"בלילה הראשון שלו בבית הוא נרדם לידי, ולא הייתי מסוגלת לישון. בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא איתי". במשך שלוש שנים ניהלה אביגיל מאבק עיקש בהחלטת גורמי הרווחה להוציא מידיה את בנה הקטן. שנה אחרי שחשפנו כאן את סיפורה, היא סוף-סוף הצליחה.
אביגיל עמדה והתבוננה בבנה בן החמש משחק בצעצועים על השטיח בסלון, ולא האמינה. הוא זימזם לעצמו שיר, הניף דרקון ירוק באוויר, ואז הרים אליה את עיניו הכהות וקרא: "אמא, בואי לשחק איתי." היא המשיכה לעמוד שם לכמה רגעים, לא בטוחה אם מדובר בעוד חלום שלה. אבל אז התעשתה והזכירה לעצמה שהוא באמת חזר. הוא כאן. הוא שוב שלה.
שלוש שנים בנה של אביגיל (28) לא היה שלה. יותר ממחצית חייו. הוא נלקח ממנה כשהיה בן שנתיים, בצו חירום של רשויות הרווחה. שלוש פקידות סעד, מלוות בשלושה שוטרים, הגיעו אל דירתה ולקחו אותו, מותירים אותה בוכה ואילמת. במשך חודשים ארוכים שהה במרכז חירום: אגף סגור במוסד פנימייתי, שמשמש תחנת מעבר זמנית. אחר כך הועבר למשפחת אומנה באזור ירושלים.
אביגיל (שם בדוי), שהמשיכה להתגורר במרכז הארץ, ראתה אותו בפיקוח גורמי רווחה, למשך שעה עד שעתיים בשבוע. אך לא תמיד: היו תקופות שבהן לא פגשה אותו שבועות ואף חודשים. כשהוא שהה במרכז החירום לא איפשרו לה לבקר אותו, למעט פעמים בודדות, ולאחר שהועבר לאומנה, המפגשים הקצרים בפיקוח בוטלו פעמים רבות, ולמשך תקופות ממושכות.
לפני שנה חשפנו כאן את סיפורה של אביגיל, בתחקיר על רשויות הרווחה. מרגע פרסום התחקיר החל מאבק סוער להשבת הילד אל אמו. החודש זה קרה. "בלילה הראשון בבית הוא נרדם לידי, ואני לא הייתי מסוגלת לישון," היא מספרת. "בהיתי בו, הקשבתי לנשימות שלו, אמרתי לעצמי שוב ושוב: הוא בבית. זהו, זה נגמר. בעצם, כמעט נגמר."
היא אומרת כמעט, כי היא יודעת שעוד דרך ארוכה לפניהם. יש להם עוד הרבה פערים לסגור, וקרעים לאחות. "מדי פעם, כשהיינו נפגשים, הוא היה שואל אותי, 'למה גירשת אותי מהבית'? היתה לו הרגשה שלא רציתי אותו. ואני הייתי עונה לו: 'אמא נלחמת כדי להחזיר אותך אליה.'
"הוא ידע שאני הולכת להפגנות, שנפגשתי עם חברים של ראש הממשלה, כלומר עם חברי כנסת. הוא ידע שהמון אנשים נלחמים איתי כדי שהוא יחזור הביתה."
— למה הוא נלקח ממך?
"הייתי ילדה בת 23 כשילדתי אותו. אם חד-הורית, שעברה חיים קשים. פניתי לרווחה כשהוא היה בן עשרה חודשים כדי לבקש סיוע לממן בשבילו את הגן. סיפרתי להם שאני מתמודדת עם קשיים, שאני לבד, שאני ענייה, למרות שלילד לא חסר כלום. הוא היה ילד מטופח, מאושר. תמיד היה ילד טוב.
"הם סייעו לי במימון הגן, אבל מהר מאוד הבהירו לי שהכוונה היא לקחת אותו ממני. יכלו לדאוג לסומכת שתלווה אותי, לעובדת סוציאלית שתדריך אותי. לגורם שיבהיר לי מה הבעיות שלי ואיך אפשר לטפל בהן. זה לא קרה. הם אמרו לי שאין להם אפשרות."
"כשמשפחה מתקשה לתפקד, יש מספיק דרכים תומכות שיכולות לסייע לה להפוך בחזרה למשפחה מתפקדת, רק שאין לזה תקציב," טוענת יועצת התקשורת חנה בית הלחמי, שליוותה את אביגיל בשלבים קריטיים של המאבק להשבת בנה. "אבל להוצאת ילדים מהבית – לזה יש כסף."
לדברי בית הלחמי, "כשילד מוצא למרכז חירום או לאומנה, משרד הרווחה מקצה לטיפול המערכתי בו אלפי שקלים לחודש. התקציב החודשי למרכז חירום, למשל, הוא 16-כ אלף שקלים לחודש. אבל כשהוא מוחזר לאמו, פתאום אין שקל כדי לסייע לה להתארגן. התקציבים צבועים בצבע אחד, של הוצאה מהבית, כמעט ללא אלטרנטיבות. אין תקציב לשיקום משפחות."
"בשנה הראשונה אחרי שהוא נלקח ממני לא תיפקדתי," אומרת אביגיל.
"זאת היתה שנה של אבל והלם, של דמעות בעיניים. הייתי מחוקה. "בשנה השנייה החלטתי שאני מתחילה להילחם, אבל לא ידעתי איך. לא היה לי ליווי משפטי ראוי, וחשבתי שצריך להתנהל מול הרשויות בכוח."
לאחר חשיפת סיפורה ב"שישבת" החלה אביגיל בפעילות נמרצת בפייסבוק, ומאבקה קיבל תנופה אדירה. ציבור עצום הביע את תמיכתו בה; בפייסבוק קמו קבוצות שקראו להחזרת בנה, אלפים חתמו על עצומה בעד החזרת הילד, סטטוסים חריפים הועלו ללא הרף, גורמי הרווחה הוצפו בפניות, ובשטח התקיימו הפגנות. "ההתגייסות היתה מדהימה," מספרת אביגיל, וניכר בה שהיא עדיין מתרגשת.
"בכל שעה הייתי מאשרת שלושים בקשות חברות בפייסבוק. אנשים לא הפסיקו לפנות אלי, לשנות את תמונת הפרופיל שלהם לתמונת המאבק שלי. נוצר סביבי גרעין של פעילים, פעילות וארגונים חברתיים, שנתנו לי חיבוק מדהים ומלווים אותי עד היום."
מה גרם למאבק הזה להצליח, לעומת המון מאבקים אחרים של הורים שלא מצליחים לזכות שוב בילדיהם?
"אולי העובדה שמשלב מסוים לא הפסקתי להפיץ את הסיפור שלי. סיפרתי אותו לכל מי שהיה מוכן לשמוע – לנהג המונית, למוכר בשוק, לאנשים שעמדו לידי ברמזור רוב האימהות במצב שבו אני הייתי לא מדברות על מה שקרה להן. הן חוששות או מתביישות, ובנוסף, כל ההליכים מתנהלים בשקט, בדלתיים סגורות, בחיסיון, בלי ביקורת".
אני מכירה לא מעט אימהות שהרימו ידיים. זה כואב מאוד. הן ויתרו כי הבינו שאין להן סיכוי. מי יקשיב להן? מאיפה ייקחו את הכוחות להילחם? אני יודעת כמה תעצומות נפש צריך כדי להתרומם. כשכל הזמן מרחף מעלייך המסר שאת לא כשירה, את בסוף עלולה להאמין בזה בעצמך. בלאו הכי את ענייה, חדהורית, והחיים נתנו לך סטירות בלי סוף.
"אני למדתי, גם בזכות האנשים הקרובים שהקיפו אותי, שמול הרשויות אסור להראות רגשות. אסור לקלל ולאבד את הראש, למרות שאת במצוקה מטורפת ולמרות שאת נמצאת על הקצה, מיואשת וזועמת. למרות שנותנים לך את התחושה שלא מגיע לך לגדל את הילד שלך, שאת לא ראויה לו. אז לא תצעקי? לא תתחרפני? יש תחושה גרועה יותר מזאת בעולם?
בהדרגה למדתי להיות שקולה, מחושבת, לתכנן עשרים צעדים קדימה, לעמוד איתנה מול האשמות מרושעות שמטיחים בך. אנשים עזרו לי להבין שזאת הדרך הנכונה להתנהל, והזכרתי לעצמי שאני כל הזמן מייצגת את עצמי ואת הילד שלי, ושהכל חייב להיעשות בצורה מכובדת. מצד שני, אסור לך גם להיות חלשה, לוותר או להתרפס."
בשנה שעברה, אחרי שנתיים שבנה לא היה איתה, עודכנה אביגיל שנשקלת האפשרות שהוא יאומץ על ידי משפחת האומנה שלו. "זה גרם לי לשקוע לתוך מרה שחורה. בכיתי בלי הפסקה. אבל אחרי יום וחצי הרמתי את עצמי ואמרתי, אני יוצאת למלחמה בפול גז. הילד הזה הוא הדבר הכי חשוב לי בחיים, אין לי כלום חוץ ממנו, אז אין לי מה להפסיד. אני לא מוותרת. הפכתי ללביאה טורפת. הבנתי שאני נמצאת שנייה לפני סוף הסיפור, שאני הולכת לאבד אותו. כי אין ילד שחוזר מאימוץ."
המאבק עלה מדרגה, ושר הרווחה דאז, מאיר כהן, הוצף בגל של פניות.
בתגובה הוא פירסם בדף הפייסבוק שלו פוסט תגובה, שבו כתב:
"ראשית אדגיש כי בוודאי איני יכול להיות אטום כלפי הפניות בנושא. ואכן, ערכתי בירור מעמיק, יסודי ובלתי תלוי, כפי שאני יודע לעשות. נכון, כששומעים צד אחד, ובמקרה זה הצד של האם, קשה שלא להזדהות עימה. אבל, והאבל הוא מאוד משמעותי, לא כך הם פני הדברים. מכל המקרים הקשים שאליהם נדרשתי, לא היה מקרה שבו התנהלות הרווחה היתה מוצדקת כל כך."
הפוסט של כהן הקפיץ את כל מי שהיה מעורב בסיפורה של אביגיל.
כפי שהודגש בתחקיר "שישבת," לא נערך דיון הוכחות בעניינה, כך שלא ניתנה לה ההזדמנות להציג את גירסתה, וצעדיה מול הרשויות הוצרו.
"אני לא מבינה איך שר הרווחה טען שעשה בירור יסודי ובלתי תלוי, בלי שהוא שמע את הצד שלי," היא אומרת.
"המקרה הזה אינו חריג," אומר עו"ד יוסי נקר, שייצג את אביגיל בשנה האחרונה של מאבקה.
"ילדים רבים מוכרזים כנזקקים (כלומר, החסות עליהם נלקחת מהוריהם ומועברת לרשויות הרווחה) הנ"ל בלי שמאפשרים להוריהם למצות את זכותם להילחם על הילדים ולנהל הליך ראיות. בשנים הרבות שאני עוסק בתחום לא נתקלתי בהליך אחד שבו הסיוע המשפטי ניהל הליכי הוכחות.
כך, למעשה, לא ניתנת להורה האפשרות להשמיע את הצד שלו ולנסות להוכיח שמה שטוענים נגדו שגוי."
נקר ובית הלחמי, ועימם נחמה דיכנה, מנכ"ל עמותת ע.ל.י.ה לזכויות ילדים והורים, שליוותה את אביגיל מתחילת הדרך, פנו אל שר הרווחה כדי להבין איך ערך "בירור מעמיק" בלי ששוחח כלל עם אביגיל.
לאחר כמה שבועות זומנו כולם לפגישה עם מנכ"ל משרד הרווחה. הפגישה הזאת הפכה לצומת מכריע במאבק. היא הסתיימה בהחלטה שבנה של אביגיל יוחזר אליה בתוך שנה – "בתנאי שהיא תמצה תהליכים טיפוליים שנמצאה בהם, תשכיר דירה לבדה," והבקשה המדהימה מכל: "שהיא תדומם את מאבקה ברשתות החברתיות", מספרת בית הלחמי.
"אני חושבת שהם הבינו שלא מדובר כבר בילדה בת 25 ענייה ומוחלשת, אלא באישה שהצליחה לגייס דעת קהל והמון אנשים חזקים שנלחמים לצידה", אומרת אביגיל.
"לדעתי הם פשוט הבינו שלא יוכלו להעלים את המאבק הזה. למרות שהיה לי קשה, הסכמתי לשתוק, אם זה מה שיעזור להחזרת הבן שלי."
"את עזרת לאמא שלי להילחם"? שואל אותי בנה של אביגיל, ומתחיל לשחק בהמוני הצעצועים שקיבל בתרומה מכל תומכיה של אמו. הוא ילד שחור שיער, ערני, סקרן ונבון, עם צחוק מתגלגל וחיוך גדול. "אני ואמא נישאר יחד מעכשיו ועד שנהיה זקנים," הוא מסביר לי.
"אמא כבר תהיה סבתא, ולי יהיה זקן ארוך כמו לאבא." האבא שהוא מדבר עליו הוא אב האומנה שלו, שהוא אדם דתי, והקשר איתו התנתק לאחר שהילד שב לחיות עם אמו. "הוא צריך להתרגל להרבה מאוד דברים," אומרת אביגיל ומלטפת את ראשו. "לבית חדש, לגן חדש, לסביבה חדשה. לפעמים הוא מתגעגע אל משפחת האומנה שלו. הם היו משפחה גדולה, חוץ ממנו היו בבית עוד שני ילדים, ופה אנחנו רק שנינו. אני, בניגוד אליהם, לא יכולה לקנות לו את כל מה שהוא רוצה.
"אבל אני חושבת שלילדים יש יכולות מופלאות להסתגל. לי קשה יותר מאשר לו. אני עדיין כועסת ושומרת טינה. אני לוקחת את הזמן להסתגל ולהתאקלם, אבל זוכרת שהבטחתי לעצמי שזה לא נגמר. ברגע שהחיים שלנו יחזרו לשיגרה, אני מתכוונת לפרסם ספרון עבור אימהות שנמצאות במצב שבו הייתי.
אני חולמת להשלים בגרויות, ללמוד משפטים ולייצג אימהות כמוני."
— את מלווה עכשיו על ידי גורמי רווחה?
"מהרגע שהילד הוחזר אלי, לא יזמו שום קשר איתי."
בינתיים אביגיל מתרגלת מחדש לאימהות.
"שלוש שנים חייתי לבד – ופתאום שוב יש לי ילד," היא צוחקת.
"כשאני הולכת להתקלח, אני מפחדת מאוד. כל כמה שניות אני סוגרת את הברז וקוראת לו, בודקת שהכל בסדר איתו. האימהות היתה כל כך חסרה לי". וגם גיליתי את העוצמות שלי. אדם לא יודע כמה הוא חזק עד שהוא נופל לתוך תהום וצריך לטפס ממנה החוצה. עדיין, יותר כיף לי מאשר קשה. למזלי, גם יש לי במי להיעזר הקפתי את עצמי באנשים טובים.
"מבחינת החיבור בינינו, זה כאילו לא נמחקו לנו כל השנים האלה יחד. עוד כשהוא היה בבטן הרגשתי שיש בינינו חיבור מיוחד, וכשלקחו לי אותו ידעתי שהחיבור הזה יחזיר אותנו להיות יחד. הוא מקשיב לי, מחזיר לי אהבה, אומר לי שהוא רוצה להיות איתי, שלא אעזוב אותו. ואני מבטיחה לו שתמיד אשמור עליו. ואז הוא שותק, ורק מניח את היד שלו על הלחי שלי ומסתכל עלי. ואני כל כך אוהבת את זה."
naamal@israelhayom.co.il
תגובת משרד הרווחה: "הבקשה להפסקת הפעילות התקשורתית של האם ברשתות החברתיות נבעה מהעובדה שהאם חשפה פרטים על בנה, ובכך עברה על החוק. חשיפה זו נעשתה כשבנה היה תחת צו חוק הנוער".
"הטענה כי שירותי הרווחה לא בקשר עם האם נכונה. האם מקשה על הסיוע ואינה משתפת פעולה."
