בית המשפט אינו מוסמך להורות על חילוט או עיכוב כספי עירבון שנאשם הפקיד להבטחת תנאי שחרורו ממעצר פסק דין שופטת אילה פרוקצ’יה ביהמ”ש עליון בש”פ 4972/07

“אין בידי המדינה או בית המשפט סמכות להורות על עיכוב או חילוט כספי ערובה שהופקדו בנאמנות בידי המדינה לאחר פקיעת התכלית שלשמה ניתנה הערובה, כדי שתשמש לתשלום פיצוי לנפגע עבירה הזכאי לו מכוח גזר דין”.

סעיף 25 פסק הדין כב’ השופטת פרוקצ’יה.

http://elyon2.court.gov.il/files/07/720/049/R05/07049720.R05.htm

בבית המשפט העליון

בש”פ 4972/07

בפני כבוד השופטת א’ פרוקצ’יה

העורר: עאטף פואז

נגד

מדינת ישראל

ערר על החלטת בית המשפט המחוזי בנצרת מיום 13.5.07 בב”ש 1538/07 שניתנה על-ידי כבוד השופט אטרש שאהר

בשם העורר: עו”ד מסאלחה ראפי

בשם המשיבה: עו”ד עמית אופק

החלטה

1. הליך זה מעלה שאלה בעלת אופי עקרוני כללי – האם מוסמך ורשאי בית המשפט להורות על חילוט או עיכוב השבה של כספי ערבון שנאשם הפקיד להבטחת תנאי שחרורו ממעצר, ולהותירם בידי המדינה, כדי שכספים אלה ישמשו לצורך תשלום פיצוי שנפסק לחובת הנאשם ולזכות קרבן העבירה במסגרת גזר הדין שניתן בעניינו של הנאשם.

כפי שיוסבר להלן, בשל תקלה מצערת, כספי הערבון שהפקיד העורר במקרה הקונקרטי שלפנינו הועברו בינתיים לידיו של קרבן העבירה במסגרת הפיצוי שנפסק לו בגזר הדין, וזאת חרף קיומו של צו עיכוב ביצוע מיום 6.6.07 שניתן בידי בית המשפט המחוזי. המבקש אינו טוען בהליך זה לזכותו להשבה של כספים אלה. הוא מתמקד בהיבט העקרוני של התופעה, המתבטאת בשיטה הנקוטה מזה שנים בידי המדינה, לפיה כספי ערבון המופקדים לצורך שחרור נאשם בערובה מועברים במישרין לזכות נפגע עבירה שזכה בפיצוי על פי גזר הדין, ואינם מוחזרים לנאשם, גם כאשר העילה שבשלה הופקדו הכספים מלכתחילה מוצתה ואינה קיימת עוד. אמת הדבר, כי עניינו של ערר זה בהקשרו הקונקרטי כבר לא יושפע מההכרעה העקרונית שתינתן כאן, שכן העורר שלפנינו לא יקבל לידיו את כספי הערבון שהועברו בינתיים לידי המתלונן. עם זאת, מאחר שהתברר במהלך הדיון בערר כי הסוגיה אותה מעלה העורר נוגעת לפרקטיקה ארוכת שנים בה נוקטת המדינה והיא רלבנטית למקרים רבים בהווה ובעתיד, ישנה חשיבות כללית בהיזקקות אליה, ובקביעת עמדה שיפוטית לגבי מידת תקפותה המשפטית.

1. אף, שכאמור, המקרה הקונקרטי נשוא הערר כבר לא יושפע מההכרעה העקרונית שתינתן עקב העברת כספי הערובה לידי ניזוק העבירה, חשוב לציין את עובדותיו ונסיבותיו כדי להמחיש את הפרובלמטיקה שבשיטת הפעולה של המדינה, המצריכה דיון עקרוני:

נגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו חטיפה, תקיפה בנסיבות מחמירות, נהיגה בלא רישיון, נהיגה בלא ביטוח והסתייעות ברכב לביצוע פשע. בד בבד, נתבקש מעצרו עד לתום ההליכים. ביום 5.10.06 בית המשפט הורה על שחרור העורר לביתו, בין היתר, בכפוף להפקדת 5,000 ש”ח. המבקש אכן הפקיד את הערובה הנדרשת, וחתם על כתב ערובה בו צויין כי תנאי הערובה הם:

“להתייצב למשפט בכל מועד שייקבע לכך כדין; שלא לעזוב את מדינת ישראל עד לגמר כל ההליכים המשפטיים בתיק הנ”ל; להפקיד את דרכונו; מעצר בית מלא אצל…. וכל שאר תנאי השחרור בהתאם להחלטה מיום 5.10.06”.

בהמשך, העורר הורשע על-פי הודאתו, ובגזר הדין בעניינו הוטל עליו, בין היתר, לשלם פיצוי למתלונן בסך 7,500 ש”ח.

1. משתמו ההליכים, עתר העורר להשבת כספי הערבון. המדינה התנגדה לבקשה בטענה שהעורר לא שילם למתלונן את הפיצוי שחוייב בו. בית המשפט המחוזי בנצרת (כב’ השופט אטרש) ציין בהחלטתו, כי אמנם, משנסתיים משפטו של נאשם, יש להחזיר לו, בדרך כלל, את הערבון הכספי אותו הפקיד. עם זאת, המשיך וקבע, כי משחויב הנאשם בפיצוי למתלונן, והוא אינו טורח לשלמו, ואינו מגלה דעתו האם, וכיצד הוא מתכוון לשלמו, מן הראוי לנהוג כלפיו בגישה שונה. נאשם מעין זה נוהג בחוסר תום לב. מחד, הוא מבזה את גזר הדין, ומאידך הוא מבקש להחזיר לידיו את הערבון הכספי שהפקיד. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט, כי הוא מוסמך מכוח סמכותו הטבועה, ומטעמי צדק והגינות, להורות על העברת הפיקדון הכספי לזכות המתלונן. לאור הנמקה זו, דחה בית המשפט את בקשת העורר להחזיר לו את סכום הערבון שהפקיד, והורה להעבירו לזכות המתלונן, על חשבון הפיצוי המגיע לו על-פי גזר הדין.
2. על החלטה זו ערר העורר לבית משפט זה. לטענתו, טעה בית המשפט כאשר נתן הכשר משפטי לסירובה של המדינה להחזיר לו את הערבון הכספי שניתן בהליך מעצר לצורך זקיפתו לתשלום פיצוי עונשי המוטל עליו מכוח גזר הדין. על-פי הטענה, דרכי גבייה של חובות אזרחיים וכן של מיסים והיטלים שונים, מעוגנים בדברי חקיקה המסדירים את אמצעי הגבייה שניתן לאחוז בהם לצורך כך. פיצויים עונשיים למתלוננים נגבים על-פי חוק המרכז לגביית קנסות אגרות והוצאות, ובית המשפט משולל סמכות ליצור באמצעות חקיקה שיפוטית אמצעי גבייה חדשים שאינם מוכרים בחקיקה של הכנסת. מוסיף העורר וטוען כי ערבון כספי שהופקד על-ידי נאשם לצורך שחרורו ממעצר מופקד לצורך הבטחת תנאי שחרורו, ולמטרה זו בלבד. לפיכך, משמסתיימים ההליכים, ומטרת הערבון מומשה מבלי שהופרו תנאי הערובה, יש להחזיר לנאשם את הפקדון, והמדינה אינה רשאית לשים עליו יד למטרה אחרת שלא לשמה הופקד הכסף מלכתחילה, בלא שניתנה לה סמכות בחוק לעשות כן. מוסיף העורר וטוען, כי מקור כספי הערבון הוא לעיתים קרובות במשפחתו ובידידיו של הנאשם, המבקשים לסייע בשחרורו מן הכלא. פרקטיקה המאפשרת הסבת כספי הערבון במישרין לזכות כספי הפיצויים לניזוק העבירה, מעבר להיותה חורגת מסמכות המדינה, מביאה לתוצאה של שלילת כספים מאלה שמימנו את כספי הערובה, ומצפים לקבלם בחזרה עם סיום ההליכים בעניינו של הנאשם. הכשרת הסבת הכספים למטרה זרה כאמור עלולה להרתיע קרובים מלסייע לשחרור נאשמים ממעצר, מחשש כי כספם לא יוחזר בסופו של יום, אלא ישמש למטרה אחרת, שלא נצפתה על ידם מראש.

