השופטת מיכל נד”ב (מחוזי לוד) דחתה תביעת נזקי גוף של בחור (בן 27) שעבר הטרדה מינית בישיבת בני עקיבא ובעקבותיה התפתחה אצלו סכיזופרניה ת”א 36970-12-11
ג’, בן 27 שנים יליד איטליה, בן למשפחה חרדית, השלישי מתוך 7 אחים, באוקטובר 2007 עלה מאיטליה לישראל ביחד עם אחותיו ואחיו. הוריו הגיעו ארצה ביוני 2008.
ג’ תובע את בני עקיבא ישראל והעולמית, על התפרצות מחלת סכיזופרניה שארעה לו עקב הטרדה מינית שעבר במחנה קיץ וחוויה מזעזעת ממדריכה שם.
השופטת מיכל נד”ב, דחה את התביעה הנזיקית לחלוטין, מאחר וג’ לא העיד, והדבר נזקף לחובתו, ולטענת השופטת התובעים (ג’ והוריו) לא הרימו את הנטל המוטל עליהם במידת ההוכחה הדרושה במשפט האזרחי לעניין קרות האירועים ותחושות התובע בעת התרחשותם הנטענת והקשר הסיבתי בין האירועים לבין מצבו של התובע”.
באופן תמוה, השופטת שדוחה את התביעה של ג’ והוריו, מציינת בפסק הדין:
אני מוצאת להתייחס להתנהלות הבעייתית של המשיבים, שהיו אחראים על התובע במסגרת המחנה.
נראה כי התנהלות הצוות של המחנה בהורדת התובע הייתה שלא כמצופה מצוות מיומן ואחראי. מעדות עדי ההגנה עולה כי אף אחד מן המעורבים לא עדכן את ההורים על שינוי התוכנית באופן שהתובע לא יורד בתחנה המרכזית בירושלים אלא בצומת שורש, בניגוד לסיכום עם האם כעולה מן העדויות. כמו כן עולה כי איש מהמדריכים או העדים האחרים לא ירד עם התובע מן האוטובוס וממילא איש לא המתין עמו לאוטובוס או למונית כפי שהעיד אוריה שהיה צריך להיעשות וכפי שהעיד מאיר.
השופטת ממשיכה ומציינת בהרחבה את המחדלים של תנועת בני עקיבא, כך שלא ברור מדוע היא סבורה שאין לפצות את התובע, ועל פי הנכתב על ידה, לתובע נגרמו נזקים הקשורים באופן ישיר להתפרצות הסכיזופרניה בה לקה. ראו בעמ’ 24 ובהמשך בעמ’ 25. פסק הדין גורם עוול לתובע ולהוריו, שכן השופטת מאלצת את התובעים לערער לעליון, מאחר ועל פי תיאור השופטת, הצדק עם התובעים.
להורדת פסק הדין המלא:
