פרופ' אסתר הרצוג: מדיניות משרד הרווחה אלימות בירוקרטית וטובת הקטין – בית המשפט עובד בשיתוף פעולה מאוד הדוק, מאוד קרוב עם מערכת הרווחה, ולמעשה הוא בפועל משמש כחותמת גומי של המלצות פקידות הסעד

[youtube=http://youtu.be/ESs5MZQGtZ4]

הסרטון הועתק מערוץ 12 דקות ביוטיוב, אשר שודר בשנת 2012.

מדיניות הרווחה בסוגיית ילדים בסיכון או השמה חוץ ביתית של ילדים שמוגדרים כילדים, תינוקות, בני נוער בסיכון.

המדיניות העוסקת בבני נוער בסיכון היא מדיניות שמוציאה את הילדים מהמשפחות מהקהילות, מבתי הספר ושמה אותם במסגרות נפרדות, מסגרות סגורות והתהליך הזה עובר דרך בית המשפט, מקבל את אישור בית המשפט והתוצאות שלו הן הרות אסון, לילד, למשפחה ולחברה כולה.

אני הגעתי לנושא הזה בעיקר מתוך פעילות פמיניסטית חברתית, כאשר היו אלי פניות ממשפחות, כאשר רוב הפניות הגיעו אלי ממשפחות חד הוריות שעמדו בראשן נשים, אימהות, שמחלקות הרווחה המקומיות ביקשו להוציא את הילדים שלהן מחזקתן בטענות שונות, בין השאר שאין להן מסוגלות הורית, טענות כמו שהן חונקות את הילדים מתוך סימביוזה מה שנקרא, ועוד שורה של טענות אלו ואחרות, שמצדיקות בעיני פקידות הסעד, בעיקר פקידות, את ההוצאה של הילדים לטובתן, כדי "להציל" אותם מהמסגרת בבית מטיפול כושל, טיפול מזניח של האם או של ההורים.

הפעילות שלי מתרחשת למעלה מ- 20 שנה, ובמהלך השנים הללו ליוויתי מקרים שהם בעיני הם מאוד קשים, בלתי נתפסים, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה אנושית ולא מבחינה מקצועית משום בחינה שהיא. העובדות הן כאלה שהמחקרים אומרים גם בארץ ויותר ויותר בחו"ל, שהוצאה של ילדים מהבית למוסדות נכשלת כשלון חרוץ. העדויות, ההוכחות, הנתונים הם מאוד מאוד קשים, והנתונים הקשים התוצאות , ההשלכות הם לטווח רחוק, מבחינת הסיכויים, ההזדמנויות של הילד שהוא יגדל, מבחינת תעסוקה, מבחינת השכלה, מבחינת השתלבות תעסוקתית וזה במקרה הטוב, כי במקרה הפחות טוב, הטיפול המוסדי בילדים הוא הגעה לשולי החברה ובמקרים הפחות טובים, זה למעשה הדרדרות לעולם העבריינות והפשע, ואנחנו באמת יכולים לראות שבתי הסוהר מלאים באקס חניכי מוסדות. רוב האסירים הם עם עבר של מוסדות. אז המשמעות של הטיפול המוסדי הזה הוא משמעות מאוד קשה עבור הילד כאמור, עבור המשפחה ועבור החברה כולה במובן הזה שכולנו משלמים מחירים מאוד כבדים לאורך זמן שהילדים הללו מגיעים לשולי החברה ולפשיעה ועבריינות.

העלויות הם עלויות מאוד גבוהות במדיניות הזו, כי למעשה להוציא ילד מהבית ולהחזיק אותו במוסד זה דורש השקעה מאוד מאוד גבוהה בסדר גודל של  בין 7000 ש"ח ל- 12000 ש"ח (כיום 17,100 ש"ח לחודש) לילד במוסד וצאו וחשבו מה אפשר לעשות בכסף הזה אם היו נותנים אותו למשפחה, כשברוב המקרים מדובר במשפחות דלות אמצעים, משפחות מאוד חלשות בעיקר כלכלית ואם היו נותנים את הכסף הזה לשירותים בתוך הקהילה, בתי ספר, מתנ"סים, שירותים כאלה ואחרים שבאמת יכולים להוות אלטרנטיבה לחסך כזה או אחר שנאמר קיים בבית.

