ויקי היינה פק"ס לחוק הנוער לשכת רווחה ת"א ויצחק עמית שופט עליון הזדהמות מערכות המשפט והרווחה
יולי 2013 יצחק עמית שופט העליון המזעזע, מבייש את ביהמ"ש העליון: הכשיר קריעת שתי ילדות מביתן ומשפחתן ללא חקירה נגדית של פק"ס ויקי הנייה מלשכת הרווחה תל אביב, בביהמ"ש לנוער בע"מ 4746/13.
[youtube=http://youtu.be/4x0k1QZkCKI]
בע"מ 4746/13
פסק הדין של שופט העליון יצחק עמית פשוט מבזה את בית המשפט העליון, וכמובן את עצמו, בע"מ 4746/13.
בפסק הדין השופט "הכשיר" בדיעבד תלישת שתי ילדות, מביתם ומשפחתם בתל אביב, והפקרתם להתעללות והזנחה בפנימיית ויצו הדסים ללא אופק להחזרה הבייתה. פקידת הסעד ויקי היינה פועלת בדרך רמיה לתלישת ילדים מהוריהם תוך הכפשות ודברי בלע נגד הורים ללא רבב. ויקי הנייה קרעה את שתי הבנות, מהאמא והסבתא, שהן בעלות אזרחות בריטית, ואפילו הוציאה נגד הילדות, האמא והסבתא צו עיכוב יציאה מהארץ, "כדי שלא יוכלו לברוח מהארץ".
ילדים נחטפים על ידי פקידות סעד ובית המשפט לנוער אמור להיות חותמת גומי?
בתואנת שווא נאמר לאמא ולסבתא שהילדות נדרשות לאיבחונים, ובתום האיבחונים הן תחזורנה הביתה. נטען שיש "חשש" שהילדות יפתחו איזשהו תסמין, ושאולי הן "מעוכבות התפתחותית" (שזו הגדרה אמורפית ולא ברורה שניתן לומר על כל ילד).
מדובר באמת בתא משפחתי הסובל מעוני וחרפת רעב. הסיבה היחידה לכל הטענות נגד האימא והסבתא היא שאין להן כסף, לא רק לילדות, אלא גם לעצמן. מי שרואה את שיניהן המתפוררות של האמא והסבתא מבין, שאלה לא נשים מתעללות, או נשים מזיקות, אלא פשוט נשים שאין להן כסף אפילו לעצמן. אז במקום לבוא ולתת להם תלושי מזון, ולהתחיל לשקם אותן כלכלית, כדי שיהיו בבית כל האמצעים שהילדות לא יהיו "מעוכבות התפתחותית", לרבות אוכל, באה ויקי הנייה ותולשת מהן את משוש חייהן היחיד, מה שמאלץ אותן עכשיו לקושש נדבות כדי לממן עורכי דין למאבק המשפטי, ולהתרושש עוד יותר.
הסיפור התחיל אצל טובה פרי בבית המשפט לנוער, שבכלל לא טרחה לשמוע עדים או לחקור את פקידת הסעד, וכמובן שהתייחסה לאמא והסבתא כמו אל זוג יתושים מטרידים. כך גם היה אצל יהושוע גייפמן בערעור.
למרות הקושי להגיע לעליון בתיקי משפחה, הגיעו האמא והסבתא לבית המשפט העליון היישר אל השופט יצחק עמית. המערערות טענו ש"לא התקיים דיון כהלכתו בבית המשפט לנוער, [אצל טובה פרי] באשר לא נחקרו עדים ולא נשמעו ראיות. לשיטתו של בא כוח האם, לאור רגישות הנושא, ועודנו, באים להוציא ילדים מחזקת הוריהם, יש להחיל את הרף ראייתי הנוהג בדין הפלילי". את הטענה הזו שלל השופט עמית בכמה מילים: "האם הייתה מיוצגת בהליך בפני בית המשפט לנוער, ואין לקבל טענתה, שהועלתה בסוף הדרך ולאחר שבית המשפט נתן החלטתו, כביכול נשללה הימנה האפשרות להביא ראיות. די לעיין בבקשה להזמנת עדים על מנת להבין מדוע אין לקבל טענתה של האם".
העדר סדרי דין וחקירות בבית משפט לנוער, סובייטיזציה של בית המשפט?
כבר כאן אנחנו שואלים, אם שופטת הנוער טובה פרי לא הירשתה להביא עדים ולחקור את פקידת הסעד, אז איזה מין סוג של משפט התקיים אצלה באולם? משפט מכור מראש?
אם בית המשפט לא שומע עדים ולא חוקר את מי שמעלה טענות ללא ראיות, אז בשביל מה בית המשפט הזה קיים בכלל, ובשביל מה מבזבזים משכורת על טובה פרי?
למעשה זוהי מראית עין של עשיית משפט, אבל מה שבטוח ש"משפט" כמו שרואים בסרטים, עם עדים וחקירות, לא היה פה. עמית, בצביעותו טוען שהטענה "נטענה רק בסוף הדרך", אבל מה המשמעות של זה?
האם בכלל זה משנה אם טוענים שרוצים לחקור פקידת סעד בתחילת הדרך או בסוף הדרך, אם השופטת בכלל לא רוצה לשמוע אף עד או לחקור אף פקידת סעד, והאם זה מצדיק הפיכת בית המשפט לקרקס של כאילו "עשיית צדק" בסטייל סובייטי?
כפי שנראה זו בדיוק עמדתו של השופט עמית, שבתיקי נוער, אין טעם להורים אפילו להגיע לבית המשפט, כי המשחק מכור מראש. כלומר בחזונו של השופט עמית, בית המשפט לנוער הוא מקום שבו מישהו עם הכשרה של שופט אמור באופן סדרתי לשנע ילדים מההורים שלהם לכל יעד שאליו פקידת הסעד מעוניינת לחטוף את הילדים: אומנה, פנימיה, מרכז חירום. בית המשפט לנוער, בחזונו המעוות של יצחק עמית, אמור להיות חותמת גומי של פקידת הסעד, וההורים אמורים לעמוד שם כמו דחלילים, ולמסור את ילדיהם מרצונם לפקידת הסעד.
נקמנות שיפוטיות ולגלוג למכאובם של ההורים ע"י שופט עליון
ראו באיזה לגלוג מתייחס השופט עמית לבקשת האמא להביא עדים ולחקור את פקידת הסעד:
"על מנת להבין לאילו עדויות וראיות נתכוון בא כוחה של האם, אציין כי לאחר שהדיון בבית המשפט לנוער הסתיים, ולאחר שבית המשפט כבר נתן החלטתו להוצאת הקטינות ממשמורת האם, פנתה האם לבית המשפט בבקשה לניהול הוכחות ולהזמנת עדים.
בבקשה נתבקש בית המשפט לזמן רשימה ארוכה של עדים, לרבות מספר עובדות סוציאליות שטיפלו בענייני המשפחה והקטינות, מנהלת בית הספר, הפסיכולוג שערך את האבחונים, העובדת הסוציאלית מהמרכז לנפגעי סמים והסומכת.
בבקשה הוצהר, כי מטעם המבקשת יעידו יעקב בן יששכר מנכ"ל התנועה למען עתיד ילדינו, האם, הסבתא, אחיה של האם, ופסיכולוג חינוכי בשם שאול פורת".
ואנו שואלים, איך בדיוק אמור להתקיים משפט צדק, משפט אמיתי, משפט אדברסרי, אם המבקשת, האמא הטבעית, הביולוגית, לא יכולה להביא את העדים שלה, כי השופט חושב שכולם ראויים לגיחוך? פשוט ביזיון של שופט, השופט יצחק עמית.
אנו חייבים לציין שפסק דין זה מהווה נקמה אישית של השופט יצחק עמית ביעקב בן יששכר והתנועה למען עתיד ילדנו. ברגע שהשופט עמית ראה את השם של יעקב בן יששכר הוא התחלחל, כי ידוע לשופט עמית שיעקב בן ייששכר (צפו בסרט זכות אבות, ותבינו). העניין הוא שבדיוק חודש לפני מתן פסק דין זה תבע יעקב בן יששכר 3 שופטי משפחה ישראליים בבית המשפט הפדראלי בפנסילבניה בגין עידוד חטיפת וכליאת ילדים, וקבלת שוחד. מכיון שהשמועה נפוצה בקרב כל השופטים, כי הם עלולים לתת את הדין בחו"ל על מעשים נפשעים, החליט השופט יצחק עמית לסגור עם יעקב בן יששכר חשבון, וזו לדעתנו הסיבה האמיתית מאחורי הקלעים לפסק דין מטורלל זה.
דיני נפשות או דיני רכילויות?
אבל זו רק ההתחלה. מסתבר שלשופט עמית יש עוד הרבה מה לומר, והמדובר בדברים מזעזעים ביותר מבחינת חוסר התשתית החוקית, במיוחד כשהם באים מפיו של שופט "עליון", שאמור להשגיח שהשופטים בערכאות הנמכות פועלים על פי החוק המהותי וסדרי הדין הפרוצדורליים, במיוחד כשלפנינו דיני משפחות, והתערבות של המדינה בזכות הבסיסית ביותר, הזכות לחיי משפחה ולגדל ילדים. ראשית, יוצא השופט יצחק עמית מתוך הנחה שפקידת סעד היא "מומחית".
כבר עתה אנו שואלים, מומחית למה?
מה היא כבר למדה ומה היא מבינה, ומדוע כמומחית, הוא חושב שאין צורך לחקור אותה?
הרי בכל בית משפט, מומחים נחקרים שתי וערב, אז מדוע שהפק"ס לחוק הנוער יהיו פטורות מחקירה נגדית, כדבר שבגדרה? אולי הן משקרות? אולי יש להן אינטרס אישי או היכרות אישית? אולי מישהו הבטיח להן שוחד? מדוע שהן לא יחקרו? הרי דווקא נקדת המוצא (המטופשת) שהן מונחיות, מחייבת חקירה נגדית. כפי שנראה, השופט עמית מתאר את המומחיות של פקידת הסעד בסך הכול ביכולת ללקט אינפורמציה. זו מומחיות? הרי הן מעולם לא הוכשרו בדיני ראיות כפי שהשופטים עצמם הוכשרו.
תסקיר פקידת סעד לחוק הנוער ויקי היינה מהווה אוסף רכילויות בכסות של מומחיות
הנה עוד "פנינים" מפיו של השופט, יצחק עמית:
"עדות מומחה היא אחד החריגים לעדויות שמיעה, אך את תסקיר פקיד הסעד אין לראות כחוות דעת של "עד מומחה" במשמעותו לפי סעיפים 20 ו-26 לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971 (ע"א 3554/91 אלמונית נ' היועץ המשפטי לממשלה, בפסקה 5 (9.10.1991) (להלן: עניין אלמונית)).
המידע שאותו ליקט, אסף וריכז פקיד הסעד, לא נדרש לעמוד בתנאי הקבילות הרגילים, דווקא מן הטעם שרובו מבוסס על עדויות שמיעה שנאספו מפי גורמים שונים. במישור הקבילות, יש לראות אפוא את התסקיר כחריג לעדות שמיעה".
ואנו שואלים, מאיפה מביא השופט את הטענות האלה?
אם הוא כבר אומר שתסקיר פקידת סעד הוא כמו עדות מומחה, אז מדוע שלא יחולו סעיפים 20 ו-26 לפקודת הראיות? ואם הוא כבר מודע לכך שהמידע שפקידת הסעד מלקטת "מבוסס על עדות שמיעה", (ועדות שמיעה ככל היא עדות אסורה שאינה קבילה), אז במקום לדרוש הבטחות שהמידע הוא אכן אמין וראוי לבוא בפני בית המשפט, אז ההיגיון שלו מוביל אותו לקבוע בדיוק להיפך… שאין צורך לחקור את המידע שליקטה פקידת הסעד כעדות שמיעה? נראה שנתהפכו היצרות בהלך החשיבה של השופט עמית.
מניין הביטחון שעדות השמיעה שליקטה פקידת הסעד הוא אמין? אולי מישהו שמע שמועה? אולי מישהו רצה להתנקם?
איך ייתכן שדווקא תסקיר פקידת סעד יהיה פטור מחקירה נגדית, למרות שאין לכך כל הסמכה או הוראה בפקודת הראיות? הרי קיימת פקודת ראיות, והיא אומרת שניתן להביא רק עדויות כשרות, והחריגים של "עדות שמיעה" מפורטים בפקודת הראיות. תסקיר פק"ס לא מאוזכר שם. אז מנין החוצפה לומר ש"יש לראות את התסקיר כאילו הוא חריג לכללים שבפקודת הראיות? לזה קוראים חקירקה שיפוטית. השופט פשוט יוצר חקיקה ספציפית לנושא פקידות הסעד לחוק הנוער, וזה פשוט מביש ומחליא.
שימו לב מה אומר סע' 20 לחוק הראיות: "בית המשפט רשאי, אם אין הוא רואה חשש לעיוות דין, לקבל כראיה, בכתב, חוות דעתו של מומחה בשאלה שבמדע, שבמחקר, שבאמנות או שבידיעה מקצועית (להלן – חוות דעת), ותעודה של רופא על מצב בריאותו של אדם (להלן – תעודת רופא)". כלומר מספיק שבעל הדין מעלה חשש לעיוות דין, וזו שאלה עובדתית המצריכה חקירה, שאז לא ניתן "לקבל כראייה בכתב" חוות דעת של מומחה. שימו לב שהמומחה הוא בשאלה של מדע, מחקר, אמנות או ידיעה מקצועית. אם כך, מה יש בעבודה סוציאלית, ששם יוצאת פקידת סעד לשטח ומראיינת אנשים, שהופך את חוות הדעת שלה ל"מומחיות בידיעה מקצועית"?
ההשוואה המטופשת בין תסקיר פקידת סעד לנוער ותסקיר שירותי מבחן
לשם חיזוק דבריו, מצא השופט עמית דוגמא אחת שאיכשהו דומה לתסקיר של פקידת סעד, וזהו תסקיר שירותי המבחן לענין העונש של מי שמשפטו הפלילי כבר נגמר, ומה שנשאר זה רק העונש. אלא שזה בכלל לא דומה לתסקיר פק"ס. תסקיר שירותי המבחן בתיק פלילי מוגש לאחר שבמשפט הפלילי, הנאשם הביא כל עד וכל עדה שמצא לנכון להביא להגנתו, כלומר התקיים משפט עם עדים וחקירות מלאות, של כל המומחים ושל כל השוטרים. אף אחד לא פטור מעדות. אז זה בכלל לא דומה לתסקיר של פקידת סעד במשפט נוער, כאשר התסקיר בנוער בעצם שקול לכתב האישום.
יצחק עמית מבקש לעשות קיצור דרך, לדלג על שלב העדויות, ולהפוך את "כתב האישום" (כלומר כתב התביעה בנוער) אוטומטית לפסק דין, בלי עדים, ובלי בטיח. אפילו נאשמים בטחוניים מקבלים את ההזדמנות לחקור את מי שמאשים אותם. וראו זה פלא, עמית, בחזונו רואה את פקידת הסעד, מי שיוזמת את ההליך בבית המשפט לנוער, ומי שדבריה הם הבסיס (מילה במילה) לכתב התביעה להכרזת נזקקות והוצאה מהבית, כמי שבעצם תחרוץ גורלות, ללא פיקוח או בקרה, והיא זו שתקבע איך ייראה פסק הדין.
תסקיר פק"ס לחוק הנוער מול תסקיר פק"ס לסדרי דין
בל נשכח שבפסק דין זה עמית דיבר על תסקירי פק"ס לחוק הנוער. יש גם תסקירים לסדרי דין בתיקי גירושין. גם בין שני אלה יש הבדל מהותי. בחוק הנוער (כלומר חטיפת ילדים לפנימיות והוצאה מהבית) ה"תסקיר" הוא בעצם כתב התביעה. מי שיוזמת את ההליך היא פקידת הסעד, ומי שתובע פורמלית זו הפרקליטות שהיא המייצגת של פקידת הסעד. התסקיר בנוער מוכן לפני שהוחלט בשירותי הרווחה להוציא צו נזקקות לילדות באמצעות פניה לבית המשפט לנוער, והתסקיר בעצם מועתק מילה במילה לכתב התביעה בנוער.
בתיקי גירושין, תסקיר מגיע אחרי שאחד ההורים תובע את ההורה השני, ובית המשפט מבקש "חקירה" על מנת לקבל תוספת מידע מגורם חיצוני על המידע שההורים מוסרים בכתב התביעה ובכתב ההגנה.
עמית לא עושה אבחנה בין שני סוגי התסקירים למרות שההבדלים בינהם הם תהומיים. בתיקי גירשין (משמורת והסדרי ראייה) אין בכלל שום צורך בתסקיר של פקידות סעד. אין צורך לשלוח מישהי על מנת ללקט נתונים על שני ההורים, ולהתסיס אותם זה נגד זה. בית המשפט למשפחה יכול להסתדר יפה מאוד גם בלי תסקירי פקידות הסעד בגירושין.
ההורים יכולים לספר את הסיפורים שלהם אחד נגד השני ישירות אל השופט, ללא תיווך של פקידת סעד, ויחליט השופט על סמך דיני הראיות מי בינהם צודק, במיוחד לאור העובדה שאם שני ההורים נורמטיביים, אז לשניהם זכויות שוות על הילדים, ואין זו "חובה להכריע" באמצעות פקידת סעד "מי עדיף".
לעומת זאת בתיקי נזקקות בנוער, תסקיר פקידת הסעד לנוער הוא ליבת הענין, כי זה המסמך שבגללו הרווחה רוצה להוציא את הילדים מבית ההורים. גם אם יש הבדלים בין השניים, עדיין אין כל סיבה מדוע שפקידת הסעד, כמו כל גורם חיצוני, לא תיחקר על מה שהיא כותבת.
בגדי המלך החדשים: "דרך המלך בלי חקירת פק"ס", או המלך עירום או שהמלכה ערומה?
בסופו של פסק הדין אומר השופט עמית כי
"סיכומו של דבר, שהעקרונות ודרכי הפעולה של פקידי הסעד אינם כמו אלה הנוהגים בהליך משפטי פלילי או אזרחי רגיל. תסקיר של פקיד סעד אינו בגדר עדות או עדות מומחה; הדברים הנכתבים בתסקיר אינם מבוססים בהכרח על מידע העומד בתנאי הקבילות;
דרך המלך היא לשמוע את טענות הצדדים בעקבות הגשת התסקיר; במקרים בהם פקיד הסעד נחקר היקף החקירה נגזר ממעמדו המיוחד של פקיד סעד; בית המשפט רשאי, בנסיבות מסוימות, לאפשר חקירה של גורם שהעביר מידע לפקיד הסעד;
שיקול הדעת הסופי לגבי משקל התסקיר וההכרעה בעניינו של הקטין לעולם מסור לבית המשפט".
אבל מי שקורא את כל פסק הדין רואה ששום דבר ממה שאמר השופט עד כה אינו מוביל למסקנה ש"דרך המלך היא לשמוע את טענות הצדדים בעקבות הגשת התסקיר", במקום לחקור את פקידת הסעד על תסקירה. פשוט אין לכך כל צידוק לוגי, או אסמכתא בפקודת הראיות, או כל חקיקה אחרת.
להיפך, דרך המלך הנכונה היא חקירה נגדית של כל פקידת סעד שמשתתפת בכתיבת תסקיר. יש לשאול אותן שאלות קריטיות כמו כמה ניסיון יש להן בכלל.
אולי זוהי פקידת סעד שרק אתמול סיימה את המכון להכשרת פקידות סעד ברח' ז'בוטינסקי 1 ברמת גן? אולי זו אחת שיש לה אג'נדה, שהיא עצמה גרושה מרירה שרוצה לנקום? אולי לא פתחה את אוגדן הספרות המקצועית לפני שכתבה תסקיר? אולי לא רעננה את ידיעותיה בתע"ס? אולי יש עליה תלונות מפה ועד תאילנד? איזה מין בית משפט זה שגם לא חוקרים פקידת סעד, וגם אי אפשר להביא עדים?
שימו לב שבמקרה זה התלוננו האמא והסבתא גם על כך שפקידת הסעד לא נחקרה, וגם על כך שטובה פרי לא הירשתה להביא עדים חיצוניים. לנושא של הבאת עדים סותרים לפקידת הסעד, עמית בכלל לא התייחס. את זה הוא פטר בלגלוג ש"די לראות את רשימת העדים" כדי להבין שאין צורך בהם. אז מה זה אומר? שאם היו מביאים עדים קליברים, אז הוא כן היה מוצא שטובה פרי נהגה שלא לפי דין, והיה מבטל את פסק הדין?
ומה עם עיכוב היציאה?
שימו לב איזה כוח יש לפקידות הסעד… הן גן יכולות להוציא עיכוב יציאה ולרתק גם את הילדים וגם את ההורים לישראל. הרי זו הפרת זכויות אזרח הכי בסיסיות שיש, הזכות להיכנס ולצאת מהמדינה. וראו זה פלא, השופט שמקבל בעליון את כל התיקים ה"יחברתיים" יצחק עמית, בכלל לא מפריע לו שפוגעם בחירויות בסיסיות של אזרחים. המדינה מעל הכול! הרי כאן האמא והסבתא הן בריטיות. כל עוד המדינה אוחזת בילדים שבפנימיה, אז למי זה בדיוק מפריע אם האמא והסבתא פשוט יתנדפו מהמדינה? כל מה שיש לשופט עמית לומר על זה הוא "נראה כי המהלך המשפטי של הוצאת צווי עיכוב יציאה מהארץ, אך העמיק את החשדנות מצד האם והסבתא כלפי גורמי הרווחה". מדוע אין הוא מכריע אם "המהלך המשפטי" הזה מותר, או לא? בשביל מה משלמים לו משכורת?
איך תרם השופט עמית למוות של הילדים של קרינה בריל, איגור ומירה?
לסיום, לאחר ששלל מהאימא והסבתא את הזכות להתגונן מפני לקיחת שתי הילדות מהן, וגזר עליהן חיים של שברון לב וגעגועים עזים, ממשיך השופט יצחק עמית בלשון הרמיה וכותב
"ולבסוף, אין לי אלא לחזור ולפנות לאם ולסבתא בקריאה לשתף פעולה עם אנשי המקצוע".
במילים אחרות, השופט עמית שולח מסר להורים מאוד פשוט: כאשר באה פקידת סעד לקחת את הילדים שלכם, תנו את הילדים לפקידת הסעד, היפטרו מהילדים, תישכחו מהם, כי לא יהיה לכם כל תקווה להתגונן בבית המשפט. לא תוכלו להעיד ולא תוכלו לחקור את פקידת הסעד, אז מוטב שפשוט תעשו מה שפקידת הסעד רוצה ותימסרו לה את הילדים שלכם מרצון.
את פסק הדין הזה הפיצו פקידות הסעד לכול העולם ואחותו, שכן זהו ניצחון גדול עבורן.
פסק הדין הזה הופץ גם בכל הלשכות לסיוע משפטי, ולכל שאר העוסקים בנושא. לא פלא שחודשים ספורים לאחר מכן, כאשר קרינה בריל, העולה החדשה מאוקאינה שמעה שפקידת סעד מעוניינת לנקוש על דלתה, היא שחטה את ילדיה.
מי שהיא התייעצה איתו הסביר לה שבגלל יצחק עמית, הסיכויים שיקחו לה את הילדים הם 99%. אז קרינה בריל שחטה את ילדיה, ואי אפשר לומר שליצחק עמית לא הייתה תרומה למעשה השחיטה בסכין המטבח הוירטואלית שהניף על הילדים של ההורים החלשים/מוחלשים בקהילה.