לאור טענות אלה, מבקש העורר לפסול את מנהגה האמור של המדינה לגבי כספי ערבונות של נאשמים, ולהורות לה להחזירם למפקידים משעה שעילת הערובה נתמצתה.

1. עמדת המדינה הינה כי יש להכשיר את הפרקטיקה הנהוגה על ידה מזה שנים רבות, לפיה כספי ערבון המופקדים בידיה במסגרת הליכי מעצר של נאשם מופנים על ידה, עם סיום ההליכים בעניינו של נאשם, לתשלום פיצוי למתלונן על פי גזר הדין. עיקר טענתה של המדינה הוא כי בחוק קיימת לאקונה לענין סמכותה של המדינה לבצע הסבה של כספי הערבון לתשלום הפיצוי למתלונן. עם זאת, לעמדתה, פרשנות תכליתית בסביבתו הנורמטיבית של החוק, מצדיקה מילויו של החלל המשפטי הקיים בדרך המכירה בסמכות המדינה לבצע הסבה כזו של כספי הערבון כל עוד לא שולם הפיצוי על ידי הנאשם. מוסיפה המדינה, כי אין בכך כדי לגרוע מסמכותו של בית המשפט, במקרים מתאימים, להורות על השבת הערבון לבעליו אף בטרם שולם הפיצוי על ידו.

 לאור האינטרס הציבורי להביא לתשלום הפיצוי העונשי למתלונן, וכדי לחסוך בהליכי גבייה מיותרים, הדעת נותנת, כך לטענת המדינה, כי יש להשלים בדרך פרשנית את החסר בסמכויות הגבייה של הפיצויים בדרך של הכשרת הפרקטיקה המכירה בכוחה של המדינה לשים ידה על כספי הערבונות של הנאשמים המצויים בחזקתה לאחר שתכליתם פקעה, ולהסב אותם לצורך גביית תשלום הפיצוי העונשי למתלונן.

המדינה מעגנת את טיעונה המשפטי בין היתר, בסעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], התשמ”ב-1982 (להלן: חוק סדר הדין הפלילי) הקובע כי בכל ענין של סדר דין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו הטובה ביותר לעשיית צדק. את ההוראה האמורה משלבת המדינה בטיעונה עם סעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, התשמ”א-1981 (להלן: חוק הפרשנות) הקובע כי הסמכה לעשות דבר, או לכפות את עשייתו, משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת. סמכות הגבייה הנתונה לצורך גביית הפיצויים מצדיקה, על-פי הטענה, קיומה של סמכות עזר שלא להחזיר את כספי הערבון, כדי שייזקפו לתשלום הפיצוי שטרם שולם, תוך הותרת שיקול דעת לבית המשפט כיצד לנהוג בענין זה. המדינה מציינת עוד כי כיום, על-פי הפרקטיקה הנוהגת, 50 אחוז מגזרי הדין בהם נפסקים פיצויים עונשיים מבוצעים בהצלחה על-ידי המרכז לגביית קנסות. מתוכם, לפחות 30% נגבים באמצעות הסבת כספי ערבונות המופקדים בהליכי מעצר לצורך תשלום הפיצויים.

