חיים רמון מוציא ספר “נגד הרוח” ומקדיש פרק ל”תפירת תיקים פוליטית” בפרקליטות בכסות של “הגנה על שלטון החוק”

Spread the love

באתר מידה פרסמו פרק מתוך הספר שפרסם חיים רמון “נגד הרוח”. הפרק מוקדש לתפירת התיקים של הפרקליטות. רמון מתייחס לתפירת תיקים פוליטית במסגרת כנופייה של שמאלנים בפרקליטות שמנסים להפיל את שלטון הימין על ידי שליפה מהמגירה של אישומי סרק וכזב נגד פוליטיקאים מהימין. אבל בפועל תרבות תפירת התיקים של הפרקליטות היא מעשה של יום יום בכל תיק ותיק שבו הפרקליטות נוגעת.

כאשר לא מדובר בתפירת תיקים פוליטית על רקע אג’נדה שמאלנית, אז מדובר באג’נדה פמיניסטית של מלחמה רבתי בגבר הישראלי בשם ה”מלחמה בפטריארכיה”. את חיים רמון רצו לתפור בפרקליטות בגלל שהוא התכוון ליישם רפורמות שיצמצמו את הכוח שלהם לעשות מה שבא להם ולהרשיע את מי שבא להם. לכן שלפו לו מהמגירה אישום על ניסיון לנשק חיילת. כך ניצלו בפרקליטות את ההיסטריה הפמיניסטית כדי לחסל אותו פוליטית. לקח לו כמה שנים לפתוח את הפה והוא עדיין מתנסח בעדינות.

מי תפר תיק פוליטי לחיים רמון? שופט העליון מני מזוז

מני מזוז הוא מי שתפר את תיק הנשיקה לחיילת ב 2006 לחיים רמון שהיה אז שר משפטים שתכנן לבצע רפורמות בפרקליטות. מזוז הגיש את כתב האישום וסילק את חיים רמון מהזירה הפוליטית. על זה מני מזוז קיבל פרס: מינוי לבית משפט עליון. התוצאה היא שבכל תיק שמני מזוז נגע בבית משפט עליון התקבל פסק דין מחפיר ומזעזע שכל כולו שקרים, סילופים, עיוות מציאות ודפיקת אזרחים סיטונאית. היום הוא עדיין מכהן בבית משפט עליון. מזוז נשוי לאלינער מזוז – עורכת דין שכיהנה, עד לפרישתה בשנת 2008, כמשנה ליועץ המשפטי של משטרת ישראל. אב לשתי בנות, מתגורר בשכונת בית הכרם בירושלים. אח לימימה מזוז – שהייתה היועצת המשפטית של משרד האוצר, ולשולה בן-צבי – ראש אגף במינהל מקרקעי ישראל. בן-דודו הוא הרב מאיר מאזוז – ראש ישיבת כסא רחמים – ומנהיגה הרוחני של מפלגת יחד (בראשות אלי ישי).

פרק מספר: "נגד הרוח" / חיים רמון
פרק מספר: “נגד הרוח” / חיים רמון

פרק מספר: נגד הרוח// חיים רמון

חיים רמון הקדיש לפרקליטות (״כנופיית שלטון החוק״) פרק שלם בספרו, כאשר שופטים, פרקליטים ואישי ציבור מההווה ומהעבר כולם מצביעים על אותה המסקנה: המתפרה בפעולה.

חיים רמון: פרקליטות המדינה מתפרת תיקים סיטונאית

וכאן חיים רמון מסביר למה תפרו לו תיק על ניסיון לנשיקה. כתבה של אורנה בן-דוד, ערוץ 10, 15.03.2016 – מתוך הסדרה התיעודית ‘דיני נפשות’, פרק ג.

חיים רמון: “אני הייתי אחד משורה ארוכה של שרי משפטים, או מועמדים לשרי משפטים או לשרי ביטחון פנים, שהמערכת הרגישה מאוימת על ידם”. תחושת האיום הלכה וגדלה במשך השלושה וחצי חודשים בהן כיהן כשר המשפטים, כשכמעט כל יום הציג רפורמה חדשה ש”כנופיית שלטון החוק” לא ידעו איך להתמודד מולה. “ניסיתי להסביר להם בעדינות ש”החקיקה תהיה לפי מה שאני חושב ולא לפי מה שאתם חושבים. אני הנבחר. העם בחר אותי, אני מייצג את העם. רוצים להשפיע? תלכו להיבחר”. רמון טוען שלדעתו היכולת המוכחת שלו לרפורמות, הוכיחה את גודל האיום שהוא מייצג, ולכן תפרו אותו. רמון הוסיף שניתן לדעת שמדובר בתפירת תיק מכיוון שהתובעת הכללית אמרה בבית המשפט ש’במקרה של רמון כל האמצעים היו כשרים`. וכן, שבית המשפט בהכרעת הדין אמר שנחצו כל הקווים האדומים של הפרקליטות נגד רמון. וגם שהתובעת בתיק רמון הפרקליטה רות דוד, הודתה שהעובדה שהפרקליטות לא העבירה את ההקלטות לעורכי דינו של רמון, פגעה חזק בהגנה.

“כנופיית שלטון החוק” (ראובן רובי ריבלין)

א. הפרקליטים חסינים

הפרקליטות היא גוף שיש בו היום משהו חולה, גם ברמה הניהולית וגם ברמה הערכית”. (הילה גרסטל)

פרקליטות המדינה היא מוסד חיוני לקיומה של חברה דמוקרטית, וצריך לשמור על עצמאותה. בפרקליטות עובדים מאות פרקליטים מצוינים, מסורים, ישרים והגונים, אך כמו בכל מקום שבו עובדים בני אדם, יש סיכוי שייפלו טעויות בעבודתם. יש השוגים מתוך רשלנות, ויש מיעוט הפועל ברשעות, ולפעמים גם בשחיתות. לכן נדרשת ביקורת. דא עקא, ששנים רבות לא היתה שום ביקורת יעילה על הפרקליטות, וזו ניהלה מלחמת חורמה נגד כל ניסיון לכונן מנגנון ביקורת כזה.

הפרקליטות, העוסקת בדיני נפשות, חורצת גורלות וקובעת “מי יחיה ומי ימות” מבחינה פלילית וציבורית. היא הגוף בעל העוצמה הגדולה במדינה, והיא משתמשת בעוצמה זו באופן בלתי ראוי.

ביטוי מובהק לשיכרון הכוח של הפרקליטות מצוי בציטוט שציטטה רויטל חובל, כתבת תוכנית הטלוויזיה “עובדה”, מדברי היועמ”ש יהודה וינשטיין. לדבריה, וינשטיין אמר לד”ר חן קוגל, ראש המכון לרפואה משפטית, שהוא אינו יכול לכלול בתצהיר חוות דעת מקצועית הסותרת את עמדת הפרקליטות. חובל ציטטה את וינשטיין: “עם כל הכבוד, אני היועץ המשפטי לממשלה, ואני מחליט. אני קובע. אני אגיד לשרת הבריאות מה לכתוב, ואני אגיד לחן קוגל מה לכתוב, וגם אגיד לראש הממשלה מה לכתוב, כי אני קובע!”

בתמונה: מני מזוז מי שהיה היועץ המשפטי לממשלה בזמן כהונתו של חיים רמון כשר משפטים ותפר לו תיק על נשיקה (ב 2006). על זה קיבל מני מזוז פרס – מינוי לבית משפט עליון כשופט עליוניסט.

