליו דווקא להקדים ולהגיש את עיקרי הטיעון מטעמו עד ליום 31.7.2020 (דהיינו, 14 ימים קודם למועד הדיון בערעור מבלי להביא בחשבון את ימי הפגרה).

8.        ביום 6.9.2020 הגיש המבקש בקשה לעיון חוזר בהחלטתו האמורה של בית המשפט המחוזי, וכן בקשה להארכת המועד להגשת עיקרי הטיעון מטעמו. בין היתר,  באת-כוחו של המבקש טענה כי בתקופת הפגרה לא ניתן היה להגיש למזכירות בית המשפט המחוזי מסמכים בעניינים שאינם מפורטים ב”הוראות מנהל בתי המשפט בדבר סוגי העניינים שישמעו בתקופת הפגרה ובדבר פעילות מזכירות בתי המשפט ובתי הדין לעבודה בימי שישי, ערבי חג, ימי זיכרון ובתקופת הפגרה”, שפורסמו ביום 15.7.2020 (להלן: הוראות מנהל בתי המשפט). לבסוף, צוין כי פסק הדין המורה על מחיקת הערעור ניתן מבלי שהתאפשר למבקש לנמק מדוע לא הוגשו עיקרי הטיעון מטעמו, וכי במכלול הנסיבות מדובר בתוצאה שאינה מידתית.

9.        ביום 7.9.2020 דחה בית המשפט המחוזי אף את הבקשה לעיון חוזר. בית המשפט המחוזי ציין כי לא מוכר בדין הליך של עיון חוזר בהחלטה מסוג זה, וממילא הוא אינו יושב כערכאת ערעור על החלטותיו שלו. לצד זאת, בית המשפט המחוזי הוסיף כי אין מניעה שהמבקש יגיש את ערעורו מחדש בצירוף בקשה מתאימה להארכת מועד.

10.      להשלמת התמונה יצוין כי ביום 8.9.2020 המבקש הגיש בקשה לבית המשפט המחוזי להארכת מועד לצורך הגשת ערעורו מחדש (עמ”ש 17448-09-20, השופטת מ’ בן-ארי) ובה שב בעיקרו של דבר על טענותיו כפי שתוארו לעיל. המשיבה מצידה הודיעה כי היא מתנגדת לבקשה. ביום 1.10.2020 דחה בית המשפט המחוזי אף את הבקשה האמורה. בית המשפט המחוזי ציין כי טענותיו של המבקש כבר נדונו ונדחו על-ידי מותב אחר של בית המשפט המחוזי וכי אם תתקבל הבקשה יהיה בכך, הלכה למעשה, שינוי של ההחלטות הקודמות בעניינם של הצדדים. בית המשפט המחוזי הוסיף כי מקומן של הטענות להתברר במסגרת הליך של בקשת רשות ערעור שתוגש לבית משפט זה, וכל זאת מבלי לנקוט עמדה לגופם של דברים.

בקשת רשות הערעור

11.      בקשת רשות הערעור שבפני נסבה כאמור על החלטותיו של בית המשפט המחוזי מיום 2.9.2020 ומיום 7.9.2020. בתמצית, המבקש טוען כי שגה בית המשפט המחוזי בכך שדחה את בקשותיו לביטול פסק הדין. לטענת המבקש, קביעתו של בית המשפט המחוזי באשר למועד הגשתם של עיקרי הטיעון שגויה מיסודה, ומנוגדת לפירוש הנכון של הוראות הדין הרלוונטיות. כאמור, המבקש סבור כי נוכח תקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי יש לקבוע כי מועד הגשת עיקרי הטיעון חל בנסיבות העניין מיד לאחר סיום הפגרה. המבקש מוסיף כי פרשנות זו עולה בקנה אחד אף עם הוראות סעיף 10(ג) לחוק הפרשנות, התשמ”א-1981, לפיו “במנין ימי תקופה יבואו גם ימי מנוחה, פגרה או שבתון שעל פי חיקוק, זולת אם הם הימים האחרונים שבתקופה”. על כן, ומאחר שבמקרה דנן מועד הגשת עיקרי הטיעון נקבע בתקופת הפגרה, הרי שהוא נדחה עד לסיומה. המבקש אף שב על הטענה כי עיקרי הטיעון לא נמנים עם סוגי העניינים שהותרו להגשה בתקופת הפגרה לפי ההוראות של מנהל בתי המשפט.

12.      המבקש מוסיף בבקשה כי החלטותיו של בית המשפט המחוזי אינן מנומקות דיין, וכי אין בהן כלל התייחסות לנסיבות האישיות החריגות שאותן פירט בבקשות ואשר גרמו לעיכוב בהגשת עיקרי הטיעון. המבקש מדגיש כי דחיית בקשתו תגרום לו לעיוות דין חמור, בשים לב לצורך בנקיטת משנה זהירות ביחס למחיקת הערעור, ובפרט משלא ניתנה לו הזדמנות לנמק ולהסביר את הדברים בטרם נמחק הערעור. כן צוין כי הבקשה מעלה סוגיה מהותית הנוגעת לגדר סמכותו של בית המשפט המחוזי לבטל או לתקן החלטה שנתן במסגרת בקשה לביטול פסק דין, על יסוד בקשה לעיון חוזר בעת שהוסבה תשומת ליבו לטעות ברורה שנפלה בפסק הדין.