השאלה היא למה המציאות הזו מתקיימת, מתאפשרת ומשתמרת ולא רק זה היא גם הולכת ומתרחבת לאורך השנים. אני עוקבת אחרי התהליך הזה לאורך כעשרים שנה ואני רואה והדברים הולכים ומחריפים, גם מבחינת החקיקה, גם מבחינת האמצעים והסמכויות וגם מבחינת התקציבים ומספרי המוסדות שהולכים ונפתחים כל הזמן, גם סוגי המוסדות. אם היה פעם מדובר במוסד רגיל, מוסד רווחה רגיל אז היום מדובר במוסדות חירום, מרכזי חירום והווריאציות בהחלט מרתקות מבחינת היצירתיות של המערכת.

אז מדובר פה בעצם במדיניות שהיא לא מדיניות רווחה בפועל, למרות שהיא נקראת כך וכולנו רוצים ורוצות לחשוב שזו מדיניות רווחה.

למעשה אני טוענת שמדובר פה בבירוקרטית רווחה. למעשה יש פה מנגנונים מאוד מאוד גדולים וכבדים שהולכים ומתרחבים כאמור והם כולם יוצאים נשכרים מכך, שילדים הופכים להיות משאב בידי המערכת, ככה שהמנגנונים הם אלה שמתרפדים, המרופדים בתקציבים הגדולים ובוודאי שהתקציבים הללו לא מגיעים למשפחות ולא לילדים, וזה כמובן ההיפך הגמור מהתפיסה של מדינת רווחה, שרוצה לראות את המשאבים הציבוריים ככל האפשר בקרב האזרחים.

אני רוצה להביא דוגמא או שניים איך הדברים קורים בפועל, ואני רוצה לסבר את אוזניכם שלאורך השנים ליוויתי ילדים ומשפחות, והדברים לצערי, הייתי אומרת כמעט לייאושי, כי אני לא רואה שיפור, הם מאוד מאוד קשים ובלתי מובנים.

דוגמא אחת היא נערה, ילדה שעברה פגיעה מינית במועדון, ופקידת הסעד ולשכת הרווחה המקומית החליטה שהאמא לא מסוגלת להגן עליה מספיק, ולכן החליטה שצריך להוציא אותה מהבית מחזקתה של האמא שהיתה אם חד הורית, וחסרת משאבים, והמשמעות של חוסר משאבים היא שאי אפשר לקחת עורך דין כדי למנוע או להפסיק את התהליך, ופקידת הסעד המליצה לבית המשפט להוציא את הילדה למרכז חירום למסגרת של הרווחה.

הילדה הוצאה מהבית, כשהיתה בת 12, והאם במעט המשאבים שיש לה או אין לה התחילה מאבק משפטי מאוד קשה והגיעה גם לבית המשפט העליון ובין השאר היא העידה שהילדה לא רק שהיא סובלת בתוך המוסד אלא עוברת התעללות על ידי המדריכים ועל ידי ילדים אחרים והיא בורחת מהמוסד, כי מי שנמצא במקום נעול ואין לו אפשרות לצאת משום ברשות אז המחאה שלו היא בבריחה וילדים בורחים ממוסדות הרבה מאוד, ובמאמר מוסגר אני אומר, כי כשהם בורחים אז גם פותחים להם תיק במשטרה, אז למעשה הם מנועים מכל דרך של מחאה ופעולה כלשהי שתביא לשינוי המצב שלהם והוצאתם. בקיצור, בית המשפט העליון החליטה השופטת עדנה ארבל שמאחר והמכון שקיבל על עצמו לתת חוות דעת אמר "נכון, הילדה סובלת, לא טוב לה. המצב שלה מידרדר, אבל האמא שלה לא מסוגלת לכחת עליה אחריות", למרות שהאמא לפי חוות דעתו של פרופ' זומר שהוא בעל שם עולמי בטיפול, חוות הדעת שלו היתה שהאמא מסוגלת לטפל בילדה, והילדה זקוקה לקשר עם האמא ורוצה לחזור הביתה, ושום דבר לא עזר.