מני מזוז תפר תיק לחיים רמון וקיבל פרס מינוי לבית המשפט העליון
מני מזוז תפר תיק לחיים רמון וקיבל פרס מינוי לבית המשפט העליון

ביטוי לחוליי הפרקליטות אפשר למצוא גם במלחמת החורמה שניהלה נגד מינויה של ד”ר מאיה פורמן למנהלת היחידה לרפואה משפטית פתולוגית במכון הלאומי לרפואה משפטית.

טרם מינויה לתפקיד היתה ד”ר פורמן מומחית עצמאית, וב-2014 הגישה חוות דעת מקצועית מטעם ההגנה במשפט הרצח של תאיר ראדה, שבו נאשם רומן זדורוב. חוות דעתה עמדה בניגוד לעמדת הפרקליטות. אקדים ואציין כי בסוף ההליך המשפטי קבע העליון כי פורמן צדקה בחוות דעתה.

אנשי הפרקליטות התעלמו מהביקורת המקצועית על חוות הדעת שהוגשה מטעם התביעה, ולא התאמצו לברר איזו משתי חוות הדעת המנוגדות היא הנכונה. הפרקליטות, בראשות שי ניצן, נאחזה בקביעותיו של בית המשפט המחוזי, שהעדיף לקבל את חוות הדעת של התביעה. משהעזה פורמן לחלוק עליה, החליטה הפרקליטות לפעול בכל כוחה נגד מינויה לתפקיד במכון לרפואה משפטית. פורמן לא נסוגה, וביקשה מבית הדין לעבודה לאכוף על המדינה את המינוי לתפקיד שזכתה בו במכרז.

בית הדין לעבודה הורה לפרקליטות להגיש תצהיר בכתב של ראש המכון לרפואה משפטית, ד”ר קוגל, בעניינה של פורמן. קוגל מסר תצהיר חתום ומאושר על ידי עורך דין, כנדרש. ואולם הפרקליטות לא הגישה את התצהיר מיד לבית הדין לעבודה אלא פנתה למשרד הבריאות (שהמכון לרפואה משפטית הוא זרוע מזרועותיו), ודרשה מקוגל לבצע שינויים בתצהיר החתום, בנימוק שהוא אינו תואם את עמדתה.

לדרישת הפרקליטות לשינוי התצהיר צורפה הסכמתן של שתי משנות ליועץ המשפטי לממשלה, והפנייה למשרד הבריאות נעשתה על דעת מנהלת המחלקה למשפט עבודה בפרקליטות. ואולם קוגל השיב לפרקליטה בכירה זו באומץ: “לא אוכל לעשות שקר בנפשי, להשמיט חלקים רלוונטיים ולמנוע מבית המשפט את מלוא דעתי בעניין”.

לאחר בירור מעמיק כתבה נציבת הביקורת על הפרקליטות, השופטת בדימוס הילה גרסטל, למנהלת המחלקה למשפט עבודה, בלשון זו: “מצאתי פגם בהתנהלותך באשר לדרישת תיקונים בתצהיר החתום של ד”ר קוגל”. בדבריה עשתה גרסטל חסד עם הפרקליטות, שכן תחת הכותרת “עבירת הדחה בעדות”, סעיף 240 לחוק העונשין קובע: “המניע אדם או מנסה להניעו, שבמהלך שיפוטי לא יעיד או יעיד עדות שקר או יחזור בו מעדות או מהודאה שמסר, דינו מאסר שבע שנים”, ובמקרה זה נמצא לכאורה שכל רכיבי העבירה מתקיימים.

הפרקליטות הסבירה שהיא פשוט שאפה לאחידות בעמדה שהוגשה לבית הדין, כלומר – לאחד את האמת עם השקר. על התנהלות הפרקליטות אמרה ד”ר פורמן בריאיון עיתונאי: “אני פוחדת מפגישות עם פרקליטים, זה כמו שאדם ייפגש עם התוקף שלו”.

לא זו אף זו; לטענת מייצגיה של פורמן, הדרישה לבצע שינויים בתצהיר נעשתה על פי פרקטיקה מקובלת ועל דעת בכירים בפרקליטות ובלשכת היועמ”ש, כלומר – כל הפרקליטות, ללא יוצא מן הכלל, ובכלל זה היועמ”ש. ניסיון להדחת עדים, וגם הדחה בפועל של עדים, היו אפוא תופעה שכיחה בפרקליטות. קשה להעלות על הדעת כמה אנשים – עשרות, מאות, אולי אלפים – ישבו, יושבים ויֵשבו בכלא בגלל הפרקטיקה הזו.

ב-23 בדצמבר 2015, במסגרת החלטה בתיק זדורוב, קבע העליון פה אחד בעניינה של פורמן כי “התנהלות המשיבה [“מדינת ישראל”, דהיינו ארבעה פרקליטים כמייצגי פרקליטות המדינה – ח”ר] תרמה להיווצרות הסיטואציה החריגה שאליה נקלענו בתיק זה. […]”. אחרי פסיקת העליון דרש קוגל מהפרקליטים התנצלות מיידית וגורפת לפני פורמן, אך הללו לא התנצלו.

בתוכנית הטלוויזיה “עובדה” תואר כיצד הפרקליטות מעוותת תצהירים של רופאים במכון הלאומי לרפואה משפטית, כדי לאפשר הרשעה של נאשמים. העיתונאי עמרי אסנהיים ראיין בתוכנית את ד”ר חן קוגל.

אסנהיים: “בכיר בפרקליטות אמר לי שהוא לא יצטער אם יקרה לד”ר קוגל משהו בדרך. האם אתה מפחד?”

קוגל: “כן, אני מפחד, בטח שאני מפחד. […] תראה לאן הגענו, שמנהל המכון לרפואה משפטית בישראל, המכון הלאומי, מפחד. בטח”.

קוגל לא פירט ממה הוא מפחד. אני יודע ממה הוא מפחד. הוא מפחד שהפרקליטות תרדוף אותו, אולי תסמן אותו כמטרה. והוא לא היחיד. שרת הבריאות לשעבר, יעל גרמן, אמרה על אותה פרשה כך: “נחשפתי לכוחנות, לשיכרון הכוח של הפרקליטות. הייתי מזועזעת. הם יותר חזקים מכולם. הם ניסו להשתיק ולחסל את מאיה [ד”ר פורמן – ח”ר], לעשות סיכול ממוקד לעדה מקצועית שלא מתיישרת עם עמדת התביעה. על דברים כאלה שומעים ברוסיה, לא אצלנו. שיכרון הכוח בפרקליטות הוא סכנה”.

