פרופ' אסתר הרצוג – מאמרים נבחרים

לא תנצחו את מוסדות הכפייה לילדים

אל תפתחו ציפיות בהמלצות ועדת סילמן. פקידי הרווחה, המחוברים קשר סימביוטי לפוליטיקאים, כבר ידאגו לטרפדן. איזה גוף יוותר על שליטה?

המלצות ועדת סילמן, על פי הפרסומים, אמורות להביא לשינוי רדיקלי במנגנון הוצאת ילדים מבתיהם. יישומן של ההמלצות יהיה כרוך, בין השאר, בהקמת ועדות ערר שיאפשרו למשפחות לערער על החלטות מערכת הרווחה על הוצאת ילדיהן מחזקתן והעברתם למוסדות הרווחה ולמשפחות אומנה. כמי שפעילה זה למעלה משני עשורים במאבק לשינוי מדיניות הרווחה בנושא, כולי תקווה שאכן מדובר ב"שינוי רדיקלי". אך כמי שהשתתפה בוועדה דומה לפני למעלה מעשור אני מטילה ספק רב בסיכויי היישום של המלצות הוועדה החדשה וביכולתן להביא את הבשורה לילדי העניים, המשמשים כיום מאגר למילוי מוסדות, ולגלגול כמיליארד וחצי שקלים בשנה.

השר לשעבר שלמה בניזרי הקים ב-2002 את "ועדת גילת", שבראשה עמד המשפטן ד"ר ישראל צבי גילת. הוועדה עשתה עבודה נאמנה ויסודית והגישה מקץ שנה להקמתה דו"ח מקיף על כשלי המערכת בנושא ועדות ההחלטה והמלצות מקיפות לשינוי הליכי הוצאת ילדים מחזקת הוריהם. חלק מהמלצותיה היו דומות לאלו של הוועדה הנוכחית שהוקמה על ידי שר הרווחה מאיר כהן ואשר בראשה עמד מנכ"ל המשרד יוסי סילמן. ההמלצה המרכזית הייתה הקמת ועדות ערר, שיהוו כתובת להורים הסבורים שפקידי הסעד עשו להן ולילדיהן עוול בהליכי קבלת ההחלטות ובהתנהלות כלפיהם.

השר לשעבר בניזרי עמד ליישם את ההחלטות אך הממשלה התחלפה ובמקומו הגיע השר זבולון אורלב ומנכ"לו דב גולדברגר. הם "ייבשו" בזריזות את הדו"ח במגירת שולחנם ובמיומנות פוליטית הכריזו על יישום ההמלצות – בשינוי שם: "ועדת החלטה" הפכה ל"ועדת תכנון וטיפול". לא היה בכך כל דבר מפתיע. מאז ומתמיד הייתה ידה של הפקידות הבכירה במשרד הרווחה על העליונה מול ניסיונותיהם של הנבחרים "להתערב" בהתנהלותם ה"מקצועית". השרים תמיד הבינו את כוחם של הפקידים להשפיע על עתידם הפוליטי.

 מאז ועדת גילת החמיר מצב המשפחות והילדים, במיוחד אלו מקבוצות מוחלשות. החקיקה הפכה יותר ויותר דרקונית ביחס לזכויות ההורות והמשפחה, מוסדות הכפייה של הרווחה הלכו והתגוונו, סמכויות פקידי הסעד הלכו והתעצמו. דבר אחד טוב כן קרה במהלך העשור, למגינת ליבה של הגמוניית הרווחה: רשתות הקשר הווירטואליות סיפקו להורים ולפעילים החברתיים במה נרחבת ובלתי מושתקת להפצת עדויות מזעזעות על המתרחש במוסדות, על העוולות הקשות כלפי הורים וילדים, על שרירות הלב של פקידי סעד רבים, על הגיבוי הכמעט אוטומטי של בתי משפט להמלצות פקידי הסעד ועוד. החשיפה ההולכת ומתרחבת של הדברים היא שהביאה, ככל הנראה, להקמת הוועדה הנוכחית. אין תמה אפוא שכעת מתכוונת מערכת הרווחה, באמצעות עושי דברה בכנסת, להביא את הקץ על ה"הסתה הפרועה" של ההורים.

 עד היום כל גל ביקורת בתקשורת שהצליח לפרוץ את חומת ההשתקה שביצרה הרווחה הסתיים בחיזוק נוסף של המנגנונים: קמפיין נגדי שפאר את "עבודת הקודש" של העובדים הסוציאליים גרר הגדלת תקציבים, תקנים ומוסדות. גם הפעם נראה כי ההתעוררות הגדולה שהייתה בתקשורת עומדת להפוך לעוד הזדמנות להתעצמות המערכת. ניצניה ניכרים בדבריו של השר, המדבר בחמלה ובהבנה על סבלם של העובדים הסוציאליים ועל הצורך להגן עליהם. כאילו שעד היום לא הייתה הגנה רבה שמורה להם (כולל הבטחה פיזית, משפטית ותעסוקתית).

כעת מבשר השר על "הקמת סל שירותי הגנה לעובדים הסוציאליים שכולל אבטחה, מרחבים מוגנים ודיונים על צמרת המשטרה במטרה להילחם בתופעה". בזמן שמילה לא נאמרת על סבלם של אלפי ילדים במוסדות הכפייה ולא על התעללות בהורים, מבטא השר חמלה כלפי העובדים הסוציאליים, שכביכול "מייצגים" את האינטרסים של הילדים.

 לאחר עוד המלצות של עוד ועדה, נראה כי שום ועדה לא תצליח להפסיק את הסחר בילדים. יכולתה של פקידות הרווחה, המחוברת בקשר סימביוטי לפוליטיקאים, למנוע כל שינוי רדיקלי בשליטת המדינה בילדים לצרכי מנגנוניה ופקידיה היא בלתי נתפשת. הסיכוי היחיד לשינוי המצב הוא בשינוי מדיניות הרווחה ובויתור המדינה על שליטתה בילדי עניים: סגירת מוסדות הרווחה, השקעה במשפחות במצוקה והרחבת תשתית השירותים בקהילה: בחינוך, בספורט, ביצירה וכיוב'. אבל… איזה ארגון מוותר על שליטה??? המדינה בוודאי שלא.

האקטיביזם השיפוטי ניצח את ילד המריבה, 27.12.13

החלטת בית המשפט העליון מבהירה באופן בוטה כי ה"חזקים" יכולים לקבל תינוקות של ה"חלשים". חפשו את שורש הרע בפסיקת אהרן ברק.

באפריל 2005 החליט בית המשפט העליון בראשות אהרון ברק להשאיר את "תינוק המריבה" בידי מאמציו. גם אז, כמו בימים אלו, הייתה הפסיקה רוויה במלל אידיאולוגי על "טובת הילד", במהלך טיהור שרץ גזילת התינוק מאמו. וכך, לאחר קרוב לתשע שנים חזר בית המשפט העליון וחיזק את מוסד האימוץ בישראל לטובת בעלי הכוח על חשבון קבוצות מוחלשות.

ביטול החלטתו הקודמת של בית המשפט העליון להחזיר את התינוק למשפחתו הביולוגית מבהירה באופן בוטה כי ה"חזקים" יכולים לקבל תינוקות של ה"חלשים", שמוסדות השלטון יבטיחו כי כל אפשרות לכרסם בפריבילגיות של הראשונים תיאטם. כך העצימה הפסיקה האחרונה פעם נוספת את סמכותן, הדרקונית בלאו הכי, של רשויות הרווחה המשרתות בנאמנות את הקבוצות החזקות.

שוב נחשף מקומה של פקידות הסעד כ"שוט" של החברה כלפי העניים (בלשונה של חוקרת העבודה הסוציאלית ד"ר מילי מאסס) וככלי של המדינה לחלוקה מחדש של תינוקות כדי לחזק את תמיכת הקבוצות המבוססות. פסק הדין הנוכחי מבליט בקיצוניות את המשמעויות החברתיות הללו: תינוק שחור, בן למשפחת עולים מאתיופיה, הועבר להורים לבנים, ותיקים וכנראה מבוססים.

 במקום לתבוע את הענשתה של מערכת הרווחה על החבלה בניסיונן של האם והדודה של התינוק להשאיר את התינוק במשפחה, אימץ בית המשפט את מעשיה הפסולים והמלצותיה המוטות ועמד מאחורי הטענה השקרית שהדברים נעשו "לטובת הקטין". האם לפקידות הסעד ולשופטים ניתנה הנבואה המאפשרת להם לדעת כיצד ישפיע ניתוק התינוק ממשפחתו הביולוגית והחיבור למשפחה מאמצת בהמשך חייו?

 ומנין הערובה שחייו במשפחה המאמצת יהיו טובים יותר מחייו במשפחתו הביולוגית? אחת התופעות המוכרות בהקשר זה היא שילדים מאומצים סובלים מקשיי "זהות", מחיפוש אחר שורשי משפחותיהם כל חייהם. בפסיקתו החדשה מחק בית המשפט העליון את כללי הצדק הטבעי-האנושי וקבע שילדים שייכים למדינה ולא למי שהביאם לעולם. במקום להיות הגורם שמבטיח את זכויות האדם הטבעיות להורות, הוא הפך את המדינה לגורם שולט על הדבר הכי משמעותי עבור האדם: צאצאיו.

הכול סחיר – גם ילדים

אם יש הוכחה מושלמת לכך שהמדינה המודרנית הפכה לעריץ המשתלט על חיי נתיניו ומנכס לעצמו את פרי עמלם ופרי בטנם – זו ההחלטה האחרונה של בית המשפט העליון, ביחד עם מערך הסעד שמנהל עבורו את גזילת הילדים מהוריהם. המלך שלמה, שהיה גבר ושליט מוחלט בעת העתיקה, הבין את עליונות הקשר הביולוגי של האם אל ילדה. היום – במדינה המודרנית, כשהטכנולוגיה הולכת ומשתלטת על ההולדה וכאשר ניתן לשכור רחם – הכול סחיר והקשר הביולוגי נדחק לקרן זווית. בחברה שכזו, שבה ערכה של הביולוגיה הולך ונמחק ותינוקות הם יותר ויותר תוצאה של טכנולוגיה, אפשר להשתמש בתינוקות בקלות לצורכי מסחרה חברתית ופוליטית.

 קשה שלא לחשוב גם על ההיבט המגדרי בכל הפרשה. פקידי הסעד, שרובם ככולם נשים, משמשים את המדינה בהליך פגיעה באמהות מוחלשות, גם במקרי אימוץ וגם במקרים רבים מאד של לקיחת ילדיהן למוסדות ולאומנה. על המפגש ההרסני בין הנשים כפקידות סעד לבין נשים מוחלשות חד-הוריות, עולות, עניות ועוד, שהן "מטופלות" שלהן, דיברה כבר ברברה סבירסקי ב-1984 בספרה "בנות חוה בנות לילית".

 המפגש בין נשים משני צדי המתרס, בין בעלות מעמד חברתי-מקצועי-כלכלי מבוסס לבין נשים ממעמד נחות מהן הוא פטאלי עבור הקבוצה המוחלשת. במפגש זה יכולות פקידות הסעד לראות את הנשים ה"אחרות" ממקום מנוכר, לתפוש אותן כ"אמהות לא ראויות" ולקחת מהן את ילדיהן ללא נקיפות מצפון ובהרגשה שהן ממלאות את "ייעודן המקצועי". גם נשים שופטות, כמו מרים נאור, יכולה להיאטם הן ל"קשר הדם" והן לזהות המגדרית שלה. רוממות מעמדה המקצועי-חברתי מחייב אותה לפעול ולדבר ממש כפי שהיא פועלת ומדברת, נגד הלב והרחם. פרופ' אהרון ברק בוודאי גאה בה כעת.

הילדים הופקרו למוות

מדוע לא כולאים אבות המסכנים את ילדיהם? הרצח האחרון מלמד על כשל

יש עתיד לילדים שנשלפים מבתיהם?

הודעת שר הרווחה על הקמת ועדה שתבדוק את סוגיית הוצאת ילדים מבתיהם היא בשורה רעננה לאחר שנות אטימות. השאלה אם גם הפעם ייכנע כמו קודמיו לעובדים הסוציאליים.

שר הרווחה מאיר כהן הקים ועדה שתבדוק את סוגיית הוצאת ילדים מבתיהם. החלטתו קשורה לתלונות רבות של הורים שטענו בפניו שילדיהם נלקחו מהם בלי שניתנה להם אפשרות להתגונן מול המערכת. השר הגיע למסקנה שקשה להתעלם מהטענות הרבות לאי-צדק והבטיח לבדוק את העניין "לעומק, בשקיפות ובנחישות". אם ביורוקרטיית הרווחה לא תחסל את יוזמתו, כפי שעשתה לשלמה בניזרי, יש סיכוי שתתרחש מהפכה במדיניות הרווחה ביחס לילדים ונוער בסיכון.

אין ספק שהודעתו של השר החדש, נציג מפלגת "יש עתיד", היא בשורה רעננה לאחר שנים של אטימות גמורה מצד הפקידות הבכירה של משרד הרווחה בהנהגת השרים זבולון אורלב ויצחק הרצוג שנכנעו לתכתיביה, של מנכ"ליהם דב גולדברגר ונחום איצקוביץ' וכן של מרבית חברות וחברי הכנסת.

חברת הכנסת לשעבר ד"ר מרינה סולודקין ז"ל הייתה חריג בולט בנוף האטימות של אנשי השלטון והכנסת, בהקימה את השדולה נגד הוצאת ילדים ממשפחותיהם. על כך היא נרדפה על ידי פקידות הרווחה ומשרתיהם בכנסת.

העשור האחרון, מאז סיום כהונתו של שלמה בניזרי, הביא החמרה קשה בסוגיית הוצאת ילדים מבתיהם והשמתם במוסדות הרווחה: חוק חובת הדיווח הפך את אזרחי מדינת ישראל, ובמיוחד את אנשי החינוך, הסיעוד, הרפואה והטיפול למיניהם למשת"פים של מערכת הרווחה נגד הורים מקבוצות מוחלשות. הורים היו לחשודים כמעט באופן אוטומטי כפוגעים בילדיהם ואם היו דלי אמצעים גדלו סיכוייהם לאבד את ילדיהם "לטובת" מוסדות הרווחה של המדינה, בהליכים מזורזים ואלימים. מערך מוסדות הרווחה התעצם, התרחב והתגוון. הפיקוח על התקשורת שביקשה לדווח על תלונות הורים וילדים התהדק באמצעות הפעלת איומים בתביעות משפטיות.

 במהלך שנות קיומה של מדינת ישראל היו מנגנוני הרווחה למערכת רבת עוצמה, שזכתה לגיבוי הולך וגובר של הפוליטיקאים. כולם הבינו במוקדם או במאוחר שמוטב להם לשתף פעולה עם פקידות הרווחה, שתמיד היטיבה לשמש כזרוע הפיקוח של השלטון על הקבוצות המוחלשות, ברובן בנות עדות המזרח, אך ברבות הימים גם על משפחות חד-הוריות, עולים חדשים וכיוב'.

 הסימביוזה בין פקידות הרווחה ומפלגות השלטון האשכנזי הייתה לאחת מאבני היסוד של הסדר הפוליטי בישראל. לפיכך, כאשר העז השר לשעבר בניזרי, מהמפלגה החרדית מזרחית, להקים בראשית שנות ה-2000 ועדה לבדיקת הנושא, יצא נגדו כל המערך הסוציאלי (האשכנזי בעיקרו), במשרד הרווחה, באיגוד העובדים הסוציאליים ובאקדמיה, שדאג למחות כל זכר מהמלצות הוועדה שהקים. לא היה טוב מזבולון אורלב להוציא לפועל את החיסול. אחריהם הוכיחו עצמם השר הרצוג ומנכ"לו נחום איצקוביץ' כמשרתים מסורים של פקידות הרווחה והעצימו את משאביה ופריסתה.

 הרצוג ידע היטב שאם הוא מבקש להצליח במפלגת העבודה עליו לשחר לפתחם של העובדים הסוציאליים, המהווים קבוצת כוח משמעותית במפלגה. אין פלא אפוא ששלי יחימוביץ', שעמדה להגיע לכנס שארגנה עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים, לזכרה של ד"ר מרינה סולודקין, ביטלה את השתתפותה בעקבות קריאתם של עובדים סוציאליים.

אין כמו יחימוביץ' להבין את משמעות כוחם של העובדים הסוציאליים במפלגתה ושל האיגוד שלהם באשר לסיכויי הישרדותה בראשות המפלגה. אם יתמיד השר כהן במהלכיו לשינוי מדיניות הרווחה ויראה במשפחה ובקהילה את הבסיס העיקרי להשקעת המשאבים, ימצא עצמו בעימות קשה עם מערך רב עוצמה העומד מאחורי תעשיית מוסדות הרווחה. אך אם יצליח להחזיר את האחריות לחינוך ולרווחת ילדים ובני נוער לידי הנבחרים ברשויות המקומיות ולהעביר את המשאבים לפיתוח תשתיות חינוך ורווחה בתוך היישובים ולתמיכה במשפחות נזקקות, יש עתיד למפלגתו, בזכות מהפכה חברתית חשובה מאין כמותה עבור החברה הישראלית. זו עשויה להיות מפלגת העם החדשה.

עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים חותרת לשינוי מדיניות הרווחה – מאמר מאת פרופ' אסתר הרצוג

13 ביוני 2013 – פרופ' אסתר הרצוג בעקבות הביקורת באתר "עבודה שחורה" על עמותת ע.ל.י.ה והקריאה לשלי יחימוביץ לא להשתתף בכנס העמותה, שבעקבותיו שלי ביטלה את השתתפותה בו, מסבירה הכותבת העומדת בראש העמותה, את מטרות העמותה ואת הביקורת של העמותה על ביורוקרטיית הרווחה. העמותה שואפת לשלב את הילדים בקהילה ולא להרחיקם למוסדות.

באתר "עבודה שחורה", פורסמה התקפה שלוחת רסן נגד עמותת ע.ל.י.ה, לזכויות ילדים והורים, הפועלת למען צדק חברתי. רביב נאוה, מעורכי האתר, קרא לחה"כ שלי יחימוביץ לבטל את השתתפותה באירוע לזכרה של חה"כ לשעבר ד"ר מרינה סולודקין, שמארגנת עמותת ע.ל.י.ה (ואשר יתקיים מחר בתל אביב). דבריו של נאוה היו לקט דברים דמגוגי ומסלף. וכאילו לא די בכך פורסמה בהבלטה תגובתה של חה"כ שלי יחימוביץ, שנענתה לקריאה לבטל את השתתפותה בכנס, כאשר החלטתה מתבססת על אותם דברים מכפישים ומעוותים, תוך התעלמות מהאמת והשתלחות בעמותה.משמעויות קשות עולות בהקשר זה: אתר הפועל למען מדינת הרווחה וצדק חברתי מאפשר פרסום דברי הכפשה נגד פעילות חברתית התנדבותית, במקרה זה של עמותת ע.ל.י.ה; דיון ציבורי חיוני על מדיניות הרווחה של מדינת ישראל בסוגיית "ילדים ונוער בסיכון", שאותו מבקשת העמותה לקדם, מושתק;

והכואב מכל: המאמצים לפגוע באירוע לזכרה של חה"כ ד"ר מרינה סולודקין, שהייתה מופת לאומץ לב מוסרי בדיוק בנושא שבו פועלת עמותת ע.ל.י.ה ובנושא הדיון בכנס לזכרה.אבל דבר טוב בכל זאת יש בפרסומים חמורים אלו: הם חשפו את עוצמת מנגנוני הרווחה, את אטימותם לכל ביקורת ואת שיטותיהם הכוחניות בהשתקת טיעונים נגד ביורוקרטיית הרווחה ודרכי התנהלותה, בהתנכרות לזעקות הכאב והסבל של הורים וילדים פגועים מהמדיניות ומדרכי יישומה.מזה 22 שנה אני פעילה בנושא "הוצאת ילדים מבתיהם והשמתם במוסדות".

לדאבון ליבי אני רואה את ההידרדרות הקשה המתמשכת בנושא: בחקיקה המחלישה בהתמדה את יכולתם של הורים להגן על ילדיהם ולמנוע את הרחקתם השרירותית לעיתים קרובות ואת השמתם הכפויה במוסדות הרווחה;

בהרחבת מערך מוסדות הרווחה, שם מושמים ילדים ובני נוער בכפייה; בהקצנת שיטות ההשתקה של התקשורת, כאשר זו מבקשת לפרסם מקרים בהם ילדים הוצאו מבתיהם או במקרים של התעללות בילדים ובני נוער במוסדות (מצד ילדים אחרים או מצד אנשי סגל);

במניעת הקמת גוף ביקורת וערעור אפקטיביים על החלטות מנגנוני הרווחה ועוד. טיעונים אלו מתבססים על פעילות התנדבותית של ליווי מאות הורים וילדיהם וכן על כתיבה אקדמית (למשל: "אידיאולוגיה ומציאות בהוסטל לנערים" מ-1991 שהתפרסם ב"חברה ורווחה", כתב עת של העובדים הסוציאליים, "מי מרוויח ממדינת הרווחה", שהתפרסם ב-1996 ב"תיאוריה וביקורת", כתב עת של מכון ון ליר;

"האם מנגנון העבודה הסוציאלית מסייע לעניים או מנציח את העוני ופוגע בשכבות החלשות", שהתפרסם ב-2009 ב"המרחב הציבורי", כתב עת של החוג למדע המדינה באוניברסיטת תל אביב).עיקרי הניתוח, שעל יסודותיהם פועלת עמותת ע.ל.י.ה, הם: קיים בפועל הבדל תהומי בין "מדינת הרווחה" ל"ביורוקרטיית הרווחה" – במדינת ישראל ביורוקרטיית הרווחה רומסת את "מדינת הרווחה", בשם ערכי "עזרה לאנשים במצוקה" "טובתם של קטינים" וכיוב'; מדיניות הרווחה בסוגיית "ילדים ונוער בסיכון" מבוססת בעיקרה וברובה, ובעיקר בהקצאת משאביה, על מערך מוסדות (גדולים וקטנים). מדיניות זו מנתבת את הילדים לשוליות חברתית ואף לעבריינות ופשיעה; במקום המדיניות המוסדית יש לפתח תשתית שירותים חינוכית/חברתית/תרבותית מקומית, שתשלב בתוכה את קבוצות הילדים ובני הנוער המוחלשות ולא תרחיק אותם מתוכה (מדיניות שמשרד הרווחה יזם ב-2004, בשם: "עם הפנים לקהילה", אך מיישם אותה רק באופן מוגבל); העוצמה של ביורוקרטיית הרווחה מבוססת על כמה יסודות:

ההספדים לסולודקין – שיא הצביעות

22.3.13

היא ספגה עלבונות קשים, אך עמדה בעוז מול הפקידות הכוחנית של הרווחה ונאבקה נגד הוצאת ילדים ובני נוער למוסדות. ספק אם מישהו ייאבק כמותה למען המוחלשים והנרדפים ביותר.

 התגובות על מותה הפתאומי והכואב של ד"ר מרינה סולודקין חושפות, שלא במפתיע, את הצביעות והפחדנות של פוליטיקאים ועיתונאים. כשקוראים את הדיווחים ואת דברי ההספד על מותה של מרינה מתברר כי ל"עושי צרות" לשלטונות כדאי למות בארצנו. אחרי מותם כולם יאהבו אותם וידברו בשבחם.

ומרינה עשתה הרבה צרות לרשויות הרווחה, בשל מאבקה נגד מדיניות הוצאת ילדים ובני נוער למוסדות.

גם לאחר מותה, כמו בחייה, מאבק זה הושתק והועלם מידיעת הציבור.

ראש הממשלה שיבח את מרינה כ"נציגת ציבור ערכית שאוזנה הייתה תמיד קשבת לבעיות של אזרחי ישראל. הייתה בה אכפתיות, יסודיות ואנושיות. חיבבתי והערכתי אותה עד מאוד והיא תחסר לכולנו".

מתי שמעה מרינה דברים כאלו מחמיאים בחייה מראש הממשלה, הנוכחי או מקודמיו?

ציפי לבני, שלא ראתה במרינה פרטנרית ונציגה ראויה עם הקמת מפלגתה החדשה, שיבחה אותה ברוחב לב: "מרינה ציונית אמיתית, עולה ותיקה שמעולם לא שכחה את קשיי היום-יום של העולים, הייתה כתובת ואוזן קשבת לכל אדם".

וכך השתפך יו"ר קדימה שאול מופז, שדחק את מרינה למקום מעליב ברשימתו לכנסת: "הייתה לי הזכות להכיר ולעבוד לצד מרינה סולודקין. הכרתי אישה ישרת דרך, שהקדישה את חייה לעשייה למען הכלל, למען שוויון הזדמנויות וצדק חברתי". ומי יזכור את הזלזול וההשפלה?

בעיתונות, שהתעלמה ממרינה בחייה ולעיתים גם לא חסכה ממנה לעג על העברית המשובשת, על לבושה ועוד כהנה וכהנה, נכתב: "היא נחשבה לפרלמנטרית חרוצה ועסקה בעיקר בקידום חוקים חברתיים". כמעט דבר מכל פועלה הפרלמנטרי העשיר לא נידון בעיתונות העברית (בשונה מהמדיה בשפה הרוסית) לאורך שנותיה הרבות של מרינה בכנסת.

 יותר מהצביעות מקוממת הפחדנות של הפוליטיקאים, חברי כנסת ושרים לדורותיהם, שבלטה עוד יותר בזכות אומץ הלב יוצא הדופן של מרינה סולודקין. כמי שמעורבת כעשרים שנה במאבק לשינוי מדיניות הרווחה בסוגיית "ילדים ונוער בסיכון", לא ראיתי אף חבר כנסת שפעל בנחישות, בתקיפות ובאומץ כמוה.

היא ספגה עלבונות קשים ואף נרדפה על ידי הפקידות הבכירה של מערכת הרווחה ומשרתיה הפוליטיקאים, אך עמדה מולם ללא חת.

לאורך השנים ראיתי חברי כנסת ושרים כמו אורה נמיר וזבולון אורלב שהתקפלו מול כוחנותה של פקידות הרווחה, שהציגה מצג שווא של "דאגה לקטינים במצוקה, בהזנחה ובסיכון", שהסתתרו מאחורי חיסיון בית המשפט. "אי אפשר להתערב בתיקים הנידונים בבית המשפט", הסבירו לנוחיותם.

 ראיתי חברי כנסת "ערכיים" שהפנו עורף להורים והסבירו שאינם יכולים להתערב, ובמקביל תמכו בהרחבת החקיקה לחיזוק אימפריית הרווחה ומדיניות הוצאת ילדים ממשפחותיהם והשמתם במוסדות. בתבונתם הפוליטית הבינו כמעט כל חברי הכנסת שכדאי להיות חברים של הרווחה יותר מלעמוד לצד הורים וילדים שמערכת הרווחה הפעילה נגדם את כל העוצמה השלטונית, בתי המשפט, המשטרה, התקשורת ואחרים, כדי להשתיק את קולם ואת סבלם. כדי להגיע לכנסת ולעמדות כוח מוטב להיות לצד החזקים, המוברגים היטב במנגנונים הבירוקרטיים.

הגדיל לעשות יצחק הרצוג. בהיותו שר העבודה והרווחה תקף את מרינה בבוטות ובזלזול, התלונן עליה בפני ועדת האתיקה ותבע לחקור את הלובי שהקימה בנושא הוצאת ילדים מבתיהם והשמתם במוסדות. ייאמר לזכותה של ח"כ שלי יחימוביץ', שהייתה יו"ר הוועדה, שהיא דחתה את תביעתו של הרצוג לחקור מיהם באי הלובי, מהם מניעיהם ואת "מקורות המימון" שלו (לבורקסים, למיץ ולקפה שהוגשו בישיבות הלובי). אך יחימוביץ' וגם יו"ר הכנסת, שקיבל תגובות חריפות על הניסיון החמור של הרצוג לפגוע בפעילותה החברתית החשובה של סולודקין, לא ביטאו את סלידתם מההשתקה האגרסיבית של פקידות הרווחה באמצעות הרצוג ולא הביעו תמיכה ציבורית בחברתם המותקפת.

 מותה של ד"ר מרינה סולודקין הוא אבידה חסרת תחליף למאבק החברתי הקשה והחשוב למען ילדים והורים מוחלשים, המשמשים משאב מרכזי לצורכי מנגנוני הרווחה. לדאבון הלב, לא נוכל לצפות שיקום ח"כ שייאבק כמו מרינה למען המוחלשים והנרדפים ביותר בחברה.

עם מי את מזדהה?

אם חד הורית, מוחלשת, ענייה ולעתים גם עולה חדשה יכולה פעמים רבות להעניק לילדיה הרבה יותר מאשר מוסדות סגורים של המדינה, אליהם הילדים נשלחים לעתים קרובות מדי על ידי עו"ס ושופטות.

מדינת ישראל מובילה בעולם בהיקף הוצאת ילדים מביתם בכפייה והשמתם במוסדות סגורים. מדיניות הרווחה שלה בנושא ילדים ונוער בסיכון פוגעת בעיקר באוכלוסיות מוחלשות, המתקשות להתמודד עם הכניסה הכפויה, של פקידוּת הרווחה, בחסות מערכת המשפט, לתוך חייהן. השלכותיה של מדיניות זו, הקרויה השמה חוץ-ביתית, הן הרסניות, בעיקר בשל העמקת הדחיקה של ילדים מקבוצות מוחלשות לשולי החברה ולמעגלי עבריינות וסטייה וחסימת הזדמנויותיהם להשתלבות תעסוקתית, השכלתית וחברתית בעתיד.

מדיניות זו הצמיחה מגוון של מסגרות טיפוליות/שיקומיות בחסות משרד הרווחה והיא משרתת היטב את פקידוּת משרד הרווחה, את המערך המוסדי ואת אינספור הגורמים הפרופסיונאליים המעורבים בתחום.

ברצוני לעמוד על הפן המגדרי בנושא זה, שהוא קשה לדעתי באופן מיוחד. הכוונה היא לעימות המבני המעמדי-זהותי בין קבוצות נשים מוחלשות ובעיקר חד-הוריות, עניות, עולות חדשות (ישנות) ואחרות מול נשים מבוססות כלכלית-חברתית-השכלתית-מקצועית.

כדי להמחיש את הנושא אציג כאן דוגמה אחת מני רבות אליהן נחשפתי במהלך עשרים שנות פעילותי החברתית.

צילום: cc by-konradfoerstner

בערב יום הכיפורים האחרון פסקה עדנה ארבל, שופטת בית המשפט העליון, כי רינת (שם בדוי) בת 13 שעברה פגיעות מיניות חוזרות מצד נערים בגילה, תמשיך לשהות במוסד טיפולי של מערכת הרווחה.

כך, לאחר שנתיים של שהות במוסד, למרות שמצבה שם הידרדר, למרות אומללותה וכמיהתה לשוב לביתה ולאמה ולמרות שהאם מטפלת בה במסירות ובאהבה. "תיק" זה ממחיש בקיצוניות איך משרתות נשים בעלות כוח וסמכות את מערך האינטרסים הפטריארכלי. פקידות סעד (פקידי סעד גברים הם מיעוט) הממליצות על הרחקת תינוקות וילדים מהוריהם והשמתם הכפויה במסגרות שופטות וטיפוליות לכאורה המשמשות כחותמת גומי להמלצותיהן של הפקידות, מזינות את תעשיית מוסדות הרווחה, ההולכת ומתעצמת על גב אמהות מוחלשות וילדיהן.

כבר לפני כמעט שלושה עשורים עמדה ברברה סבירסקי, בספר העוסק באלימות כלפי נשים, על הקונפליקט המובנה במדינה הפטריארכלית בין קבוצות נשים, המצויות משני צדי המתרס הכלכלי-תעסוקתי-השכלתי. באמצעות התלות בנציגיה, מוסדותיה ומשאביה, מתאפשרת שליטה והתערבות בחיי קבוצות חלשות כלכלית-חברתית, שנשים עניות, חד-הוריות, מהגרות, הן הקבוצה המרכזית ביניהן. הדוגמה הבולטת ביותר להתנגשות המעמדית בין נשים היא בין עובדות סוציאליות למטופלות שלהן. לטענת סבירסקי, בגלל עמדת הכוח המבנית שיש לעובדת הסוציאלית ביחס למטופליה היא משיגה "את תחושת החשיבות שלה על חשבון נשים אחרות: ככל שהיא שווה יותר, המטופלות שוות פחות; ככל שהיא חשובה יותר, הן חשובות פחות. עמדת הכוח של העובדת הסוציאלית משחיתה אותה כאדם וכאשה" (הציטוט מהספר מופיע כאן בעמוד 83).

מפסיקתה של עדנה ארבל מתברר שגם נשים במעמד גבוה וחזק מזה של עובדות סוציאליות, בעלות יוקרה חברתית, המרופדת בתגמולים כלכליים נדיבים, פועלות כאויבות של נשים מוחלשות וילדיהן. הן משרתות את האינטרסים של מנגנוני הרווחה, כנראה מתוך סולידריות של בנות אותו מעמד חברתי: משכילות, מסודרות כלכלית-משפחתית ומקושרות.

ה"תיק" של רינת, שהוזכר למעלה, הוא רק דוגמה אחת למה שקורה פעמים רבות לנערות הנפגעות מינית ולאמהותיהן. כאשר נערה נפגעת מינית היא מתויגת כקרבן במקרה הטוב וכזולה/זונה במקרה הרע; האם מתויגת, על ידי מערכת הרווחה כחסרת מסוגלות הורית, כלומר ככישלון אמהי במקרה הטוב וכאשמה במה שקרה, במקרה הרע.

לרוב, הפוגעים מסומנים על ידי מערכת המשפט כלא אחראים (מפאת גילם), ו/או כבני טובים שסרחו. התוצאה היא שהם חוזרים לשגרה, וכנראה גם להמשך פגיעה בנערות מוחלשות. עם הכתמת האמהוּת ופסילת זכות ואחריות האמהות לטפל ולהגן על בנותיהן, הופכות הילדות/נערות לבנות חסות של מערכת הרווחה, ומשאב זמין למערך הטיפולי-ממסדי. תהליך זה מבוצע בעיקר על ידי נשים שהן עובדות סוציאליות, הנתמכות בעבודתן במערכת המשפט, פעמים רבות בידי נשים אחרות, שופטות.

רינת נפגעה מינית בהיותה כבת 11, בעת ששהתה במועדונית של הרשות המקומית בפיקוח לשכת הרווחה. האם, ענייה, חד-הורית, עולה חדשה, הוכרזה כמי שאינה מסוגלת להגן על בתה, על אף שהפגיעה התרחשה מחוץ לבית ולא על ידי מי מבני המשפחה.

רינת הועברה למוסד של מערכת הרווחה בעוד שהפוגעים המשיכו בשגרת חייהם. באמצעיה הדלים ניהלה האם מאבק מעורר השתאות והגיעה עד לבית המשפט העליון, כדי להציל את בתה.

מחוות הדעת שהוגשה על ידי מכון אבחון הפועל בשיתוף עם מערכת הרווחה, עלה כי רינת עברה במוסד פגיעות פיזיות.

בריחותיה החוזרות משם הן אחת מהראיות לסבלה. למרות זאת, המליץ מכון האבחון על השארתה במוסד, כי להערכתו האם לא מסוגלת להבטיח את ביטחון בתה… ולפיכך היא אשמה במה שקרה לבתה… יתר על כן ובאופן אבסורדי גם האחריות לכשלון הטיפול ברינת בעת שהותה במוסד יוחסה לאם כי אינה "משתפת פעולה עם הרווחה".

מהמלצתו של פרופ' אלי זומר, פסיכולוג בעל שם בארץ ובחו"ל, להחזיר את הנערה לאמה, העדיפה השופטת להתעלם.

היא קבעה כי בעוד ששה חודשים יתקיים דיון חוזר. סופו של דיון זה כבר כמעט נגזר, כפי שלמדנו מתיקים רבים דומים. גורלה של רינת עלול להיות כגורלן של רבות מהנערות המטופלות במוסדות רווחה: להגיע לרחוב, לזנות ולסמים.

ארבל, שהחליטה על המשך שהותה של הנערה במוסד תמשיך, כנראה, לישון טוב במחשבה כי לא ייתכן שרשויות הרווחה מונעות משיקולים זרים, שהרי רק טובת הילדה לנגד עיניהן; שמוסדות הרווחה תמיד טובים יותר גם כשמתרחשת בין כותליהם פגיעה בחוסים; שיש להתבסס על אמינותו של מכון האבחון, שאף כי הודה במצבה המידרדר של הנערה בשנתיים האחרונות, המליץ להשאירה במוסד.

בשונה מגישה זו, דחה ב-8.12.11 השופט מנחם קליין את בקשת העו"ס להרחיק נערה מפגרת מהוריה ולהכניסה למעון סגור כפתרון לא מתאים וקבע: "לא יתכן שתחת לצוד את הזאבים שביער, אנו ניאלץ, כחברה מתוקנת להכניס למעון את כל הכיפות האדומות.

יתירה מזו, מי יתקע לנו כף שגם אם נציל את כיפה אדומה מהזאב שמסתובב ביער בני ברק, לא תיפול היא ביד זאב אחר במעון? אינני סבור שזהו הפיתרון האידיאלי במקרה זה."

אפשר לקוות שאף שיום הכיפורים לא גרם לשופטת עדנה ארבל להתעלות, ממרום מושבה כשופטת עליונה, על ההתנשאות והאטימות ולא עורר בה את מידת האנושיות, הנשיות והאמהיות, ביחס לחומרת מצבה של רינת ולאסונה של האם, הגישה החלופית של קליין תהיה המודל הראוי לחיקוי.

הכותבת היא פרופ' לאנתרופולוגיה חברתית, מרצה במכללות בית ברל ולוינסקי, מרכזת פרלמנט נשים ויו"ר עמותת ע.ל.י.ה, למען זכויות ילדים והורים.

קראו עוד על שירותי הרווחה

עוד ילדה נאנסה – איך זה שכולנו אשמים?

הרשויות האחראיות על בטחוננו ורווחתנו מתנערות בפועל מאחריות. חשודים באונס משוחררים, בתי המשפט מגלים רפיסות והתקשורת? היא חוגגת על הצהוב

25.5.2012

ילדה בת 11 נאנסה על-ידי ארבעה קטינים. היא מאושפזת בבית חולים פסיכיאטרי. הנערים חזרו ללימודים. מדובר ב"יחסי מין בהסכמה", טענו האונסים. "כולנו אשמים", הסבירה המומחית לאלימות בקרב בני נוער בטלוויזיה.

זו מדינת ישראל בקליפת אגוז: משטרה שמשחררת חשודים באונס ומאפשרת להם לחזור לשגרה, בית משפט שמקל בעונשים וסוגר עסקאות טיעון על גב נאנסות ותקשורת הרוחצת בניקיון כפיה ומתכחשת לקשר בין הצגת נערות וילדות כאוביקטים מיניים לעשיית רייטינג וממון לבין אלימות מינית כלפי ילדות ונערות על-ידי קטינים וגברים "רעים" (כפי שקראה להם הנאנסת). ואחרי כל זה אומרים לנו ש"כולנו אשמים": הציבור, מערכת החינוך ובעיקר ההורים. "הם" לא השגיחו, "הם" לא עקבו, "הם" לא התערבו, "הם" לא הגנו, "הם" הפקירו את בטחון בנותיהם.

כמה מושלמת היא הפרקטיקה של ניתוק בין מעשים ומדיניות לתוצאות. כך, הרשויות האחראיות על בטחוננו ורווחתנו מתנערות בפועל מאחריות למעשים הפוגעים בקורבנות ומגינים על התוקפים ומאחריות למציאות קפקאית, בה אלימות מקבלת חיזוק והיפגעות מצדיקה התעללות נוספת של מוסדות המדינה.

 קחו למשל סיפור ממש דומה לאונס שבו מדובר: נערה שהותקפה מינית על-ידי נערים במועדון נשלחה למוסד, בהמלצת פקידות הסעד ובאישור בית המשפט.

הנימוק להחלטה: האם "אינה מסוגלת להגן על הילדה", כטענת הפקידות.

גם לקחו את הילדה מביתה, שבו לא הייתה כל אלימות כלפיה וגם הפכו את האם לאחראית לאלימות שהתרחשה במסגרת ה"חינוכית".

וכאילו אין די בסבל שחוותה, כעת חווה הנערה התעללות נפשית ופיזית מצד אנשי הסגל. והמשטרה? מתעלמת מהתלונות, "סוגרת תיקים", שהרי "אין עניין לציבור". והנערים? הם מסתובבים חופשי.

 בסיפור אחר, שאירע לפני כמה שנים, נאנסה נערה על ידי נערים במסגרת לימודים על-יסודית. הנערה אושפזה בבית חולים פסיכיאטרי ולאחר זמן מה התאבדה.

והנערים? הם חופשיים מאז ועד היום. מוכרים לי מקרים מעין אלה לעשרות. אז איך מסבירים המומחים את המציאות ההזויה הזו, שבה הקורבנות נענשים שוב ושוב על חולשתם וקורבנותם והמקרבנים מסתובבים באין מפריע ומסבירים שהייתה "הסכמה"? די פשוט: ההורים אחראים/אשמים.

כך יכולים האחראים האמיתיים לישון שנת ישרים עם מצפון נקי אך לא פחות חשוב, ל"כולם" יש פרנסה ועסקים טובים: תעשיית מוסדות פורחת, משרות ועסקי "טיפול" בשפע, ביקוש נרחב למומחיות של הברנז'ה הטיפולית: פסיכולוגים, פסיכיאטרים, עובדים סוציאליים וכיוב' אצל המוסדות ובתקשורת.

 הופכים את הנשים לחפץ 

והתקשורת? היא חוגגת. הרבה סיפורים "צהובים" העושים טוב לרייטינג וטשטוש חלקה המרכזי בעיצוב ובטיפוח ההחפצה של ילדות ונערות. כאילו אין כל קשר בין בר רפאליות מתערטלות בפוזות זנותיות, הזוכות באופן לא תמים למעמד של כוכבות ומשמשות "מודל לחיקוי" לגיטימי ואידיאלי לבנות. מצד שני, מעודדים בנים וגברים "רעים" לנהוג בילדות ובנערות כבובות מין להנאתם.

 ואפשר שראשון בין "כולם" באחריות לסכנה היומיומית, שבה חיות כיום ילדות ונערות, הוא בית המשפט. בהתכחשות בלתי נתפשת להשלכות החלטותיו, הוא מאפשר לפושעים לאנוס וגם להמשיך בשגרת חייהם, הוא מאפשר לפקידות הסעד להעניש את הנאנסות, בהרחקתן למוסדות סגורים ו"למחוק" את הוריהן ומשפחותיהן, לתת ילדות וילדים לידי אבות "רעים", המתעללים בהן מינית. והחמור מכל: בית המשפט מכשיר את השרץ, החפצת ילדות ונשים, הענקת לגיטימציה למסחור במיניותן והפקרת כבודן ודמן, תוך התחזות לנאור ו"ליברלי".

תמיכתם של שופטי בית המשפט העליון בדימוס, בראשות דליה דורנר ובהובלת אהרן ברק, שאישרה את שידור ערוץ פלייבוי, המחישה את ההתנערות מאחריות של המוסד היומרני ביותר במדינה, להחפצה ולאלימות המינית כלפי ילדות ונשים. כך התיר בית המשפט העליון את המסחור במיניות האשה, את הפיכתה לחפץ מיני לשימוש גברים ואת תפישת האלימות המינית כלפי נשים כלגיטימית. אז מה לנו כי נלין על נערים וגברים "רעים"?

 בלי נטילת אחריות, ללא פשרות של מערכות שלטון, שבידיהן המשאבים, הכלים והמנגנונים, על ביטחון וכבוד האדם, גם זה של ילדות, נערות ונשים, בלי הענשת עברייני המין והפושעים, אין תקווה לחברה בטוחה ואנושית בישראל.

אלימות במוסדות לילדים? גיליתם את אמריקה / פרופ' אסתר הרצוג

ynet / 16.2.12

סקר מקיף גילה שכמעט שליש מילדי הפנימיות נופלים קורבן לאלימות מצד הצוות. המסקנה המתבקשת מאליה היא לסגור מיד את מערך ההתעללות ולהעביר את הטיפול לקהילה.

בכנס שהתקיים השבוע בבאר שבע, הציגה ד"ר שלהבת עטר-שוורץ את ממצאי הסקר שערכה בקרב 1,324 בני נוער בני 18-11. מהסקר עלה שקרוב ל-30% מבני הנוער השוהים בפנימיות דיווחו על כך שהם קורבנות לאלימות מצד אנשי הצוות. האלימות הפיזית כוללת דחיפות, צביטות, סטירות, בעיטות ואגרופים. זה היה פרסום נוסף מבית מדרשם של בתי הספר לעבודה סוציאלית, ה"מעז" לחשוף את המציאות המזעזעת, המוכרת היטב לרשויות הרווחה, הרווחת במוסדות הכפייה לילדים ובני נוער "בסיכון".

בסקרים כמו זה האחרון, וכן עבודתם של חוקרי עבודה סוציאלית נוספים – בהם ורד סלונים-נבו ויצחק לנדר – המצביעה על המחירים הכבדים לילד ולמשפחתו עם הרחקתו מהבית והשמתו במוסדות, משמשים בעיקר כעלה תאנה ליושרת החוקרים.

אין הם תורמים דבר לשינוי המדיניות, בעיקר מפני שביורוקרטיית הרווחה, בתי הספר לעבודה סוציאלית וארגונים "לטובת" הילד, הסמוכים על שולחן הרווחה, מפיקים תועלות מגוונות מהמשך קיומה של מדיניות הכליאה במוסדות: בתקציבים, בתקנים, במרחבי מחקר ועוד. הארגונים "למען הילד" הם המצטיינים בהצגה המזויפת של דאגה לשלום הילדים, שמאחוריה שליטה הולכת וגוברת על "ילדים ונוער בסיכון".

אלו מחפשים תדיר אחר קהלי מצוקה נוספים להרחבת מוטת "טיפולם" ושליטתם. הציבור החרדי, למשל, מסתמן זה כמה שנים כיעד אטרקטיבי לחדירה ולהקמת מערכות "טיפול" נוספות.

ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ידע לספר בכנס כי מאות הילדים החרדים נפגעי עבירות מין שנחקרו, הם רק "קצה הקרחון" של ההיקף ה"אמיתי" של ה"תופעה".

המסקנה המתבקשת מאליה עם קריאת ממצאי הסקר היא לסגור באופן מיידי את מערך ההתעללות בילדים ובני נוער. אפילו בבית הכי מתעלל (ואלו הם, לפי סלונים-נבו ולנדר, רק כ- 15% מהילדים המוצאים ל"השמה חוץ ביתית"), יש סיכוי שתהיה התערבות של שכנים, אנשי חינוך וכיוצא בזה.

במוסדות הילדים הם שקופים, הם לא קיימים ודמם מותר, שהרי מערכות ביורוקרטיות, כמו המוסדות, מטייחות מטבען כל ביקורת, בוודאי זו של ילדים חסרי גב הורי-משפחתי.

בעקבות הסקר המליץ ד"ר קדמן להקים מוסד של נציב קבילות מיוחד לילדים בפנימיות, שבראשו יעמוד שופט בדימוס ואשר יהיה נגיש וזמין לכל ילד במסגרת חוץ-ביתית. אם זה לא היה מזעזע כל-כך, זה בוודאי היה משעשע. ילדים ובני נוער מתלוננים בפני כל מי שמוכן להאזין להם על סבלם במוסדות, על הניתוק מהמשפחה, על מסגרות לימוד עלובות בתוך המוסדות, על גניבות רבות והתעללות של ילדים אחרים, על אלימות פיזית ומילולית של אנשי צוות.

הפתרון נמצא בקהילה 

האם יש צורך ב"שופט בדימוס" כדי לשמוע את קולם הנואש?

האם יש צורך במחשבה קונספירטיבית כדי להבין שתלונותיהם לא יטופלו לא במשטרה ולא ברווחה? כך, למשל, "זכיתי" להתנסות כזו כאשר נחשפתי לסיפורו של ילד בן תשע שהורחק מביתו בטענת שווא על התעללות של אמו. הוא הושם במרכז חירום למשך כשנה ואחר כך הועבר למוסד סגור, משם נותב לחינוך מיוחד עם כל חבריו במוסד, ואולץ לקחת כדורים פסיכיאטריים כי התלונן על דיכאון והוכה על ידי איש צוות. התלונה "טויחה" כמיטב המסורת המוסדית.

עם ילד נוסף בן 11 שהושם במוסד סגור שוחחתי לאחרונה על פי בקשת אביו. הוא סיפר בכאב עמוק על אומללותו במוסד. ילדים גונבים ממנו את חפציו, מכים אותו והוא מדוכא מרוב געגועיו הביתה. התערבותו של מבקר המדינה דווקא הועילה במקרה זה, על אף אטימות לבן של פקידות הסעד ביישוב.

מה עוד צריך כדי שעידן המוסדות יבוא לקצו?

שקערת תקציבי הרווחה תתהפך על פיה, כך שתקציבי המוסדות יועברו לידי הרשויות המקומיות, להרחבת יום הלימודים, לפיתוח מערכת הזנה במערכת החינוך הפורמלי, לפיתוח שירותים בחינוך הבלתי פורמלי ולהגדלת הסיוע הכלכלי למשפחות במצוקה. גם משרד הרווחה יודע "מה צריך לעשות", כפי שעולה מהתוכנית "עם הפנים לקהילה", שפרסם ב-2004. אך התוכנית הפכה לעלה התאנה של המשרד שמאחוריו הרחבה מתמדת של מוסדות סגורים ומרכזי חירום והגדלת תקציבי הרווחה ותקנים לעובדים סוציאליים. וכמובן, מספר הילדים במוסדות הסגורים ממשיך להיות מוביל בעולם (יותר מ-10,000) ושיעור "הבוגרים" של מוסדות אלו בבתי הסוהר ממשיך להיות גבוה.

בארה"ב סגרו כבר מזמן את מוסדות הרווחה. שם הבינו שגם משפחות אומנה אינן מקום בטוח ומיטיב במקרים רבים מאוד וכי הפתרון לילדים "בסיכון" פיזי נמצא במסגרת הקהילה ובעיקר בקרב המשפחה המורחבת.

המניפולציות של ועדת שניט

ynet / 25.1.12

המציאות בישראל השתנתה כך שגברים ונשים חולקים באופן שווה את האחריות על גידול ילדים. זה מצג השווא של הוועדה.

הודעתו של שר המשפטים יעקב נאמן על תמיכתו בביטול חזקת הגיל הרך אינה מפתיעה, שהרי השר נאמן להגמוניה הגברית שהוא בשר מבשרה. תמיכתו מהווה עוד הוכחה כואבת להתגייסותה של הפטריארכיה לשמירת מוסד המשפחה המסורתית. היא עושה שימוש במגוון כלי נשק: כפיית מסגרת המשפחה תלוית הממסד הדתי, בחסות חוקי המדינה, אלימות נגד ה"פמיניסטיות" (ה"מכשפות התורניות" בפטריארכיה המודרנית), שימוש בטקטיקות כוחניות ובאלימות, הצגת עובדות שקריות כאמת, גיוס נשים לחזית מהלכי הדיכוי ועוד.

התרחבות תהליכי פירוק מוסד המשפחה המסורתית, במקביל להשגת העצמאות הכלכלית-חברתית של נשים, מהווים איום של ממש על שלטון הגבר. בזכות המאבק הפמיניסטי שאיפשר לנשים להתפרנס ולרכוש עצמאות כלכלית, פחתה תלותה של האשה בגבר ונשים רבות יכולות היום להתגרש כאשר הקשר כרוך באלימות, בדיכוי או בסבל. המאבק הפמיניסטי איפשר לנשים גם ללמוד, לרשת את רכוש הוריהן, לבחור ולהיבחר. אבל לתהליך השחרור יש מחיר שהולך ומתברר כבלתי נסבל. האלימות והדיכוי של נשים מקבלים פנים של נקמה ופגיעה במהות קיומן הנשי. לא נשי – ביולוגי, אלא נשי-חברתי, באמהוּת שלהן, אותה מהות שהחברה הפטריארכלית הצליחה כל-כך טוב להטמיע בהן וכעת מבקשת להכות בה.

נשים בעולם החרדי נתונות לדיכוי הולך וגובר על כך שהתחזקו כלכלית, עם יציאתן לעבודה בשכר.

הן לומדות על בשרן כי עליהן לשמור על מקומן בשולי המרחב הציבורי. מי שנוהגת אחרת – מוטרדת, מוקצית ואף מוכה – למען יראו וייראו.

בחברה החילונית, מי שבולטת במרחב הציבורי – מושפלת, מוטרדת ומבוזה ואפילו נרצחת – והאחרות יראו וייראו.

אשה החפצה להשתחרר מיחסי  דיכוי  במשפחה נענשת באופן הקשה ביותר: בקשריה עם ילדיה הקטנים (ועל גבם), שאותם הרתה, ילדה, גידלה כמעט לבדה. אותו פטריארך שחינך אותה וכפה עליה להיות קודם כל "אמא" וניתב אותה למסלול הקושר אותה היטב לעיסוקים המתאימים לאחריותה המרכזית על ילדיה, נוקם בה ובילדיה על כך ש"פרקה עול" ורצתה להתגרש.

לשלטון הפטריארכאלי שותפים רבים: בממסד הדתי, במערכות הרווחה, החינוך, המשפט, האקדמיה, הצבא והתקשורת. למלחמת הפטריארך נגד שחרור האשה מגויסות גם נשים, המתייצבות בחזית הלוחמת והמגוננת על הגברים.

העובדות הפוכות 

ועדת שניט מספקת את הדוגמה הבוטה ביותר למניפולציה ולהטעיות של הפטריארכיה. ממצג השווא, בסיס המלצותיה, עולה כי המציאות בישראל השתנתה כך שגברים ונשים חולקים באופן שווה את האחריות על גידול ילדים, כולל ילדים עד גיל 6. מכאן היא מסיקה שגם החזקה עליהם יכולה להתחלק באופן שוויוני, עם גירושי ההורים. העובדות מלמדות ההיפך: ברובם המכריע של המקרים אמהות הן המטפלות העיקריות בילדים ובעיקר בילדים בגיל הרך.

אמהות קובעות את היקף משרתן על פי יום הלימודים במוסדות החינוך ורובן עובדות בחלקי משרות או במקצועות שבהם יום העבודה קצר. כחמישית מהן עובדות במערכת החינוך. כ-25% מהנשים מפסיקות לעבוד עם הולדת ילדיהן (לעומת פחות מ-1% מהגברים). נשים עובדות במשרות חלקיות פי 3 מגברים, משום שהן האחראיות העיקריות על הילדים. ואפילו לפי דיווחי הגברים (ממצא של הלמ"ס מ-2009) רק 2% מהגברים מגדירים את עצמם כ"מטפל העיקרי" של ילדיהם.

הסיכוי שתהיה פה חברה שוויונית לשני המינים, שתטפח את המשפחה השוויונית, בעזרת יום חינוך ארוך, יישום חוק שכר שווה לאיש ולאשה, גיבוש הסדרים במקומות עבודה התומכים בהורים עובדים ועוד, תלוי בנשים מחויבות לשוויון כמותן. ציבור הנשים יזכור היטב מי פעלו באומץ, מול אלימות גברית גוברת, ומול ערכי הפטריארכיה המבקשת לשמר את שעבוד הנשים במסגרת המשפחה המסורתית, ומענישה אותן על בחירתן בחופש מדיכוי.

אלו מחפשים תדיר אחר קהלי מצוקה נוספים להרחבת מוטת "טיפולם" ושליטתם. הציבור החרדי, למשל, מסתמן זה כמה שנים כיעד אטרקטיבי לחדירה ולהקמת מערכות "טיפול" נוספות. ד"ר יצחק קדמן, מנכ"ל המועצה לשלום הילד, ידע לספר בכנס כי מאות הילדים החרדים נפגעי עבירות מין שנחקרו, הם רק "קצה הקרחון" של ההיקף ה"אמיתי" של ה"תופעה".

הילד הוא אדם

בקריאה למנוע מילדים לעמוד בחזית המלחמות יש מידה רבה של צביעות

חניתה צימרין, יו"ר האגודה למען הילד, ביקרה במדור זה (25.10.2000) את המנהיגות הפלשתינית המנצלת ילדים לצרכים פוליטיים. כוונותיה היו טובות, ולמרות זאת אני סבורה שבהוקעת השימוש בילדים לצרכי תעמולת המלחמה בתקשורת, יש משום צביעות רבה.

ילדים הם הקורבנות העיקריים של מלחמות גם כאשר הם אינם משתתפים בהן באופן ישיר. לעתים השתתפותם במלחמה עשויה אף לשפר את מעמדם בחברה, בזכות תרומתם ל"מאמץ הלאומי".

ארגונים להגנת הילד מעדיפים לראות באדם צעיר "ילד" ולא "אדם". זוהי כמובן ההצדקה לקידומם. רק במציאות שבה ילדים הם במשמורת המבוגרים, אפשר לטפל בהם, לדאוג להם, להגן עליהם, וגם לנצל אותם כילדים לצרכי יחצ"נות  במאבקים לאומיים כמו לצרכי פרנסת משפחותיהם.

החברה הנאורה משתדלת למנוע את השתלבותם של ילדים במלחמות, בשוק העבודה וב"חיים המבוגרים". היא מגנה ואוסרת קיום יחסי מין עם קטינים, מוקיעה מכירת ילדות לזנות ומפתחת חוקים להגנת הילד ומוסדות לשמירה עליו.

אך במציאות ילדים הם הקרבן העיקרי במרבית המלחמות, במצבים של רעב, מגיפות ועוני.

ילדים מנוצלים מינית בבית, במוסדות, ברחוב ובחברה בכלל. צימרין קוראת להשאיר את הילדים בבית כאשר מסוכן בחוץ, למרות שגם הבית הוא לעיתים המקום המסוכן ביותר לילד מבחינת שלומו הפיזי והנפשי.

הבעיה בשימוש בילדים לצרכי יחצ"נות לאומית על ידי הפלשתינים כמו על ידי היהודים (למשל, המתנחלים) היא לא בניצול שלהם אלא בעצם המלחמה, שהיא התופעה המאוסה ביותר בחברה האנושית. במלחמה ערך חיי האדם נקבע על פי השתייכותו למחנה לאומי מסויים ותרומתו למאמץ הקולקטיבי. ילד, כמו מבוגר, הוא רק אמצעי לקידום האינטרס הלאומי.

הבעיה היא לא מותו של ילד אלא מותו של אדם. ההבחנות בין ילדים ומבוגרים ובין אזרחים וחיילים שנהרגים במלחמות, הן מניפולציה לצרכי השלטון, שהופך את המתים במלחמות למתים מסוג אחר ביחד למתים "רגילים".

את הצביעות וההתחסדות לא ניתן לשנות, אבל כדאי לחשוב לפעמים על היחסיות הבלתי נסבלת של החיים והמתים שמספחים יחצ"ני הפוליטיקה ויחצ"ני ארגוני סעד.

6.1.2000

מוסדות האימה –  גופן ונפשן של נערות במוסדות בישראל הם הפקר – ואיש לא נוקף אצבע

ביום הולדתה ה-16 תלתה מירי את עצמה במוסד מסילה – כך דווח בכתבתו של עמיר בן דוד (מעריב, 9.6), ואיש לא התרגש. עוד דווח כי בחודשים האחרונים היו במוסד עשרות ניסיונות התאבדות – והתקשורת לא התרשמה. ברדיו ובטלוויזיה המשיכו לעסוק בש"ס / דרעי / שריד / לפיד.

"הטיפול בניסיון כזה הוא בדרך כלל מקומי ואיש לא מדווח עליו למשטרה.

כעונש נועלים את הנערה בחדרה", נכתב בכתבה, ושירותי הרווחה וארגונים לטובת נשים וילדים לא תבעו ועדת חקירה. והארץ שתקה. ועתה, כאשר כולם עוסקים למספר ימים באלימות ה"גדולה" בקרב הנוער, בוודאי שסיפורן של נערות אומללות שהגיח באופן חריג למעריב, ייעלם לעוד שנים רבות.

כאשר חייל נפצע מידי אויב, האמהות מפגינות וכל המדינה נסערת. כשמלכת יופי נאנסת, כל התקשורת מתרגשת. אבל סתם נערות מוכות גורל במוסד, שמתעללים בהן והן קרבן לפגיעת חברותיהן ומדריכיהן – זה לא אסון. אצלן זה הרי רגיל. קודם התעללות בבית ואח"כ במוסד. הן רגילות להיות אבק אדם. אף אחד, לא ההנהלה וגם לא יפי הנפש מטעם המדינה ומטעם אירגוניה, לא נלחם בשבילן, לא רואה בהן בני אדם, לא מתעניין בחייהן העלובים.

המצב במסילה אינו יוצא דופן ביחס למוסדות לנוער במצוקה, וכבר כתבתי על כך פעמים רבות וגם קראתי לסגור אותם, לשווא. מדיווחיה של תמר (מעריב, 23.8.98), נערה ששירותי הרווחה בעמק חפר התעקשו להרחיקה מאמה האוהבת והדואגת כדי לשמור עליה מפני "התנהגותה המינית הבלתי מבוקרת", ניתן ללמוד כי דברים דומים מתרחשים גם בצופיה, המוסד העיקרי השני לנערות במצוקה.

תמר עברה במוסד חוויות דומות למתואר בכתבה של בן-דוד. היא ניסתה להתאבד מספר פעמים, ולאחר שהגזימה בבריחותיה, אושפזה בבי"ח לחולי נפש, שם היא נמצאת עד היום. למי איכפת? היא הרי רחוקה מהעין ומהלב, ובכלל, אמא שלה אשמה שלא טיפלה בה כראוי.

לו היה מדובר בכת המעודדת את אנשיה להתאבד, כבר מזמן היו כולאים את האחראים. אך כאשר מדובר במוסדות המדינה, שבין כותליהם מתרחשות יום יום זוועות של ממש ופגיעות בגוף ובנפש-לא צריך להזדעזע. אף ארגון לזכויות אדם אינו נרעש ונרתם לנער את אמות הסיפים, שהרי לא מדובר בערבים ואף לא בבני טובים, בסך הכל ילדים במוסדות. אז נשלפים כל התירוצים והטיוחים כדי לשמור את המצב הקיים. שהרי מדובר באחריות של המדינה ושלוחיה. ומי ייצא נגדם? ארגונים היונקים את קיומם ותקציביהם ממנה? הורים חסרי משאבים וקשרים? יותר מידי אנשים וגופים נהנים מקיומם של מוסדות האימה, מכדי שיאפשרו למישהו להתערב ולהפריע את מנוחת המערכת ואת הפשע בתחומיה.

התמונה המצמררת והמדווחת היא של "אונס, סמים, מכות, דקירות וחיתוך ורידים במוסדות לנערות במצוקה", אך המשטרה ממעטת להתערב ורשויות הרווחה והנהלת המוסד מסתתרים מאחורי הצהרות על כוונות טהורות של הגנה על הנערות ואפילו אהבה להן.

מה עוד צריך לקרות כדי שמדינת ישראל תסגור מוסדות המהווים חממות לפשעי גוף ונפש נגד נערות ולדיכוי ורמיסת כבוד האדם שלהן?

15.6.1999

מהלך חיובי – משרד העבודה והרווחה מאותת על מעבר מהחזקת ילדים במוסדות לתמיכה במשפחות אומנה

ועדת העבודה והרווחה של הכנסת החליטה לאחרונה על ביטול המיסוי על קצבאות שמקבלות משפחות אומנה בתמורה לטיפול בילדים בסיכון. מדובר בסכום של כ-200 שקל מתוך 1,560 שקל בחודש שמקבלת משפחה עבור טיפול בילד. בהחלטה זו יש משום רמז לשינוי במדיניות הטיפול ב"ילדים בסיכון". יש כאן מעבר מהעדפה של טיפול מוסדי, למדיניות המעדיפה מסגרות טיפול משפחתיות. אם מדובר במגמה מודעת של המשרד ושל שר העבודה והרווחה, אלי ישי, יש לקוות ששר העבודה והרווחה בממשלה הבאה ימשיך אותה.

מתוך כ-10,000 ילדים המוגדרים כ"ילדים בסיכון", ומורחקים מבית הוריהם על פי החלטת בית משפט והמלצות פקידות הסעד, שוהים מרביתם במוסדות חסות ופנימיות. כ-2,000 ילדים ובני נוער מטופלים היום בכ-1,300 משפחות אומנה. דו"ח מבקרת המדינה מ-1996 תקף באופו חמור במיוחד את מדיניות הטיפול בילדים באמצעות פנימיות. נאמר בו שמשרד העבודה והרווחה, בניגוד למדיניות שנקבעה על ידו, הפך את הטיפול באמצעות פנימיות למדיניות מרכזית בפועל עבור ילדים בסיכון. במקום שהמוסדות ישמשו סידור זמני עד להחזרת הילדים למשפחותיהם, או עד להעברתם למשפחות אומנה, הם היו לכלי הטיפול העיקרי של המשרד בתחום זה.

דו"חות מבקרי המדינה לא נגעו אף פעם במתרחש בין כותלי רבים מהמוסדות. גם אם העבודה נעשית במוסדות היא עבודה מסורה, אין ספק שמסגרות אלו הן מקום שאינו ראוי להתפתחותם של ילדים. טיבם של מוסדות לילדים "בסיכון", שהם מחזקים את ההשתייכות לקבוצות שוליים, מרחיקים את החוסים בהם מחיי הקהילה הרחבה, מחזקים את הסטיגמציה של מצוקה. המוסדות הללו מורחקים מעין הציבור ומפיקוח של גופים ציבוריים, ומונעים פיזית ומשפטית פיקוח של ההורים. בכך הם הופכים את הילדים לבני חסות של המערכת והעובדים בה.

לאחרונה היינו עדים למספר דוגמאות, כאשר בעלי ומנהלי המוסדות נאבקו על הגדלת תקציביהם. חלקם איימו "בהוצאת הילדים לרחוב", ועשו את החוסים במוסדותיהם לבני ערובה במאבקיהם. ממוסדות שונים עולות מידי פעם תלונות קשות על התעללות בחוסים בידי המדריכים.

הדבר המפתיע ביותר הוא העובדה, שהפעלת המוסדות יקרה לפחות פי שתיים מטיפול בילדים במשפחות אומנה. עלות ילד בפנימיה היא כ-3,000 שקל לחודש. בחלק מהמוסדות העלות אף גבוהה הרבה יותר. בכל זאת העדיפה המדינה לאורך כל השנים את הטיפול הפנימייתי. ההסבר לכך טמון בשיקולים פוליטיים וארגוניים יותר מאשר סוציאליים. תקציבים גדולים במיוחד במקומות עבודה רבים יכולים לשמש כבסיס לתמיכה פוליטית ולקידום נאמנים למפלגות השלטון.

את העדפת המסגרות המשפחתיות צריכה ללוות ביקורת יסודית של כל המערך המוסדי. רבים מהילדים השוהם במוסדות חייבים לחזור בהקדם למשפחותיהם, ואת מרבית הנותרים יש להפנות למשפחות אומנה. הפתרונות ל"ילדי מצוקה" חייבים להיות יותר ויותר בכיוון השתלבות בקהילה, במשפחות ובמוסדות החינוך בתוכה.

10.1.1999

ההשתקה –  למה פוחדים העובדים הסוציאליים והשופטים מפרסום?

העובדים הסוציאליים והשופטים פועלים במרץ ובתקיפות כנגד כל ניסיון לחשוף בתקשורת את חלקם בהוצאה שרירותית של תינוקות וילדים מהוריהם, ואת הנעשה במוסדות חסות לקטינים. הסיבה לכך אינה קשורה להגנה על קטינים.

הכרוניקה החלקית של ביטול אייטמים בטלוויזיה וכתבות בעיתונות, העוסקים בחטיפת ילדים מהוריהם לאימוץ ולמוסדות ע"י רשויות הרווחה ובגיבוי בתי המשפט, היא מדהימה!

לפני כחצי שנה הורידה "פופוליטיקה" דיון בנושא, כתוצאה מאיומי ולחצי משרד העבודה והרווחה ומשרד המשפטים. עיתון "הארץ" נמנע לפני כחודשיים מפרסום כתבה המתארת כיצד פקידת סעד המקורבת לאביהם של שני תאומים פעוטים, פעלה בחוסר תום לב כדי להוציאם מחזקת גרושתו. בית המשפט קיבל את עמדת פקידת הסעד שיש להכריז על נזקקותם של הקטינים, למרות שמכון המוכר ע"י המשרד קבע שהאם ממלאת את תפקידה היטב.

לפני כשנה מנע משרד העבודה והרווחה פרסום כתבת תחקיר של עיתונאית מ"העיר", שעניינה חשיפת מסכת התעללויות קשה וארוכה בקטינים הנמצאים במוסדות סגורים, בידי אנשי הצוות. שופט הנוער שדן בבקשה, להתיר את הפרסום דחה אותה מהטעם של נזק לקטין. בערעור על החלטה זו לפני ביהמ"ש המחוזי בחיפה, פסק השופט סלים ג'ובראן, בעומק לב יוצא דופן: "אי התרת פרסומם של מעשים פליליים כנגד קטינים מהווה חיזוק ועידוד ואלו שעמדו מאחורי המעשים. במדינה דמוקרטית יש לתת משקל נכבד לזכות הציבור לדעת, משקל אשר יביא לחשיפת מוקדי אלימות בהתעללות ולרסן את כל המעיזים לתקוף, לקלל ולהתעלל בכל דרך שהיא בקטינים". למרות ההיתר, הכתבה לא פורסמה ולא קשה לנחש למה.

ביום שלישי האחרון ביטלו ישראל סגל וניסים משעל (בערוץ 2), דיון בנושא גזילת ילדים מהוריהם ע"י העובדים הסוציאליים. לחצי משרד העבודה והרווחה עשו את שלהם.

המשרד לא רצה שקלונו ייחשף: שבנה של אשה נכה נגזל ממנה והועבר למוסד ע"י עובדים סוציאליים, באמצעות שקרים וגיבוי של שופט נוער אשר הגדיר את התעללות המדריכים בילד כ"HOLDING"   שארבעה ילדים להורים עניים נלקחו מהם למוסדות באישור בית המשפט לנוער: שנערה שנשלחה בכפייה למוסד לנערות עברייניות כחלק מרדיפה של פקידת הסעד ובאישור בית המשפט, נאנסה וניסתה להתאבד וכעת היא בבית חולים לחולי נפש.

למה הם כל כך פוחדים מהפירסום? למה מאפשרים השופטים להשתיק את גילוי המציאות המזעזעת? ולמה במדינת הרווחה שלנו, העובדים הסוציאליים אינם תובעים פרסום מלא של מעשי העוול? הם יודעים היטב מדוע. שהרי באמת הם לא ייראו טוב כאשר יתברר לציבור עד כמה עמוקה ונרחבת היא המעורבות של המערכת כולה – מרמת פקידי הסעד ומנהלי מחלקות הרווחה בישוב, ועד הממונים ברמה הארצית – בהליכי הגזילה של תינוקות וילדים מהוריהם. גם השופטים אינם ששים לחשוף את מקומם המרכזי במציאות הקפקאית.

27.12.1998

טיפול הורס

מה קורה כשהמשטרה ומוסדות הרווחה מנסים להציל נערה במצוקה מעצמה ומסביבתה

סיפור חייה של תמר (שם בדוי), נערה בת 14, יכול למלא מספר כרכים בנוסח צ'רלס דיקנס. היא נולדה כתינוקת נרקומנית לאם זונה-נרקומנית, וננטשה על ידה על חוף הים. היא נדדה בין משפחות אומנה, עד שבגיל שנה וחצי נאספה לביתה של רינה. רינה, אישה גדולת לב שגידלה 5 ילדים מוצלחים משל עצמה, וטיפלה בעוד 12 ילדים מוכי גורל, אימצה את תמר בהיותה בת 5. היא הייתה לה לאם אוהבת ומסורה, כמו לכל ילדיה האחרים.

יום אחד חטפה האם הביולוגית את תמר. רשויות הרווחה בישוב החזירו אותה לרינה, והמליצו לרינה לעבור לישוב אחר, כדי להתרחק מהטרדותיה. המעבר הביא צרות חדשות על תמר. היא שולבה בכיתה של חינוך מיוחד, בקבוצת נערים עבריינים ניסתה לתקוף אותה מינית. חייהן של תמר ורינה, וילדה עם תסמונת דאון נוספת שאיתן, הפכו לגיהנום. אז החליטו לעבור לישוב שבו מתגורר בנה של רינה. בסמוך למעבר לבית החדש, התייצבה בביתם פקידת הסעד, שהודיעה נחרצות שתמר תילקח מרינה ל"צופיה", מוסד לנערות עברייניות. השוטר הדואג לקהילה סיפק מידע ודיווחים, על כך שתמר בת ה-14 נראתה משוטטת חשופת חזה באתר בנייה שבו עובדים פועלים ערביים. מחלקת הרווחה המודאגת פנתה לבית המשפט כדי "להציל" את תמר מעצמה, להרחיק אותה מהישוב ולהעבירה למקום סגור, כי היא "ברחנית". שמועות עקשניות הופצו, שהיא נראתה שוכבת עם ערבים העומדים בתור כדי לשכב איתה. הבדיקה הגניקולוגית שיזמה האם, ואשר הוכיחה שתמר היא בתולה, לא שכנעה את ה"מקצועניות" יודעות הכל הדואגות יותר מכולם לשלומה וביטחונה של תמר.

המצב הכלכלי הרעוע בלאו הכי של רינה החריף בגלל הצורך לסיוע משפטי ובבדיקות פסיכולוגיות.

המתח הנפשי בבית היה נורא. תמר שעד אז לא ברחה אף פעם, אמנם הפכה ל"ברחנית". כשתפסו אותה סוף סוף עם ערבים העבירו אותה לבית חולים לחולי נפש. גם משם היא ברחה, כי רצתה לשוב לרינה. בינתיים נאנסה, ויותר כמובן היא אינה בתולה. כאשר נתפסה, נתרצה מיד בית המשפט לפקידת הסעד, וסוף סוף העביר את תמר ל"צופיה". שם המקום היחיד המתאים לתמר, לפי פקידת הסעד, שממנו לא תברח, ובו תאובחן כהלכה התנהגותה המינית "הבלתי מבוקרת". רק לפני כשבוע, במוסד הסגור, ניסתה תמר לברוח מהחיים בעזרת כדורים. אך העובדות המסורות של הרווחה ממש לא התרגשו. "זוהי קריאה לעזרה" הסבירו.

תמר טופלה בבי"ח והוחזרה ל"צופיה". כעת היא עוברת, כך נראה הכשרה מסודרת לתפקוד מיני וסטייתי. למשל, נערה בוגרת, חברת בכת הסטן, הסבירה לה מה עושים עם דם בעלי חיים שחוטים, ואיך נערה המבקשת להצטרף מוכה בשלשלאות ושוכבת עם הבחורים.

אז מה למדנו מסתם סיפור של יום יום על טיפול סוציאלי ומשטרתי בנערות במצוקה? שלנשים עניות, חד הוריות, אסור להתקרב לישוב קהילתי, שם לשוטר וחצי בתחנה אין מה לעשות מלבד לשמור על בתוליהן של נערות הישוב. בכל הנוגע לעובדות הרווחה לא יעזור לנשים הללו כלום. לכל אשר ילכו יגיעו עובדות הרווחה, מכוסות בגיבוי המערכת שלהן ובית המשפט.

23.8.1998

יש תקווה

שני פסקי דין שניתנו לאחרונה מלמדים, שמערכת המשפט מתחילה לפקוח את עיניה בנושא ההתעללות בקטינים

שני פסקי דין שפורסמו בעיתונות בשבוע שעבר מעוררים את התקווה, שמערכת המשפט מתחילה לפקוח את עיניה. במקרה הראשון בוטל זיכויה של גננת שהכתה והעליבה ילדים. הגננת, כך דווח, הצדיקה את השימוש בכוח כ"אמצעי חינוכי". השופטת דליה דורנר, המתגלה בעקביות כשופטת אמיצה והומנית במיוחד, קבעה בפסק דינה, המבטל את הזיכוי של בית-המשפט המחוזי בחיפה, כי "ככלל, עונש גופני אינו יכול להוות אמצעי לגיטימי בידי מורים, גננות או אנשי חינוך אחרים. תפיסת עולם שגויה בהקשר זה מסכנת את שלומם של הילדים ועלולה לפגוע בערכי היסוד של חברתנו-כבוד האדם ושלמות הגוף".

במקרה השני פסק בית-המשפט המחוזי בבאר-שבע שנתיים מאסר למדריך בפנימיה שביצע מעשים מגונים בארבעה חוסים. אב בית-הדין, השופט גלעד גלעדי קבע: "הנאשם ניצל לרעה את העובדה שנתנו בו אמון…במוסד שמיועד לשקם נערים שבאו ממשפחות הרוסות".

העדויות על התעללות פיזית וניצול מיני של חוסים במוסדות "חסות" של המדינה הן רבות. את התיאורים על "הטחת ראש בקיר", ענישה "חינוכית" באמצעות ריתוק לחדרים למשך ימים, מניעת מזון, שמעתי מפי הורים רבים על מוסדות שונים במקומות שונים בארץ. על מוסד חסות מסוים סיפר לי שוטר, שכל נער שמגיע מוכנס לחדר אטום, מופשט עירום "וכל הצוות יורד עליו". אך בית-המשפט מעדיף להשאיר את מלוא האחריות בידי עובדי המוסדות ועובדי הרווחה. גם המשטרה, המוזמנת לחקור תלונות על התעללות בחוסים, מעדיפה להסתתר מאחור צווי בתי-משפט ואחריות העובדים הסוציאליים.

שופט נוער, המתייחס לצילומים שבהם כתמים מתחת לבית השחי של נער בן 12, המוכיחים את טענת הוריו כי בנם הוכה במוסד, קובע, כי "קיימים כללים מקובלים לזכותו, ולפעמים לחובתו, של המדריך או המטפל הנוכח בהתפרעות להפעיל כוח סביר על הקטין המתפרע על מנת למנוע ממנו לפגוע בעצמו או באחרים. האמצעי המקובל הוא חיבוק חזק של הקטין מתחת לידיו, ובמקרים מסוימים מותרת אף ישיבה או שכיבה על הקטין ובספרות המקצועית הינה מוגדרת כ "HOLDING"  .

נראה ש"טלטול" של מחבלים הוא ענין מרכזי של אנשי מצפון ועמותות לשמירת חוק ולמבקרי שיטות החקירה של השב"כ. אך חוסים, קטינים, באחריות המדינה ובשליטת עובדיה, חשופים להתעללות יומיומית ולית דין ולית דיין.

אלימות של הורים כלפי ילדיהם נהפכה לאבן שואבת לפעילותם של ארגונים למען ילדים, מה שמוכיח כי אזרחים בקהילה חשופים לביקורת הדדית של שכנים, חברים וארגונים. ילדים במוסדות חינוך, גנים ובתי-ספר, בתוך היישוב, זוכים להגנת ההורים. אך קטינים במוסדות הם בפועל נטושים, חסרי גב והגנה ונתונים לשרירות לבם של מדריכים שאינם חושיים מפיקוח ומביקורת על מעשיהם.

לכן, שלוש מסקנות מתבקשות: להמעיט, ואולי אף לסגור, את המוסדות לקטינים חוסים ולהעדיף את הטיפול הקהילתי. לפתוח את כל המוסדות לביקורת מלאה ורגילה של התקשורת. לשבת שופטים כמו דורנר וגלעדי.

26.7.1998

משרתם של אדוני הממון

החוק האוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים פוגע בחלשים ומגן על החזקים

לאחרונה נודע, שהראיון עם האם הפונדקאית שערך מיכה לימור לתוכנית "עובדה" של אילנה דיין, נאסר לפרסום על ידי בית המשפט על פי בקשת ההורים הביולוגיים. הטענה היתה, שטובת הקטינים, התאומים, מחייבת את איסור הפרסום. פרסום שמותיהם ותמונותיהם של רוצחי נהג המונית דרק רוט אף הוא נאסר בשמו של אותו חוק. האם באמת טובת הקטינים מחייבת אי פרסום פרטים מזהים שלהם במקרים של עבירה על החוק, אימות, פונדקאות, הוצאה ממשמורת ההורים? ואולי טובת המבוגרים היא להסתיר את מעשיהם הלא מוסריים והם מסתייעים ב"טובת הקטין" לצרכיהם?

החוק האוסר פרסום פרטים מזהים של קטינים נגזר מתפיסה הקובעת, כי לקטינים מעמד חוקי נפרד, כתלויים בחסות המבוגרים. לכאורה, תפיסה נאורה והומנית הרואה צורך בהגנה על חלשים. בפועל זהו כלי דרקוני נגד קבוצות חלשות, ובמידה רבה גם נגד הקטינים עצמם. החוק אמנם לא נועד לפגוע בקטינים, אך בפועל הוא מגן בעיקר על החזקים יותר.

למי הועילה מניעת הפרסום של הראיון עם האם הפונדקאית? ודאי שלא ליולדת עצמה, כמי שסבורה שנעשה לה עוול חמור במהלך הפונדקאות ולאחר הלידה, ובודאי לא לפונדקאיות אחרות, שהמחסור בכסף מניע אותן. הכרת העובדות והבנת תוצאות הפונדקאות עשויות להשפיע על החלטותיהן. לא ברור גם איך מניעת הפרסום של ראיון כל כך חשוב בדיון ציבורי מסוג זה יתרום לתינוקות, שבלאו הכי סביבתם הקרובה, ואולי גם הפחות קרובה, יודעת על אופן הבאתם לעולם. מניעת הפרסום משרתת, לעומת זאת, את כל המעוניינים לטפח את מיסוד הפונדקאות בישראל, ובניהם הממסד הרפואי והורים חשוכי ילדים אך מרובי נכסים בקשרים פוליטיים. מערכת המשפט משרתת בכך את אדוני הממון והקשרים בישראל.

כאשר מוציאים תינוקות וילדים מחזקת הוריהם ומכסים על הליכים אלה באיפול בנימוק של "הגנת הקטין מפני פרסומים מזיקים", האם מועילים לקטינים עצמם? שלושת ילדיה של אם חד הורית שהוצאו ממנה ברמייה לא יצאו נשכרים ממניעת הפרסום של המקרה.

גם מניעת פרסום תלונותיהם של ילדים כאנשי צוות במוסדות התעללו בהם, אינה מועילה להם. אך מניעת הפרסום משרתת היטב את המערכת ה"מטפלת". היא מאפשרת להסתיר מידיעת הציבור את העובדה, שהמשטרה אינה מתייחסת ברצינות לתלונות קטינים על אלימות במוסדות. היא מאפשרת לפקידי הסעד ולמערכת הרווחה לקחת תינוקות וילדים מהוריהם ללא פיקוח ציבורי ובלי לתת את הדין. ביא מאפשרת לעדות מעשי פשע נגד קטינים ללא הגנה ציבורית ראויה לשמה, היא מאפשרת לשופטים לקבל החלטות שגויות ואף מעוותות על חיי קטינים בלי להיחשף לביקורת.

19.4.1998

בירוקרטיה של רווחה

 אלי ישי ממשיך את מסורת קודמיו בכל הזמנים, לנפח את מערכת העבודה הסוציאלית

מערכת העבודה הסוציאלית עומדת להתעצם עוד יותר בסמכויות ובעובדים, בעזרת 180 מיליון שקל ותוספת חקיקה. כל זה עומד להתרחש בזכות התחזקותה הדוהרת של ש"ס, ובגלל הפקרת הנושאים החברתיים לידי פקידי הרווחה  על ידי המפלגות והתקשורת החילוניות.

"331 אלף בני נוער בישראל חשופים לסכנה פיסית ונפשית", צעקה הכותרת במעריב (31.3). צריך לקרוא את כתב ה"פתרון" במסגרת, כדי להבין שמדובר במהלך בירוקרטי מניפולטיבי קלסי לניפוח העבודה הסוציאלית. השימוש בנתונים מזעזעים מטפח תחושה של מצב חירום חברתי, ומעורר בציבור, המעדיף להתעלם ביום יום שלו ממצוקות הזולת, ייסורי מצפון. כך גייסו כספים מיוחדים לטיפול בירוקרטי בעולים ובתקציבים מיוחדים ל"שיקום" השכונות. כך גם עומדות רשויות הרווחה לזכות ב-180 מיליון שקל לטיפול באותם בני נוער, וכ-150,000 נשים מוכות.

"תוכנית אב לאומית לנושא ילדים ונוער בסיכון ואלימות במשפחה" מבהירה, שהסיכון לילדים נמצא במשפחות. בכל התכנית המפוארת ומלאת המליצות וה"נתונים" המפחידים אין מילה אחת על הסיכון שבו נמצאים ילדים במוסדות של המדינה, ובטיפולים של עובדי רשויות הרווחה. חברי כנסת, עיתונאים וראשי ארגונים לזכויות האזרח והילד, יודעים זאת היטב אך מעדיפים לשתוק. לכולם פנו הורים רבים בתחינות. להציל את ילדיהם, שנלקחו מהם בכפייה ופעמים רבות בזדון. הם מדווחים על כך שילדיהם מוכים מעשה יום יום במוסדות רבים של המדינה, על ידי העובדים בהם. בחלק מהם הילדים אינם משולבים בבתי הספר. על כולם ממשיכה מערכת המשפט לגונן ולכסות.

במקום לייצר מערכת אדירה של פקידי רווחה, היתה צריכה מדינת ישראל, לו היתה מדינת רווחה ולא בירוקרטיה של רווחה, להעביר את הכסף ישירות לקבוצות המקופחות. לא למנות להם יועצים ומטפלים המתערבים בחייהם, ולוקחים את ילדיהם לאימוץ ולפנימיות. את המשאבים היתה מדינת הרווחה, לו היו כוונותיה כנות, צריכה לתת בידי המשפחות דלות האמצעים כדי להשקיע בילדיהם, ולהרחיב את פעילות בתי הספר, גם בשעות אחר הצהריים והערב עבור כל הילדים, ובתוכם "ילדים בסיכון". המשאבים צריכים היו לספק תעסוקה והכשרה מקצועית לאבות ולאמהות של בני הנוער, ולא לעובדים סוציאליים נוספים.

לכל התכניות לניפוח מנגנוני הרווחה יש אהדה רבה בשלטון. זוהי הדרך המתאימה לו מאז מתמיד, לרכז משאבים גדולים בידי שלוחיו, אלה שביום הבחירות גם יפעלו למענו ויתמכו בו. היום גם ש"ס רוצה מונופול על המסכים. יגאל בן שלום, מנכ"ל משרד העבודה והרווחה ופטרונו השר, אלי ישי, הם מפא"יניקים לא פחות מהליכוד ומהעבודה, והם יודעים היטב שעדיף להשאיר את החלשים בחולשתם, כי על גבם אפשר לגלגל תקציבים, לבנות אימפריות של מוסדות, ולהעסיק מאות ואלפי עובדים החבים את עיסוקם למיטיביהם הפוליטיים.

5.4.1998

הזכות למשפחה

 הגיע הזמן לסגור את המוסדות ולהחזיר את הילדים החוסים הביתה

בשבוע שעבר פירסמה העיתונאית שולי שיינוולד שתי כתבות ב"קול ישראל" שביקרו, בין השאר, את המחדל והעוולות הכרוכים בהשמת המוני ילדים (כ-8,500) שהורחקו ממשפחותיהם במוסדות. מי שמכיר את חומת הסודיות והאיפול המוטלים על כל פרסום, ובעיקר על פרסומים שבהם יש ביקורת על משרד העבודה והרווחה, חייב היה להתפלא על הבקיעים שנבעו בחומת ההשתקה. אחד המרואיינים, גבר "אומן" במשפחת אומנה, תקף בצורה חריפה ביותר את המשרד וטען, שהפכו את המוני הילדים ל"בני ערובה" של משרדים ועובדים המתפרנסים מה"טיפול" בהם. ההסבר לפירסום המפתיע קשור היה, כנראה, למאבקי כוח בין שתי מערכות בתוך משרד הרווחה, המטפלות בילדים ב"סיכון".

המאבק הזה התגלה גם בדיוני הוועדה לביקורת המדינה, בראשות ח"כ יוסי כץ (4.2.98) על דו"ח מבקרת המדינה שעסק ב"אימוץ ילדים בסיכון", גם הדו"ח מתייחס ל"ריב הרשויות" המעכב הליכי אימוץ. ראש הוועדה תבע "איחוד רשויות" וגיבש מדיניות משותפת. אך הבעיה הקשה של ילדים השוהים במוסדות לאורך שנים, נדחקה לקרן זווית.

דו"ח המבקרת קובע, כי אין מוסדות החסות שאליהם נשלחים ילדים יכולים לשמש מסגרת קבועה ורצויה עבור ילדים. הדו"ח אף מתבסס על מחקרים רבים הפוסקים, כי השהות במוסד, ולו אף הטוב ביותר, עלולה להניב תוצאות חמורות. נאמר בדו"ח, ש"במהלך הביקורת נמצא, שזכות העל של הילד לבית קבוע אינה מופנמת דיה ואינה עומדת תמיד לנגד עיניהם של העושים במלאכה. ללא הפנמה כזאת, נמצאת טובת הילד ניזוקה…המוסד, כמו האומנה, נועד לשמש פתרון זמני, ואינו יכול לספק תחליף של קבע למסגרת משפחתית יציבה ותומכת". גם מדיניות משרד הרווחה קובעת, שיש לראות באומנה ובמוסד פתרונות זמניים, עד להחזרת הילד למשפחתו או עד להשמתו במשפחה קבועה. אך נתוני המשרד מלמדים, שב"סטייה ממדיניות זו שיעור ניכר של השמות במסגרת אומנה או מוסד ממלאות בפועל תפקיד של מעין פתרון קבע לזמן ארוך, במקום פתרון זמני בלבד".

הדו"ח עצמו לוקה בחסר. הוא אינו מביא את הצד של ההורים, תלונות ומאבקים שלהם נגד החלטות משרד העבודה והרווחה, בתמיכת בית-המשפט, לקחת מהם את ילדיהם. גם לישיבת הוועדה לביקורת המדינה שעסקה בדו"ח לא זומנו הורים. הדו"ח והוועדה מעוניינים רק בצד הממסדי. ההורים מוזכרים שם בעיקר כגורמים מזיקים ומסוכנים לילדים ולפקידי הסעד. הדו"ח מחמיץ את העיקר. הוא אינו טוען נגד המוסדות, אלא נגד החזקת הילדים לתקופה ממושכת הדו"ח אינו עוסק בתופעות  הקשות של אלימות וניצול מיני של חוסים, למרות שמדובר בתופעה נרחבת ולא בחריג.

פרסומים על ניצול מיני של חוסים מגיעים מדי פעם לתקשורת. אולם פרסומים אקראיים אלה מעוררים את הרושם, שמדובר באירועים חריגים. הדיכוי והניצול המיני של ילדים בפנימיות המרוחקות מעין הציבור אינם נדונים כתופעה, אלא כחריג. למען ההורים והילדים הגיע בכל זאת הזמן לסגור את המוסדות לילדים חוסים. יש להחזירם הביתה או להעבירם למשפחות חלופיות אם אין ברירה.

8.2.1998

מי יגן על אבי?

 אבי, ילד שעובר התעללות על-ידי עובדי רווחה, ואמו מלכה, שממנה נלקח בכפייה, מעניינים את ארגוני זכויות האזרח כקליפת השום

שבוע זכויות האזרח הוא חגיגת פרסום לארגוני זכויות האזרח, חגיגה שבה התקשורת נותנת במה נרחבת ומפרגנת לארגונים בעלי מונופול על זכויות ילדים, ערבים, נשים, עולים, נכים ועוד. אבל אבי (שם בדוי), שהוא סתם ילד מוכה על-ידי עובדי רווחה במוסד של משרד הרווחה, ומלכה (שם בדוי) אמו, שהיא סתם אשה עיוורת שממנה נלקח בנה בכפייה על-ידי עובדי הרווחה ובאישור בית-המשפט, מעניינים כקליפת השום את ארגוני זכויות האזרח, הפוליטיקאים והתקשורת. מלכה לא דילגה כמעט על אף ארגון, אמצעי תקשורת וגם לא על מרבית חברי הכנסת, כולל יו"ר ועדת העבודה והרווחה, בתחינתה לבדוק את תלונות ההתעללות בבנה.

מלכה ואבי טוענים, שהם נרדפים על-ידי הרשויות, פקידי מערכות החינוך והרווחה ברשות מקומית בצפון הארץ, וכי המשטרה ובתי-המשפט מחפים על עוולות הרשות המקומית כלפיהם. על בשרה הדל למדה מלכה, כי אין ארגון למען זכויות עיוורים או ילדים המוכן להיאבק למענה ולמען בנה. אף ארגון זכויות אדם לא יילחם בשלטון המיטיב איתו.

אם נכונות טענות האם, המתבססות על שלל ראיות, נעשה נגדה ונגד בנה עוול כפול ומכופל, הרחקת בנה ממנה ומביתו ובכליאתו במוסד ל"ילדים בסיכון" , משם לא יצא במשך 11 חודש לאף ביקור בביתו. והפשע הנורא מכל הוא ההתעללות בילד על-ידי עובדי המוסד.

הפרשה החלה במאבקה של האם נגד הממונה על החינוך בעיר. היא העזה להתלונן נגדו בפני מנהל המחוז של משרד החינוך, במשטרה ואצל מבקרת המדינה, ומאוחר יותר אף הוציאה את הפרשה לעיתונות. הממונה יצא למסע נקמה בה ובילד. בשלב ראשון ניסה להעביר את הילד, שאובחן כמחונן, לחינוך המיוחד, ובהמשך הצליח, בעזרת פקידות הסעד, להוציא את הילד מרשות אמו ולהעבירו, בספטמבר 96', למוסד חירום ל"ילדים בסיכון".

מלכה הפסידה 11 קילו ממשקלה בשל התרוששותה מתשלום סכומי כסף נכבדים לעורכי-דין וחרדותיה למצבו של בנה בן ה-13. הילד סובל, לדבריה, מהתעללויות עובדי המוסד (שאת נחת זרועם מראים כנראה גם לילדים אחרים), מרמת תזונה דלה ותנאי לימוד ולינה ירודים. סיפורם של הילד ואמו נשמע גרוע כמו סיפור של דיקנס. להוכחת מענותיה המזעזעות מחזיקה מלכה הקלטה שעשתה בעת אחד מביקוריה במקום, בה נשמע הילד זועק לעזרה בעת שראשו מוטח בקיר על-ידי מדריך במוסד לענייני העובדים הסוציאליים. היא מציגה צילומים שבהם נראות צלקות על זרועות הילד. מכתבי התלונה של מלכה למשטרה נענו במענה לקוני בנוסח "החקירה מתבצעת ונמשכת כדבעי".

בשבוע שעבר, לאחר שהילד התלונן על כך שהסדין שבו הוא מתכסה אינו מחמם וקר לו, תבעה האם מהנהלת המוסד לספק לבנה שמיכה. לדברי הילדים הוא קיבל בסופו של דבר שמיכה ומאוחר יותר הוכה והוטבל במים קרים, כדי להענישו. הוא הוזהר לבל יספר על כך. כאשר פנינו לחוקרת הנוער הארצית במשטרה היא הסבירה שביררה את תלונת האם אצל פקידת הסעד הארצית ושמעה ממנה, כי ה"שופט החליט להרחיק את הילד מאמו". כלומר, האמא בעייתית…

אז מה נוכל ללמוד מהסיפור הזה בשבוע זכויות האזרח? שהאגודה לזכויות האזרח לא מטפלת בילדים, שהארגונים למען הילד לא מתערבים בהחלטות העובדים הסוציאליים, שהמשטרה והשופטים מקפידים לסמוך ולהסתמך על חוות הדעת של העובדים הסוציאליים. בקיצור, כולם יכולים להיות רגועים. הארגונים, המוסדות ורשויות השלטון מכסים היטב זה על זה, ואנחנו, האזרחים הקטנים, נרחץ בניקיון כפינו, כי אנחנו לא יודעים. ומלכה? גם היא יכולה להיות רגועה, שהרי בית המשפט קבע, שטובת בנה מחייבת את שהייתו במוסד.

14.2.1997

לסגור את הפנימיות

 עדיף להפנות את תקציבי הפנימיות למשפחות התלמידים ולפיתוח מסגרות חינוכיות בקהילה

הכתבה המזעזעת של אלי בוהדנה (מעריב, "סופשבוע", 8.8.97) על הנעשה בפנימיית כנות, מצטרפת לכתבות שהתפרסמו לאורך השנים על פנימיות שונות בארץ שבהן שולטים טרור ואווירת פחד. בלי לגרוע מחומרת הדברים המתוארים בכתבה ונחקרים עתה במשטרה, נראה לי שאין מדובר בתופעה חריגה, אלא במציאות שמצמיחה המסגרת הפנימייתית. אין להבין מכך שכל הפנימיות משלימות עם התמכרות חניכיהן לסמים או עם קיומן של תופעות מזוויעות של ניצול מיני ואלימות יום-יומית בין חניכים לבין עצמם או בין מדריכים לחניכים. אין ספק שישנם מדריכים והנהלות מסורים, הראויים לאחריות הגדולה הרובצת עליהם.

במילים של עפרה פרידמן, יו"ר נעמת, הבעלים של פנימיית כנות, אפשר לומר, כי "בעיות מהסוג המובא בכתבה קיימות בכל מוסד חינוכי בישראל". ובכל זאת, יש הבדל אחד חשוב בין "כל מוסד חינוכי" לבין מוסד פנימייתי. ההבדל הוא במאפיינים המוקצנים של המסגרת, המרוחקת מקהילה או מיישוב. האופי הסגור והעצמאי של הפנימיה הוא הקובע את היקף התופעות החמורות שיכולות להתפתח ואת אורך הזמן שניתן להשתיקן.

כן, הכל יחסי. גם ההשתקה, ההתעלמות והשליטה בבני אדם. מסגרות סגורות הן הבטחה לשליטה קלה יותר בבני אדם, משום שהן יוצרות מסגרת חברתית הפועלת בנפרד מהחברה הרחבה והרחק מפיקוחה ומיכולת התערבותה. החוסים בה, כפי שכתב הסוציולוג ארווינג גופמן בספרו על מוסדות כוללניים (או "טוטאליים"), הם קורבנות קלים לשליטת בעלי הסמכות.

אם הלקח שנפיק מהכתבה הוא, שמדובר באנשים רעים במיוחד שאותם צריך להעניש ולסלק, תהיה זו החמצה. הסיפור הקשה על כנות מבליט קודם כל את המרכזיות של ההשתקה בהנצחת מצבי התעללות בחוסים בפנימיות. הכתבה תיארה את חלקם של השותפים הרבים בפעולת ההשתקה, החל במנהל הפנימיה, רכז הפנימיה, העובדת הסוציאלית בפנימיה ופקידת הסעד המחוזית. ההשתקה הזו אינה תוצאה של מעשי אנשים רעים (אולי גם), אלא תוצאה של הצורך לשמור על "שמו הטוב" של המוסד.תוצאותיה של ההשתקה קשות בכל הקשר חברתי-ציבורי, אך הן חמורות שבעתיים כשמדובר במסגרות פנימייתיות המוצעות הרחק מתשומת הלב של הציבור והתקשורת, והמטפלות בחוסים חסרי כוח כלכלי-פוליטי.

המוסדות הפנימייתיים נאבקים על חייהם ועל תקציביהם מאז קום המדינה. רבים מהם על סף סגירה, ותמיד נמצא איזה קסם שמציל אותם מקריסה. פעם אחת מסבים אותם ממסגרות של "עליית הנוער" למסגרות של "נוער במצוקה", בפעם אחרת מצילים את הפנימיות ילדים של עולי אתיופיה, ובשנים האחרונות עושים זאת ילדי העולים מחבר העמים.

הכתבה מלמדת, שהפנימיות אינן מהוות תשובה הולמת לקשיים החברתיים והכלכליים של ילדים ממשפחות מצוקה בישראל, ובתוכם ילדי עולים. הסיכונים האישיים שלהם נחשפים הילדים גדולים אף יותר מהסיכונים המאיימים עליהם במסגרת המשפחתית והקהילתית. ישראל היא אחת המדינות המובילות בעולם במספר הילדים הגדלים בפנימיות. הלקח העיקרי מהכתבה צריך להיות, כי יש לצמצם עד למינימום ההכרחי את מספר הפנימיות הקיימות בארץ.

הגיע הזמן לבחון מדיניות חברתית-חינוכית שאינה נקבעת על-ידי בעלי אינטרסים בראש הארגונים והנהלות הפנימיות. הפתרון נעוץ במדיניות של העברת המשאבים האדירים המופנים לפנימיות לידי המשפחות, דבר שיאפשר להם להתמודד עם בעיות כלכליות וחינוכיות, ובהשקעה במסגרות חינוכיות בקהילה, כמו מועדוניות ויום לימודים ארוך.

14.8.1997

שידוך בין רווחה לחינוך

שר הסעד (כן!) החדש, אלי ישי, יכול להמשיך מאיפה שהפסיקו קודמיו, מתפישה של טיפול במסכנים, של הרבה עבודה סוציאלית ושל ריבוי במוסדות מצד שני, הוא יכול להביא תפישה אחרת, של שוויון בין בני אדם הראויים להזדמנויות שוות ולא לרחמים.

בתפישה כזו החל השר ישראל כץ עם הרפורמה שעשה בשירותי הרווחה בסוף שנות ה-70. הוא העדיף תפישה אוניברסלית והעברת משאבים ישירות לאזרחים על פני תפישה מבחינה של קבוצות "נזקקות", "חלשות", הזוכות, לכאורה, להעדפה. בפועל הן זוכות לטיפול מפלה וביורוקרטי המנציח שוליות חברתית. כץ הבין, שתלות בפקידי הממסד אינה תורמת ל"נזקקים" אלא נחוצה לפקידים, המתקיימים מהמסכנות של לקוחותיהם. הוא ביסס את הביטוח הלאומי על תפישה אוניברסלית ועל כלים שאינם של חסד אחא של זכות.

אם בכוונת השר ישי להביא רווחה ולא סעד, כדאי שישקול את הנושאים הבאים שבתחומי אחריותו. שמו האמיתי של המשרד שקיבל הוא: "משרד הסעד". את "העבודה" חנקו בהדרגה ממשלות הליכוד והעבודה האחרונות, ואת נשיקת המוות קיבל שירות התעסוקה מאורה נמיר. השירות הופרט ונפתחו חברות כוח אדם המעדיפות עובדים זרים, או "עובדי קבלן", המשאירים בכיסי החברות רווחים יותר נאים, כי קל יותר לעשוק אותם ולגזול מהם זכויות עובד בסיסיות.

האמנם יוכל השר החדש לפעול נגד "העבודה הזרה"? אם בכלל יורשה השר על-ידי שותפיו בממשלה (בעיקר באוצר), לפגוע בפרה חולבת זו, כדאי שיבדוק בציציות משרדו. משרד הרווחה ומשרדי ממשלה אחרים "כאילו" מקצצים בכוח האדם של הממשלה, אך בפועל מרחיבים אותו באמצעות עובדים ארעיים ו"עובדי קבלן", הנאלצים להסתפק בשכר נמוך ובתנאי עבדות.

משרד הסעד הוא אימפריה של עובדים סוציאליים בעלי סמכויות מרחיקות לכת, המתערבים פעמים רבות בחיי משפחות, מכריעים בענייני חזקה על ילדים בין בני זוג, לוקחים מהורים "לא ראויים" ילדים לאימוץ ולפנימיות. בעידן של קיצוצים אמיתיים, כדאי לקצץ גם בסמכויות של מערכות הרווחה וגם במספר המועסקים על-ידיהן. אגב כך, כדאי לשקול את רעיון ההפרטה שיתן בידי האזרחים את האחריות ואת הבחירה לאלו מומחים ויועצים לפנות ובמי להיעזר. את הכסף הנחוץ עדיף להעביר ישירות לאזרחים ולהפסיק את ההתערבות הכפויה של פקידי המדינה בחייהם.

את הטיעונים על "הצלת ילדים מוכים" וההכרח להעבירם לאימוץ או לפנימיות, כדאי לשקול לאור כשלונן (כפי שמדווחים מחקרים שונים) של מרבית הפנימיות לילדים ולנוער במצוקה. אלה מצטיינות בעיקר בהעמקת הסטיגמות השליליות המכלילות של חוסיהן. לעומת זאת, יש להרחיק מהבית הורה מכה ואף לכלוא אותו. ייענש הוא, ולא ילדן הנשלח למוסד. את התקציבים הנדיבים עדיף להשקיע במסגרות בקהילה ובסיוע ישיר למשפחות ולילדים. אם יפעילו משרד הרווחה והחינוך במשותף את מוסדות החינוך במסגרת "יום חינוך ארוך" ושנת לימודים מקבילה לשוק העבודה, ייצאו נשכרים הילדים שיושארו בבתיהם ומשפחותיהם דלות המשאבים.

ובהמשך לשותפות במוסדות חינוך, ראוי שישקול השר החדש שיתוף פעולה עם משרד החינוך גם בנוגע להכשרה מקצועית המעסיקה את שני המשרדים. אז נראה שהשידוך המתאים הוא בין הרווחה והחינוך ולא בין הרווחה והעבודה, שכבר שבקה חיים. ובכלל, אולי ביחד יקצצו בתיק.

4.7.1996

שותפות לפשע

כל-כך הרבה צביעות יש בסיפורו של התינוק האומלל מבאר-שבע. כמו במקרים אחרים של התעללות בחסרי ישע במשפחה. החוק מחייב כל בוגר, ובפרט בעלי מקצוע המטפלים בקטינים, לדווח לרשויות על כל מקרה התעללות בקטין המגיע לידיעתו, למרות שרבים ידעו על ההתעללות בתינוק, שום פעולת התערבות לא ננקטה. בקרת-שמונה כולם ידעו שכרמלה בוחבוט היא אשה מוכה, אך המשטרה לא התערבה. רשויות הרווחה החרישו.

התעללות בתינוקות ובחלשים היא מציאות יום-יומית שאיתה כולנו ישנים בשקט, עד שהתקשורת מאמצת לחיקה מקרה קיצוני והופכת אותו לאסון לאומי. ואז, הפלא ופלא, בית-המשפט העליון מטיל עונש חריג של 20 שנות מאסר על אב שהתעלל מינית בבתו במשך שנים.

על ההתעללויות בתינוק מבאר-שבע דווח מאז לידתו. אחות התחנה לבריאות המשפחה דיווחה לרשויות הרווחה חמישה ימים לאחר לידת התינוק ועשתה זאת שוב כעבור 36 ימים. רופאי בית-החולים סורוקה הודיעו על שברים שנמצאו בתינוק 42 יום לאחר לידתו, ו-24 שעות אחר כך הודיעו על שבר נוסף שנעשה בתוך בית-החולים במהלך ביקור ההורים. המשטרה, ולא רשויות הרווחה, היא זו שהיתה חייבת לדעת ולפעול, התיווך של עובדי הרווחה בין מאתרי הפגיעה – רופאים ואחיות – לבין המשטרה – הרשות האחראית על שלומם הפיזי של אזרחי המדינה – מעכב, כך מתברר, את ההתערבות הקריטית הנחוצה. גרוע מכך, התיווך מאפשר את ההתנערות מאחריות.

נשים מוכות יודעות שתלונות לא מטופלות במשטרה ברצינות, המשטרה מעדיפה להשקיע מאמצים באלימות שנחשבת בעיני בית-המשפט כרצינית, כמו מעשי טרור על רקע לאומני. תלונות על פגיעה בקטינים חסרי ישע זוכות לטיפול אדיש דומה. במקרים רבים שבהם מוגשות תלונות על התעללות בקטינים נסגרים תיקים בשל "חוסר ראיות".

לדוגמא, אשה התלוננה על מעשים מגונים של בעלה לשעבר, בבתה בת השנתיים וחצי. בית-המשפט קבע, שהילדה תועבר לרשות האב, כי האם מכניסה לילדה דברים לראש. בעקבות תלונה שלי לאחר שילדה אמרה לי:"אבא מכניס לי אצבע לפיפי", היא נחקרה אך לא שיתפה פעולה. שופט הנוער החליט לזרז את הליכי הרחקת הילדה מרשות האם "העושה שימש בביקורי הילדה אצלה כדי להכניס לילדה דברים לראש". במקרה אחר התלוננה אם על ניצול מיני של בנה בידי אביו. חוקר נוער אישר את החשדות. הילד הועבר לחזקת האב. ממקרים רבים נוספים ניתן ללמוד, כי גם אם היתה אמו של התינוק מבאר-שבע מתלוננת על אלימות בעלה נגד התינוק, היא והתינוק לא היו זוכים לישועה. ראינו מה קרה לכרמלה בוחבוט ולנשים אחרות. אם הן מתלוננות על הבעל המכה, המשטרה מתעלמת והן מוכות עוד יותר. אם בייאושן הן הורגות את הבעל, הן מוענשות על-ידי המדינה במאסר ממושך שנחסך מהגבר האלים במשך שנים ארוכות. לכן הן והפעוטות שבאחריותן נתונים לחסדי הגבר האלים ללא הגנה אמיתית של החברה. תינוק תמים מי שחושב, ש-20 שנות מאסר לאב שהתעלל מינית בבתו יהיו מעתה הכלל.

אמו של התינוק המוכה תשלום כפליים. היא היתה מוכה בעצמה, וכעת לוקחים ממנה את תינוקה ומטפלים בה כשותפה לפשע. אך השותפים לפשעו של הבעל הם המשטרה ובתי-המשפט, המטפלים בסלחנות בגברים אלימים. כך גם רשויות הרווחה, המטשטשות את אחריות שניהם. הם, ולא אם התינוק, צריכים לתת את הדין.

13.8.1995

טובת הילד וטובות אחרות

חמישה שופטי בית-המשפט העליון החליטו, שתינוק שנולד לקטינה לא יימסר לאביו. לכאורה העדיף בית-המשפט את רצונה של האם שטענה, ש"לא יתכן שהיא תאלץ לצפות באותו אדם ואשתו מגדלים את הילד בשכנות לביתה, ולא מגיע לאב שעשה מעשה כזה, ליהנות מ'הפרי המורעל' ולגדל את הילד".

לכאורה הכריע בית המשפט לטובת האשה ונגד ניצולה כמכשיר הולדה. ניתן היה לראות בהחלטה זו מסר, שלפיו מעדיף בית-המשפט בשיקוליו את המחיר ששילמה הקטינה על פני זכותו הביולוגית של האב. אך בפועל, העדיף בית המשפט את עמדת רשויות הרווחה להעביר את הקטין לאימוץ.

האמנם יהיה הדבר לטובת הקטין? מי נביא ויידע. הרי יש גם מחיר נפשי שמשלמים ילדים מאומצים. לא ברור גם על מה מתבססת זכותה של אם שאינה מעוניינת בגידול תינוקה למנוע זאת מהאב המעוניין בגידולו. אם אמנם עלולה קירבת המגורים בין הקטינה לבין האב לפגוע בטובת הילד, ניתן להתנות את העברת הילד לחזקתו בשינוי מקום מגוריו.

מקרה נוסף עשוי ללמד, שלא כבוד האשה והעדפת מחיר הפגיעה בה משחקים תפקיד מכריע בעיני בית-המשפט. לפני כשנה החליט בית-המשפט להעביר ילד שנולד, לטענת אמו, כתוצאה מאונס שלה על-ידי קצין משטרה (אשר טען מצידו, שהיא פיתתה אותו בלבושה הקצר), לרשות האב-השוטר ואשתו, זוג חשוך ילדים. כאשר האם תבעה מזונות בעבור בנה, הכחיש הגבר את אבהותו, אך כאשר אבהותו הוכחה, הוא הפך את טעמו ותבע חזקה על הילד.

במקרה זה התעלם ביהמ"ש מטענת האם בדבר האונס והעדיף את "טובת הקטין". למרות שהילד היה כבר כבן ארבע, קיבל בית-המשפט את דעתן של העובדות הסוציאליות, שטובתו מחייבת את הוצאתו מידי אמו והעברתו לידי האב. יתר על כן, לדברי עורך הדין של האם, צבי טהורי, האב שינה את מקום מגוריו והוא מתעלם מהסדרי הראיה.

רשויות הרווחה ובית-המשפט אינם מתרשמים מהפגיעה בזכויות האם ובטובת הקטין, במקרה האחד היתה הפגיעה באם, כקטינה, מרכזית ו"טובת הקטין" שולית. ובמקרה האחר התהפכו היוצרות – "טובת הקטין" הוצגה כעיקרית, וזכויות האם וטענתה לאונס הוצגו כבלתי רלוונטיות. בשני המקרים היתה חוות דעתן של העובדות הסוציאליות נקודת הכובד העיקרית בתהליך ההכרעה. כך קורה, לפי מחקרו של פרופ' שגיא מאוניברסיטת חיפה, בכ-90% מחוות הדעת המוגשות על-ידי עובדות הרווחה לבתי-המשפט.

החלטת ביהמ"ש במקרה של רותי נחמני מוכיחה, שמצבה של האשה אינו בראש מעיניו. אם להשקעה העצומה של האשה בתהליך הבאת ילדים לעולם היתה משקל בעיניו, היה נהפך סבלה למרכיב המרכזי בשיקוליו. אך במקרה זה הועדפה דעתו של גבר, הטוען שעדיף לקטין לא להיוולד בכלל אם אביו הביולוגי אינו רוצה בכך. נעשה פה שימוש ציני ובלתי אנושי ב"טובת הקטין" נגד האשה ותוך התעלמות מהמחיר הכבד ששילמה.

כלומר, בית-המשפט אינו מעוניין בזכויות האשה ולא במעמדה השווה. אדרבה, הוא מאפשר למדינה ולגברים לפגוע בזכותה על פרי בטנה ועל השקעתה הפיזית והרגשית בתהליך ההריון. בית-המשפט אינו מתקשה להתעלם מאלימות מינית ואחרת נגד נשים בחסות טענת "חוסר ראיות", הוא מעדיף להסתתר מאחורי  טענות של עובדות הרווחה על "טובת הקטין" ומאחורי טענות מדומות של שוויון זכויות לגבר על פי זרעו.

6.7.1995

רודנות הארגונים ההומניים

 לאחרונה נחשפים מקרים רבים שבהם המונח "טובת הילד" משמש מנוף מניפולטיבי בידי הרשויות לדיכוי זכויות החלשים דווקא

בעקבות תלונה שהוגשה למשטרה, ככל הנראה על ידי אחד הארגונים "למען הילד", נגד האזרחית ק', בגין חשיפת פרטים מזהים של בנה הקטין, כאשר הופיעה בתכנית "פופוליטיקה", היא הוזמנה לחקירה. נטען נגדה כי פרסמה את שמו של בנה (שלטענתה סובל מפגיעה מינית מצד אביו), ואת שמה. שם הבן, כך מתברר, כלל לא הוזכר בכתבה. שמה של האם אמנם הופיע, אך ללא ידיעתה. התלונה לא הופנתה, משום מה, כלפי "פופוליטיקה", האחראית לפרסום השם.

האזרחית ק' נאבקה על קבלת החזקה על בנה, המוחזק כעת בידי בעלה לשעבר.

האיש, שהוא בעל עמדה נכבדה, זוכה לתמיכה ללא סייג של שירותי הרווחה וממשיך להחזיק בילד למרות שהביע באזניהם את אי-רצונו לעשות כך.

הוא זכה בחזקה זו למרות שהורשע, עוד לפני הגירושין, באלימות כלפי אשתו ונגזר עליו מאסר על תנאי לשלוש שנים.

הוא ממשיך להחזיק בילד למרות שהילד ממשיך להשמיע באזני פקיד הסעד טענות בדבר פגיעה מינית ונפשית בו.

מאבקיה של האזרחית ק' לא הועילו לה בעמידתה מול רשויות הרווחה ובתי-המשפט.

כשנואשה, ברחה מהמדינה עם בנה, וכשאולצה לשוב, נלקח ממנה בנה והועבר לרשות בעלה ונמנעה ממנה הזכות לראותו במשך שבעה חודשים. כעת היא רואה את הבן שעה בשבוע תחת פיקוח הדוק של פקידי סעד. הם רואים בה סכנה לילד.

בפנותה ל"פופוליטיקה" סברה האזרחית ק' לתומה, שהתקשורת היא כתובת לחשיפת עוולות השלטון נגד הפרט.

אך בדרך הקשה והכואבת היא מגלה, שזו תקוות שווא.

יד נעלמה דאגה לכך שכתבות שהוכנו על המקרה שלה ועל מקרים נוספים נגנזו.

פסיכולוגית ועורך-דין שהתגייסו לסייע לאזרחים כמוה והתארגנו בעמותה הנקראת "הורים למען ילדים", זכו לתלונות באיגודים המקצועיים שלהם.

עיתונאים המטפלים במקרים דומים לאלה של האזרחים ק' מוזמנים דרך קבע לחקירת משטרה על בסיס החוק להגנת הקטין.

למשל, העיתונאי דוד זוהר הוזמן על-ידי  משטרת חיפה לחקירה על פרסום ידיעה ב"מעריב" לפני כשנתיים וחצי שממנה השתמע, שמשרד הרווחה מנסה להעביר לאימוץ את ילדתה של אם מארץ זרה.

הילדה, שנחטפה בידי בן הזוג הישראלי, נמצאה לאחר כמה שנים, בעת ביקור של האב בארץ, על-ידי פקידי הסעד והם החלו בתהליכי אימוץ. האם, הנאבקת כשנתיים וחצי על הזכות לקבל את הילדה, לא הצליחה עד כה אפילו לראות אותה. הסיכויים שתראה את הילדה אי פעם, הם פחות מקלושים, שהרי המשרד יצר עובדות בשטח.

בחקירתו במשטרה טען זוהר, שמאחר שאין מאמץ (כפי שטען משרד הרווחה), הרי שאין בפרסום עבירה על איסור פרטים מזהים של מאמץ ומאומץ.

לאחרונה הוזמן זוהר שוב לחקירה. העילה לזימונו הפעם היתה פרסום ידיעה ב"מעריב" (ב-28.7.94) על אשה שילדה תינוקת לפני 25 שנה ונאמר לה אז כי הילדה מתה. לפי דבריה, לפני שלוש שנים צלצלה אליה עובדת סוציאלית מהשירות למען הילד ואמרה לה, כי בתה לא נפטרה ולמעשה נמסרה לאימוץ. האשה טוענת עתה בבית המשפט, כי מעולם לא חתמה על מסמכי אימוץ וכי צו האימוץ ניתן על-פי מסמכים מזויפים.

אותה "קטינה" כבר בת 25. על מי אם כן מבקשות הרשויות להגן?

התשובה הקפקאית היא: על רשויות הרווחה ועל בתי-המשפט.

הם מסתייעים באופן מאוד יעיל בחוק הגנת הקטין, האוסר על פרסום פרטים מזהים של הקטין, כאמצעי הפחדה נגד מי שמעז לרמוז על שימוש לרעה בסמכויות שמקנה להם המדינה.

עובדה – "פופוליטיקה" שותקת ולא מתערבת.

עתונאים שונים שהוזמנו לחקירות במשטרה "ירדו" מהטיפול במקרים של עוול קשה כלפי קטינים והוריהם, שנעשה תוך שימוש מניפולטיבי וציני בחסיון שמקנה החוק. ואם למישהו מהעיתונאים נשאר עוד מעט אומץ, יוריד אותו מהר מאוד מהעץ הגבוה היועץ המשפטי של העיתון, הרדיו או הטלויזיה.

13.4.1995

עוזי משולם כמשל

בית-המשפט הראה לעוזי משולם שמהשלטון לא עושים צחוק, והכניס לו שמונה שנים. על אונס ושוד מקבלים אצלנו פחות. לשלטון יש אמצעים מגוונים כדי להבטיח את השקט ואת יכולתו ללקק את השמנת ללא הפרעה

קשה להשתחרר מהתחושה, שהפרסומים על פרשת עוזי משולם שיקפו בעיקר את עמדת השלטונות, שהציגו את משולם כמסוכן לחברה. אך בעקיפין השתמע, שמשולם וחבריו מאיימים על השלטון יותר משהם מהווים סיכון בטחוני או אחר לחברה כולה. משולם וחבריו ביטאו, באמצעים מילוליים, בשירה ובקללות, בוז כלפי השלטון, בפרט המשטרה ובית-המשפט. השלטון רוצה לשלוט והוא זקוק לשקט. אזרחים שמפריעים את הסדר הטוב ומקשים עליו לשלוט בשקט, עלולים למצוא עצמם בכלא, בבית משוגעים או מחוץ למחנה.

שמונה שנות מאסר בפועל נגזרו בבית-המשפט המחוזי בתל-אביב על עוזי משולם. הוא הורשע על-ידי השופט סטרשנוב על נסיון לגרימת לגרימת חבלה בנסיבות מחמירות, קשירת קשר לביצוע פשע, ייצור נשק וירי לעבר מסוק  משטרתי.

אנסים מקבלים עונשים קלים, אם בכלל. רוצחי נשים זוכים ל"הבנה" ולמספר שנים מועט בכל, בפרט אם הם ערבים שרצחו את נשותיהם. אלה שגונבים מהבנקים, מעט או הרבה, נענשים בקלות (או בכלל לא, אם הם חברים של פוליטיקאים).

מפקדים בכירים מענישים את הש"ג על הפקרת חיי חיילים וממשיכים להתקדם בדרגות הפיקוד. פרופסור אלים מתעלל בבני משפחתו וסביבתו יודעת ושותקת וחבריו באקדמיה נותנים לו גיבוי.

לכן לא מפליא, שהאופנובנק, שעשה צחוק מהמשטרה, קיבל עשרים שנה בכלא כדי ללמד באמצעותו את החבר'ה מי בעל הבית.

לכן גם עוזי משולם, שחטאו העיקרי בלעגו לשוטרים ולשופטים, קיבל שמונה שנים, ונתן שיפריס, שלא פגע בזבוב (וישנן אף עדויות על אלימות השוטרים כלפיו), קיבל ארבע שנים בכלא. לכן הזעקה לערוך חקירת אמת על גורל ילדי עולי ארצות המזרח שנעלמו, כמו זעקת הורי החיילים להעניש את האשמים במחדלים נפשעים, נופלת אל אוזניים ערלות של גנרלים ושופטים. באמצעות הטיפול הקשוח בעוזי משולם ואנשיו מאותתים לכלל האזרחים, שעם השלטון לא מתעסקים ולא באים איתו חשבון על עוולות או פשעים.

לשלטון יש אמצעים מגוונים כדי להבטיח את השקט ואת יכולתו ללקק את השמנת ללא הפרעה. הוא מקים ועדות חקירה כדי להשתיק תביעות להסרת הטיח מעל פרשיותיו הסתומות. הוא מעודד את הספורט כדי לאפשר לאזרחים לפרוק את זעמם ומרצם במגרש ולא על הצבא/המשטרה/בתי-המשפט/הרווחה וכו'. השלטון מסב בהתמדה את תשומת לבם ורגשות קיפוחם וכעסם של האזרחים על עניינים טריוויאליים, כמו ילדיהם ופרנסתם, לעבר האויבים המסוכנים מעבר לגבול, הערבים והמתנחלים. הוא גם נעזר היטב במפלגות ובקבוצות דתיות ומוכן לוותר להן על חלק מהשמנת, על תפקידים ותקציבים שמנים, כדי שיגדלו אזרחים שקטים המאמינים בשם. אזרחים שיהיו מעוניינים בעולם הבא ולא כל-כך בעולם הזה, שיתעניינו במעשי הבורא ולא במעשי השלטון.

ואם, חלילה, האנשים האלה ייהפכו לחמאס או למתנחלים, ואת אמונתם יהפכו לקרדום במאבקם נגד השלטון, ואם האנשים האלה ייהפכו לקבוצת משולם התובעת לחקור את פרשת היעלמם של ילדי ארצות המזרח, יעביר אש שתשרוף את המורדים. אם יגדל מאוד המחנה ויגדלו מאוד העוולות, הטשטוש לא יועיל וגם האש עלולה לאחוז בשמלת הקצינים.

28.2.1995

ילדי המנגנון

 למראה תינוק מכור לסמים, כפי שהוצג בכתבה בערוץ 1, קשה שלא להסכים עם הדרישה להוציאו לאלתר מידי אימו.

 במחשבה שניה – זהו פתרון רע.

200 תינוקות נולדים מדי שנה לאמהות מכורות לסמים, דווח ביומן של הערוץ הראשון ב-10.2.95. בכתבת היומן הוצג תינוק מתפתל ומתפרכס בהתקף של קריז. על רקע זה המליץ ד"ר יצחק קדמן להעביר כל תינוק כזה למשפחה אומנת למשך שלושה חודשים. אם תיגמל האם בתקופה זו, כך הסביר, יוחזר לה תינוקה.

אין כמו תמונת פעוט חסר ישע לעורר את העמוקים שברגשות בן ובת אנוש. לכן קשה לבקר את החוק הדואג קטין "חסר ישע", ובשם "טובת הקטין" נבלמים נסיונות לבחון את הצד הפחות אידיאליסטי ויותר ממשי של ישום החוק. כאשר הציבור נחשף לתמונות מעוררות פלצות של תינוק נרקומן, הוא שמח על פתרון הקסם: משפחה אומנת, או ליתר דיוק משפחה מאמצת, היא הזדמנות לפעוט האומלל לגדול במשפחה בריאה.

הצגה פשטנית כזו יכולה להצליח רק כשהחברה מוכנה להסתפק בתמונת השחור משחור של תינוק בידי אם נרקומנית לעומת העתיד הוורוד הצפוי לו בידי משפחה מאמצת ואוהבת. תמונה כזו מטשטשת את הפרטים המרובים בתמונת המציאות המורכבת והאפורה. מה שקורה לאם שנלקח ממנה תינוקה נהפך לפרט זניח. היא הרי פושעת, ופושעים יש להוקיע ולהעניש. בעינינו, הציבור המהוגן והצדקני, האם פשעה בשימוש בסמים ונוראה יותר היא פגיעתה בעוברה. מאחר שכביכול "יאפשרו" לאם להוכיח את "נקיונה" ולהשיב אליה את התינוק, אפילו יפי הנפש ביותר יסמכו ידיהם על מדיניות החרמת תינוקות של נרקומנים.

בפועל מדובר באופציה דמיונית ולא אנושית. רק אנשים תמימים או מיתממים יאמינו, שתינוק יוחזר לאמו לאחר שלושה חודשים. מדובר בתהליך של אימוץ. מה יקרה ל"טובת הקטין" אם יחזירו אותו, כמו שמחזירים חבילה, לאחר שלושה חודשים אצל המשפחה האומנת, לחיק הוריו הטבעיים? יש פה הטעייה של האם (האב) כדי שישתפו פעולה, ומצד שני ניצול תשוקתם של ההורים המאמצים לתינוק, האחרונים, בציפייתם הנואשת והמתמשכת לקבל תינוק, יהיו מוכנים אפילו להסתכן בכך שאולי יילקח מהם התינוק לאחר שכבר החלו לראות בו את ילדם לכל דבר. את הציבור לא קשה להטעות. הוא לא מעוניין בפרטי הפרטים של הבעיה. די בכך שמרגיעים את מצפוננו בהבטחה, שעובדים סוציאליים מנוסים ורגישים יקחו על עצמם את האחריות, כדי שנוכל לישון בשקט.

ועוד נקודה: מניין הוודאות, שהורים מאמצים ייטיבו עם התינוק יותר מהוריו הטבעיים?

מחקרים שונים מצביעים, למשל, על קשיים נפשיים יחודיים לילדים מאומצים.

אנו עדים להשתלטות גוברת של המדינה על ילדי אזרחיה ולפגיעה בזכויות אדם יסודיות ביותר שלהם – החזקה על צאצאיהם. באמצעות מומחי המדינה – עובדים סוציאליים ופסיכולוגים בעיקר – הולך ומצטמצם מקומם של קרובי היילוד. מדוע לא תחשב משפחתו הקרובה, סבתו, וסבו, דודותיו ודודיו, ככשירה לשמש משפחה אומנת? מדוע לא יועברו משאבים כמו סיוע לטיפול בתינוק להורים הטבעיים או לקרוביהם? התשובה קשורה אולי לכך שהמדינה, באמצעות משרד הרווחה, לוקחת תינוקות מהוריהם בשם טובת הקטין, ובאותה עת היא גם מספקת תינוקות להורים חשוכי ילדים. יש בכך ניגוד אינטרסים המקשה על האובייקטיביות המקצועית של עובדי הרווחה, העוסקים בהעברה לאימוץ ובהוצאת קטינים מחזקת הוריהם בו זמנית. יתר על כן, ב"סימון" הגורף של הנרקומנים כקבוצת יעד לאיתור תינוקות לאימוץ, משרתת המדינה את מעמד הביניים, התומך בה, ומספקת לו תינוקות מקרב הקבוצות החלשות והפגיעות שידן אינה משגת ייצוג משפטי יקר ושברשת קשריהם החברתיים לא מצויים מקורבי השלטון.

17.2.1995

הטלית איננה לבנה

 ביקורת נוקבת, הרוחשת בקרב ציבור הפונים לעובדים הסוציאליים, לא הועברה…

נראה, שהעובדים הסוציאליים הצמיחו חומות בינם לבין הנזקקים לשרותיהם, שבהם הם רואים אויב

העובדים הסוציאליים זכאים, ככל ציבור עובדים, לשכר הוגן. מצד שני, כעת, לאחר ששבו לעבודתם, יש מקום להעלות מספר מחשבות על בעיות בשרותי הרווחה ועל מעשי עוול של עובדים סוציאליים כלפי מטופליהם. אלה צומחים על רקע סמכותיות מרחיקות לכת שהחוק מקנה לעובדים, על רקע שיתוף פעולה בין-ממסדי כנגד הפרט ועל רקע השתקת ביקורת על עוול כלפי הפונים.

העובדים הסוציאליים נעזרו בשרותי יחצ"נות יעילים, שגייסו את אהדת התקשורת למאבקם. התקשורת היתה מלאה בתאורי מסירותם של העובדים למצוקות מטופליהם. ביקורת נוקבת, הרוחשת בקרב ציבור הפונים לעובדים הסוציאליים, לא הועברה על ידי התקשורת.

כשהעובדים הסוציאליים הפגינו מול הכנסת, הפגינו מולם הורים זועמים.

הם זעקו נגד שרירות הלב של העובדים הסוציאליים ושל פקידות הסעד, נגד חד הצדדיות שלהם, נגד כניעתם ללחצי הסעד, נגד חד הצדדיות שלהם, נגד כניעתם ללחצי גברים אלימים. על שלטיהם נכתב, למשל, "העובדים הסוציאליים חוטפים ילדים" (לאימוץ). הטלוויזיה היתה, צילמה ולא פרסמה.

מערכת הרווחה היא חלק ממערכת הכוח החברתית. רוב העובדים באים משכבות חברתיות "מסודרות" ונוטים, לעתים, להתנכר לחלשים ולראות בהם "אשמים" במצבם.

המחלקות לשרותים חברתיים נראות כמבצרים להגנה מפני פונים "מסוכנים", יש בהן שומרים חמושים להגנת העובדים, זמזמים להזעקת עזרה, דלתות משוריינות וכיו"ב. נראה, שהעובדים הסוציאליים הצמיחו חומות בינם לבין הנזקקים לשרותיהם. שבהם הם רואים אויב המסכן את חייהם.

המרחק מהפונים גדל גם באמצעות חזית רחבה שעושים העובדים עם מערכות שלטון נוספות. בדרכם ל"פתרון" בעיות סוציאליות הם פועלים בתיאום רב עם המשטרה, עם פסיכולוגים ופסיכיאטרים, עם בתי-המשפט, עם פוליטיקאים ועם התקשורת. קשרים אלה משרתים אינטרסים שלהם יותר משהם מועילים לפונים.

הפונה מוצא עצמו לעתים מול עובד המטפל בעניינו בצורה בלתי הוגנת ואפילו עוינת.

אם ינסה להתקומם ולהתלונן, ימצא שמאחורי העובד הסוציאלי מתייצבת המחלקה כולה, המגבה את העובד המבוקר.

אם, בתמימותו, ימשיך במאבקו ויגיע להנהלת משרד הרווחה, יגלה את הסוד; המערכת כולה מאגרפת יד אחת נגד מי שמעז להיאבק נגד מר גורלו ונגד עוולתו של עובד סוציאלי כלשהו.

שינוי מרחיק לכת נדרש במערכת שירותי הרווחה. עיקרו של שינוי זה טמון בצמצום כוחם וסמכויותיהם של העובדים הסוציאליים, בחיזוק מעמד הפונה ובשחרור המחסומים על ערוצי הביקורת.

20.6.1994

 אל תתנו לעליהום לטשטש

"חטיפת ילדים" אינה חלק מעבר רחוק ובלתי רלוונטי. היא מציינת מצב קיים ומתמשך, שבו מוסדות החברה מבקשים לספק את דרישתם של אנשים חשוכי ילדים בתנאי מחסור בילדים לאימוץ.

רשויות האימוץ מצדיקות, בגיבוי בית-המשפט, הוצאת ילדים מביתם כ"טובת הקטין", ומציגות את ההורים כעלובים, שהרי אינם מסוגלים לדאוג כהלכה לצאצאיהם.

הסטיגמה של הכשלון, הסטיה והחולשה היא אמצעי יעיל לשכנע את הציבור שמדובר בטובת הילד.

ה"עליהום" על הרב עוזי משולם ואנשיו ביהוד מאפשר לטשטש את הבעיה הקשה העומדת ברקע ההתארגנות הכוחנית של הקבוצה.

"חטיפת ילדים" אינה חלק מעבר רחוק ובלתי רלוונטי. היא מציינת מצב קיים ומתמשך, שבו מוסדות החברה מבקשים לספק את דרישתם של אנשים חשוכי ילדים בתנאי מחסור בילדים לאימוץ.

מעטים הם ההורים המוותרים מרצונם על צאצאיהם, ולכן כל-כך קשה לאתר ילדים לאימוץ. הכתובת הנוחה להשגת ילדים היא אצל החלשים. עולים חדשים בתנאי מצוקה קשים במעברות היו בעבר הכאילו – רחוק קבוצה נוחה ל"חטיפת ילדים".

מי יתווכח על כך שלקטינים עדיף לגדול בבתים מבוססים. הם "יקבלו" הרבה יותר במשפחתם החדשה. כאשר מציגים את ההורים הנגזלים כפרימיטיביים, להורים המאמצים קל לראות בהשתלטות על ילדי זולתם אפילו מעשה חסד.

אימוץ ילדים של עולים במצוקה אינו משמש פתרון כיום. מזלם של עולי אתיופיה, שתנאי חייהם במרכזי קליטה מזכירים מאוד את התנאים של התימנים ושל עולי שנות ה-50, שפר עליהם. נראה שאין ביקוש רב לילדיהם. הם כנראה, כהים מדי בעבור מאמצים פוטנציאליים.

מאגר נוח יותר ל"חטיפת ילדים" היום הוא בקרב קבוצות חלשות כמו מפגרים, נרקומנים, עבריינים ולפעמים פשוט עניים ומובטלים. רשויות האימוץ מצדיקות, בגיבוי בית-המשפט, הוצאת ילדים מביתם כ"טובת הקטין", ומציגות את ההורים כעלובים, שהרי אינם מסוגלים לדאוג כהלכה לצאצאיהם. הסטיגמה של הכשלון, הסטיה והחולשה היא אמצעי יעיל לשכנע את הציבור שמדובר בטובת הילד. לכן לא היה מפתיע כאשר במשאל טלפוני בתכניתו של מני פאר תמכו 90% בהוצאת ילדים ממשפחות מפגרים.

קבוצתו של הרב משולם טוענת, שקיים קשר שתיקה, המשרת את הגורמים המעורבים ומגן עליהם מביקורת על חטיפת ילדי תימן. אם אמנם התקשורת מתקשה לעסוק בדרכים שבהן התבצע תהליך האימוץ לפני למעלה מ-40 שנה, על אחת כמה וכמה נכון הדבר בקשר לתהליכי אימוץ הננקטים בימינו.   עולה החשד שמעורבים בחטיפות אנשים בעלי עוצמה פוליטית-חברתית רבה, המצליחים למנוע את פרסום הפרטים הכרוכים בתהליך. אם כך הדבר אז אין חדש תחת השמש – לחזקים אין בעיה לנצח את החלשים ולקרוא להם אחר-כך עבריינים, פורעי חוק, פנאטים.

יש להקים ועדת חקירה לבדיקת "חטיפות ילדים" משנות ה-50 ועד עצם היום הזה. ועדת החקירה תצטרך לבחון, בין השאר, את שאלת ניגוד האינטרסים, הנוצר כתוצאה מכך שאימוץ ילדים, מצד אחד, והוצאת ילדים מידי משפחותיהם, מצד שני, מסורים לרשות אחת – משרד העבודה והרווחה. ועדה זו תצטרך להמליץ על הקמת מסגרת לטיפול בבקשות לאימוץ. מסגרת שתהיה כתובת להורים שילדיהם "הוצאו" או "נחטפו", ותפעל כרשות שתהיה פתוחה לביקורת ציבורית שוטפת על תהליכי הוצאת ילדים ממשפחותיהם ואימוצם.

31.3.1994

בחסות החיסיון

 חשוב למנוע פרסום פרטים מזהים של קטינים במצוקה… אך כדי למנוע עוול יש ליצור סייגים גם לכוחו של בית-המשפט… כאשר נחסמת ביקורת התקשורת על בית-המשפט, הנפגעים העיקריים הם דווקא החלשים

החוק המונע פרסום פרטים מזהים במקרים שבהם המעורבים קטינים, הוא חוק נאור. הגנה על חלשים, שיכולתם להתגונן מעטה, היא חלק מרכזי בתפישת העולם המוסרית שלנו. הבעיה העיקרית של החוק, כמו בכל חוק, היא מה קורה בפועל. האם החוק משיג את מטרתו או אולי, לעתים, את היפוכו, עד כדי פגיעה בקטינים?

מקרה שאירע לאחרונה מעורר סימני שאלה באשר לתרומתו של החוק לאוכלוסיה שעליה הוא מבקש לסוכך. בשבוע שעבר פורסמה באחד העיתונים תמונתו של ילד חבול שאביו התעלל בו. פרסום התמונה והבעת ביקורת בעיתון על העונש הקל שהוטל על האב (18 חודשי מאסר), גררו תגובה קשה של נשיא בית-המשפט המחוזי בתל-אביב. השופט אליהו וינוגרד הינחה את פקידי בית-המשפט למנוע מעיתונאים גישה חופשית לתיקי בית-המשפט, שהוטל עליהם איסור פירסום הפרטים המלאים.

החוק נותן בידי בתי-המשפט כוח לחרוץ את גורלם של ני אדם. יתכן שהוא רב מדי. אם בית המשפט ישתמש אי-פעם בכוחו כדי למנוע ביקורת עליו, יהיה בכך כדי לעורר חוסר אמון ופתח למעשי עוול, שהרי גם שופטים הם "רק" בני אדם. ביקורת על שופטים, הנעשית על-ידי עמיתיהם בלבד, אינה טובה מביקורת שוטרים על שוטרים או של אנשי צבא על קצינים.

כשנחסמת ביקורת התקשורת על בית-המשפט, הנפגעים העיקריים הם דווקא החלשים יותר בחברה. בעלי הממון יזכו להגנת הטובים שבעורכי-הדין, בעלי המעמד יזכו לתמיכת שותפיהם בשלטון ובמערכת המשפטית. כאשר הורים, האמורים להגן על ילדיהם ולדאוג לרווחתם, פוגעים בהם, בית-המשפט עלול לטעות בשיקול דעתו ולהקל בעונשם. אם עובדי שירותי הרווחה, הממונים על ביצוע חוק הגנת הקטין ואמונים על טובתו, טועים ואף מעוותים לעתים את הדברים, ובית-המשפט נותן בהם אמונו, טובת הקטין אינה באה על סיפוקה, ולעתים אף נפגעת.

אם מנגנוני ביקורת לא יופעלו גם ביחס לבית-המשפט, שהוא הפוסק האחרון, אם החלטותיו ודיוניו של בית-המשפט יורחקו מעין הציבור וייסגרו במחשכי חדרי בית-המשפט, לא תובטח טובת הקטיו. תובטח אז רק חסינות השופטים ואנשי המקצוע שבהם הם נעזרים, מפני ביקורת ציבורית.

חשוב למנוע פירסום פרטים מזהים של קטינים במצוקה (מניעת פירסום תמונה מזהה, על אחת כמה וכמה), כדי שלא יוטבע בהם אות קין וכדי שלא ישמשו מטרה ללעג לסביבתם וכ"חומר" של עיתונאים. אך כדי למנוע עוול בחסות החיסיון יש ליצור סייגים גם לכוחו של בית-המשפט ולהבטיח את יכולתה של התקשורת לשמש כלי ביקורת של החברה, אפילו על בית-המשפט.

8.2.1994

לפתוח את התיקים

 מה ההצדקה להסתיר מ"ילדי תימן" שהתבגרו לגלות מי הם הוריהם?

חשיפת הקברים הריקים של ילדי תימן היא הזדמנות להעלות לסדר היום הציבורי את נושא חוק אימוץ ילדים. הגיע הזמן לשנות את החוק, שנותן את מונופול הידע והיסודיות על פרטי הילדים המאומצים בידי פקידי הסעד.

בחוק אימוץ ילדים 30ב' (1981) נאמר: "לפי בקשת מאומץ שמלאו לו 18 שנים רשאי פקיד סעד להתיר לו לעיין בפנקס ברישום המתייחס אליו".

אנשי עמותת "משכן אוהלים" דורשים זה כשנה לשנות את לשון החוק ולקבוע, כי פקיד הסעד יהיה חייב לאפשר למאומץ בוגר לעיין בפנקסי רישום מאומצים כדי לגלות פרטים על הוריו.

בנובמבר 1985 דווח, כי השר משה קצב (שר העבודה והרווחה באותם ימים) החליט למנות את פקידת הסעד הארצית לאימוץ, הגב' שרה אשכנזי, למסור מידע לכל הורה המבקש לדעת אם ילדו נמסר לאימוץ.

השר הורה גם למסור פרטים לכל אדם שיבקש לדעת אם הוא מאומץ, ולתת לו פרטים על הוריו הביולוגיים. החלטה זו של קצב באה בעקבות פנייתם של חברי הוועדה הציבורית לגילוי ילדי תימן הנעדרים. בוגרים לא מעטים מקרב התינוקות המאומצים, והורים לילדים שנעלמו, פנו אל רשויות הסעד בדרישה לפתוח את תיקי האימוץ, ונחלו אכזבה. הטיוח וההטעיה היו מנת חלקם, כמו שקורה גם היום להורים שילדיהם נלקחו לאימוץ.

איזו סיבה יש לפקידי הסעד להסתיר את הפרשה, גילוי הפרטים בתיקי האימוץ הוא המינימום שיכולה המדינה לעשות כדי לאפשר להורים ולבני המשפחה לדעת מה עלה בגורל יקיריהם.

שינוי חוק האימוץ אינו רק אמצעי לכפרה מזערית של הגזילה, ההשתקה והרדיפה של ההורים ושל אנשי העמותה והעדה התימנית הלוחמים זה שנים לגילוי האמת. השינוי בחוק הוא הכרח גם בשביל ילדים והורים ממשפחות מצוקה, שמהן נלקחו תינוקות לאימוץ במשך השנים בהליך משפטי צודק או צודק פחות. הזכות לדעת פרטים על התינוק, שנהפך לבוגר, היא זכות אדם יסודית גם בעבור נשים כמו חנה (שם בדוי), שילדה תינוק כתוצאה מאונס וברגע של חולשה, מול לחץ של עובדת סוציאלית, התפתתה לוותר עליו. חנה ואחיותיה עוברות את חייהן בהתייסרות ובייאוש. מדוע שלא תהיינה רשאיות לדעת מה קרה לתינוקות שלהן, שכבר מזמן אינם תינוקות?

רק הסבר אחד יכול להיות לסודיות זו, ובעיקר למונופול עליה. האנשים שיושבים במקומות שבהם מחליטים על פתיחת ערוצי המידע והתקשורת בין מאומצים להוריהם הביולוגיים, בכנסת ובבתי-המשפט, מעדיפים את הנצחת המצב הקיים.

חוברים אליהם הורים מאמצים בעלי עצמה פוליטית, שאינם מעוניינים בכך שילדיהם יכירו את הוריהם הביולוגיים, ואולי יגלו, כי הוריהם המאמצים זכו בהם בדרכים לא כשרות.

20.8.1997

אתגר האימוץ

חוק אימוץ ילדים ממדינות חוץ, שעבר בכנסת לפני כשבועיים, מבשר אולי את תחילת שבירת המונופול של המדינה על האימוץ. בינתיים מדובר רק בהישג חלקי, המטשטש את הבעיה האמיתית:מונופול ממשלתי על אימוץ בארץ.

החשיבות האמוציונלית, החברתית והכלכלית שבני האדם מייחסים לבעלות על ילדים, מסבירה את הכוח הפוטנציאלי העצום שמקנה המונופול על אימוץ ילדים, כלומר, את הסמכות הבלעדית לגמול לאלה הנחשבים על-ידי פקידי הרשויות כ"ראויים" למתת של ילדים. לכן אימוץ ילדים הוא אמצעי רב עוצמה ליצירת תלות של אזרחים בשלטון ולהבטחת שיתוף הפעולה שלהם איתו.

ילדים מועברים לאימוץ בעיקר מקבוצות ומפרטים חלשים כלכלית וחברתית לידי משפחות מבוססות יותר, בטענה שהן יכולות לספק לילד יותר הזדמנויות.

חוק אימוץ ילדים ממדינות חוץ המתקן את סעיף 5 בחוק אימוץ ילדים (התשמ"א 1981), מסדיר את תהליך אימוץ הילדים מארצות חוץ על-ידי משפחות בישראל. החוק קובע, כי פקיד סעד ראשי שימונה על-ידי שר העבודה והרווחה ישמש כרשות מרכזית לאימוץ. החוק מדבר על "הבטחת טובת הילד וכיבוד זכויותיו היסודיות" ועל שיתוף פעולה בין ארצי לגבי אימוץ.

ההישג הבולט בחוק קשור לשבירת המונופול של המדינה על טיפול באימוץ ילדים. עמותות מוכרות שלא למטרות רווח, ולא פקידי המדינה, יעסקו בפועל בנושא אימוץ הילדים. יחד עם זאת, המבחן המעשי לערך ה"הפקעה" של שליטת המדינה באימוץ ילדים ופיזור השליטה יהיה במימוש החוק ובמידת אי-ההתערבות של "הרשות המרכזית". האם תשמש הרשות ככלי שלטוני המבטיח העברת תינוקות לפי סדרי עדיפויות של עובדי המימסד השלטוני, כפי שקורה היום באימוץ ה"רגיל" של תינוקות בארץ? האם יתכן שהשלטון יוותר על שליטתו ב"נכס" התינוקות לתיגמול קבוצות שעליהן הוא נשען?

הקמת עמותות ציבוריות, חוץ ממשלתיות, לטיפול בנושא היא צעד חשוב בדרך הנכונה. אך יתכן שאין פה הידג של ממש, מאחר שאימוץ תינוקות מוץ לארץ לא היה עד היום בידי המדינה אלא דווקא התנהל באופן פרטי, אם כי פרטיזני. למעשה, יתכן שיתגלה פן חדש של שיתוף פעולה בין השלטון לבין קבוצות חזקות. ב"עיסקה" כזו הממשלה מקבלת שליטה על תינוקות שעד היום לא עברו דרכה, והמאמצים המועדפים לא יצטרכו לשלם כל-כך הרבה כסף ולהסתכן חוקית בהעברת הילדים מארצותיהם לארץ.

מה שמחייב שינוי הוא דווקא האימוץ בארץ, והשאלה החשובה היא האם חוק האימוץ החדש מבשר גם את שבירת המונופול של המדינה על אימוץ זה. זו לא חוכמה לוותר על מונופול שכלל לא היה. האתגר האמיתי הוא להפקיד מידי רשויות המדינה את השליטה המקיפה בנושא אימוץ ילדים בארץ ולהעבירה לידי עמותות ציבוריות

שתיקת הילדים

 הספקות סביב ילדי תימן הולכים וגדלים.

רק פרסום מיידי של מסקנות ועדת החקירה יכול לתת להן מענה הולם.

האם היתה קונספירציה? האם נלקחו ילדים באופן מאורגן, בחסות גורמים שלטוניים, ונמכרו לאימוץ?

האם נעשו בילדים ניסויים רפואיים?

עכשיו, כאשר ברור כבר אפילו לבולטים שבין הלועגים לעוזי משולם ולאנשיו, שיש משהו בפרשה הזאת, למה עדיין שום דבר רציני לא מתפרסם? מדוע ממשיכות ועדות החקירה להתקיים במשך שנים ארוכות – ועדת שלגי שמונה שנים והוועדה הנוכחית ארבע שנים בינתיים – ושום מסקנה לא מתפרסמת?

האם חברי הוועדות פשוט מתפרנסים טוב מעצם חברותם בוועדות ואינם מעוניינים לחפש עבודה חדשה? מדוע משחקת התקשורת בלב חפץ בממצאים לא ממצאים של הבדיקות הגנטיות, ואיננה תובעת את הפרסום לאלתר של מסקנות הוועדה? מדוע הוטחו הורים זקנים ונואשים של הילדים הנעדרים לדיוני הוועדה, אם לא היתה כוונה לאפשר להן, לכל העדות שמהן נגזלו ילדים ולכל תובעי צדק חברתי בישראל, לדעת מה קרה?

אפשר להעלות השערות בכיוונים שונים, למשל, אפשר לתהות אם מצפים חברי הוועדות לדורותיהן שיחלפו שנים רבות מאז התרחשו הדברים ואז הנושא ידעך? ואולי עם חלוף השנים אפשר יהיה לטעון שקשה מאוד להוכיח את הטענות הנוראות של ההורים?

כיוון כזה לא יכול, כך נראה, להיעצר אצל חברי הוועדות עצמם, אלא מוביל בהכרח לאלו שמינו אותם. האם אפשר שהם נתנו הוראות להרדים את הפרשה, ולשם כך מינו אנשים הנאמנים עליהם, הממלאים בנאמנות את ההוראות? ואם כך חוזרת ועולה השאלה הכי מטרידה: האם היתה קונספירציה? האם נלקחו ילדים באופן מאורגן, בחסות גורמים שלטוניים, מעולים במצוקה במעברות ונמכרו לאימוץ על ידי אנשים מבוססים יותר בארץ ובחו"ל? ואולי אף באמת נעשו בילדים ניסויים רפואיים?

ככל שמתרבות ועדות החקירה, ככל שמתרבות השנים בהן אין חושפים בפני הציבור את הממצאים שלהן, הולכת ומתחזקת האפשרות שאמנם הדברים היו קשים כפי שטענו אנשי עמותת משכן אוהלים. לגורמים שונים יש כנראה צורך לחפות על כל המערך השלטוני שהיה קשור אל הפרשה. יתכן אף שאנשים הקשורים בדרך כזו או אחרת אל עמדות הכוח של פעם, עדיין חזקים מספיק כדי למנוע כל פרסום על הפרשה המזעזעת. השלטון בישראל הוא במידה רבה בחזקתן של משפחות מאוד מסוימות.

הנשיא, עזר וייצמן, וראש לשכתו, אריה שומר, גילו אומץ-לב מרשים בפעילותם הנחרצת לשחרורו המוקדם של עוזי משולם, האיש שגרם להקמת ועדת החקירה הנוכחית של פרשת ילדי תימן. עתה מוטל עליהם לגלות עוז רב עוד יותר ולתבוע ללא פשרות את הפרסום המיידי, המלא והאמיתי של מסקנות ועדת החקירה. אולי הם יצילו את הכבוד האבוד של אנשי התקשורת והפוליטיקה בישראל, שלמעט בודדים לא גילו אומץ אזרחי ומוסרי, וזאת בלשון המעטה.

אז מי פה האחראי?

הטיפול אמיתי באלימות נגד תינוקות, קטינים, נשים ושאר קורבנות אלימות, כרוך בריכוז האחריות על בטחונם הפיסי של כלל האזרחים בידי המשטרה

"עוד מחדל של שירותי הרווחה", דווח ברדיו בעקבות גילוי נוסף על התעללות בתינוק. מאחורי קביעה מאשימה זו עומדת הנחה בדבר אחריות שירותי הרווחה לבטחונם הפיסי של יהודים, ערבים, גברים, נשים וסתם אזרחים הוא עניינה של המשטרה ומטרת קיומה, ולא עניין סוציאלי, כך גם בטחונם הפיסי של תינוקות. ההנחה בדבר אחריותם של שירותי הרווחה ביחס לבטחונם הפיסי של קטינים אינה מקרית. היא נשענת על מציאות חברתית-בירוקרטית, שבה הולכות ומתרחבות סמכויות שירותי הרווחה ביחס לקטינים וביחס למספר הולך וגדל של קבוצות המוגדרות כקבוצות בסיכון או קבוצות נזקקות.

השירותים הסוציאליים נהפכו, בפועל, למוקד אחריות נוסף, מתווך, בין הטיפול הרפואי לטיפול המשטרתי. הם מאפשרים לגורמים אלה, שלא מרצונם, קרוב לוודאי, להתנער מאחריות ובכך להגביר את הסכות שאליהן חשופים חסרי הישע. כלומר, מרוב רשויות אחראיות, אף אחד לא אחראי. במציאות כזאת נוח לכל הגורמים המטפלים להעביר את האחריות למגרש השכנים. הרופאים יכולים להרחיק את כדור האשמה לעבר טיפות החלב ושירותי הרווחה, המשטרה מצביעה על העובדים הסוציאליים, וכולם ביחד מטילים אשמה משותפת על שני ההורים בפשיעה נגד ילדיהם.

להיות היום הורים בישראל זה להיות חשודים מראש בהתעללות בקטינים חסרי ישע. מובן שיוצאים מכל זה הורים שהם שוטרים, שלעולם אינם מתעללים בילדיהם, כי הם שומרי חוק. גם קבוצות מאוד מוסריות כמו מורים, גננות, עובדים סוציאליים, שופטים, רופאים, אחיות, אינן חשודות בהתעללות ובאלימות כלפי ילדיה. כולם שייכים, כמובן, לצד המטפל והמדווח, ובוודאי לא לצד הפוגע. אז מי נשאר? – עולים חדשים, חסרי השכלה ומקצוע, ערבים, פועלים פשוטים וכדומה. סתם "עמך" במעמד חברתי-מקצועי "לא נחשב".

הפתרון שמוצאים האחראים הרבים, הוא הרחקת קטינים נפגעים משני ההורים. פירושו של דבר, שהאחריות לאלימות כלפי ילדים מוטלת על הגבר ועל האשה, למרות שפעמים רבות גם האשה היא קורבן אלימות ואינה זוכה לסיוע של המשטרה. כך קרה, למשל, במקרה התעללות בתינוק בבאר-שבע לפני כמה חודשים.

שני ההורים נהפכים, כיחידה אחת, לאחראים ולאשמים בהתעללות בילדיהם, מפני שהמשטרה, האחראית האמיתית למחדלי הטיפול באלימות נגד קטינים ונשים, נשענת בנוחיות רבה על האשמת ההורים, כולל האם, גם כאשר היא בעצמה קורבן. הרחקת ילדים מאמם במקום הענשת הגבר האלים נוחה לגורמי הטיפול, כי היא מרחיקה את האחריות לעבר ההורים.

טיפול אמיתי באלימות נגד תינוקות, קטינים ושאר קורבנות אלימות, כרוך בריכוז האחריות על הגנת בטחונם הפיסי של כלל האזרחים בידי המשטרה, ובריכוז האחריות על הטיפול בבריאותם, ולפיכך גם על הדיווח על פגיעה פיזית בהם, בידי רשויות הבריאות.

הענשה מחמירה של הפרט האלים, ולא הענשה קולקטיבית של שני בני הזוג (בנטילת הילד מהאשה ובהאשמתה) ושל הילדים (בהרחקתם מבתיהם), היא הדרך להקניית יתר בטחון פיסי לכלל אזרחי המדינה.