אנה מספרת על התעללות ואונס במשפחת אומנה – רשת ב' עם איילה חסון תחקיר יפעת גליק

ראיון עם אנה המספרת על התעללות ואונס שעברה במשפחת אומנה.

יפעת גליק: אנחנו נביא תמונת מצב של משפחות האומנה בשנים האחרונות בישראל, שצריך להסביר מה זה קודם כל משפחת אומנה בישראל? ילדים שחוו הזנחה אצל ההורים הביולוגיים והועברו למשפחות אומנה כדי שיתנו להם קורת גג, חום ואהבה ושיעניקו להם את הביטחון שהיה כל כך חסר להם, ואנחנו חושפים עדויות קשות מאוד של ילדים שעברו התעללות מינית מידי ההורים האומנים במשפחות האומנה, וכשניסינו להבין מה גרם לכל זה, מי שומר בעצם על הילדים האלה, הגענו לממצאים שבחלק מהמקרים שירותי האומנה בכלל לא מפוקחים על ידי משרד הרווחה.

למשל שאחד מכל שלושה ילדים שנשלחו לאומנה לא נפגשים עם עובדת סוציאלית, וזה מתוך מחקר של מכון ברוקדייל שהזמין משרד הרווחה, וזה למשל, חמור מאוד. התגלגלתי מעדות לעדות ושמעתי מילדים שניסו לזעוק לעזרה לומר שמשהו פה לא בסדר.

איילה חסון: חשוב להדגיש אלה ילדים שמוצאים מהמשפחות הביולוגיות שלהם, כי שם הם עוברים הזנחה או התעמרות והתעללות, ומפקידים אותם את אותם ילדים חסרי ישע במשפחות אומנה, אלה לא משפחות מאמצות עד שהמשפחה הביולוגית תוכל לקלוט אותם בחזרה על פי החלטה של הגופים הרלבנטיים, או שעד שהם יועברו לאותם משפחות מאמצות, ובעצם אותם ילדים, שעוברים התעמרות אחת של המשפחות הביולוגיות שלהם עוברים למקום אחר שלא מגונן עליהם, ובעצם הגופים שאמורים לפקח – לא עושים את זה, והילדים עוברים מהתעמרות אחת להתעמרות אחרת.

יפעת גליק: זה בעצם מה שהיה הכי מזעזע בתחקיר הזה. האוכלוסיה הכי מוחלשת שיש, ילדים שאין להם אף אחד בעולם והם בעצם שעברו מהתעללות אחת מהזנחה פושעת, ושם הם עברו טראומה נוספת.

עדותה של אנה

אנה (האבא האומן אנס והתעלל):  עליתי לארץ בגיל 5. הגעתי לפנימיית בית אפל והייתה שם טבחית שעבדה והם פשוט החליטו להתפטר ממני, ישר דחפו אותי למשפחה הזאת ומשם עד גיל 8 הייתי ובגיל 8 הם החליטו שהם יהיו משפחת האומנה שלי. בגיל 5 הגעתי לבד לארץ עם אחותי ושני האחים שלי. מגיל 5 עד גיל 8 הייתי בבית אפל והתארחתי במשפחת הטבחית כל שישי-שבת. בבית אפל טענו כי "נדלקתי" על האמא שם וסמכו עליה בלי לבדוק את הרקע שלה ושמו אותי שמה בתור משפחה מארחת בסופי שבוע.

איילה חסון: ומה קורה שם במשפחה המארחת?

אנה: היה הכל רגיל, בסדר ואז בגיל 8 עברתי סופית למשפחת המארחת כאומנה, והאבא פשוט החל להתעלל בי מינית. האמא הייתה מרביצה לי, מרחיקה אותי מהבית. האמא הייתה מכה אותי והאבא היה אונס אותי.

איילה חסון: והאמא של האומנה הייתה יודעת את זה?

אנה: האמא הייתה יודעת שהוא רואה סרטים כחולים והיא כאילו הייתה מתעלמת מזה.

איילה חסון: ואת, למי את פונה?

אנה: אני לא פניתי לאף אחד, כי פחדתי. היה לו רובה בארון והוא איים עלי שאם אני אספר הוא יתאבד, ופחדתי מזה.

איילה חסון: במשך כמה שנים את מתגוררת שם?

אנה: עד גיל 17.

איילה חסון: ואת לא חולקת את הכאב והסבל שלך עם נפש חיה? עם אף אחד?

אנה: עובדת סוציאלית הייתה באה והיא לא הייתה מתייחסת אלי, הייתה מתייחסת רק אל האמא, ואם היא מתייחסת רק אל האמא ולא אלי, אין לי על מי לסמוך. אין עם מי לדבר. הייתי לבד שם עם עצמי.

איילה חסון: היו להם ילדים?

אנה: היו להם ילדים גדולים, וכל אחד בשלו, היה עובד חוזר הבייתה עד שהם עזבו את הבית. הייתי כותבת את כל הסבל שלי על הדף.

איילה חסון: ומתי נפטרת מהמשפחה הזאת?

אנה: בגיל 17 אמרתי זהו. נמאס לי. חזרתי לפנימייה והאמא פנתה אלי ואמרה לי "כל זה באשמתך, איך שאת מתנהגת, אנחנו לא יכולים לסבול את זה", היא כל הזמן הייתה מזכירה את אמא שלי והייתה אומרת לי במקום אמא שלך הייתי מעיפה לך סטירה, בגיל 18 אני מעיפה אותך מפה. היא לא הייתה אוהבת אותי באמת. היא לקחה אותי רק בשביל כסף. הייתה אומרת לעובדת סוציאלית דברים שהם בכלל לא נכונים עלי, והעובדת הסוציאלית הייתה אומרת לה מה לעשות בשביל שאני אעשה דברים. היא הביאה אותי בתור המנקה שלה. לא היו לי חיים. לא היו לי חברות, לא היה לי אף אחד שאני אוכל לצאת לנשום אוויר. זה היה ללכת לבית הספר, לחזור לבית לנקות שתי קומות, ואם היא לא הייתה מרוצה ממשהו, הייתה מעיפה לי סטירה. כל פעם היא הייתה מזכירה את אמא שלי, ובגיל 17 כשהגעתי לפנימייה, גם חששתי לספר את זה, עד שישבתי עם המדריך ופחדתי שלא יהיו לי יציאות מהפנימייה, כי לא מספיק הייתי בהסגר במשפחת האומנה אני בהסגר בפנימייה. המדריך אמר לי "אנחנו נוכל לעזור לך אם תספרי מה שקרה לך שם". סיפרתי וזה עבר לחקירה אבל הבן אדם נפטר והתיק נסגר. משרד הרווחה נתן לי טיפול באומנות. מה טיפול באומנות עוזר? לא עוזר לי בכלום. אני שנים עם הפצע בלב.

איילה חסון (בוכה): מה את עושה היום אנה?

אנה: יש לי פצע ברחם רק בגללו וכל פעם אני צריכה ללכת לרופא לבדוק אם הכל בסדר.

איילה חסון (בוכה): מה את עושה היום?

אנה: היום אני מנקה בתים. יותר מזה אני לא יכולה לעשות.

החלום הגדול של אנה ללמוד פדיקור-מניקור, קוסמטיקה, שיהיה לה פינה שלה שהיא תוכל לעבוד. אנה שקועה בלשרוד כלכלית ולא יכולה ללמוד כרגע.

איריס פלורנטין סמנכ"ל משרד הרווחה: אנחנו עושים הכל כדי שהילדים לא ייפגעו. את הגברת הזו אני לא מכירה. אני ממש כואבת את כאבה.