הכרעה

1. שיטת ממשל דמוקרטית מבוססת על עקרון החוק. שלטון החוק הוא מושג מורכב, בעל משמעות טעונה. הוא אוצר בתוכו את עקרונות היסוד של השיטה, בין המעוגנים בחוקים חרותים ובין יציר עקרונות כלליים הנובעים מיסודות המשטר הדמוקרטי. הוא כולל בתוכו את עקרונות הפרדת הרשויות על השלכותיהם, ואת כללי היסוד של זכויות האדם. בגדרו של מושג שלטון החוק מצוי גם העקרון לפיו רשויות השלטון הן יציר החוק, ואין להן אלא מה שהחוק היקנה להן. מן הפן החיובי נגזר גם הפן השלילי, השולל מרשות שלטונית את היכולת לקחת לידיה סמכויות שלא ניתנו לה, או לעשות שימוש בסמכויות שניתנו לרשות שלטונית אחרת. אכן, אחד המאפיינים החשובים של עקרון שלטון החוק מעוגן ברעיון לפיו השלטון, על כל זרועותיו, פועל במסגרת הסמכויות שהחוק היקנה לו, ולא מעבר להן. גדר הסמכויות של זרועות השלטון, ובתי המשפט בכלל זה, מוגדר בחוק. טיבן והיקפן של הסמכויות הנתונות בחוק לרשות שלטונית נלמד מפרשנותן המילולית של הסמכויות על-פי ניסוחן בחוק ומהתכלית הטמונה בהן, הנותנת תוכן ומהות למסגרת המילולית, ומעצבת את גבולותיה. חריגה מסמכות שהחוק העניק לרשות שלטונית, אינה מסתכמת בהפרה של ההסדר החקיקתי, שהוא מקור החיות המשפטי לפעולת הרשות. היא עלולה לפגוע ביסודות המהותיים של שלטון החוק ועקרון הפרדת הרשויות, ולכרסם בכלל היסוד המהווה תשתית למינהל ציבורי תקין לפיו אין לרשות שלטונית אלא הסמכויות שהוקנו לה בדין. אכן, בין המצבים השונים הנוגעים לפעולות רשות שלטונית בחריגה מסמכות, מוכרים אלה המתייחסים לשימוש פסול בכח שהוענק לגוף ציבורי שלא למטרה לשמו הוא ניתן על פי החוק (בג”צ 620/85 חה”כ מיעארי נ’ יו”ר הכנסת, פ”ד מא(4) 169 (1987) בפסק דינו של השופט ש. לוין פסקאות 5 ו-6; בג”צ 129/57 מנשי נ’ שר הפנים, פ”ד יב 209, 214 (1957).De Smith. Judicial Review, of Administrative Action, 4^th 325, Craig, Administrative Law, 2003 5^th ed. p555. ראו גם: עמ”מ 1/82 קואסמה נ’ שר הביטחון, פ”ד לו(1) 666, 670 (1982); ע”ב 3,2/84 ניימן נ’ יו”ר ו. הבחירות המרכזית לכנסת, פ”ד לט(2) 225, 25 (1985); בג”צ 742/84 כהנא נ’ יו”ר הכנסת, פ”ד לט(4) 85 (1985); בג”צ 2557/05 מטה הרוב נ’ משטרת ישראל, (לא פורסם, ניתן ביום 12.12.06); בג”צ 4330/93 גאנם נ’ לשכת עורכי הדין, פ”ד נ(4) 221, 229-230 (2005); בג”צ 4562/92 חה”כ זנדברג נ’ רשות השידור, פ”ד נ(2) 793, 809-810 (1996); בג”צ 8638/03 אמיר נ’ בית הדין הרבני הגדול, (לא פורסם, ניתן ביום 6.4.06) פסקה 12; בג”צ 7067/02 חיים נתנאל בע”מ נ’ שר המשפטים (לא פורסם, ניתן ביום 30.8.07), פסקאות 26 עד 30 לפסק דינו של השופט לוי). כח המופעל על ידי גוף שלטוני שלא למטרה שלשמה הופקד בידו על פי החוק מהווה מעשה פסול, הסותר עקרונות של המשפט הציבורי, ומצדיק התערבות שיפוטית.
2. במסגרת עקרונות היסוד של השיטה, מוכרת ההגנה על הקנין הפרטי כזכות יסוד של האדם (סעיף 3 לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו). מעקרון יסוד זה נגזר הכלל כי אין למדינה או לפרט זכות להפקיע או לשלול את קניינו של אדם למטרה כזו או אחרת אלא על-פי חוק. הפקעת קנין או שלילתו מבעליו שלא על-פי חוק עומדות בסתירה לזכות האדם, ואינן מתיישבות עם הדין.
3. הדין מכיר במצבים שונים בהם מוטל על אדם להפקיד נכס משלו בידי המדינה לצורך השגת תכליות מוגדרות. הסדרים כאלה שבדין נועדו להשיג תכליות שונות, המקדמות את טובת הפרט או הכלל. תכליות אלה כשהן ראויות, וכשהאמצעים להשגתן מידתיים, עשויות לגבור על זכות הקנין, ולהצדיק הפקדת רכוש של הפרט בידי המדינה. אולם ברי הדבר כי הסדרים אלה שבדין, במהותם, מכוונים ומתועלים להשגת התכלית הספציפית שלשמה מופקד הרכוש בידי המדינה. מטבע הדברים, אין המדינה רשאית לעשות שימוש ברכוש שהופקד בידה למטרה שונה מזו שלשמה ניתן בידה הכח להחזיק ברכוש של הפרט. בקבלה לידיה נכס של אדם לצורך החזקתו למטרה מסוימת, אין בכוחה של רשות שלטונית לנהוג ולהשתמש בו לתכלית אחרת אלא אם הוסמכה לכך במפורש בחוק. הנכס מופקד בידיה בנאמנות, ועליה לנהוג בו על פי “תנאי הנאמנות”. קרי – תוך כיבוד התכלית שלשמה הועבר להחזקתה. הותרת הנכס שהופקד בנאמנות אצל המדינה גם לאחר שתכלית הפקדתו בידיה נסתיימה, תוך הסבת התכלית המקורית שהתלוותה לחזקה בתכלית אחרת, ובלא שקיימת סמכות בחוק לעשות כן, מהווה הפרה של זכות הקנין של המפקיד, הנתונה לו כזכות יסוד; היא מהווה הפרת נאמנות של המדינה, המחזיקה את רכוש הפרט בנאמנות לצורך תכלית מוגדרת שלשמה הנכס הופקד בידיה; נאמנות זו אינה מתירה לה להשתמש בנכס למטרה אחרת, ותהא זו מטרה נאצלת וחשובה ככל שתהא; המרה כזו מהווה גם הפרה של עקרון שלטון החוק במשפט הציבורי, המחייב כל רשות שלטונית לפעול במסגרת הסמכויות והכוחות שהחוק היתווה, ולהימנע מנטילת סמכויות שאין להן מקור בדין, גם אם למאן דהוא נראה כי סמכויות נוספות כאלה הינן רצויות, ומציאותן מקדמת אינטרס פרטי או ציבורי חשוב (בג”צ 2056/04 מועצת הכפר בית סוריק נ’ ממשלת ישראל, פד”י נח(5) 807, 828-9 (2004)).
4. בענייננו, מדובר בכספי ערובה הניתנים כפקדון על-ידי נאשם לצורך שחרורו ממעצר במסגרת הליך פלילי. הערובה נועדה, על-פי תנאיה, להבטיח את תנאי השחרור של הנאשם, ולהבטיח, בין היתר, את התייצבותו למשפט ואת הישארותו בארץ עד לגמר ההליכים הפליליים, ולקיים את שאר התנאים שנקבעו בהחלטת בית המשפט ובתנאים הרשומים בכתב הערובה.

כספי ערובה לצורך שחרור מופקדים על-ידי נאשם במסגרת מפורטת וסדורה שהוגדרה לצורך כך בחוק למטרה מוגדרת מראש.

עם סיום הליכי המשפט, ומקום בו לא הופרו תנאי השחרור, פוקעת התכלית שלשמה מופקדת הערובה הכספית בידיה של המדינה.

עם מיצוייה של התכלית כאמור, קמה זכותו של הנאשם לקבל את כספי הערובה בחזרה, ועל המדינה המחזיקה בכספים אלה כנאמן הציבור, להחזירם לידיו תוך זמן סביר, בבחינת כספי נאמנות שתכלית החזקתם באה אל קיצה.