פרשת ד”ר פורמן חמורה במיוחד, אך אינה יחידה. הנה עוד מקרים שבהם פעלה הפרקליטות מתוך שיכרון כוח:

  1. בתקופת כהונתם של היועמ”ש מני מזוז ופרקליט המדינה משה לדור הנהיגו השניים מנהג חדש, והחלו להתבטא כלפי נאשמים בעניינים העומדים ותלויים בבית המשפט. בדיון בעתירה לבג”ץ שהוגשה נגד מזוז בעניין נשיא המדינה לשעבר, משה קצב, מתח העליון ביקורת נוקבת על השימוש בתקשורת נגד הנאשם. השופט אדמונד לוי, בדעת מיעוט, טען כי היועמ”ש והכפופים לו נדרשים לחשבון נפש על התנהלותם מול התקשורת, ולא בפרשה זו בלבד אלא כדפוס מתמשך. גם השופט אליעזר ריבלין השמיע ביקורת ואמר שדרכה של התביעה היא דרך לא דרך, שכן היועמ”ש הקדים מאוחר למוקדם, והקדים הצהרות נחרצות לבחינה שלמה של נתוני הראיות ושיקולם.
  2. בעת התנהלות משפטו של אהוד אולמרט בפרשת הולילנד התראיין פרקליט המדינה לדור, והאשים את אולמרט בקבלת שוחד בפרשה אחרת. אולמרט תבע את לדור בגין הוצאת דיבה. לדור התגונן בטענה שיש לו חסינות. בית המשפט לא קיבל את טענתו, ולדור נאלץ להתנצל. באחד הדיונים בעניין זה אמרה שופטת בית משפט השלום על פרקליט המדינה: “הוא ערער את אמון הציבור הן במערכת האכיפה והן במערכת התביעה”.
  3. בפרשת הדסק הרוסי בבנק הפועלים, שבה הועמדו לדין בכירים בבנק הפועלים בגין הלבנת הון, מתח השופט דוד רוזן ביקורת קשה על פרקליטות המדינה בשל הסתרת חומר חקירה. הוא קבע שהפרקליטות הצהירה “הצהרות לא נכונות” ו”הגישה כתב אישום לפני בדיקת כל הראיות”, והעיר לפרקליטות בתגובה לטיעוניה: “זו לא המדינה שאני מכיר, זו לא המדינה שאני רוצה להכיר. זה פשוט מזעזע”. האשמותיו של השופט דוד רוזן לא נבדקו. לעומת זאת, “מקורות בכירים בפרקליטות” מתחו עליו ביקורת בשל קביעותיו.
  4. בפרשת האונס בעין גדי, הפרקליטות לא טרחה להעביר לנוגעים בדבר מידע חשוב וחיוני. המתלוננת ציינה שהיא חוששת לשלוח מישהו לכלא בגין משהו שלא עשה, אך הפרקליטות לא מסרה את המידע לסנגורי החשודים, אף שהמידע נרשם במזכריה. במשפט האונס הסתירה אפוא הפרקליטות מידע שלפיו המתלוננת מפקפקת בקיום האונס. רק בדרך נס התגלה המזכר. אלמלא כן, הנאשמים, שכתב האישום נגדם בוטל בסופו של דבר, היו עלולים להישלח לשנים רבות בכלא. אין ספק שבמקרה זה יש חשד לעבירה חמורה של שיבוש משפט בזדון, אבל לפני איזה גוף אפשר להתלונן על עבירה פלילית של הפרקליטות ופרקליטיה?
  5. זמן רב לאחר משפטי הודתה רות דוד, פרקליטת מחוז תל אביב בזמן המשפט: “זה היה נורא שלא העברנו את חומרי ההגנה של רמון, וזה פגע לו בהגנה. טעיתי, ולא חשוב למה”. כשהתגלה במהלך משפטי כי חומרי חקירה חיוניים לא הועברו לידי, פרצה סערה ציבורית. לא מעט עורכי דין אמרו לי: “מה אתה מתלונן? אלה מעשים יומיומיים. מה שקרה במשפטך אינו חריג. אתה פשוט הצלחת לחשוף זאת בזכות כוחך ומעמדך, אבל לאזרחים מן השורה אין לפני מי להתלונן וממי לבקש סעד!”
  6. ב-8 באפריל 2016 פרסם פרקליט המדינה, שי ניצן, מאמר בעיתון “ידיעות אחרונות”, שבו טען כי הפרקליטות יודעת לחזור בה מהאשמות, והביא כדוגמה מקרה של אישה שהואשמה ברצח בעלה, ולאחר מכן הפרקליטות חזרה בה מכתב האישום. כשסיפרתי את הדבר לעו”ד צבי אבנון, סנגורה של אותה אישה, הוא לא האמין למשמע אוזניו וסיפר לי את האמת: 541 יום נמקה האישה בכלא נווה תרצה. זמן קצר לפני הסיכומים ולאחר שהרכב השופטים הזהיר שהתיק קרס, הודיעה הפרקליטות שהיא חוזרת בה מכתב האישום. האישה זוכתה. במהלך החקירה איימו השוטרים והפרקליטות על החשודה, שהיתה ערבייה, שאם לא תודה ברצח בעלה יפיצו תמונות המתעדות רומן שניהלה – דבר שלא היה ולא נברא. ההתנהלות הזו סיכנה את חיי החשודה, אך הדבר לא הרתיע את הפרקליטות. לאישה לא היתה שום כתובת להתלונן לפניה על הפרקליטות.
  7. בנובמבר 2018, שמונה שנים לאחר תחילת פרשת הרפז, שטלטלה את צמרת הצבא והביטחון של ישראל, הורשע מחולל הפרשה, בועז הרפז, במסגרת עסקת טיעון, בזיוף המסמך המדובר בפרשה ובשימוש בו (מסמך הרפז היה מסמך מזויף שהופץ בתקשורת במטרה למנוע את מינויו של יואב גלנט לתפקיד הרמטכ”ל). הפרקליטות נזקקה לשמונה שנים כדי לסיים את הפרשה בעונש מינורי של 220 שעות עבודה לתועלת הציבור שהושת על הרפז. שאלות רבות נשארו בלתי פתורות, כמו מי היו השותפים לתוכניתו של הרפז ולמען מי פעל באמת. יש לזכור שבמהלך החקירות נעצרו בכירים בצבא שהיו מקורבים לרמטכ”ל דאז גבי אשכנזי, ביניהם אבי בניהו וארז וינר, ונגד הרמטכ”ל הועלו חשדות חמורים, אך לבסוף התברר שכל החשדות לא היו אלא עורבא פרח. אכן, אפילו הרמטכ”ל אינו חסין מפני פוגענות הפרקליטות.

***

הדוח של נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות (שנת 2018) הוא כתב אישום חמור של הנציב, השופט דוד רוזן, נגד רשויות אכיפת החוק בכלל והפרקליטות בפרט. הדוח מצביע על הסתרת ראיות, שקרים ותפירת תיקים. ההוכחה לכך שהמצב הולך ומידרדר נמצאת במספרים: ב-2016 נמצאו 16 תלונות מוצדקות, ואילו ב-2018 נמצאו 79 תלונות מוצדקות, פי חמישה (מהן 62 תלונות מוצדקות נגד הפרקליטות). תגובת הפרקליטות לממצאים: מדובר רק ב-62 תלונות מוצדקות מתוך 50,000 תיקים בשנה. תגובה תמוהה למדי. האם יעלה על הדעת שמשרד הבריאות יודיע שרק 62 מתוך 50,000 חולים מתו בשל מחדלי המערכת? מכל מקום, 90% מהתיקים (קרי 45,000 בשנה) מטופלים על ידי התביעה המשטרתית, שלגביה נמצאו רק שבע תלונות מוצדקות. כלומר, 62 התלונות המוצדקות היו מתוך 5,000 תיקים ולא 50,000. ועוד: הנציב רוזן מטפל אך ורק בתלונות שהוגשו לו. ואולם ידוע שרבים נמנעים מלהגיש תלונות על הפרקליטות מחשש שיבולע להם.

