הפסד צורב לעו”ד אדווין פרידמן: ייצג גרושה קנדית נעמי אורסולה מנזל שתצטרך לשלם לכונס עו”ד רז מנגל 500,000 דולר קנדי על הברחת נכסים פש”ר 29896-12-17

Spread the love

אדווין פרידמן ייצג קנדית בשם נעמי אורסולה מנזל שחגגה על הכספים של בעלה שהפך לגרוש שלה. בעלה לשעבר מרדכי לארי היה עשיר ונתן לאורסולה 1.7 מיליון ש”ח לקנות בית בקנדה, והיא רכשה בית ורשמה אותו בטאבו הקנדי על שמה בלבד. אחרי זה הבעל עבר לקנדה וחי איתה יחד עם הבת המשותפת, אבל אחרי 5 שנים הם התגרשו. נראה בבירור שאלו היו גירושין לצרכי הגנה מפני נושים שכן בפסק הדין הקנדי לגירושין הוא נתן לאישה גם את החצי שלו מהבית. די בכך לעורר את השאלה למה שהוא ייתן לה חצי בית?

האישה נעמי אורסולה מנזל היא גרושתו השלישית של מרדכי לארי, שהיה הבעלים של חברת “ביתא מערכות”. ב-2017 ניתן צו פירוק לחברה ועו”ד רז מנגל ממשרד איתן ארז ושות’ מונה כמנהל מיוחד לנכסיה. לארי היה בעל המניות היחיד של החברה וב-2019 הוא הוכרז כפושט רגל ועו”ד מנגל מונה כנאמן לנכסיו. זוהי פשיטת רגל שניה של לארי, לאחר שבשנת 1985 הוא היה בפשיטת רגל עד סוף שנת 2006, אז קיבל הפטר.

בשנת 2009, לאחר שמכר את ביתא מערכות, העביר לארי מחשבון החברה שלו לחשבונו הפרטי בישראל ומשם לחשבון של גרושתו בקנדה קרוב למיליון דולר קנדי. בכספים אלה רכשה הגרושה נכס שנרשם על שמה בלבד. ב-2016 ניהלו בני הזוג משפט גירושין בקנדה במסגרתו ניתן “פס”ד” כי הנכס יישאר בבעלות הגרושה. פסק הדין עצמו נראה כמו קומבינה להברחת נכסים. http://הגרושה לקחה את הכסף, קנתה בית בקנדה – ותיאלץ להחזיר – וואלה .

בינתיים בישראל נפתחו הליכי פשיטת רגל נגד החברה של מרדכי לארי, ביתא מערכות בע”מ, והשופטת עירית וינברג-נוטוביץ סידרה לחברים הטובים שלה איתן ארז ורז מנגל כינוס נכסים של החברה פושטת הרגל. רז מנגל מקבל אחוזים (20% ואף יותר) על כל נכס שהוא מצליח להחזיר לחברה, וזו הסיבה שמנגל התנפל על הגרושה מקנדה אורסולה ודרש ממנה להחזיר את הכסף כ”הענקה פסולה”.

אורסולה לקחה את אדווין פרידמן שייצג אותה והוא כמובן טען שהכסף שייך לאישה. צריך להבין מה עומד מאחורי הטענה הזו. האישה טוענת שהיא סיפקה שירותי אישות לבעלה מרדכי ולכן מעצם היותה אישה המספקת שירותי אישות לבעל, מגיע לה כסף, והכסף הזה הוא אותו כסף שמנגל רוצה להוציא ממנה. השופטת עירית וינברג-נוטוביץ קבעה שאכן הגרושה אורסולה צריכה להחזיר את הכסף, אבל רק חצי מהכסף.

זהו הפסד צורב לעו”ד אדווין פרידמן. באווירת הפמיניזם הרדיקלי השוררת בבית המשפט המחוזי בלוד בהרכבי המשפחה, הוא היה אמור לנצח על מלוא הקופה, ולהשאיר את כל הכסף בידיים של אורסולה.

אבל השופטת העדיפה לזרוק עצם לחבר שלה עו”ד רז מנגל ולכן עשתה פשרה שאורסולה תחזיק חצי מהכסף ומנגל יקבל חצי (850,000 ש”ח). קשה לנו להבין כיצד מתנהל תיק שכזה בישראל ולא בקנדה. אורסולה גרה בקנדה ולכן היה מצופה מאדווין פרידמן שקודם כל יתנגד בטענה של העדר סמכות בינלאומית בישראל. שנית, אם השופטת קבעה שהפעולה של העברת הכסף מביתא מערכות בע”מ (החברה פושטת הרגל) ע”י מרדכי לארי לאשתו (סלאש גרושתו) אורסולה היא הענקה פסולה, אז למה השופטת לא קבעה שאורסולה צריכה להחזיר את מלוא הכסף לקופה שמנהל רז מנגל? הרי השופטת עירית וינברג-נוטוביץ החליטה שהיא לא מקבלת את פסק הדין הקנדי שאישר את העברת החצי של הבעל לאישה כאילו זה “איזון משאבים” לגיטימי, והיא החליטה שההענקה הראשונית לרכישת הבית היתה הענקה פסולה, ולכן כל הכסף הוא פסול ואורסולה צריכה להחזיר את כולו. סביר להניח שרז מנגל מכין לה ערעור לעליון.