עדנה ארבל מסתמכת על חוות הדעת של מכון שלם שעובד עם הרווחה, קיבלה את חוות הדעת שהילדה צריכה להישאר במוסד, ונראה מה יהיה בעוד חצי שנה.

המצב שלה הולך ומידרדר.

הסיפור הזה הוא קטן וכמוהו יש, כמו שאמרתי, עוד מאות סיפורים והתהליך הזה שבו אפשר להוציא ילדים קטנים, ממש בגיל של חודשים או כמה שנים, להוציא אותם למרכזי חירום, להוציא אותם מהורים מוחלשים באופן חד משמעי, או בני נוער, המציאות הזו והתופעה הזו מתאפיינת בכמה מאפיינים.

בין השאר, בזכות העובדה שבית המשפט עובד בשיתוף פעולה מאוד הדוק, מאוד קרוב עם מערכת הרווחה, ולמעשה הוא בפועל משמש כחותמת גומי של המלצות פקידות הסעד של מערכת הסעד.

גם המשטרה כמובן היא חלק מהמערכת. היא מאפשרת לממש, להוציא לפועל את ההחלטות, ואנחנו נתקלות הרבה פעמים במצבים שבהם המשטרה באה ולוקחת באופן מאוד מאוד אלים בליווי של פקידות סעד ילדים אם זה באמצע הלילה, מגן הילדים, לעיני ילדים אחרים. אלו סיטואציות קורעות לב ואין מישהו שימנע את הדבר. אין אפשרות למנוע את הדבר, כי אנחנו מדברות פה על שיתוף של גורמי שלטון מאוד מאוד חזקים עם סמכויות מרחיקות לכת, וכמו שאמרתי הסמכויות הללו הולכות ומתרבות, בין השאר חובת הדיווח שעברה בחוק לא לפני הרבה שנים והיא הופכת את כולנו למשת"פים של מערכת הרווחה, כי כולנו מצווים להלשין על אמא או שכנה ששמענו שהיא אולי מכה את הילד או מורה שחייבת לדווח שהילד נראה לה קצת מוזנח והמציאות הזו מייצרת מצב שהוא אסון לילדים, אסון למשפחות ואסון לחברה כולה.

מהי האלטרנטיבה למוסדות הללו?

אגב, לא אמרתי אבל מדינת ישראל נמצאת במקום הראשון בעולם בהוצאת ילדים מהבית.

אז האלטרנטיבה היא פשוטה וגם משרד הרווחה מודע לה והוא גם פרסם על זה תוכנית שנקראת: "עם הפנים לקהילה", והדברים נאמרים במפורש שהמדיניות העדיפה הנכונה היא להשאיר את הילדים בקהילה ולשתף שירותים בתוך הקהילה, אז משרד הרווחה יודע היטב מה צריך לעשות.

אבל מה? האינטרסים כידוע גוברים על שיקולים אחרים. האינטרסים של כל המערכות הפרופוסיונליות, הפקידות, כל המערכת שמחזיקה את המוסדות הללו ביום, אתם יודעים שכל המוסדות הופרטו, אז מדובר פה ברווחים כלכליים, אז מדובר פה במצב שהוא בלתי נסבל, שאני עומדת פה לפניכם ואין תקווה. אם ציפינו שהתקשורת תהיה כלי שיכול לשנות, יכול להתריע, למרבה מפח הנפש, גם התקשורת חסומה, משום שאם אנו חוזרים לעובדה שיש פה סמכויות דמיוניות של מערכות שלטון, אז מערכת הרווחה יכולה להשתיק את התקשורת כשהיא מנסה לפרסם את הדברים, כמו שקרה למשל, כאשר מירב בטיטו שפרסמה כתבה מאוד קשה כשהיא חשפה את מה שקורה, ולמחרת שר הרווחה יצחק הרצוג הרים טלפון לעורך העיתון נתן לו על הראש, והכתבה הבאה של מירב בטיטו לא התפרסמה.