הפרקטיקה שאומצה לפני שנים על-ידי המדינה, לפיה ניתן לחלט או לעכב בידי המדינה כספי ערבון של נאשם המוחזקים בידיה גם לאחר סיום ההליכים המשפטיים, ובלא הפרת תנאי הערובה, כדי להעבירם למתלונן על חשבון פיצוי שנפסק לו בגזר הדין, הינה חסרת כל עיגון ואחיזה בדין. היא משקפת פעולה של עשיית דין עצמית ברכושו של נאשם, אשר הופקד בנאמנות בידי רשות שלטונית לצורך השגת תכלית מוגדרת, בלא שקיימת תשתית חוקית לכך, ותוך הפרת עקרון יסוד המחייב את המדינה לפעול במסגרת הכוחות הנתונים לה במסגרת החוק, ולא מחוצה להם.

 חשוב, עם זאת, להבהיר כי הדברים אמורים באשר למידת כוחה של הרשות הציבורית להשתמש בנכס של הפרט שהופקד בידיה לצורך תכלית אחת לשם השגת תכלית אחרת, בלא אחיזה בחוק. שאלה זו אינה חופפת לסוגיה האחרת – מהם אמצעי הגבייה שהחוק מקנה לרשות גבייה כלשהי לצורך גביית כספים להגשמת תכלית נתונה, ומהן הנסיבות בהן רשאית רשות גבייה לשים ידה על כספי אדם הנמצאים בידי המדינה לצורך אחד, כדי לגבות מהם כספים המגיעים מאותו אדם לצד שלישי.

בענייננו, נתון למדינה הכח להחזיק בידיה כספי ערובה לצורך שחרורו של נאשם ממעצר, או לצורך הבטחת תכלית דומה בקשר לחשוד או נאשם במסגרת הליך פלילי. משעה שהתכלית להחזקת כספי הערובה פקעה, על המדינה להחזיר את כספי הערובה למפקיד. לא ניתנו בידיה בחוק סמכות וכח להסב את כספי הערובה לתכלית של תשלום פיצוי לניזוק העבירה, חשובה ככל שתהא תכלית זו.

שאלה אחרת היא, מהם אמצעי הגבייה הנתונים בידי המרכז לגביית קנסות, העוסק בגביית הפיצויים העונשיים לצורך תשלומם לניזוק, והאם על פי החוק הקיים מוסמך המרכז להטיל עיקולים או לפעול בדרך אחרת לגביית הפיצויים מתוך כספי הערבון המוחזקים בידי המדינה.

 נפרט את הדברים.

 הערובה בהליך הפלילי

הסמכות להטלת ערובה

1. סוגיית הערובה בהליכים פליליים מוסדרת בעיקרה בסימן ו’ לפרק ב’ לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים), התשנ”ו-1996 (להלן – חוק המעצרים) בסעיפים 41 עד 65 בו. “ערובה” מוגדרת בסעיף 41 כ:

 “ערבון כספי או ערבות עצמית של חשוד או של נאשם, בין לבדם, ובין בצירוף ערבות מכל סוג שהוא, ערבות או ערבון כספי של ערבים, הכל כפי שיורה בית המשפט או הקצין הממונה, לפי העניין”.

1. תפקידה העיקרי של הערובה הינו לשמש אמצעי חלופי למעצרו של אדם, משהיא מאפשרת, במקרים מתאימים, פגיעה פחותה בחירותו האישית של האדם, תוך השגה, בה בעת, של מטרות המעצר, בין טרם הגשת כתב אישום, ובין לאחר הגשתו (סעיפים 13(ב) ו- 21(ב)(1) לחוק המעצרים; בש”פ 1760/01 פלוני נ’ מדינת ישראל, פד”י נה(5) 1, 6 (2001) (להלן – עניין פלוני 1)). אכן, השחרור בערובה הינו ברוב המקרים ה”‘פן האחר’ – קרי: צידו השני של המטבע – של כל בקשה להחזקה במעצר” (י’ קדמי, “על סדר הדין בפלילים”, חלק ראשון (התשס”ג-2003), בעמ’ 271). סמכות השחרור בערובה הנתונה לבית המשפט קבועה בסעיף 44(א) לחוק המעצרים:

 “חשוד שטרם הוגש נגדו כתב אישום, נאשם, או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו, והוא נתון במעצר או במאסר, רשאי בית המשפט, לבקשתו, לצוות על שחרורו בערובה או ללא ערובה”.

הסמכות לשחרר בערובה נתונה בכל מקום בו נתונה סמכות להורות על מעצר, וזאת מכח עקרון המידתיות, ובלא צורך בהסמכה מפורשת (בש”פ 952/00 מדינת ישראל נ’ חוטר ישי, פד”י נד(1) 638).

בכל יתר המקרים, כאשר לא מתקיימות עילות שבחוק למעצרו של אדם, נדרשת הסמכה מפורשת בחוק לצורך קביעת תנאי ערובה (בש”פ 4586/06 חלידו נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 22.8.06 (להלן: ענין חלידו)); ח. זנדברג, פירוש לחוק המעצרים, חלק א’, התשס”א-2001, עמ’ 60-61). כך, למשל, מסמיך סעיף 44(ב) לחוק המעצרים את בית המשפט לצוות על נאשם או נידון שערעור תלוי ועומד על פסק דינו ליתן ערובה כדי להבטיח את התייצבותו למשפט, גם אם אינו מוסמך להורות על מעצרו.

כמו כן, בחלוף התקופות המירביות הקבועות בחוק להגשת כתב אישום, או לתחילת משפטו או למתן הכרעת דינו של נאשם, שלאחריהן אין עוד סמכות לבית המשפט להורות על המשך מעצרו, מסמיך החוק את בית המשפט בהסמכה מיוחדת להורות על שחרורו של אותו נאשם בערובה (סעיפים 59, 60 ו- 61 לחוק המעצרים). הוראות אלה נועדו ליצור פיקוח מערכתי מסוים על חשוד או נאשם, אשר אף שאין עוד סמכות לעוצרו, ההליך הפלילי בעניינו טרם מוצה, והאינטרס הציבורי מצדיק המשך מעקב אחר התנהלותו.

סמכות מיוחדת לשחרור בערובה נתונה במצבים שונים בהם נדרש לגשר על פני פערי זמנים בין שלב לשלב בהליך הפלילי, למשל – פער הזמנים שבין מועד מתן פסק הדין – שבו באים צו המעצר או הערובה לקיצם – לבין מועד תחילתם של הליכים עוקבים כגון הליכי הערעור (סעיף 21(ה) לחוק המעצרים; רע”פ 9727/05 פלוני נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 8.8.07) (להלן: ענין פלוני 2)). מטרת הוראות אלה היא להאריך את תוקף הערובה, ואת משך הזמן שבו היא משמשת להבטחת תכליותיה, על מנת שלא לסכל את קיום ההליכים העוקבים העלולים להיפגע מהיווצרותו של חלל משפטי עקב פערי המועדים (ע”פ 10705/02 מכנושין נ’ מדינת ישראל, פד”י נח(3) 529 (2004); בש”פ 10928/03 ג’עפרי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 28.12.2003); בש”פ 7968/01 מדינת ישראל נ’ פלוני (לא פורסם, ניתן ביום 16.10.2001); בש”פ 1986/94 מדינת ישראל נ’ עמר, פד”י מח(3) 133 (1994); דברי ההסבר לסעיף 35א לחוק סדר הדין הפלילי, ה”ח תשל”ב 77, 79).

כן מוסמך בית המשפט, בתנאים מסוימים, להורות על מעצרו או על שחרורו בערובה של נאשם שזוכה, או שהורשע מבלי שהוטל עליו עונש מאסר בפועל, לצורך מתן הזדמנות לתביעה להגיש ערעור (סעיפים 22(א) ו-63 לחוק המעצרים). כך גם מוסמך בית משפט, המורה על עיכוב ביצוע עונש שגזר על נאשם, להורות על שחרורו של אותו נאשם בערובה (סעיף 87(ג) לחוק העונשין). הוראה זו נועדה בעיקרה להבטיח את התייצבותו של הנאשם שהורשע לצורך נשיאה בעונש.

1. תכליתה העיקרית של הערובה היא, אפוא, לשמש תחליף למעצר במקום שקיימת סמכות מעצר, ובמצבים מסוימים, להוות אמצעי פיקוח על חשוד או נאשם גם במקום בו לא נתונה לרשות סמכות לעוצרם, כאשר קיים אינטרס ציבורי, הנעוץ בצורכי ההליך הפלילי, המצדיק זאת. הסמכות להטיל ערובה על נאשם, על היבטיה השונים, מוגדרת בחוק בצורה קפדנית לצורך כל הקשר והקשר. התכליות של הערובה משתנות מהקשר להקשר. לא ניתן להטיל ערובה אלא אם יש לכך עילה מפורשת בחוק, המצדיקה נטילת כספו של אדם והעברתו בנאמנות לידיה של המדינה.

מהותה של הערובה

1. סעיף 48(א) לחוק המעצרים מגדיר את תכלית שחרור בערובה ואת עיקרי התנאים של השחרור בערובה. הוא קובע, כי שחרור בערובה נועד להבטיח התייצבות של המשוחרר לחקירה, לדיון במשפטו או בערעור, או לנשיאה בעונשו בכל מועד שיידרש, וכן למנוע שיבוש הליכי משפט. בית המשפט רשאי להוסיף תנאים נוספים לפרק זמן שיקבע, וככל שימצא לנכון, ולרבות תנאים שונים המפורטים באותה הוראה. מטרתם של התנאים הנלווים, היא לסייע בהגשמתם של התנאים הבסיסיים של השחרור שעניינם – התייצבותו של המשוחרר לחקירה, למשפט או לערעור או לנשיאת עונשו, והימנעותו משיבוש הליכים, וכן מתן מענה ליתר הסיכונים העומדים בבסיס עילות המעצר, ובראשם המסוכנות והחשש לביצוע עבירות נוספות ופגיעה בביטחון הציבור. עיקרם של תנאי הערובה הוא להבטיח את מיצויו של ההליך הפלילי בעניינו של אדם, בלא חשש להימלטותו, לשיבוש הליכים, ותוך מתן הגנה ראויה לציבור מפני מסוכנותו. סמכותו של בית המשפט לקבוע את תנאי השחרור בערובה מוסדרת לפרטיה בחוק, והיא מתפרשת על-פי לשונה ועל-פי תכליתה. הכללת תנאים החורגים מהלשון והתכלית של תנאי הערובה כמשמעם בחוק עשויה לחרוג מגדר הסמכות הנתונה לבית המשפט על-פי חוק. על תנאי הערובה להיקבע במפורש בכתב הערובה עצמו, עליו חותם הנאשם או הערב, ואין די בפירוט התנאים בחוק או בהחלטת בית המשפט (סעיף 49 לחוק המעצרים; עניין פלוני 1, עמ’ 9-10, והפסיקה הנזכרת שם).
2. סעיף 51 לחוק המעצרים קובע את תוצאת הפרת תנאי השחרור בערובה, שהיא – קיום סמכות בידי בית המשפט כלפי משוחרר בערובה “להורות על חילוט הערבות, ואם התגבשה עילת מעצר, לעצרו או לשחררו בערובה בתנאים שיקבע” (בש”פ 10532/03 רשל נ’ מדינת ישראל, פד”י נט(6) 469 (2005); בש”פ 653/98 גרבי נ’ מדינת ישראל (לא פורסם, ניתן ביום 1.4.1998); בש”פ 2708/95 שפיגל נ’ מדינת ישראל, פד”י מט(3) 221, 241-242 (1995)).
3. כתב שחרור בערובה מוגבל על-פי תכליתו. בדרך כלל, כתב ערובה הניתן כתחליף לצו מעצר עומד בתוקפו כל עוד קיימת סמכות ליתן צו מעצר, ואף עד למתן פסק הדין, אלא אם קבע בית המשפט אחרת (סעיף 21(ה) לחוק המעצרים). בנסיבות אחרות, פוקע כתב הערובה כאשר התכלית להוצאתו מומשה ונסתיימה (ענין פלוני 1, עמ’ 12-13). הכלל הוא כי עם פקיעת תוקפו של כתב הערובה, מופטר החשוד או הנאשם, ומופטרים הערבים מחיוביהם, ועל בית המשפט להחזיר את הערבונות שהופקדו למפקידיהם. אכן,

“לא ידענו על כל דבר חוק המקנה סמכות לבית המשפט להורות שסכום הפקדון שמקורו בכתב ערבות שפקע יישאר בידי המדינה” (המשנה לנשיא מ. חשין בענין פלוני 1, עמ’ 13).

לסיכום הדברים, ייאמר:

כתב ערובה הניתן במסגרת ההליך הפלילי מקורו בסמכות ספציפית ומוגדרת של בית המשפט, והוא ניתן לתכלית מסוימת, ולמטרה נתונה, ולצורך קיום תנאים מוגדרים, על-פי הענין. הערובה עומדת בתוקפה עד להגשמת התכלית שבשלה ניתנה, ולא מעבר לכך. פשיטא, משהוגשמה התכלית שלשמה ניתנה הערבות, ואין עילה לחילוטה בשל הפרת תנאי מתנאי השחרור, חובה על המדינה להחזיר את כספי הערבות למפקידיהם, כחלק מחובת הנאמנות החלה עליה בהחזקה ובשמירה של כספי ציבור.

 חיוב בפיצוי לניזוק בעבירה בהליך הפלילי

1. סעיף 77 לחוק העונשין מסמיך את בית המשפט לחייב אדם שהורשע בדין לשלם פיצוי כספי למי שניזוק מן העבירה, בגבולות סכום מקסימלי שהוגדר לצורך כך:

 “(א) הורשע אדם, רשאי בית המשפט לחייבו, בשל כל אחת מן העבירות שהורשע בהן, לשלם לאדם שניזוק על ידי העבירה סכום שלא יעלה על 228,000 שקלים חדשים לפיצוי הנזק או הסבל שנגרם לו.

(ב) קביעת הפיצויים לפי סעיף זה תהא לפי ערך הנזק או הסבל שנגרמו, ביום ביצוע העבירה או ביום מתן ההחלטה על הפיצויים, הכל לפי הגדול יותר.

(ג) לענין גבייה, דין פיצויים לפי סעיף זה כדין קנס; סכום ששולם או נגבה על חשבון קנס שיש בצדו חובת פיצויים, ייזקף תחילה על חשבון הפיצויים”.

מטרת הוראה זו היא לתת ביטוי בהליך הפלילי לנזקו ולסבלו של הניזוק מן העבירה, ולאזן בין האינטרס להעניק לקרבן העבירה פיצוי מהיר ויעיל לבין הצורך למנוע הפיכת הליך הפלילי להליך בעל אופי אזרחי, על כל הכרוך בכך (ע”פ 3818/99 פלוני נ’ מדינת ישראל, פד”י נו(3) 721, 732 (2001); הצעות חוק, התשל”ט 265, 269; הצעות חוק, התשמ”ח, 133). הוראת הפיצוי בחוק העונשין משלבת אל תוכה מאפיינים אזרחיים ופליליים גם יחד; העמדה המקובלת בהלכה הפסוקה היא כי הפיצוי האמור אינו בעל אופי עונשי, שכן תכליתו העיקרית היא אזרחית-נזיקית, אף כי “הסביבה הפלילית” של הפיצוי מקרינה על טיבו, ומוסיפה לו תכליות נוספות (רע”פ 2976/01 אסף נ’ מדינת ישראל, פד”י נו(3) 418, (2002); ענין פלוני 2, פסקאות 11-15 לפסק דינה של הנשיאה ד’ ביניש). תכלית הסדר הפיצוי היא לסייע לקרבנות עבירה ולהקל עליהם את מסלול שיקומם; ליתן סעד מיידי לנפגע בלי שיאלץ להמתין זמן רב עד לסיום ההליכים האזרחיים בעניינו; וכן לתת הכרה חברתית לסבלו של קרבן העבירה, ולשתפו במידת מה בהליך הפלילי המתנהל כנגד מי שפגע בו (דברי הנשיאה בענין פלוני 2, שם).

1. סעיף 77(ג) לחוק העונשין קובע לענין גביית הפיצוי לניזוק העבירה, כי דינו כדין קנס. הוראה זו הוספה במסגרת חוק העונשין (תיקון מס’ 27), התשמ”ז-1987, לאחר ניסיון מצטבר אשר לימד כי הזוכים בפיצויים נמנעים לעיתים קרובות מהפעלת יוזמה לנקוט בהליכי גבייה, “הן בשל סרבולם והן בשל חששותיהם מפני הנידון-החייב” (דברי ההסבר להצעת החוק, ה”ח התשמ”ז, חוברת 1814, בעמ’ 120). כדי להקל במימוש הגבייה של הפיצוי שנפסק לניזוק, וכדי למנוע צורך בהיווצרות קשר בין נפגע העבירה לעבריין, נקבע הסדר לפיו הגבייה תיעשה בידי המדינה כשם שהיא גובה קנסות, וכספים שנגבו מהחייב על חשבון הקנס ייזקפו תחילה לחשבון הפיצויים לנפגע.

הליך גבייה של פיצויים לניזוק בעבירה

1. בשנת 1995 נחקק חוק המרכז לגביית קנסות, אגרות והוצאות, התשנ”ה-1995 (להלן: חוק המרכז לגביית קנסות). המרכז הוסמך לגבות חובות שונים המגיעים לרשויות המדינה. יש להבחין לענין חוק זה בין שתי שאלות: האחת – מהם סוגי ה”חובות” שהמרכז מוסמך לגבותם במסגרת חוק זה; השניה – מהם אמצעי הגבייה הנתונים בידיו של המרכז כדי להגשים את מטרות הגבייה.

חובות הנתונים לגבייה בידי המרכז

1. בין סוגי ה”חובות” המצויים בגדר סמכות הגבייה של המרכז, נכלל פיצוי לניזוק בעבירה אשר נפסק מכוח סעיף 77 לחוק העונשין (הגדרת “חוב” בסעיף 1 לחוק (בס”ק (6)(א)). בגדר “חוב” כאמור מצויה גם “ערובה” כהגדרתה בסעיף 41 לחוק המעצרים, “ובלבד שבית המשפט נתן החלטת חילוט לגביה” (הגדרת “חוב” בסעיף 1 לחוק )ס”ק 5ג). בגדר “חוב” כאמור, נכללת גם ערובה לדחיית ביצועו של עונש, שניתנה על-פי סעיף 87 לחוק העונשין, ובלבד שבית המשפט נתן החלטת חילוט לגביה (סעיף 5ב להגדרת “חוב” בסעיף 1 לחוק).

הגדרות אלה, המפרטות סוגים שונים של “חובות” שהסמכות לגבותם נתונה למרכז, משמעה, על דרך החיוב, כי נתונה לרשות הגבייה סמכות גבייה על-פי החוק, בין היתר, ביחס לחוב פיצויים לניזוק מכוח גזר דין פלילי. כמו כן, נתונה לו סמכות לגבות כספי ערובה, אולם זאת רק בתנאי שבית המשפט נתן החלטת חילוט לגביהם. על דרך השלילה, משמעות הדבר היא כי אין בידי המרכז סמכות לגבות כספי ערובה שלא ניתנה לגביהם החלטת חילוט. גבייה כזו אפשרית על-פי החוק רק מקום שהנאשם הפר את תנאי השחרור, ובית המשפט החליט לחלט את כספי הערובה, כולם או מקצתם.

משילובם של חוק המרכז לגביית קנסות והחוקים הנוגעים להטלת ערובה וכן לפיצוי ניזוק בעבירה עולה, כי לא נתונה למרכז סמכות עצמאית לחלט כספי ערובה המוחזקים בידי המדינה, אלא אם כן הם חולטו בעקבות הפרת תנאי השחרור על ידי הנאשם.

 אמצעי הגבייה הנתונים בידי המרכז

1. שאלה אחרת ושונה היא, מהם אמצעי הגבייה הנתונים בידי רשות הגבייה ביחס לחובות שגבייתם מצויה בגדר סמכותו, והאם במסגרת אמצעים אלה יכולה היא להניח את ידה על כספי הערובה המוחזקים בידי המדינה בטרם הוחזרו למפקיד הערובה.

חוק המרכז לגביית קנסות מקנה למרכז אמצעים שונים לייעול הגבייה – מסירת מידע (סעיף 6) מינוי כונס נכסים (סעיף 7) עיכוב יציאה מן הארץ (סעיף 8). עוד קובע החוק בסעיף 5 כי לא יינקטו צעדים לגביית החוב בטרם תישלח לחייב דרישה לתשלום החוב, ובה ציון המועד בו יש לשלם את החוב, ואם לא שילם – תישלח לו דרישה נוספת. בנוסף לכך, נתונים למרכז הכוחות והסמכויות המוקנים לרשות הגבייה על-פי פקודת המיסים (גבייה) (סעיף 3(ב)). על-פי פקודה זו, ניתן, בין היתר, להטיל עיקול נכס של חייב המוחזק בידי צד שלישי (סעיף 7). יתר על כן, על-פי סעיף 3(ה) לחוק המרכז לגביית קנסות, נשמרות לרשות הגבייה גם “דרכי גבייה אחרות הקבועות בחיקוק”. משמעותן של הוראות אלה בענייננו לא עמדה במוקד הדיון, ולפיכך לא נדונה לעומקה השאלה האם אמצעי הגבייה הנתונים למרכז על פי חוק המרכז לגביית קנסות, וכן מכוח פקודת המיסים גבייה, ודרכי גבייה אחרות הקבועות בחיקוקים, עשויים לתת פתרון משפטי לשאלת פער הזמן שבין פקיעת תכלית הערובה המגבשת את חובת המדינה להחזירה לבעליה, המתרחשת על פי רוב, עם תום ההליכים המשפטיים, לבין נקודת הזמן המאוחרת יותר, שבה רשאית הרשות, לראשונה, להפעיל צעדים לגביית חוב הפיצוי והיא – לאחר שתי דרישות תשלום, כאמור בסעיף 5 לחוק המרכז גביית קנסות. השאלות הקשורות לסוגיה זו נותרות, אפוא, מצריך עיון.

יובהר עם זאת, כי עמדת המדינה היא כי למרכז לא נתונים כיום אמצעי גבייה ישירים מכוחם רשאי הוא לשים ידו על כספי הערובה המוחזקים בידי המדינה קודם לפקיעת תכלית הערובה, ולחלטם כשהם בידי המדינה לאחר סיום ההליכים המשפטיים, כאשר קמה חובתה של המדינה להחזירם לנאשם.

1. לסיכום הדברים:

כעולה מהניתוח האמור, למדינה לא נתונים הכוח והסמכות לעכב או לחלט כספי ערובה שניתנו על-ידי נאשם לתכלית שחרורו מן המעצר, או לתכליות דומות במסגרת ההליך הפלילי המתנהל נגדו, לצורך הסבתם לתשלום פיצויים עונשיים לנפגע עבירה. תכליתם של כספי הערובה נועדה להשיג מטרה מוגדרת שלשמה הופקדו הכספים בנאמנות בידיה של המדינה. בין תכליות הערובה לא נכללה מטרה להבטיח תשלום פיצוי למתלונן. בלא הסמכה מפורשת, אין המדינה, בתורת נאמן על כספי הערובה, רשאית להועידם למטרה אחרת, חשובה ככל שתהא. הערובה פוקעת עם פקיעת התכלית שבשלה ניתנה, ובדרך כלל עם סיום הליכי המשפט. עם פקיעת התכלית כאמור, על המדינה בתורת נאמן על כספי הערובה להחזירם למפקיד.

 השלמת החסר בסמכות באמצעים פרשניים

1. המדינה מבקשת להשלים את החסר החקיקתי הקיים, לטענתה, לענין הסמכות להסב כספי ערובה לזכות פיצוי למתלונן באמצעים פרשניים שונים. היא מסתמכת לצורך כך על סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי, ועל סעיף 17 לחוק הפרשנות.

סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי קובע:

“בכל ענין של סדר הדין שאין עליו הוראה בחיקוק, ינהג בית המשפט בדרך הנראית לו טובה ביותר לעשיית צדק”.

סעיף 17(ב) לחוק הפרשנות קובע:

“(ב) הסמכה לעשות דבר או לכפות עשייתו – משמעה גם מתן סמכויות עזר הדרושות לכך במידה המתקבלת על הדעת”.

כן היא מסתמכת על העקרון הכללי של “הסמכות הטבועה” של בית המשפט, מכוחו היא מבקשת ללמוד על קיום סמכות להמרת כספי הערובה לטובת תשלום הפיצוי למתלונן. לחלופין, היא טוענת, כי קיימת לאקונה בסדרי החוק, המאפשרת השלמה בדרך של “חקיקה שיפוטית”.

1. בענייננו, אין חלות לעקרונות ולהוראות החוק עליהם מצביעה המדינה. התשובה הבסיסית לכל ניסיונות הפרשנות האמורים טמונה בכך שההסדר בדין כיום הוא הסדר שלם ומקיף, אשר נותן תשובה מלאה לסוגיית סמכות המדינה להסב כספי ערובה שתכלית החזקתם בידי המדינה פקעה למטרת תשלום פיצוי לניזוק העבירה. על-פי ההסדר החקיקתי הקיים, המחוקק הורה למדינה כי עם פקיעת תכלית הערובה, עליה להחזירה למפקיד. הוא לא הסמיכה לעשות בכספים בדרך אחרת, (בנתון להפעלת אמצעי גבייה על-ידי המרכז לגביית קנסות, שאופיים, היקפם ותנאיהם לא עמדו לבחינה בהליך זה).

וביתר פירוט:

ראשית, אין בענייננו כל לאקונה בחקיקה שניתן או ראוי להשלימה באמצעות חקיקה שיפוטית. לאקונה קיימת במקום שהסדר משפטי הוא בלתי שלם, וזועק להשלמה, וכאשר אי שלמות זו נוגדת את תכליתו של ההסדר (א’ ברק, “היצירה השיפוטית לסוגיה: פרשנות, השלמת חסר ופיתוח המשפט”, הפרקליט לט (תש”ן) 267, 269; א’ ברק, “פרשנות במשפט”, כרך ראשון – תורת הפרשנות הכללית, עמ’ 460; ע”א 3622/96 חכם נ’ קופת חולים “מכבי”, פד”י נב(2) 638 (1998)). השלמת החסר בדין הישראלי, נעשית בהתאם להוראות חוק יסודות המשפט, התש”ם-1980.

 בענייננו החוק כלל אינו “שותק” בנושא העומד לדיון, ולכן אין צורך לבחון את משמעותה של השתיקה, אילו היתה קיימת בענייננו, ולא כל שכן, שאין לדון בשאלה האם מדובר בשתיקה שהיא חסר, הסדר שלילי, או שתיקה מדעת (על”ע 663/90 פלוני נ’ הוועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, פד”י מז(3) 397 (1993); ע”א 4628/93 מדינת ישראל נ’ אפרופים שיכון ויזום, פד”י מט(2) 265, 292 (1995)).

בעניין הנדון מדובר בהסדר שלם שאין בו חסר כלל, אלא שלא הוקנתה בו סמכות למדינה שהיא מבקשת להחזיק בה. חשוב להבחין בין קיומו של “חסר” בחוק לבין הסדר שלם בחוק שאינו תואם את המדיניות הרצויה על פי עמדת הטוען. חשוב לזכור את האבחנה הבאה, ולהחילה לא רק בשיח המשפטי, אלא גם בהפעלת סמכויותיה של הרשות הציבורית בחיי המעשה:

“יש להבחין בין חסר לבין מדיניות משפטית בלתי ראויה. חסר אינו מהווה ביקורת על המשפט המצוי או תיקון המשפט המצוי לשם הגשמת המשפט הרצוי. חסר מהווה אי שלמות בתוך המשפט המצוי עצמו. עניין זה חשוב, והוא נגזר מתפישות היסוד החוקתיות העומדות ביסוד השלמת החסר. הלגיטימיות של מילוי חסר על-ידי השופט מבוססת על כך, שהשופט משלים את שהמחוקק עצמו החסיר על-פי מדיניותו של המחוקק עצמו… לגיטימיות זו אינה משתרעת על תיקון החוק כדי להגשים מדיניות רצויה וטובה, אך שאינה מדיניותו של המחוקק עצמו…

הסדרים שלמים אך בלתי ראויים אינם יוצרים חסר, ואין הם לאקונה, לא אמיתית ולא מדומה” (א’ ברק, “פרשנות במשפט”, לעיל, בעמ’ 461-462).

שנית, בענייננו, לא נתונה גם “סמכות טבועה” למדינה או לבית המשפט לפעול אחרת מכפי שעולה מן החוק, שכן “במקום שהחוק החרות קובע בהליך הפלילי סמכויות במפורש ובמפורט, סמכות טבועה לא תמצא את מקומה” (עניין פלוני 1, עמ’ 13; עניין ג’עפרי; עניין חלידו; בש”פ רבינוביץ’ נ’ מדינת ישראל, פ”ד נה(2) 529 (2001)). אשר לרשויות המינהל, פרשנות רחבה של מושג “הסמכות הטבועה” עשויה לעמוד בסתירה לעקרון חוקיות המינהל. היא יוצרת פירצה מסוכנת העלולה להביא ללקיחת הדין לידיים בלא מסגרת ותשתית חקיקתית ראויה (זמיר, הסמכות המינהלית, תשנ”ו-1996, עמ’ 53). הדברים ישימים, בשינויים המחויבים, גם בפירוש היקף הסמכויות השיפוטיות הנתונות לבית המשפט.

שלישית, לאור הדברים האמורים, לא מתקיימים בענייננו התנאים להחלתם של סעיף 3 לחוק סדר הדין הפלילי וסעיף 17(ב) לחוק הפרשנות, שתכליתם, בהתאמה, אינה מכוונת לתת מענה לסמכות המתבקשת על ידי המדינה בעניין הנדון שלא הוענקה לה על ידי החוק.

לסיכום הדברים, מדובר בענייננו בהסדר שלם בחקיקה, הנוגע לסמכויות הרשות הציבורית ביחס לכספי ערובה, וביחס לדרכי גביית פיצוי לניזוק בעבירה על-פי גזר-דין. אין בהסדר זה חסר שניתן או ראוי להשלימו באמצעים פרשניים כאלה ואחרים.

1. חשוב לציין עוד, כי שאלת המדיניות הרצויה בסוגיית סמכות המדינה להסב כספי ערובה המוחזקים בידיה שתכלית החזקתם פקעה, לטובת פיצוי למתלונן, היא שאלה מורכבת שיש לבחון אותה בקפידה ובזהירות על מכלול היבטיה. אין מדובר בשאלת מדיניות פשוטה שהתשובה לה חד משמעית ומובנת מאליה. נדרשת מערכת איזונים זהירה, אשר תופעל לאחר בחינת ההשפעה האפשרית של מתן סמכות להסב כספי ערובה כאמור לתשלום פיצוי למתלונן, על אינטרס ההגנה על זכויות נאשם בהליך פלילי, על אינטרס ההגנה על זכויות ניזוק העבירה, ועל האינטרס הציבורי להקל על אמצעי הגבייה בידי המרכז לגביית קנסות; וכן על היחס הראוי בין מכלול האינטרסים האמורים. בכלל השאלות הללו, עשויה לעלות השאלה מה עשויה להיות ההשפעה האפשרית של סמכות הסבה כזו על נכונות קרוביו של הנאשם לתת בידו כספי ערובה כדי לשחררו מהמעצר אם ידעו מראש כי עשוי להיות שכספם לא יוחזר, גם אם הנאשם יקפיד על קיום תנאי השחרור, אלא יוסב לתשלום פיצוי למתלונן. האם עשויה אפשרות כזו להשפיע על יכולתו של נאשם לגייס כסף מקרוביו לצורך שחרורו בערובה? האם אין בכך כדי להגביר חשש כי הנאשם יתקשה לגייס כספי ערובה ויאלץ להישאר במעצר, ובכך תקופח זכותו הבסיסית לצאת לחופשי? האם עשויה סמכות הסבה כזו לעודד בעקיפין הפרת תנאי שחרור על-ידי נאשם, שיאמר לעצמו כי אפשר שממילא כספי הערבות לא יוחזרו לו אלא יחולטו במישרין למטרת הפיצוי?

סוף דבר

1. שאלות המדיניות הכרוכות בנושא הסבת כספי ערובה שבידי המדינה לתשלום פיצוי לנפגע העבירה הן מורכבות ואינן עשויות רובד אחד. הן ענין למחוקק לענות בו. לפי שעה, וכל עוד לא עוגן הסדר אחר בחוק, אין בידי המדינה או בית המשפט סמכות להורות על עיכוב או חילוט כספי ערובה שהופקדו בנאמנות בידי המדינה לאחר פקיעת התכלית שלשמה ניתנה הערובה, כדי שתשמש לתשלום פיצוי לנפגע עבירה הזכאי לו מכוח גזר דין.
2. הערר בהקשרו העקרוני מתקבל איפוא, מהטעמים האמורים לעיל.

 בנסיבות המיוחדות של העניין, תשלם המדינה לעורר את הוצאות הליך זה בסכום של 15,000 ש”ח.

ניתנה היום,‏י”ג אדר ב, התשס”ח‏ (20.03.2008).

שופטת

העותק כפוף לשינויי עריכה וניסוח.  07049720_R05.doc   יט.

מרכז מידע, טל’ 02-6593666; אתר אינטרנט, www.court.gov.il