מאחורי המספרים והנתונים מסתתרים סיפורים קשים על הסתרת ראיות, על שקרים של פרקליטים בבית המשפט ועל תפירת תיקים לחשודים שידיהם נקיות. אני סקרן לדעת אם מישהו מהפרקליטים האחראים להתנהלות הפלילית הזאת ייתן את הדין, ועלי להודות שאופתע מאוד אם כך יקרה. כצפוי, אף עמותת “טהרנים” אינה פונה, ואני משוכנע שגם לא תפנה, לבג”ץ בדרישה למצות את הדין עם הפרקליטים העבריינים לכאורה.
אפרט שני מקרים המדגימים את חומרת הבעיה:

בנובמבר 2018 חקר נציב הביקורת על הפרקליטות, השופט דוד רוזן, תלונה של עורך דין שייצג נאשם בשוד מזוין. לפי בדיקתו, המדובב שהפעילה המשטרה שיקר, וחומר חקירה מהותי שהתקבל בפרקליטות לא הועבר להגנה. הנציב קבע שנפל פגם חמור בהתנהלות הפרקליטות כאשר לא חשפה ראיה שהיתה בבחינת “ראיית זהב” להגנה, ולפיכך נמנעה ההגנה מלגבות עדויות משוטרים שיכלו לסייע לה.

במקרה השני, באוגוסט 2018, דרש הנציב לפתוח בצעדים מנהליים נגד פרקליטה שביקשה חוות דעת מוזמנת. הפרקליטה הצהירה בבית המשפט הצהרה לא נכונה והסתירה מההגנה עובדה משמעותית.
למקרא הדוחות של השופט רוזן, יש להצטער על כך שחוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות אינו מאפשר לנציב לפרסם את שמם של האחראים למעשים חמורים. אני סבור שחיוני לתקן את החוק ולאפשר את פרסום שמותיהם של הפרקליטים שסרחו.

במרס 2020 כתב נציב תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות, השופט רוזן, דוח המעיד שוב עד כמה פרקליטות המדינה מזלזלת באזרחים. בפרקליטות קיימת ועדת ערערים המטפלת בכל הערערים הפליליים המוגשים לגבי החלטות גופי החקירה והתביעה בישראל. הוועדה פועלת במסגרת מחלקת הערערים ומטפלת בערעורים נגד סגירת תיקים פליליים ואי-פתיחת חקירות. בדוח שלו, השופט רוזן מציין שמחלקת הערערים אמורה לשמש כגוף ביקורת שתפקידו לבחון החלטות של גורמי אכיפת החוק ולברר כיצד נכון לפעול: להשאיר את ההחלטה על כנה, לשנותה חלקית או לשנותה לחלוטין. מחלקת הערערים מטפלת באזרחים שנפגעו, אשר חשים שנגרם להם עוול לאחר שנקבע לא לחקור חשדות פליליים או לא להעמיד לדין את הגורמים שפגעו בהם. השופט רוזן כותב: “רבים מאותם אלפי נפגעים מבקשים לממש ערער למחלקת ערערים בפרקליטות המדינה, ובשגרה משרדית נדחה ערעורם […] מחלקת הערערים קטנה ודלת אמצעים, וכפי הנראה אינה יכולה למלא כהלכה את ייעודה על פי חוק, דבר הגורם לשיהוי בבקשות האזרחים אשר מבקשים לערער, ובשל כך לא אחת פוקע הזמן שהחוק מאפשר להם לעשות זאת”. השופט רוזן קובע: “נתגלתה דעתי לנתון מטריד ותמוה לפיו אחוז הערערים שבעקבותיהם מועמד חשוד לדין הינו זעום ביותר (רק ב-0.4% מהערעורים בשנת 2018-2017 הועמד חשוד לדין משמעתי או שההליך עימו הסתיים בהסדר פלילי). על פי תמונת מצב זו העולה מדוחות רשמיים של משרד המשפטים, לא יהיה זה מופרז לומר כי מחלקת ערערים נתפסת, בצדק או שלא בצדק, כעלה תאנה יותר מאשר כגוף ביקורת אמיתי ואפקטיבי”.

דוח זה של הנציב רוזן חושף ביטוי נוסף להתעלמות ולהתנשאות של פרקליטות המדינה על האזרח המבקש ממנה סעד.

***

כאשר אנשי מערכת המשפט והמשטרה מסתבכים, הפרקליטות יודעת לנהוג בהם באופן אחר מבשאר בני תמותה. כך למשל סגרה הפרקליטות את התיק נגד התובע אורי קורב בחשד להטרדה מינית. התיק נסגר נוכח סירובה של פרקליטה, שהיתה כפופה לקורב, להעיד נגדו. גורם משפטי בכיר אמר על סגירת התיק: “ברור לי שיש כאן שמירה של המערכת על בניה. לא מתקבל על הדעת שיכולים היו לשלוח לקוסטה ריקה אנשים שישכנעו מתלוננת למסור עדות נגד חיים רמון, ולא חילצו מהפרקליטה עדות על אף כל הניסיונות. סגירת התיק נועדה לכך שקורב יפרוש ויקבל פנסיה מוקדמת”.

קורב, שהיה התובע הראשי במשפטו של אולמרט, לימד במכללת שערי משפט במקביל לעבודתו בפרקליטות, והתבטא באוזני הסטודנטים בלשון חופשית. בין השאר, כינה כמה שופטים “חמורים”. במכללה לימד אף שלא קיבל היתר לעבודה פרטית. על מעשיו אלה הורשע בדיון משמעתי במסגרת הסדר טיעון, ונידון לנזיפה, הפקעת משכורת אחת והורדה בדרגה לשנה. למרות זאת, הותר לו להמשיך לשמש כתובע הראשי במשפט אולמרט.

דוגמה בולטת עוד יותר לטיוח של עבירות אנשי המערכת היא פרשת הפרקליטה רות דוד: נגד דוד הוגש כתב אישום ב-2015, ומאז, ההליכים נגדה מתנהלים בעצלתיים. כבר בעת כהונתה כפרקליטת מחוז תל אביב, היו מי שהעלו נגדה תלונות על התנהלות בלתי חוקית ומושחתת. אף על פי שהחשדות לגביה היו כבדים מאוד, יש עדויות לכך שרות דוד יצרה מנגנון של השמדת תיקים, כדי למנוע את חשיפת מעשי השחיתות חסרי התקדים שלה, וייתכן גם של פרקליטים נוספים. בכירי הפרקליטות מונעים בדיקה חוזרת של התיקים שטופלו על ידה במהלך כהונתה. בדיקה פנימית שנערכה לא העלתה דבר, אף על פי שהיועמ”ש קבע: “התנהלותה של רות דוד היתה בעייתית ואינה עומדת בקנה אחד עם נורמות התנהגות המצופות מפרקליט בפרקליטות המדינה”. השופט דוד רוזן מתח ביקורת חריפה על הפרקליטות לאחר שהתברר כי תיק רשות המסים שבו נחקרה רות דוד הושמד, ולא נמצא תיעוד על ההחלטה לבער את התיק. למרות כל זאת, חמש שנים אחרי חשיפת הפרשה, הפרקליטות ממשיכה להתנגד לחקירה חיצונית נטולת פניות, מתוך הנחה שהציבור יאמין כי מעשיה העברייניים של רות דוד החלו רק לאחר פרישתה ושלפני כן היא היתה ישרה כסרגל. היועמ”ש מנדלבליט סגר, בנימוקים תמוהים, את התיק שממנו השתמע שדוד קיבלה מתנות בשווי של עשרות אלפי שקלים מעו”ד רונאל פישר בעת שכיהנה כפרקליטת מחוז תל אביב. אין ספק שהיה על מנדלבליט להעמיד לדין הן את דוד והן את פישר, כפי שנעשה במקרים דומים שבהם לא היו מעורבים אנשי הפרקליטות. יש הטוענים כי בשל תפקידה הבכיר של דוד היה חשש שתחשוף מידע לא נעים מבחינת הפרקליטות, ולכן זכתה ליחס מיוחד.[1]