בינתיים מה רז מנגל יכול לעשות עם חתיכת נייר מישראל שלא שווה כלום, אם לגברת אין נכס בישראל שאפשר לעקל אותו? מנגל יצטרך לקחת עורך דין בקנדה לאכוף את פסק הדין הישראלי של עידית וינברג נוטוביץ, אבל שופט קנדי שיראה שנוטוביץ אמרה שהיא לא מכירה בקיומו של פסק דין קנדי לגירושין, יגיד שגם הוא לא מכיר בעידית וינברג נוטוביץ (עיקרון ההדדיות), ואז עוד פעם רז מנגל יאכל קדחת.

ככה זה כשפולניות קפואות תחת כמו עידית וינברג נוטוביץ דוחפות את האף שלהן לאן שלא צריך, בהעדר סמכות, ויוצא מזה קדחת.

פשר 29896-12/17 עו”ד רז מנגל נ’ מרדכי לרי

בית המשפט המחוזי במרכז-לוד
ביתא מערכות בע”מ נ’ ל’ ואח’ 22 פבר 2021
29896-12-17, 56302-03-17
השופטת עירית וינברג-נוטוביץ
המבקש עו”ד רז מנגל (נאמן)
– נגד –
המשיבים 1. נ.א.מ.
2. כונס הנכסים הרשמי תל-אביבע”י עו”ד אדווין פרידמן (בשם משיבה 1)
עו”ד גיא העליון (בשם משיב 2)

 

ובעניין: מ.ל. (להלן: “החייב”)

פסק דין

לפני בקשה לביטול הענקה לפי סעיף 96(ב) ולחילופין, לפי סעיף 96(א) לפקודת פשיטת רגל [נוסח חדש] התש”מ – 1980 (להלן: “הפקודה”) של זכויות החייב בסכומי כסף נכבדים, שהוענקו למשיבה, ששימשו, בין השאר, לרכישת בית מגורים באונטריו קנדה (להלן: “הנכס”) שהזכויות בו נרשמו במלואן ע”ש המשיבה.

הרקע העובדתי

1.      ביום 12/6/17 ניתן צו פירוק לחברת ביתא מערכות בע”מ (להלן: “החברה”) ועו”ד מנגל מונה כמנהל מיוחד לנכסיה. בעל המניות היחיד של החברה היה החייב.

ביום 22/4/18 ניתן צו כינוס נכסים כנגד החייב ועו”ד מנגל מונה כמנהל מיוחד לנכסיו.

ביום 10/2/19 הוכרז החייב פושט רגל ועו”ד מנגל מונה כנאמן לנכסיו.

החייב היה בהליך פשיטת רגל קודם משנת 1985 עד סוף שנת 2006, אז קיבל הפטר.

 

2.      המשיבה הינה גרושתו (השלישית) של החייב. השניים הכירו בשנת 1999, המשיבה עברה להתגורר עם החייב בישראל בשנת 2001, השניים נישאו בשנת 2004 ובשנת 2006 נולדה בתם המשותפת. בחודש יוני 2009 עזבה המשיבה את הארץ ושבה לקנדה עם בתה, כשהחייב נותר לגור בארץ.

בשנת 2011 עבר החייב להתגורר עם המשיבה בקנדה.

 

3.      ביום 9/10/09 העביר החייב מחשבון החברה לחשבונו בישראל ומחשבונו בישראל, לחשבון הבנק שלו בקנדה סכום של 464,976 דולר קנדי (שהם כ-1.7 מיליון ₪), סכום זה הועבר למשיבה ובכספים אלה רכשה המשיבה את הנכס שנרשם על שמה בלבד. סכום זה הגיע לידי החייב לאחר שפעילות החברה נמכרה ביום 1/4/09, ותמורתה הגיעה לידי החייב שהיה, כאמור, בעל המניות היחיד של החברה.

 

4.      המשיבה לא חלקה על כך שהחייב היה הבעלים הבלעדי של הכספים וכי מכספים אלה נרכש הנכס.

 

5.      מר י. ל., אחיו של החייב (להלן: “י.”) הגיש לבית משפט לענייני משפחה תביעה כספית כנגד החייב והמשיבה ובה תבע בשם החברה, את סכום הכסף שהעביר החייב למשיבה. לטענת י., הוא בעל המניות האמיתי בחברה, הגם שהמניות רשומות ע”ש החייב, שהחזיק בהן בנאמנות עבורו ותבע מהחייב והמשיבה את הסכום הנ”ל, ששימש את המשיבה לרכישת הנכס.

