הצינוק

מתוך סטטוס פייסבוק “כלא נווה תרצה” , 01.02.2017

יושבת בתוך תא בידוד הנקרא בפי כל: הצינוק! ריחו, של שתן חריף כריח הליזול, חודר אל תוך נחיריי וגורם לבחילה ולכאבי ראש עצומים. המצב מביא את כל מי שנמצאת כאן למחשבות אובדניות. הכל מטושטש בים של סבל וייסורים הצפים בתחושת אכזבה וייאוש… אכן זהו מקום מתועב ואכזרי ברמות תת אנושיות! התא אפל וצורם…במסדרון התאים, שומעת את מכאובן של נשמות טועות ומיוסרות ןאת זעקות הכאב והאכזבה של חייהן. אימה ובדידות אופפות את הנשמה. וריח השתן הצורב אינו מרפה לשניה… באוויר מרחף לו הרוע, וכשמביטה אני מסביבי רואה את הקירות של התא הדחוס כאילו בוכים על מי שהייתה לפניי, ועל מי שהיו לפניה ושואלת את עצמי: מה ראו עינהם של קירות אלו? כמה כאב שספגו? וכעת הם בוכים עלי… הכאב המר המתמרמר על זכר טעויותיי ופותח את כל רבדיי האפלים ביותר.

כרגע שומעת צעקות של כאב במסדרון התאים ופתאום כאילו השקט החל מדבר, הסבל, הייאוש, והצער מתירים את חדריי ליבי פצועים ומדממים. לא על הכאב לבדו, אלא על כל עוגמת הנפש שעוברת הנשמה כתוצאה מהתעללות הגוף… ריח השתן הצורב לא פוסק אלא גובר מרגע לרגע ועולה על גדותיו.

כמה יכולה הנשמה לסבול? וכנראה שאין די בכמה היא מסוגלת לספוג. להיפך, במצבים שכאלה,מסתבר שכוחו של אדם יכול להגיע לשיאים מרחיקי לכת של ייסורים. אך, עד מתי? כשאני בוחנת את טעויותיי אני מוצאת תום, מין נאיביות של תחכום אשר בערמומיות כבש את אמוני ובפשטות כזאת הפיל אותי ברשתו השטנית,שהתוצאה הסופית: כאב, צער, ויגון בלתי ניתנים לתיאור… אך עם כל זה ולמרות הכל אני מצליחה להחזיק מעמד ולקוות שפית התקוות תשלח אליי מעט אור…