שיא השיאים בהעלמת עין מחשדות למעשים פליליים חמורים בא לידי ביטוי בדוח השופט רוזן שפורסם ב-2019. בדוח נקבע כי בין מפכ”ל המשטרה לשעבר יוחנן דנינו לבין קצינה שהיתה תחת מרותו התקיימו יחסים מיוחדים, כי פרקליט המדינה שי ניצן “חסם” את האפשרות לחקור יחסים אלה וכי החלטתו של ניצן שלא לחקור את יחסי דנינו והקצינה היא בלתי קבילה. קשה להאמין, ואף מדהים: בפרשה זו, שבה שופט העלה חשדות חמורים נגד שניים מבכירי שומרי הסף, התקשורת כמעט לא עסקה. אין ספק שאילו פוליטיקאי כלשהו היה מעורב בפרשה דומה – מיד היו נפתחים אולפנים, והתקשורת לא היתה חדלה מלתבוע את מיצוי הדין. יתרה מכך, ביולי 2020 חשף העיתונאי יואב יצחק באתר האינטרנט “מחלקה ראשונה” כי הנציב דוד רוזן פתח מחדש את החקירה, וזאת בעקבות עדויות חדשות, שלפיהן בעת החקירה הראשונה הוסתר מידע רב מהנציב על ידי גורמים במח”ש. כמובן, גם חשיפה זו לא זכתה לשום אזכור בתקשורת. בדוח הסנגוריה הציבורית ל-2015 נקבע כי הפרקליטות מקשה על חשיפת הרשעות שווא ופועלת בניגוד עניינים בטיפולה בבקשות למשפט חוזר. גם בעניינים מנהליים, הפרקליטות נוהגת לפי נהלים משלה. כך למשל הוחלט ב-2016 לבטל את המכרזים הפנימיים למשרות פנויות במשרדי הממשלה, כדי למנוע התנהלות של קליקות סגורות ולאפשר גיוס כוח אדם איכותי ומקצועי מחוץ לשירות המדינה. הוראה זו חלה על כל משרדי הממשלה אבל לא על הפרקליטות.

שופט בית המשפט המחוזי בדימוס, שלי טימן, שישב 27 שנים על כס המשפט, אמר על הפרקליטות, בכמה ראיונות, דברים חמורים יותר מהדברים שאני מציג בפרק זה.

הנה אחד מהם: השופט טימן טען כי “המערכת טאטאה מקרים פליליים של שופטים. שופטת שנקשרו בשמה חמישה מעשים פליליים עזבה את משרתה”. יצוין כי נגד השופטת לא נפתחה חקירה, והיא החליטה לפרוש מיוזמתה. השופט טימן המשיך ואמר: “בהרכב שישבתי בראשותו כתבנו דברים מאוד מאוד חריפים על שתי פרקליטות ואיש משטרה. אמרנו שהם רימו ושיקרו אותנו, ואיש המשטרה אף עלה בדרגה”. לימים, המשיך טימן וסיפר, פגש את פרקליט המדינה דאז, משה לדור, והלה התלונן לפניו: “למה כתבת את מה שכתבת? הן איבדו את העתיד שלהן”. לדור לא היה מוטרד מכך שפרקליטוֹת רימו ושיקרו בית משפט אלא מכך שעתידן המקצועי נפגע. יתר על כן, בשום שלב הוא לא סבר שצריך לפטר אותן.

עוד סיפר השופט טימן: “גם עלי היו אמורים לתפור תיק. מישהו אמר לי, ‘תופרים עליך תיק’. אני הודעתי לנשיא שלי וקיבלתי על זה אישור משני עורכי דין”. טימן טען שמי שעמדו לתפור לו את התיק היו הפרקליטות או המשטרה.

ב-12 ביולי 2008, בתוכנית “פגוש את העיתונות”, אמר טימן לדנה וייס את הדברים האלה:

״הפרקליטות מלאה אגו […] הרצון להרשיע בכל מחיר, האמביציה הזאת, המחדלים של המשטרה שאיננה עושה עבודתה, תוך אמביציה להשיג הרשעה בכל מחיר, שלעתים מצליחה […] המשטרה גם, במקרים מסוימים, תופרת תיקים. לצערי הרב, בחלק מהמקרים, התקשורת משפיעה קשה [על הכרעות הדין בבית המשפט – ח”ר], זאת אומרת, השדולות והתקשורת קובעות את גורלם של נאשמים, ויש שופטים שאינם מכירים, בודדים, את המילה “זיכוי”, בגלל השדולות, בגלל שהשופטים מושפעים ממה שיאמרו עליהם למחרת […]״

ישאל השואל: האם המציאות באמת כל כך חמורה? האם לא הגזמת קצת?

כבר ב-2003 אמר רובי ריבלין על הפרקליטות כי “יש סיבה לדאוג שמא במקום שלטון החוק יש לנו בישראל כנופיית שלטון החוק”. מאז המצב רק הלך והחמיר.[2]

ב. מי ישמור על הפרקליטים?

עם תחילת עבודתי בכנסת, בראשית שנות השמונים, התוודעתי לראשונה להתנהלותם של “שומרי הסף”, בעיקר המשטרה ופרקליטות המדינה, ונוכחתי לדעת שאין הם מכבדים את חובתם לתת דין וחשבון על התנהלותם לגופים חיצוניים, ומעדיפים לטפל בבעיות “בתוך המשפחה”. את האמרה “נאה דורש, נאה מקיים” הם מיישמים אך ורק בהקשר לזולתם.

במחצית השנייה של שנות השמונים הייתי חבר בוועדת הכנסת לביקורת המדינה. באחת הישיבות נקבע דיון בנושא: כיצד למנוע מהמשטרה לחקור את עצמה? להפתעתי, התברר לי כי באותן שנים, תלונות נגד שוטרים נחקרו בידי המשטרה עצמה. בישיבה הופיעו בכירי המשטרה והסבירו בארשת רצינית כי אם יוקם גוף חיצוני לחקירת תלונות נגד שוטרים, המשטרה לא תוכל לתפקד. לא אתאר כאן את כל נפתולי המאבק שהתנהל כדי להקים בכל זאת גוף חוקר חיצוני, ואת המכשולים שהונחו בדרך. מכל מקום, רק כעבור שנים של עימותים קשים מאוד עם צמרת המשטרה, הוקמה ב-1992 במשרד המשפטים מחלקה לחקירת שוטרים (מח”ש).

עם הקמת מח”ש חשבתי לתומי שהמצב האבסורדי שבו המשטרה חוקרת את עצמה חלף מן העולם. התברר שטעיתי.

חלפו 13 שנים. ב-2005 כיהנתי כשר בממשלת שרון, ובמסגרת תפקידי שימשתי כיו”ר ועדת השרים לענייני ביקורת המדינה. כאשר קיבלתי לעיון את הדוח לשנת 2004 של המבקר, השופט אליעזר גולדברג, שבו נכלל פרק על מח”ש, חשכו עיני. בדוח נכתב כי רוב החוקרים במח”ש הם שוטרים שהושאלו מהמשטרה, ובתום עבודתם במח”ש הם מיועדים לחזור לשירות במשטרה. כל אדם בר-דעת מבין שמדובר במצב אבסורדי ופסול, שאינו מאפשר חקירה אמיתית, חסרת פניות וחופשית מלחצים. אם כן, המציאות שלפני הקמת מח”ש כמעט לא השתנתה.

האחראי לכישלון מח”ש ולסיכול כוונת המחוקק היה ערן שנדר, שעמד בראש מח”ש מהקמתה ועד 2004. למרות כישלונו, ב-2004 הוא התמנה לפרקליט המדינה.

בעקבות טיוטת דוח המבקר קיבלה הממשלה החלטה להפוך את מח”ש למחלקה אזרחית, כלומר, שלה ולעובדיה לא יהיה קשר למשטרה. אבל באותה עת עמד בראש מח”ש הרצל שבירו, שטרם מינויו שימש כסגנו של שנדר, והיה אפוא שותף לסיכול כוונת המחוקק. כמו מינויו של שנדר לפרקליט המדינה, גם מינויו של שבירו לראש מח”ש היה מעין “פרס” – מאותם “פרסים” הניתנים למי שנכשלו בתפקידם.

באוקטובר 2005 זימנתי ישיבה של ועדת השרים לביקורת המדינה, לדיון בדוח המבקר. התברר שעד מועד הישיבה המשיכו העניינים להתנהל שלא כתקנם, ולא נעשה דבר לקידום האזרוח המלא של מח”ש. הגבתי בחריפות ודרשתי תוכנית מפורטת למימוש החלטת הממשלה.

כעבור שמונה חודשים, כאשר כיהנתי כשר המשפטים, נפגשתי עם בכירי הפרקליטים, ובהם פרקליט המדינה וראש מח”ש לשעבר, שנדר, וראש מח”ש שהחליף אותו בתפקיד, שבירו. שאלתי אותם מה התחדש מאז החלטת הממשלה, שהתקבלה שנה לפני פגישתנו, ומאז הדיון בוועדת השרים לביקורת המדינה, שהתקיים שמונה חודשים לפני פגישתנו. לא היתה להם תשובה עניינית. שום דבר מהותי לא השתנה. אמרתי לשניהם שאעקוב בקפידה אחר יישום מלא של החלטת הממשלה, אך לצערי לא הספקתי לעשות זאת, שכן כעבור שלושה חודשים סיימתי את תפקידי. רק תשע שנים לאחר פרישתי ממשרד המשפטים, 20 שנה לאחר החקיקה, אוזרחה מח”ש כנדרש בחוק.

אבל המאבק להקמת מח”ש היה כאין וכאפס לעומת המאבק הארוך להקמת גוף שיפקח על פרקליטות המדינה.

בעת כהונתי כשר המשפטים הגיע לידי מחקר שערך ב-2004 עו”ד גיל אבריאל על המשרד לאחריות מקצועית של פרקליטים בשירות הציבור, שהוקם בארצות הברית. למחקר צורפה הצעה להקים מוסד עצמאי דומה בישראל. שקלתי את ההצעה בכובד ראש. מצד אחד, לא השלמתי עם שיכרון הכוח המוליד תופעות בלתי נסבלות. מצד שני, ידעתי שכל ניסיון של גוף לפקח על עצמו מוליד רע. לפיכך, ביקשתי לאסוף חומר נוסף ולהכין הצעת חוק להקמת נציבות תלונות על פרקליטים בשירות המדינה.

ראיתי היגיון רב בהצעת החוק: שוטרי משטרת ישראל וקציניה נתונים לחקירה ולבדיקה בלתי תלויה של מח”ש (לפחות כך זה נראה…), ושופטי ישראל נתונים לביקורת עצמאית ובלתי תלויה של נציב התלונות על השופטים, לכן ראוי שגם הפרקליטים בשירות הציבורי יהיו נתונים לביקורת כזאת.

היו מי שהזהירו אותי שלא להתחיל את כהונתי במשרד המשפטים בעימות עם אנשי הפרקליטות. האזהרה רק חידדה את תחושתי שהמצב חמור. השבתי למבקשי טובתי: “אני מתעמת עם פרקליטות המדינה על 101 נושאים מדי יום – איך ייתכן שבנושא הפיקוח עליה, שבעיני הוא אולי החשוב ביותר, לא אתעמת?”

התחלתי אפוא לקדם את הצעת החוק, וגם לאחר שנאלצתי להתפטר מתפקידי לא ויתרתי עליה. כאשר שבתי לממשלה ב-2007, כמשנה לראש הממשלה, פניתי לשר המשפטים דניאל פרידמן, שהערכתי והוקרתי. פרידמן תמך בהתלהבות בהצעת החוק, אך מאחר שהיה עסוק וטרוד בעניינים דחופים שביקש לקדם, סיכמנו שאמשיך לטפל בנושא ושאנסה לגייס רוב לתמיכה בהצעת החוק בממשלה ואישורה בכנסת. לצערי, עם הקמת ממשלת נתניהו ב-2009 ומינויו של יעקב נאמן לשר המשפטים, הטיפול בנושא הוקפא. הגורם היחיד שהמשיך לעסוק בו היה הוועדה לענייני ביקורת המדינה, בראשות אורי אריאל.

בישיבה של הפורום הפלילי בלשכת עורכי הדין, בדצמבר 2008, הופיעו הפרופסורים רובינשטיין ומאוטנר. הם דרשו להקים גוף שיפקח על הפרקליטות ויגן על זכויות חשודים ונאשמים. רובינשטיין טען: “דה-פקטו, אין ביקורת שיפוטית פרלמנטרית ועיתונאית גם לאחר מעשה. לפרקליטות שלנו יש סמכויות שאין לפרקליטויות במדינות אחרות […] כוח מוחלט בלי מגבלה הוא אויב שלטון החוק”. מאוטנר אמר כי מטריד הדבר “שניתן כוח כל כך רב לפרקליטות עם אפס ביקורת, בלי דין וחשבון לעם”. מאוטנר ציין כי העיתונות לא רק אינה מותחת ביקורת על הפרקליטות, אלא גם עובדת עם הפרקליטות ומסייעת לה. “העיתונות יותר בצד של הפרקליטות משל האזרחים”.

מאוטנר סיפר כי אחרי שאמנון רובינשטיין הציע את ההצעה, הוא קיבל תגובת נגד קשה מאוד, כמעט אלימה מילולית, מצד רות דוד, שישבה בחדר. וכך תיאר מאוטנר את הדברים: “אני זוכר את המילים שהיא אמרה: ‘מה שאתה מציע לנו, זה אפלה בצהריים!’. לא ייאמן. איך אפשר להגיד דבר כזה לאמנון רובינשטיין, האיש שהוא ‘מר משפט’ החוקתי של ישראל?”

מי כמוני מכיר את תגובותיה של רות דוד. לכל הצעה שהצעתי כשר המשפטים, היא הגיבה בגסות, באלימות ובאיומים נגד שר מכהן. ברור שרות דוד המושחתת התנגדה לכל פיקוח עליה שהיה עלול לחשוף כבר אז את מעשיה האפלים.

תגובתה הרשמית של הפרקליטות לדברים שהשמיעו מאוטנר ורובינשטיין לא איחרה לבוא. צריך לקרוא כדי להאמין: “נזק רב, ממש כך, ייגרם לאינטרס הציבורי – לשמר את הפרקליטות כיחידה ערכית הפועלת בשליחותו – אם יקודמו יוזמות [לפיקוח על הפרקליטות – ח”ר] בלתי נחוצות ומלאכותיות שכאלה”.

ב-24 ביולי 2012 התכנסה הוועדה לענייני ביקורת המדינה לדון בדוח מבקר המדינה מיולי 2010 על כשלי הפרקליטות במשפטי. הוזמנתי לישיבה כחבר כנסת וכשר המשפטים לשעבר, ובמהלכה טענתי שיש לחוקק את החוק להקמת נציבות תלונות על פרקליטים בשירות המדינה, כפי שהצעתי בעבר. “אל תסמכו על כך שהפרקליטות תסכים לאיזשהו גוף שיבקר אותה”, אמרתי לנוכחים. “כל תחליף לחוק, שיהיה פשרה – יתמוסס. הפרקליטים לא ישתפו איתו פעולה, והוא יהיה בבחינת בזבוז זמן. רק חקיקת חוק תבטיח פיקוח נאות על הפרקליטות”.

פרקליט המדינה, משה לדור, עמד בראש המתנגדים למוסד ביקורת כלשהו. באותה ישיבה של ועדת הכנסת הודיע לדור שהוא מתכוון “לאמץ קוד אתי, שיתעד את האתוס של הפרקליטות ואת דרך העבודה הראויה שלה”, והצהיר: “היום הפרקליטות היא הגוף המבוקר ביותר במדינה. אנחנו נשכלל את הביקורת על עצמנו…” דבריו היו תערובת של ציניות, הולכת שולל ועזות מצח.

ב-2013 הקימה שרת המשפטים בממשלת נתניהו, ציפי לבני, נציבות תלונות מנהלית לביקורת ולבקרה על הפרקליטים בשירות המדינה, בתיאום ובהסכמה עם היועמ”ש וינשטיין. היא עשתה זאת כמחווה של פשרה לנוכח עמדתם התוקפנית של פרקליטי המדינה נגד מוסד ביקורת מכל סוג שהוא. היחידה שהוקמה היתה חלק ממשרד המשפטים, שלא במסגרת חוק מיוחד.

לראשות היחידה מינתה לבני את השופטת המוערכת הילה גרסטל, שהחלה לבקר את המערכת ביסודיות. בתקופת כהונתה כנציבת הביקורת על הפרקליטות, שנמשכה כשנתיים, היא פרסמה ארבעה דוחות מרכזיים. שלושה מהם רלוונטיים לענייננו.

הדוח הראשון עסק באופן הטיפול בתיקים שהוחלט על סגירתם. בין השאר נאמר בו כי בתיקים מרובי חשודים עובר זמן בלתי סביר של כ-400 ימים בממוצע מרגע שהפרקליטות מחליטה לסגור תיק נגד חשוד ועד שהיא מודיעה לו שהתיק נסגר. משמעות הדבר היא שגם כשתיק נסגר, לא פעם אחרי שנים ארוכות, למעלה משנה חולפת עד שהחשוד יודע שהוא יכול לנשום לרווחה.

הדוח השני פורסם בדצמבר 2015 ועסק בהליך השימוע. הדוח הצביע על ליקויים רבים ביישום החוק ובהנחיית היועמ”ש לעדכן חשודים במצב התיק בעניינם. חלק מהממצאים הצביעו על חשד לפגיעה ממשית בזכות השימוע. 41% מהעדכונים נעשו בעל-פה; ב-61% מהמקרים, החשוד לא עודכן מה הוחלט בעקבות השימוע; וחמור מכול: 73% מהשימועים התנהלו אף שהחשוד לא קיבל את מלוא החומר שנאסף נגדו. תגובת הפרקליטות לממצאים היתה: “לא מכירים את הנתונים, והם אינם מתקבלים על הדעת”.

הדוח האחרון שכתבה גרסטל, ובעקבות השלכותיו החליטה להתפטר, עסק ביחסי הפרקליטות עם המכון הלאומי לרפואה משפטית. מדובר בדוח חמור שמי שנחשף לתוכנו מתקשה להאמין למראה עיניו.

בכל תקופת כהונתה של גרסטל ניהלו נגדה הפרקליטות ואיגוד הפרקליטים, בגיבוי פרקליט המדינה, מסע השמצה והפחדה חסר רסן. הפרקליטות סירבה לשתף פעולה עם גרסטל וחיבלה קשות ביכולתה לבצע את תפקידה. התנועות ה”טהרניות”, הנזעקות נגד כל סטייה לכאורה, ולו הזעירה ביותר, של כל איש ציבור ופקיד בכיר, שמרו על שתיקה לנוכח הממצאים על הפרקליטות, הגובלים בפלילים.

איילת שקד, שהתמנתה לשרת המשפטים אחרי לבני, מינתה את השופט בדימוס אליעזר גולדברג לבודק וממליץ בנושא הטיפול בתלונות על הפרקליטוּת והפרקליטים ובביקורת על התנהלותם. גולדברג, ששימש קודם לכן כמבקר המדינה, נחשב בעיני רבים מאוד, ואני בכללם, לסמל היושר, היושרה והאומץ. אני מעריך אותו גם בזכות היותו אדם סבלני, סובלני ובעל מזג אנושי שאין דומה לו. לכן, ביקשתי להציג לפניו את השקפתי ואת הצעת החוק שלי, ונעניתי מיד. באוגוסט 2015 שטחתי לפניו את עמדתי. לשמחתי, מסקנותיו תאמו ברובן את העקרונות של הצעת החוק שלי ואף הוסיפו לה רעיונות, כגון הכפפת היועמ”ש לביקורת.

תגובת נציגי הפרקליטים לדוח גולדברג שברה שיאים חדשים של ציניות וצביעות. הם הודיעו שהם ממתינים לחקיקה, והכריזו שבינתיים, עד שתהיה חקיקה, לנציבת הקבילות שמינתה שרת המשפטים אין סמכות לפקח ולבקר, ולפיכך ימשיכו שלא לשתף איתה פעולה. בכך המשיך ארגון הפרקליטים לסכל הוראה לגיטימית של הממונים עליו. מתברר כי שלטון החוק אינו חל על הפרקליטים.

אחת הטענות המרכזיות נגד הצורך בגוף לפיקוח על התנהלות הפרקליטים היא שמבקר המדינה מבקר את הפרקליטות, ודלתו פתוחה לכל מתלונן. ברור כי זוהי טענה מתחכמת, שהרי כאשר מבקר המדינה מבקר כל גוף ציבורי וסבור שיש חשד לעבירה פלילית, הוא מעביר את החומר לפרקליטות. ואולם כאשר עולה חשד לעבירה בפרקליטות עצמה, למי יעביר מבקר המדינה את חומר ביקורתו? לפרקליטות, כדי שתחקור את עצמה ותעמיד את אנשיה לדין?

פרופ’ מרדכי קרמניצר כתב בעיתון “מקור ראשון”, בדצמבר 2015, כך:

״ביסוד ההתקפה משולחת הרסן נגד הנציבה […] התנהלות שתכליתה סיכול ביקורת הפוגעת קשות באמון הציבור בסרבני הביקורת […] יש לקבוע בצער שראשי הפרקליטות פוגעים בהתנהגותם במוסד החשוב שבראשו הם עומדים״.