ביום 18/1/16 ניתן פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה אשר קיבל את התביעה. המשיבה ערערה על פסק הדין בטענה שהחייב ואחיו עשו יד אחת נגדה ובדו ראיות. התיק הוחזר לבית משפט לענייני משפחה ובסופו של דבר, פסק הדין בוטל.

במסגרת ההליך הנ”ל המשיבה העידה ביחס לכספים שנתקבלו, לנכס שנרכש ולנסיבות.

 

6.      עוד יצוין כי ביום 28/10/16 ניתן פסק דין ע”י בית המשפט המוסמך בקנדה (להלן: “פסק הדין בקנדה”) שדן בגירושין של בני הזוג. בפסק הדין התקבלו טענות המשיבה ונקבע כי במסגרת איזון משאבים בין החייב והמשיבה, יישאר הנכס בבעלות המשיבה בלבד וטענות החייב כי הנכס נקנה מכספי נאמנות של החברה, נדחו.

פסק הדין בקנדה הינו חלוט.

7.      לטענת הנאמן יש להורות על ביטול הענקת הסך של 464,976 דולר קנדי (כ-1.7 מיליון ₪) שהעניק החייב למשיבה, בשים לב לזכות העקיבה אחר הכספים ולקבוע כי הנאמן זכאי להירשם כבעלים של מלוא הזכויות בנכס. בנוסף, יש להורות למשיבה להשיב לקופת הכינוס סך נוסף של 36,976 דולר קנדי, ההפרש בין הסכום שהועבר אליה ע”י החייב, לסכום בו נרכש הנכס. בסכום זה, לטענת הנאמן, רכשה המשיבה לעצמה רכב.

לחילופין, יש להצהיר כי החייב הינו הבעלים של מחצית מהזכויות בנכס שאת שווין, על המשיבה להעביר לקופת הנושים וכן להורות למשיבה להעביר לידיו את ההפרש בסך 36,976 דולר קנדי הנ”ל ובסך הכל להעביר לקופת הכינוס סך של 232,488 דולר קנדי.

טענות הנאמן

 

1.      המשיבה עשתה שימוש בכספים שהעניק לה החייב כבשלה, בעוד החייב נותר ללא הנכס וללא הכספים. לא זו בלבד, הוא נותר עם חוב לרשויות המס בישראל בהיקף העולה על 500,000 ₪ מאחר וכספי ההענקה הועברו לחייב כדיבידנד בגינו קיימת חבות במס.

 

1.      פסק הדין בקנדה אינו מעלה ואינו מוריד לעניין דיני חדלות הפירעון שהינם דין מיוחד וספציפי. לכן, המשיבה אינה יכולה להסתמך עליו.

 

1.      המשיבה עצמה אינה חולקת על כי הנכס נרכש מכספי החייב בלבד ונרשם על שמה בלבד. בכך מתקיימים שלושת התנאים שעל מבקש הביטול להוכיח: – קיומם של “הענקה”, “נכס” ו”של החייב”.

 

1.      על פי סעיף 96(ב) לפקודה, הנטל להוכיח שבמועד ההענקה החייב היה סולבנטי, מוטל על המשיבה והיא לא עמדה בנטל זה.

1.      על פי סעיף 96(ג) לפקודה, החריג הרלבנטי לענייננו הינו “לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך”. הלכה היא, כי מודעות מקבל הנכס למצבו הכלכלי הקשה של החייב, שוללת ממנו את תום הלב. כמו כן, קרבה משפחתית יוצרת חזקה שמקבל ההענקה מודע למצבו הכלכלי הקשה של החייב.

משעה שנשלל תום לבה של המשיבה, מתייתר הצורך לבדוק האם ניתנה “תמורה בת ערך”, שכן שני התנאים הם מצטברים. עם זאת, גם התנאי של “תמורה בת ערך” אינו מתקיים במקרה זה, מאחר והמשיבה לא טענה וממילא לא הוכיחה, כי נתנה תמורה בת ערך בגין ההענקה.

 

1.      לחילופין, יש להורות על ביטול ההענקה ביחס למחצית מהכספים שהעביר החייב למשיבה. זאת בהסתמך על טענת המשיבה כי עד למתן פסק הדין בקנדה, מחצית הזכויות בנכס הייתה של החייב וממועד שניתן פסק הדין בקנדה (28/10/16), עברה המחצית שהייתה של החייב לבעלותה. המדובר בהענקה שנעשתה פחות משנתיים לפני מעשה פשיטת הרגל ולכן חל עליה סעיף 96(א) לפקודה. גם בחלופה זו, המשיבה אינה תמת לב והיא לא נתנה תמורה בת ערך, עבור חלקו של החייב בנכס.

מעבר לכך, שיתוף בנכסים מצמיח את החיוב לשאת בחובות הקשורים ישירות לאותם נכסים.

טענות המשיבה

1.      הצדדים רכשו את הנכס בקנדה במטרה שישמש כדירת המגורים המשפחתית. אמנם הנכס נרשם ע”ש המשיבה, אך שימש כנכס משפחתי והיה שייך לשניהם, בחלקים שווים. זאת עד למתן פסק הדין בקנדה, אשר קבע כי במסגרת איזון המשאבים בין בני הזוג, יישאר הנכס בשלמותו בבעלותה של המשיבה בלבד.

 

1.      אין הדבר דומה להסכם גירושין המשמש, לא אחת, כסות להברחת נכסים מתוך רצון להקטין את מסת הנכסים של אחד מבני הזוג, מפני נושיו.

 

1.      בענייננו מדובר בהליך משפטי שהתקיים בקנדה, נשמעו בו ראיות וניתן פסק דין בדבר איזון הנכסים ולכן אין המדובר בהענקה.

 

1.      המשיב היה כשר פירעון במועד רכישת הנכס. לאחר מכירת פעילות החברה ביום 1/4/09 התקבלו בידיו סכומים ניכרים כבעל המניות היחיד של החברה, ומצבו הכספי היה איתן. לכן, לא מתקיימים התנאים לביטול ההענקה לפי סעיף 96(ב) לפקודה.

 

1.      גם אם המשיבה חששה מנושים ולכן רשמה את הבית על שמה, אין הדבר מוכיח כי בעת רכישת הנכס לחייב היו חובות. בהתחשב בעובדה כי החייב עבר הליך של פשיטת רגל שהסתיים בשנת 2006, חששותיה של המשיבה לגבי העתיד הכלכלי של המשפחה היו מובנים.

 

1.      אף אם לא תתקבל טענת המשיבה כי החייב היה כשר פירעון, חל החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה, שכן המשיבה לא התגוררה עם החייב בעת שהכסף הועבר ולא הייתה מודעת לתכנוני המס שביצע.

 

1.      בית המשפט מתבקש לעשות שימוש בסמכותו בהתאם לסעיף 11(ב) לחוק אכיפת פסקי חוץ, תשי”ח – 1958 (להלן: “חוק אכיפת פסקי חוץ”) ולהכיר בפסק הדין בקנדה, אגב דיון ולצורך העניין.

בית משפט זה מתבקש לכבד את פסק הדין בקנדה מכוח עקרון חובת כיבוד ערכאות, המהווה עקרון יסוד במשפט הבינלאומי הפרטי.

 

עמדת הכנ”ר

1.      מועד ביצוע ההענקה הוא 9/10/09 ועל כן הסעיף הרלבנטי הוא 96(ב) לפקודה.

 

1.      הנאמן הוכיח כי התקיימו שלושת היסודות הקבועים בסעיף 96 לפקודה ועמד בנטל הראשוני המוטל לפתחו.

 

1.      לא עלה בידי המשיבה להוכיח כי החייב היה בעל כושר פירעון בעת ביצוע הענקה. הוכח כי בעת העברת הכספים לחשבון בקנדה, היה לחייב חוב למס הכנסה. המשיבה לא המציאה כל ראיה חשבונאית לפיה החייב היה סולבנטי בתקופה הרלבנטית.

 

1.      המשיבה ידעה על מצבו של החייב או למצער, לא הוכיחה שלא ידעה על מצבו הכלכלי, קל וחומר כשמדובר בגרוש שלה. השיתוף בנכסים מצמיח גם שיתוף בחובות.

 

1.      פסק הדין בקנדה לא נקלט בארץ, שכן לא ננקט כל הליך לפי אחד המסלולים הקבועים בחוק אכיפת פסקי חוץ.

 

1.      טענת המשיבה כי זכויות החייב עברו בעל כורחו עקב פסק הדין בקנדה, דינה להידחות. לבית המשפט של חדלות פירעון סמכות לדון בהענקות פסולות שבוצעו.

 

1.      בית המשפט הקנדי שדן בעניין הגירושין אינו דן ביחסים שבין הנושים לבין הצדדים לגירושין.

 

1.      למשיבה 50% מהזכויות בנכס מכוח חוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל”ב-1972 (להלן: “חוק יחסי ממון”). לכן, הנאמן זכאי לתבוע את חלקו של החייב בנכס, בלבד.

 

 

השאלות שבמחלוקת

1.      השאלות העיקריות שבמחלוקת הן:

 

א.      האם בוצעה הענקה של מלוא הזכויות בכספים או של מחציתם?

 

ב.      האם בוצעה הענקה פסולה ביחס לחלקו של החייב בכספים בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודה?

 

ג.        ככל שבוצעה הענקה פסולה, האם יש בפסק הדין בקנדה כדי לשנות את התוצאה?

 

דיון והכרעה

האם בוצעה הענקה של מלוא הזכויות בכספים או של מחציתם?

30.  החייב והמשיבה נישאו בשנת 2004.

על כן חל עליהם חוק יחסי ממון בין בני זוג.

1.      בהתאם לסעיף 5 לחוק יחסי ממון:

 

“עם התרת הנישואין או עם פקיעת הנישואין עקב מותו של בן זוג (בחוק זה – פקיעת הנישואין) זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שוויים של כלל נכסי בני הזוג”.

 

1.      החייב והמשיבה התגרשו ועל כן, משפקעו הנישואין, המשיבה זכאית למחצית מבית המגורים (ולמחצית מהכספים).

 

1.      גם אם נבחן את כוונת השיתוף במועד בו נרכש הנכס, נגיע למסקנה זהה.

2.      בהתאם להלכה שנקבעה בע”א 1915/91 יעקובי נ’ יעקובי, פ”ד מט (3) 529, הדין החל על בני זוג שנישאו לאחר 1/1/74, במהלך נישואיהם, ביחס לזכויותיהם ברכוש, הוא הדין הכללי.

 

1.      באשר לבית מגורים, נקבע כי בהיותו נכס משפחתי מובהק יש להקל על בן הזוג הטוען לבעלות משותפת בו (ראה למשל: רע”א 8672/00‏ אבו רומי נ’ אבו רומי, פ”ד נו(6) 175).

 

1.      בענייננו, הכספים שימשו לרכישת בית מגורים בו התגוררו החייב והמשיבה עם בתם המשותפת עת היו נשואים. אמנם, תקופת המגורים המשותפים לא היתה ארוכה, אך טענת המשיבה כי הייתה לה ולחייב כוונת שיתוף ביחס לבית המגורים לא נסתרה.

 

1.      המשיבה גם העידה על כך בחקירתה הנגדית מיום 7/5/15 בתיק תמ”ש 48666-01-14 (נספח 8 לבקשה):

 

“ש. כלומר הבית שייך מחצית לך ומחצית לנתבע 1?

ת. השטר של הבית רשום על שמי אבל מכיוון שאנחנו נשואים והבית הוא בית משפחתי הוא שייך מחצית לי ומחצית למ..”

(עמ’ 31 לפרוטוקול שו’ 17-19).

 

ובהמשך בעמ’ 39 לפרוטוקול שו’ 12-20:

 

“ת. כיוון שהכסף הגיע מביתא זה היה הכל, הפנסיה שלנו זה היה החיים שלנו ביחד וכשהוא מכר את החברה זה לא היה הכסף שלנו, אלא הכסף של מ. אבל הוא קנה את הבית.

ש. שנרשם רק על שמך.

ת.   כן כי הוא אמר שאף אחד לא יוכל לגעת בזה”.

 

1.      לפיכך, ההענקה הנטענת יכול ותחול על מחצית הכספים ולא מעבר לכך.

האם בוצעה הענקה פסולה ביחס לחלקו של החייב בכספים בהתאם להוראות סעיף 96 לפקודה?

1.      המשיבה טענה בסעיפים 19 ו-20 לתגובתה ובסיכומיה כי עד למתן פסק הדין בקנדה הכספים היו שייכים לה ולחייב בחלקים שווים. כך למשל, בסעיף 19 לתגובתה טענה כי:

 

“אמנם הבית נרכש על שם המשיבה, ברם מאחר והבית נחשב כנכס משפחתי, הרי שעד למתן פסק הדין בקנדה, הוא היה שייך למשיבים בחלקים שווים ביניהם.”

 

1.      בנסיבות אלה, עד למתן פסק הדין בקנדה לא בוצעה, לשיטת המשיבה, כל הענקה ביחס לחלקו של החייב בנכס, שכן הגם שהנכס נרשם על שמה בלבד, הוא היה משותף לשני הצדדים.

 

1.      מכאן, שבכל הקשור לחלקו של החייב, קיימת הודאת בעל דין לפיה החייב היה עד למתן פסק הדין בקנדה בעלים של מחצית הכספים (והנכס) ולמעשה מתייתר הצורך לדון האם בוצעה הענקה פסולה ביחס לחלקו של החייב.

 

1.      אף אם המשיבה לא הייתה מודה כי לחייב מחצית מהבעלות הכספים, הענקת חלקו של החייב בכספים למשיבה (בעצם רישום הנכס על שמה בלבד), מהווה הענקה פסולה, מהטעמים שיפורטו להלן.

 

1.      הענקת הכספים בוצעה בשנת 2009. צו הכינוס ניתן בשנת 2017. לכן, הסעיף הרלבנטי הינו סעיף 96(ב) לפקודה, הקובע:

 

“96(א) …..

(ב)    העניק אדם נכסים ונעשה פושט רגל אחרי שעברו שנתיים ולפני שעברו עשר שנים מיום ההענקה, ההענקה בטלה כלפי הנאמן, אם לא הוכיחו התובעים מכח ההענקה כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו מבלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

 

(ג) “הענקה” לעניין סעיף זה – לרבות כל העברה, אך למעט הענקה –

(1) בשל נישואין ולפניהם;

(2) לטובת קונה או בעל שעבוד בתום לב ובתמורה בת ערך;

(3) לאשת המעניק או לילדיו או לטובתם, של נכס שהגיע למעניק אחרי נישואיו בזכות אשתו”.

 

1.      נטל הראיה להוכיח את התקיימות תנאי סעיף 96(ב) לפקודה מוטל, בתחילה, כנטל ראשוני על הנאמן ואם הוא עומד בו, עובר הנטל למשיבה להוכיח שבעת ההענקה היה המעניק כשר פירעון.

בע”א 3853/98 עמי סדן נ’ עו”ד אבי רם רוזנטל, פ”ד נז(4) 699 נקבע: –

“בתביעה לביטול הענקה, הנטל הראשוני לבסיס קיומה של הענקה פסולה רובץ על התובע את ביטולה. עליו להוכיח את מהות ההענקה ואת מועדה, את טיבו של הנכס ואת העובדה כי המעניק נעשה פושט רגל בתוך פרק הזמן הנקוב בהוראה הרלבנטית לעניין. מקום שמדובר בהענקה שבוצעה למעלה משנתיים לפני פשיטת הרגל ולפני שחלפו עשר שנים מיום ההענקה, תבוטל ההענקה בכפוף להגנה הנתונה למקבל ההענקה שלפיה בעת ההענקה היה המעניק כשר פירעון גם בלא להיזקק לנכס מושא ההענקה ועל כן ההענקה לא פגעה ביכולתו לפרוע את חובותיו”.

 

1.      ברע”א 3044/18 שולה דיין נ’ עו”ד ישראל שפלר – מנהל מיוחד לחייב יצחק דיין (8/5/18) נקבע במפורש (סעיף 8 להחלטה): –

 

“בקשת המנהל המיוחד להורות על ביטול ההענקה מבוססת על סעיף 96(ב) לפקודת פשיטת הרגל [נוסח חדש] התש”מ-  1980. לפי סעיף זה, הנטל הראייתי המוטל על הנאמן ממוקד בהוכחת העובדה שהתקיימה הענקת נכסים במועד הרלבנטי, על יסודותיה השונים. משעשה כן, עובר הנטל לתובעים מכוח ההענקה להוכיח “כי בזמן שנעשתה ההענקה היה המעניק כשר פירעון של כל חובותיו בלי להיזקק לנכס הכלול בהענקה וכי משנעשתה ההענקה, עברה זכות המעניק באותו נכס לנאמן על ההענקה.

(ראו שלמה לוין ואשר גרוניס, פשיטת רגל, 324 (מהדורה שלישית 2010))”.

 

1.      ביחס לחריג מהחריגים להענקה שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה, נקבע בפסיקה כי הנאמן הוא אשר נושא בנטל להוכיח את אי קיומו של החריג ויכול שיעשה כן באמצעות הצגת ראיה קלת משקל:-

בפש”ר (חי’) 331/07 בקלו ינקו נ’ בקלו חוה כרמלה (2/8/11) נקבע: –

 

“על הנאמן להוכיח כי ההענקה נעשתה בחוסר תום לב וללא תמורה בת ערך. עם זאת הנטל המונח לפתחו של הנאמן אינו כבד ואם יעלה בידיו לעמוד בנטל הראשוני לשלילת התקיימותו של החריג, תידרש המשיבה להביא ראיות לסתור, שיהיה בהם כדי לשכנע כי החריג מתקיים”.

 

1.      הנאמן עמד בנטל להוכיח כי מתקיימים שלושת היסודות הקבועים בסעיף 96(ב) לפקודה, קרי שעסקינן ב”נכס” “של החייב” וב”הענקה” ונראה כי הצדדים אינם חלוקים על כך.

 

1.      על כן, עובר הנטל למשיבה להוכיח כי החייב היה כשר פירעון בעת ביצוע הענקה.

כושר פירעונו של החייב במועד ההענקה

1.      בעת שהחייב והמשיבה הכירו, היה החייב בהליך פשיטת רגל קודם (עד שנת 2006, לאחר שנישאו). ניתן להניח בסבירות גבוהה, שהמשיבה הייתה מודעת לקשיים הכלכליים של החייב בתקופת היותו בהליך הקודם ולאחר מכן.

 

1.      המשיבה הצהירה כי החייב ביקש שהנכס יירשם על שמה כדי להרחיקו מנושיו (פרוטוקול בימ”ש לענייני משפחה מיום 7/7/15 עמ’ 39 שו’ 12-19) ויש בכך כדי להצביע על קיומם של נושים לחייב ועל חששו של החייב מכך שיניחו ידם על הכספים שנתקבלו ממכירת פעילות החברה. חשש זה גרם לחייב להעביר סכומי כסף נכבדים לחשבון המשיבה בקנדה עד כי לא נותרו בידיו כספים לשלם את המס המגיע לרשויות המס בגין משיכת הכספים מהחברה אליו.

 

על כך העיד החייב “… זה בול נכון. היא נשארה עם הבית ואני נשארתי עם החוב” (פרוטוקול עמ’ 61 שו’ 19).

יצויין כי חוב זה עדיין לא נפרע ורשות המיסים הגישה תביעת חוב בגינו (פרו’ עמ’ 61, שו’ 7).

 

בהקשר זה יצוין כי אין לקבל את טענת החייב שהחיוב במס בגין מכירת הפעילות של החברה והעברת התמורה אליו הולידה חיוב במס בשלב מאוחר הרבה יותר.  החוב לרשות המיסים נוצר בעת שהחברה חילקה דיבידנד לחייב ועוד בטרם העביר החייב את הכספים לקנדה (ראה בהקשר זה ע”מ 22951-09-09 שור נ’ פקיד שומה חיפה (7/4/13), פיסקה 28).

 

עצם העובדה שהחייב לא פרע את חובו לרשויות המס בסכום נכבד של כ-570,000 ₪ כשהחוב נוצר במועד העברת הכספים שנתקבלו תמורת החברה לידיו (עוד בטרם הועברו לקנדה) ולא היה בידי החייב לשלם את המיסים כמתחייב, מצביעה על העדר כושר פירעון של החייב.

 

החייב העיד בעניין זה: –

 

“… כשנוצר החוב למס הכנסה, אוכל לבדוק מתי היה החוב הזה, ואז כשהוא נוצר לא היה לי כסף” (עמ’ 61 שו’ 25-26).

 

במאמר מוסגר יצוין כי נראה שהחייב התכוון למועד בו רשות המיסים דרשה את פירעון החוב. עדותו תומכת בהעדר כושר פירעון שלו.

 

1.      החייב העיד שאחיו י. עזר לו להתקיים ונתן לו כספים כל אימת שנזקק. “היחסים הכספיים ביני לבין אחי י. באותו זמן, לא היום, אבל אז היו כאלה שהוא עזר בי ותמך בכל דבר שהייתי צריך. זה לא חוב שצריך לפרוע אותו. אחי י. לא יתבע אותי אף פעם” (עמ’ 60 לפרו’ 21/1/20, שו’ 20-22). בחקירתו בפני המנהל המיוחד (נא/3) העיד על התמיכה שקיבל מאחיו: –

“הוא פרנס אותי כל השנים האלה” (שו’ 17-18).

1.      ברי כי יש בכך כדי להעיד על חוסר סולבנטיות של החייב מעצם העובדה שנזקק לתמיכה כספית מאחיו.

 

1.      כדי להוכיח סולבנטיות של החייב במועד ההענקה ב”כ המשיבה טען בסיכומיו כי בית משפט השלום בכפר סבא דחה תביעה אישית כנגד החייב בסך העולה על מיליון ₪, אלא שאין בכך כדי להוכיח שהחייב היה בעל כושר פירעון.

כמו כן ב”כ המשיבה מבקש להסתמך על עדותו של החייב כי בעת שהועברו הכספים לקנדה לא היו לו חובות (עמ’ 19 ש’ 7-6), אלא שכאמור, בניגוד לטענת החייב, בעת העברת הכספים היה לחייב חוב למס הכנסה (לכל הפחות).

 

1.      מכל האמור לעיל עולה כי המשיבה לא סתרה, בראיות שהובאו על ידה, את טענת הנאמן שהחייב לא היה סולבנטי בעת ההענקה.

 

החריג שבסעיף 96(ג)(2) לפקודה

1.      נראה כי חוסר תום ליבה של המשיבה הוכח וזאת לאור ההלכה לפיה מודעות מקבל הנכס למצבו הכלכלי הקשה של החייב שוללת מהמקבל את תום הלב (פש”ר (ת”א) 4389-12-09 סלור אייל נ’ סלור אביבה (27/1/13) (עמ’ 17)).

קרבה משפחתית יוצרת חזקה לכך שהמקבל מודע למצבו הכלכלי של החייב (רא”א 8010/09 אלחדד נ’ עו”ד נשר (30/6/10)).

כבר צוין כי המשיבה העידה שהחייב ביקש לרכוש את הנכס על שמה כדי שנושים לא יוכלו לגעת בו. בכך למעשה המשיבה הודתה כי ידעה על הצורך להרחיק ולהבריח את הנכס מנושי החייב ואף סייעה לו בהברחה זו לקנדה ורישום הנכס על שמה.

 

1.      אין להתעלם מהעובדה שחלק מחייהם המשותפים (ממועד היכרותם בשנת 1999 ועד לסוף שנת 2006) היה החייב בהליך פשיטת רגל קודם, כך שקרוב לוודאי שהמשיבה הייתה מודעת היטב לצורך להבריח או להסתיר נכסים, כדי להרחיקם מהנושים. בכך נשלל תום ליבה בעת ההענקה.

 

1.      כך גם ביחס להעדר תמורה בת ערך. המשיבה העידה באופן שאינו משתמע לשתי פנים שהכספים כולם הם כספי החייב שהועברו לקנדה, באמצעותם נרכש הנכס שנרשם כולו על שמה, כך שלמעשה המשיבה לא נתנה תמורה כלל.

 

1.      לפיכך, אף לא חל החריג הקבוע בסעיף 96(ג)(2) לפקודה.

סיכום ביניים

1.      לאור האמור לעיל, בין אם קיימת הסכמה בין החייב והמשיבה כי מחצית הכספים שייכת לחייב עד למתן פסק הדין בקנדה ובין אם לאו, הרי שהענקת חלקו של החייב בכספים למשיבה, מהווה הענקה פסולה ומשכך על המשיבה להשיב לנאמן מחצית מהכספים שקיבלה.

 

1.      כעת יש לבחון את השאלה, האם העובדה כי בית המשפט בקנדה קבע כי הנכס כולו הינו בבעלות המשיבה, משפיעה על המסקנה דלעיל.

השפעת פסק הדין בקנדה

1.      הלכה היא כי בטרם ישמש פסק חוץ להשתקת עילתו של תובע, עליו לעבור תהליך של הכרה על ידי מערכת המשפט בארץ (ע”א 490/88 ד”ר אנבא בסיליוס -המוטראן הקופטי של הכסא הקדוש של ירושלים נ’ אחמד מוחמד מחמוד עדילה, מד(4) 397).

 

1.      הכרה בפסק חוץ על ידי מערכת המשפט הישראלית יכול שתעשה באחת משתי דרכים:

 

הראשונה – הכרה ישירה בפסק הדין על פי סעיף 3 לחוק אכיפת פסקי חוץ, הליך שלא ננקט בענייננו.

השניה – הכרה אגבית (אינצידנטלית) בפסק הדין על פי סעיף 11 לחוק אכיפת פסקי חוץ, אלא שב”כ המשיבה הודיע ביום 26/2/20 כי פסק הדין בקנדה “לא הוגש כראיה בתיק”.

לפיכך, משהמשיבה בחרה שלא להסתמך על פסק הדין בקנדה לא ניתן, בשלב הסיכומים, להעלות טענות ביחס אליו.

 

1.      אף אם ניתן היה להכיר בפסק הדין בקנדה, אחד התנאים העיקריים להכרה, הן בהשתק עילה והן בהשתק פלוגתא הינו כי נערכה התדיינות מפורשת באותה עילה או פלוגתא שבמחלוקת בין אותם צדדים וניתנה הכרעה לגופו של עניין (רע”א 6830/00‏ ברנוביץ נ’ תאומים, פ”ד נז(5) 691); ע”א 1650/00 מ. זיסר נ’ משרד הבינוי והשיכון, פ”ד נז (5) 166; ע”א 1041/97 אבי סררו נ’ נעלי תומרס בע”מ, פ”ד נד (1) 642).

 

1.      בענייננו, ממצאי פסק הדין בקנדה אינם יכולים להשליך על הזכויות והחובות בתיק זה מאחר והוא דן במחלוקת בין החייב למשיבה, בכל הנוגע להליך הגירושין ביניהם בלבד וכלל לא דן בעילה של ביטול הענקה לפי סעיף 96 לפקודה, שהינה עילה ייחודית להליכי פשיטת רגל.

כמו כן, הנושים והנאמן לא היו צד להליכים בקנדה ואין זהות בין הצדדים בשני ההליכים.

 

1.      זאת ועוד, לבית המשפט של פשיטת רגל סמכות ייחודית לדון בביטולי הענקה אף במקרה בו ניתן פסק דין לאיזון משאבים בין בני זוג (ראה למשל: פש”ר (ת”א) 1617/01 איתן ארז בתפקידו כנאמן לעזבון המנוח יהודה קליש ז”ל נ’ רחל קליש הרניק (26/2/03)).

2.      לאור האמור לעיל, קביעת בית המשפט בקנדה כי למשיבה הבעלות בנכס, אינה מהווה מעשה בי-דין או חסם מפני דיון בעילות התביעה בבקשה זו.

התוצאה

1.      התוצאה, אם כן, הינה שיש לבטל את ההענקה של מחצית הסכומים שהועברו מהחייב למשיבה בסך של 232,488 דולר קנדי כערכם במועד ההענקה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית עד למועד התשלום בפועל.

 

1.      המשיבה תישא בהוצאות הנאמן בסך 10,000 ₪ והכנ”ר בסך 5,000 ₪.

Print Friendly, PDF & Email
אדם

אדם

כתב לענייני משפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

אתר זה עושה שימוש באקיזמט למניעת הודעות זבל. לחצו כאן כדי ללמוד איך נתוני התגובה שלכם מעובדים.