“כן, לא, שחור, לבן” הרהורים על עדתיות כשיקול בהליכי אימוץ בעקבות דנ”א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלונית, דינה דומיניץ
דינה דומינץ מצדיקה את הפגיעה בהורים באמצעות מאמרים מפולפלים, מבלי שהיא מביעה ספק בצורך של רשויות הרווחה להוציא ילדים לאימוץ ובדרכים שמשרד הרווחה מחליט על אימוץ. היא זו שמגנה בפרקליטות על החלטות משרד הרווחה. זה מה שקורה במשך שנים של אינדוקטרינציה שההורים לא טובים ושהמדינה יכולה לגדל ילדים טוב יותר. במיוחד זה מתחדד כשלוקחים ילדים שחורים ושותלים אותם אצל הורים לבנים. מאמרים כאלה הם תוצאה של עיוורון מחשבתי, תחושת עליונות הפרקליטים על האזרחים וההורים, וסירוב עיקש לקיים דיאלוג עם הקהילה, קבוצות המחאה, ובכלל להקשיב לרחשי ליבם של הילדים שאומצו, ובגרו.
לפני חודשים אחדים הגיעה לסיומה פרשת אשר חוללה סערה ציבורית ותקשורתית שכונתה “משפט שלמה”, עם מתן פסק דינו של בית המשפט העליון בדנ”א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה נ’ פלונית, בהרכב מורחב של שבעה שופטים, שבו נהפך (ברוב דעות של חמישה משופטי ההרכב) פסק דינו הקודם של בית המשפט העליון בבע”מ 4486/13 פלונית נ’ היועץ המשפטי לממשלה.
במרכז ההליך עמד ילד קטן כבן שלוש שנים כמעט (להלן גם: “הקטין”). הילד נולד לאם ממוצא אתיופי ולאב בלתי ידוע. למרבה הצער, מפאת מצבה הנפשי של האם, היא לא הייתה מסוגלת לגדל את בנה, ולאחר הליך משפטי ממושך סוכם במשרד הרווחה שאין מנוס מהכרזה על הקטין כבר אימוץ כלפי אימו הביולוגות, וכי טובתו באימוצו.
הקטין הושם עם לידתו בפנימייה – בית ילדים, והועבר בגיל שנה וחודשיים לאומנים המיועדים לאמצו, עת כלל המומחים התריעו על כך שמצבו של הקטין מחייב דחיפות יתרה בהוצאתו מהמוסד למשפחה עם דמויות התקשרות קבועות. האומנים הם אנשים לבנים ואינם נמנים עם בני העדה האתיופית.
השאלה אשר עמדה בלב הדיון בארבע הערכאות אשר דנו בהליך, הייתה אם יש לאפשר בשלב זה אימוץ של הילד על ידי דודתו (להלן: “הדודה”) ובעלה, או שמא יש לאפשר לבני הזוג המועמדים להיות המאמצים, שאצלם נמצא הילד כשנה ועשרה חודשים, להגיש בקשה לאמצו.