ובכל מקרה, האם הפרקליטות מתייחסת בכבוד למבקר המדינה? המקרה שלי מוכיח שלא. המבקר לשעבר, השופט מיכה לינדנשטראוס, כתב דוח חמור על הכשלים של פרקליטות מחוז תל אביב במשפט נגדי, וקבע כי פרקליטת המחוז, רות דוד, והתובעת במשפט, אריאלה סגל-אנטלר, התרשלו בפעולתן. שתי הפרקליטות סירבו לקבל את הביקורת ועתרו לבג”ץ. ומי גיבה אותן? כמובן, פרקליט המדינה לדור.

למרות הביקורת שמתח מבקר המדינה על רות דוד, ניסה לדור להאריך לתקופה נוספת את כהונתה כפרקליטת המחוז. ההארכה לא יצאה אל הפועל עקב התנגדותו של מנכ”ל משרד המשפטים, ד”ר גיא רוטקופף, ששימש קודם לכן כיועצו הבכיר של דניאל פרידמן. ראוי לציין כי עם סיום תפקידה של דוד כפרקליטת המחוז, כתב לדור מכתב מלא שבחים על תפקודה המזהיר, מכתב שהיה תמוה על רקע דברי הביקורת החמורים שכתבו עליה שלושה שופטים מחוזיים בהקשר למשפטי, ומגוחך על רקע הגילויים על מעשיה כעבור זמן לא רב מסיום תפקידה.

זאת ועוד: שיא הזלזול של פרקליט המדינה לדור במבקר המדינה לינדנשטראוס בא לידי ביטוי במינויה של עו”ד סגל-אנטלר לפרקליטת המחוז, זאת אף על פי ששלושה שופטים מחוזיים בדימוס קבעו, כל אחד לחוד, כי היא התרשלה באופן הגובל בזדון.

המסר של לדור לפרקליטים הכפופים לו היה ברור: הפרקליטות היא מעל כל ביקורת; מותר לכם לנהוג ככל העולה על רוחכם, ואני אדאג לכך שלא תשלמו מחיר על התנהגות בלתי ראויה.

ראוי לציין כי במקרה דומה בארצות הברית, הידוע כפרשת הסנטור טד סטיבנס, שגם בה אנשי פרקליטות הסתירו ראיות, בוטלה ההרשעה, ואנשי התביעה שהיו מעורבים בפרשה הוענשו. נראה שהמרחק בין ארצות הברית לבין ישראל בכל הנוגע להתנהלות כלפי פרקליטים שסרחו הוא כמרחק הגיאוגרפי ביניהן.

גם פרקליט המדינה, שי ניצן, שבעבר תמך בביקורת על הפרקליטות, שינה את דעתו. כך לדוגמה, ניסה למנוע מנציבת הביקורת גרסטל לפרסם את הדוח שלה על זכויות נפגעי עבירה, בטענה המגוחכת: “זה יגרום לפגיעה באמון הציבור בפרקליטות”. אמון הציבור נפגע, מר ניצן, כאשר הפרקליטות מכסה על מחדליה.

בעקבות הדוח שכתבה גרסטל על המכון הלאומי לרפואה משפטית, פנו לבג”ץ כמה פרקליטים שהדוח מתח עליהם ביקורת, וביקשו לאסור את פרסומו. גרסטל ביקשה, מנימוקים ברורים, להיות מיוצגת בבג”ץ על ידי עורך דין שאינו נמנה עם שורות הפרקליטות. מוזר ככל שהדבר יישמע, היועמ”ש מנדלבליט סירב לבקשתה. גרסטל התפטרה. כמובן, הפרקליטות צהלה ושמחה. ואולם הצהלות לא נמשכו זמן רב: בעקבות אישור חוק הפיקוח על מייצגי המדינה בערכאות מונה השופט דוד רוזן לנציב הביקורת. סוף-סוף יש פיקוח ראוי על הפרקליטות.

בריאיון לתוכנית הטלוויזיה “עובדה”, בינואר 2017, תיארה גרסטל את קורותיה בעת שכיהנה בתפקיד:

״התנפצות של בועה שחייתי בה 24 שנים, כשהאמנתי שיש מערכות שעובדות נכון וטוב במדינה, וגיליתי שהמערכת הספציפית הזו שהופקדתי לבקר אותה אינה מתנהלת נכון וטוב״.

עוד אמרה גרסטל כי אף שחבריה השופטים הזהירו אותה, בטרם התמנתה לתפקיד, ואמרו שהיא אינה יודעת למה היא נכנסת, היא האמינה שהפרקליטות היא גוף של אנשים חרוצים וישרים שהאינטרס הציבורי עומד לנגד עיניהם, ולכן לא יהיו מוכנים לעגל פינות. ואולם גרסטל התבדתה, וכך אמרה:

״הפרקליטות היא גוף שיש בו היום משהו חולה, גם ברמה הניהולית וגם ברמה הערכית. אם אנשים מסוגלים לצאת למלחמה אישית כזאת נגד נשיאת בית משפט מחוזי שבאה לערוך ביקורת בונה – איך הם מתנהגים מול אנשים חלשים?״.

החוק שחוקקה שקד – חוק נציבות תלונות הציבור על מייצגי המדינה בערכאות – אינו נותן מענה לחלק מן הקשיים המרכזיים בפיקוח על הפרקליטות. הוא מוציא את היועמ”ש מתחום הביקורת. בנוסף, הוא אינו מאפשר ביקורת מערכתית או יזומה על הפרקליטות, ואינו מאפשר לנציב התלונות לנקוב בשמותיהם של פרקליטים האחראים לכשלים בתיקים שניהלו. עם זאת, חקיקתו היתה אירוע היסטורי חשוב ומכונן. למרות פגמיו של החוק, שקד ראויה לכל שבח על הצלחתה לחוקקו.

בעז אוקון, בעבר מנהל בתי המשפט, אמר לי עם מינויו של מני מזוז ליועמ”ש, ב-2004, כי מזוז ישנה את המצב בפרקליטות מן הקצה אל הקצה. ואכן, בתחילת דרכו בתפקיד החליט מזוז כי תם עידן סימון המטרות וגיוס העמדות. לאחר שסגר את התיק נגד ראובן (רובי) ריבלין, ובעיקר לאחר שסגר את התיק נגד ראש הממשלה דאז, אריאל שרון, נפתחה נגדו מתקפה פרועה מצד התקשורת הטהרנית, שתודרכה בידי אנשי הפרקליטות והגיעה לשיאה בשיר מזעזע, פרי עטו של המשורר נתן זך, שהתפרסם ב-2004, וזו לשונו:

היועץ החצרוני מזוז/ הוא אדם זול/ שנקנה בזוז/ כאשר אפילו ההגדה החסכונית/ דורשת תרי זוזי/ בשביל גדי./ משום כך אני/ מאמין בכל לבי/ שלא ניתן היה לרכוש זול הימנו/ והוא נקנה/ ממש במחיר מציאה/ אם כי/ הצד החשדני שבי/ זוכר להוותי/ את הפסוק/ אסיאדמגן מגן שויא”. (רופא חינם שווה חינם)

במילים אחרות, השיר טוען שמזוז קיבל שוחד כדי לסגור את התיק של אריאל שרון.

הנשיקה של חיים רמון
הנשיקה של חיים רמון

כאשר החליט מזוז להעמידני לדין, והצטרף בכך למחנה מסמני המטרות ומגייסי העמדות, זך ביקש ממנו סליחה על השיר הנורא שכתב עליו. על מזוז אפשר לומר שכאשר אתה עומד בראש ארגון, הדרך חזקה מההולכים בה.

Print Friendly, PDF & Email
אדם

אדם

כתב לענייני משפט.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *