מרים קליינמן מספרת את סיפורה האישי כניצולת שואה – אירוע בחסות עמותת מגן לזכויות אנוש CCHR

[youtube=http://youtu.be/Eh0kjaslN7Q]

אירוע לציון היום הבינלאומי של האומות המיוחדות לזכר קורבנות השואה והמאבק באנטישמיות.

יפו – המרכז הישראלי לסיינטולוגיה, אירוע בחסות עמותת מגן לזכויות אנוש CCHR, פברואר 2015.

"אני אוהבת את הקיבוץ שגדלתי בו, בגיל 9 הוא הפך לביתי ושם עברו עלי ימי נעוריי ימים מאושרים. על העבר על הקורות שלי לפני סירבתי לדבר. לא עם משפחתי, לא עם חבריי, לא עם עצמי. כשבגרתי עזבתי את הקיבוץ וחיי הובילוני למחוזות אחרים. אבל התמדתי בביקוריי גם משום שמשפחתי התגוררה שם, וגם כי אהבתי מאוד את המקום ואת האנשים החיים בו. כשהתחתנתי המשכתי לבקר לעיתים מזומנות עם בעלי וילדיי, וכשמלאו לבתי 9 שנים, הגיל בו הגעתי אני לקיבוץ, החלטנו לחגוג לה שם יום הולדת. הלכתי איתה לטייל כפי שנהגתי תמיד, בפינות השונות של המשק. סיפרתי לה בעיניים נוצצות מה קרה לי בילדותי במקומות האלה ממש שנים רבות קודם לכן. סיפרתי בפרטי פרטים את סיפורי, כשחיוך רחב שפוך על פני. פתאום פנתה אלי בתי, שמיום שנולדה היתה חברתי ואשת סודי "את יודעת אמא, אני מכירה כל רגע בחייך, אבל רק מגיל 9. מאז שבאת לקיבוץ. אני לא יודעת שום דבר על החיים שלך לפני שהגעת הנה". הסתכלתי על בתי הקטנה והאהובה, חברתי הטובה, הילדה היפה שעורה צח ולבן ותלתלי ראשה זהובים והנה השתנתה גון עורה והפך חום כהה. שני קרניים צצו מראשה… מבטה היה רע ורווי שנאה.

החזרתי לבתי הקטנה מבט רע ורווי שנאה משלי ואמרתי לה בקול מאיים: "נכון. את לא יודעת שום דבר מחיי הקודמים, כי אני לא רוצה שתדעי. אני לא רוצה לספר לך עליהם מאומה". כהרף עין נגוז החיזיון הנורא. הקרניים של בתי נעלמו מכל מה שהתרחש נותרה רק ילדה מכווצת מפחד שאינה מבינה מה קרה לאמא שאותה היא אוהבת. אימצתי אותה חזק ללבי, צבע עורה הבהיר חזר, והיא שוב היתה חברתי ואשת סודי היפה האהובה, החכמה והטובה. מאז לא העזה לשאול אותי דבר על חיי הקודמים…".

שלום לכם, קוראים לי מרים קליינמן. אני נולדתי בשם מרתה אלבינר בוורשה בפולין, שנה לפני שפרצה מלחמת העולם השנייה. ואם אנחנו יודעים שהמלחמה פרצה לפני 76 שנים, כולכם יודעים בת כמה אני, רק בבקשה לא לגלות לאף אחד. התקופה הזו שקוראים לה תקופת השואה, תקופת מלחמת העולם השנייה, השם לא ניתן בחינם. זו היתה התקופה הנוראה ביותר לעם היהודי שלא פונק בתקופות טובות, אבל באמת לא היתה תקופה כזו. לאמא שלי קראו ריטה, והם היו שבעה אחים ואחיות. לאבא שלי קראו יעקב והם היו ארבעה אחים ואחיות, ומכל המשפחה הגדולה והענקית הזו, בסוף המלחמה שארכה 6 שנים, נשארתי רק אני ילדה בת 7 ועוד אחות אחת של אבא. עוד שתי אחיות של אמא נותרו בחיים, אבל הן הרבה שנים לפני שפרצה המלחמה הן הודיעו שהן נוסעות לעם ישראל ואין ליהודים מה לעשות בעם הפולני. במשפחה שלנו שהיתה גדולה ועשירה מאוד, לא חשבו לעזוב לארץ ישראל, אבל הן התעקשו.

הגרמנים היו זקוקים לשעיר לעזאזל. בכל העולם אף אחד לא קם נגד המעשים הרעים האלה. כולם ראו מה שהם עושים, אבל הגרמנים אמרו "זה לא אנחנו זה היהודים אשמים במצב הזה".

כל מקום שהגרמנים נכנסו בו היה רעה, מחלות וסבל, אבל הם אמרו "זה לא אנחנו אשמים, זה היהודים אשמים". באמת, אף אחד לא קם ואמר "איזה שטויות אלה!" והגרמנים שראו שאף אחד לא מתקומם, אז הם אמרו אם ככה, אפשר לקום ולהרוג את היהודים, ושוב, אף אחד לא קם ולא צעק נגד הדבר הזה.