13.      ביום 24.11.2020, בהתאם להחלטה שניתנה בעניין, הגישה המשיבה את תשובתה לבקשת רשות הערעור. בעיקרו של דבר, המשיבה סבורה כי בית המשפט המחוזי צדק בפרשנות שנתן לתקנות הרלוונטיות בכל הנוגע למועד הגשת עיקרי הטיעון וכי דין הבקשה להידחות. המשיבה מטעימה כי אין להידרש לתקנה 529 לתקנות סדר הדין האזרחי ככל שמדובר במועד להגשת עיקרי טיעון בערעור, בהתחשב בכך שתקנה 446 קוצבת מועד ברור להגשתם בדרך של “ספירה לאחור” של 14 ימים קודם למועד הדיון. על כן, לשיטתה, יש להגיש את עיקרי הטיעון בהתאם למניין הימים הקבוע, אף אם המועד חל בתקופת הפגרה. המשיבה מוסיפה כי טענותיה של באת-כוחו של המבקש רצופות בסתירות ובאי-דיוקים. בכלל זאת, לטענת המשיבה, קיים קושי ליישב בין טענתה של באת-כוח המבקש לפיה טרם חלף המועד להגשת עיקרי הטיעון, לבין טענותיה על כך שהשקיעה מאמצים רבים להגשתם במועד הנדרש לפי פרשנותו של בית המשפט המחוזי. עוד מטעימה המשיבה כי בניגוד לטענת באת-כוחו של המבקש, לא הייתה מניעה להגיש את עיקרי הטיעון במזכירות בית המשפט על אף תקופת הפגרה.

14.      להשלמת התמונה יצוין כי ביום 10.11.2020 הגישה לשכת עורכי הדין (להלן: הלשכה) בקשה להצטרף להליך במעמד של “ידידת בית המשפט”. הלשכה מטעימה כי נוכח טיבה של הסוגיה העומדת להכרעה במקרה דנן קיים טעם משמעותי בצירופה להליך, כגוף הסטטוטורי שתפקידו לייצג את האינטרס של ציבור עורכי הדין. הלשכה מוסיפה כי השאלה של אופן קביעת המועד להגשתם של עיקרי הטיעון בהתחשב בפגרות בתי המשפט היא עקרונית ובעלת השלכה על פעילותם השוטפת של עורכי הדין. על כן, כך על-פי הנטען, ישנה חשיבות להסדירה בצורה ברורה. לגוף הדברים, הלשכה טוענת כי יש לנקוט בדרך שלישית לפירוש התקנות הנוגעות למועד הגשת עיקרי טיעון, זאת בדרך שונה הן מגישתו של המבקש והן מגישתו של בית המשפט המחוזי, כזו שמתחשבת גם בשיקולים נוספים ובהם ההשפעה של מועד ההגשה על פגיעה אפשרית בדיון המשפטי.   בהקשר זה, הלשכה מעלה אף טענות כלליות בעניין ההוראות שהוציא מנהל בתי המשפט. עוד מציינת הלשכה כי בנסיבות העניין החלטתו של בית המשפט המחוזי למחוק את הערעור היא קשה ובלתי-מידתית ומדגישה כי היא ניתנה ללא התראה מוקדמת.

דיון והכרעה

15.      לאחר שעיינו בבקשה ובתשובה לה על נספחיהן, החלטנו מכוח סמכותנו לפי תקנה 410 לתקנות סדר הדין האזרחי, ובהיעדר התנגדות מטעם המשיבה להפעלת הסמכות האמורה, ליתן למבקש רשות ערעור ולדון בערעור לגופו. בהתאמה, המבקש יכונה בהמשך הדברים המערער. לגוף הדברים, אנו סבורים כי יש לקבל את הערעור – להורות על ביטול פסק הדין מושא הבקשה ולהחזיר את הדיון בעניינם של הצדדים לבית המשפט המחוזי להמשך הדיון בערעור.

16.      הטעם העומד ביסוד החלטתנו הוא החשש שמחיקת הערעור מבלי לתת התראה מוקדמת על הכוונה לעשות כן מובילה במקרה זה לתוצאה קשה ובלתי-מידתית. חשוב להבהיר: אי-הגשתם של עיקרי טיעון היא מחדל דיוני חמור, ובמקרים המתאימים יכולה להצדיק את מחיקת הערעור או דחייתו (ראו למשל: רע”א 10535/04 ואזנה נ’ בנק לאומי למשכנתאות, פסקה 5 (5.6.2005)). אולם, הובהר בפסיקתו של בית משפט זה כי הבחירה בין החלופות שבהן ניתן לנקוט, ובפרט בהחלטה על מחיקת ערעור או דחייתו, צריכה להיות מידתית, בהתאם לנסיבותיו הקונקרטיות של כל מקרה, על מנת שלא לנעול את שערי בית המשפט (ראו: רע”א 5263/13 עפיפי נ’ שאג ניהול קניונים בע”מ, פסקה 4 (5.6.2014) (להלן: עניין עפיפי)). בהתאם לכך, על בית המשפט לערוך איזון בין השיקולים השונים הנוגעים לעניין, ובכללם זכותו של בעל הדין להביא את עניינו בפני ערכאה שיפוטית; יעילות הדיון; סוג ההליך בו עסקינן; הסיבות לאי-הגשת עיקרי הטיעון במועד; זהות הצד שלא הגיש את עיקרי הטיעון; הנזקים שייגרמו לבעלי דין; וכן השאלה האם מדובר במחדל היחיד בתיק או שמא בשרשרת מחדלים המבטאת דפוס של זלזול (ראו: ע”א 768/80 לחם נ’ פומרנץ, פ”ד לה(3) 527, 530 (1981); ר”ע 551/83 ברגר נ’ ונטורה, פ”ד לח(1) 266, 275-273 (1984), עניין עפיפי, בפסקה 4; בע”ם 8848/15 פלוני נ’ פלונית, פסקה 5 (3.5.2016). להרחבה ראו: חמי בן-נון וטל חבקין הערעור האזרחי 311-309 (מהדורה שלישית, 2012)).

17.      יישום העקרונות שפורטו לעיל על המקרה דנן מוביל למסקנה כי בנסיבות העניין לא היה מקום למחוק את הערעור. ויובהר, הדברים אמורים מבלי להקל ראש בבזבוז הזמן השיפוטי ובפגיעה האפשרית בבעלי דין אחרים הכרוכים מטבע הדברים באי-הגשת עיקרי טיעון במועד. במקרה דנן, פסק דינו של בית המשפט המחוזי ניתן ללא מתן התראה קודמת למערער ומבלי שהתאפשר לו להסביר את מחדלו קודם לכן. זאת בשים לב להשלכות הקשות הכרוכות במחיקת הערעור בשלב דיוני שכזה (על אף האפשרות הפורמלית הקיימת להגיש בקשה להארכת מועד להגשת הערעור מחדש, ולא למותר לציין כי אף זו נדחתה בהמשך על-ידי בית המשפט המחוזי). הדברים נכונים ביתר שאת נוכח נסיבות התקופה, על רקע מצב החירום הנובע מהתפשטות נגיף הקורונה בישראל ובשים לב לקשיים האישיים איתם התמודדה על-פי הנטען באת-כוח המערער.

18.      בנסיבות אלה, מתייתר הצורך להידרש לשאלה שהייתה שנויה במחלוקת בין הצדדים – המועד הנכון להגשתם של עיקרי הטיעון. ממילא אף מתייתר הצורך לקיים דיון בעניין זה לגופו, וכן אין מקום להידרש לבקשתה של הלשכה להצטרף להליך כידידת בית המשפט. במאמר מוסגר ייאמר כי ערב כניסתן לתוקף של תקנות סדר הדין האזרחי, התשע”ט-2018 דומה שדיון פרשני בנוסחן של התקנות שעומדות לפוג אינו מגלה היבטים עקרוניים.

19.      עם זאת, למעלה מן הצורך נציין כי החלטתנו מבוססת על ההנחה שדווקא לגוף הדברים צדק בית המשפט המחוזי בפרשנות שנתן לתקנות. אי-הבאתם של ימי הפגרה במניין הימים משמעה – פשוטו כמשמעו – שהיה מקום לייחד 14 ימים שאינם חלים בפגרה לעיקרי הטיעון, באופן שמוביל להקדמת מועד הגשתם. מכל מקום, אם יש לקח מעשי שאפשר להפיק מן המקרה הוא שטוב יעשו בתי המשפט אם ככל הניתן ינקבו בתאריך מסוים להגשתם של כתבי הטענות – באופן שייתר את הצורך לעסוק בפרשנויות שעניינן מניית ימים קדימה ואחורה (ראו: ע”א 7193/13 ש.א. פתרונות בע”מ נ’ ברנע, פסקה 9 (22.9.2014)).

20.      סוף דבר: הערעור מתקבל במובן זה שהתיק יוחזר לבית המשפט המחוזי לשם קביעת הוראות בעניין המשך הדיון בערעור. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

ניתן היום, ט”ז בכסלו התשפ”א (2.12.2020).

ש ו פ ט ת ש ו פ ט                       ש ו פ ט ת
Print Friendly, PDF & Email
אדם

אדם

כתב לענייני משפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *