תחקיר אילן שיזף ויפעת ארליך "המערכת" ערוץ 2: המוסד לביטוח לאומי – שלא נדע מצרות
המוסד לביטוח לאומי הוא השריד האחרון של מדינת הרווחה שחלמנו פעם שתהיה כאן. רשת הביטחון הסוציאלי של כולנו. בחודשים האחרונים פגשנו ישראלים בכל הארץ שהיו זקוקים לרשת הזו והתאכזבו. המוסד הזה, שהיה אמור לסייע להם התעלל בהם, השפיל אותם, התעלם מהם תוך גילוי אטימות מוחלטת, או פשוט סתם טרטר אותם. אולי הכי עצוב, פגשנו אנשים שציפו להתאכזב, אנחנו כל כך רגילים לחוסר תפקוד של המוסד הזה, שאין לנו ציפיות ממנו. אנחנו מניחים מראש שביטוח לאומי ינהג כלפינו כמו חברת ביטוח פרטית, כזו שרוצה לשלם כמה שפחות. למוסד עצמו יש תשובות. שנים הם מסבירים לנו שם, שהם גוף שרק מבצע. את הכל קובעים משרד האוצר, הכנסת והחוק. ידיהם כבולות, שממש רוצים, אבל אי אפשר. אחרי המסע של החודשים האחרונים, אנחנו מתקשים מאוד לקבל את התשובות האלה. אחרי מה שראינו אנחנו מתעקשים לצפות שמשהו ישתנה שם.
בימוי שרון קרני, תחקיר אילן שיזף ויפעת ארליך.
המוסד לביטוח לאומי, הפך בשנים האחרונות למקום שבו האזרחים לא מצפים לכמעט שום דבר מן המדינה. בראיונות שקיימו עורכי התחקיר עם אזרחים שהזדקקו לקצבה מסייעת, ריגש במיוחד עדי גולדשמיט, ילד חולה דושן (מחלת ניוון שרירים סופנית) – שהוריו לא זכו לגמלת ילד נכה מן המוסד (כי קיבלו רק 40% נכות), ומוצאים את עצמם קורסים כלכלית.
עו"ד רז לביא, שהתראיין לתחקיר, קבל על רשימת הליקויים של המוסד לביטוח לאומי, שלדבריו לא עודכנה כראוי מאז 1957. גם עו"ד ורדית דמרי-מדר, מנהלת המחלקה המשפטית בעמותת "ידיד", מציינת שמצבים רפואיים רבים אינם מוכרים על ידי הביטוח הלאומי. "אין חריגים", קובע עו"ד יניב בר-נור, מוועדת הביטוח הלאומי של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב.
תחקיר "המערכת" מצטט נתון של המועצה לשלום הילד, לפיו 86% מן הילדים הנכים אינם עומדים בקריטריונים של המוסד לביטוח לאומי לקבלת קצבה. במצב שכזה, ההורים אינם מסוגלים לעמוד תחת העומס, וחלקם אף מאבדים את מקום עבודתם.
תסמונת הראש הקטן
למרות שהכי קל להאשים את הפקידים של הביטוח הלאומי, המציאות היא שמדובר במוסד שפועל תחת תקציב שאינו משקף את הצרכים האמיתיים של אזרחי מדינת ישראל ב-2014. לכן נוצרה במוסד, לפי עו"ד יובל אלבשן (דיקן לפיתוח חברתי, הקריה האקדמית אונו), "תסמונת הראש הקטן", לפיו הפקידים מבצעים במדויק את הנהלים שהוכתבו להם, ואינם מוכנים לחרוג בשום צורה מן המסגרת.
בתכנית הוצג גם המקרה של רבקה פרסלר, שאינה מצליחה להתקיים מקצבת הבטחת הכנסה של הביטוח הלאומי (1,500 ש"ח) – אך כאשר התגלה לחוקרי המוסד שהיא מקבלת עזרה כלכלית ממשפחתה, נשללה קצבתה, למרבה הזוועה. ברור לגמרי, שלו היה תקציבו של המוסד לביטוח לאומי גדול יותר, הוא היה עוזב אנשים כאלו לנפשם, ולא מבצע חקירות פוגעניות שכל מטרתן היא שלילת קצבאות מטעמים שלא ניתן להסבירם לציבור.
המקרה של פרסלר, כפי שאפשר ללמוד מחשבון הפייסבוק שלה, נמשך כבר כשנתיים. "עדיין אין פסק דין", מתלוננת פרסלר, "מחכים מחודש מאי [2014] ולא נראה באופק".
נהלים קשוחים, שירות גרוע
כאשר מדברים עם דמות "מבפנים", כמו למשל ק' שעבד בעבר במוסד לביטוח לאומי, מקבלים את הרושם שהמוסד לביטוח לאומי בוחר להשתמש בפרשנות קשה, באופן מכוון, כאשר לעתים התוצאה היא טרטור אזרחים לחינם. זה לא רוע-לב: ייתכן שאין לפקידים שום ברירה אלא לנהוג לפי נהלים קשוחים ביותר – אבל מבחינת האזרחים הזקוקים לסיוע כספי מיידי, הם מקבלים שירות גרוע, שלא לומר מייאש.
כל מי שמשקיע מעט זמן בלימוד מבנה התקציב של המוסד לביטוח לאומי, מגלה כי הוא משלם כ-60 מיליארד ש"ח מדי שנה על תשלום גמלאות למבוטחים. בצד ההכנסות, הביטוח הלאומי מקבל למעלה מ-90 מיליארד ש"ח. מה היה קורה, למשל, אם משרד האוצר היה מוסיף 10 מיליארד ש"ח לתקציב הביטוח הלאומי, כך שהיה עומד על כ-100 מיליארד ש"ח? איך היו נראים חייהם של חולים, פצועים ונזקקים רבים?
נועה רון, אישה עובדת (בת 44) שהופיעה בתחקיר 'המערכת', סובלת מפגיעה עצבית מקיפה, ומתקשה לתפקד ביום-יום, כאדם רגיל. אך המוסד לביטוח לאומי דחה את תביעותיה לקצבת שר"ם (שירותים מיוחדים). כך הותיר אותה בודדה, ללא סיוע סיעודי בביתה, כשהיא נאלצת לסמוך על אדיבותם של שכניה לבניין. רק לאחר הגשת ערר בעזרת עו"ד, נענתה תביעתה של נועה לקצבה.
המבוטחים הם חשודים
בכל תחקיר טלוויזיוני שמכבד את עצמו בנושא הביטוח הלאומי, תמיד מככבות הוועדות הרפואיות. גם ב'המערכת', הוטל ספק רציני באובייקטיביות של אותן ועדות. עיקר הבעיה היא הרופאים, שמועסקים על ידי המוסד. אם אותם רופאים יהיו "נדיבים" מדי כלפי המבוטחים, הם ימצאו את עצמם בחוץ, וכך יפסידו הכנסה נאה. עו"ד רז לביא, שהתראיין בתוכנית, נקב בסכום של 400 ש"ח לרופא, עבור כל תיק המטופל בוועדה.
חיים ריבלין, כתב ערוץ 2, מצטרף לדעה המקובלת, לפיה המוסד לביטוח לאומי מתייחס למבוטחים כאל 'חשודים', כמי שבאים 'לדפוק את המערכת'. אין ספק שקיימים אנשים המעוניינים להונות את הביטוח הלאומי ולזכות בקצבה ללא הצדקה, אך זהו המיעוט, ולא הרוב.
במצב שנוצר, שבו המבוטחים הופכים ל'אויבי המערכת', לעתים אין להם ברירה אלא להיעזר בעורכי דין, המשמשים "כלבי שמירה" של הועדות הרפואיות. במקרים אחרים פונים המבוטחים, שתביעותיהם נדחו, לחברות מימוש זכויות רפואיות או עמותות כגון "ידיד". המוסד לביטוח לאומי, משיקולים תקציביים פשוטים, דוחה תביעות כי הוא לא מסוגל לשלם את מלוא הכסף המגיע לאזרחים בדין, וגם לא תמיד מגלה למבוטחים מה מגיע להם ואיך למצות את הזכויות.
מבקר הטלוויזיה אביעד קדרון ("וואלה!") כתב כך על תחקיר 'המערכת': "ההצלחה של אחת ממשתתפות הסרט, ששכרה עורך דין וערערה על החלטת הביטוח הלאומי שלא להעניק לה סיוע למרות שאינה יכולה להשתמש בידיה, מלמדת שכדי לקבל את מה שזכאים, צריך להילחם. תמיד בישראל צריך להילחם. זהו האתוס עליו גדלים ילדינו מינקות". ואכן, המלחמה בביטוח הלאומי לא נפסקת לרגע.
חקירות אגרסיביות וטראומטיות
כמו בתחקירים קודמים, גם ב"המערכת" התייחסו גם לנושא החקירות המשפילות שמבצע הביטוח הלאומי, כדי להרתיע רמאים. אלה בודיק (40), ילידת מוסקבה שעלתה לישראל עם שתי בנותיה, היא אחות בבי"ח סורוקה. גב' בודיק מצאה את עצמה בחקירה ארוכה ומפחידה של הביטוח הלאומי, בגלל שקיבלה קצבת השלמת הכנסה. היא הרגישה כמו עבריינית, החשודה בפשע, לא פחות.
החוויה הטראומטית של החקירה, כפי שתוארה בתוכנית לפרטי פרטים, מותירה רושם של התעמרות קפקאית באנשים החלשים ביותר בחברה הישראלית. לאחר החקירה, הודיע הביטוח הלאומי שהגב' בודיק חייבת לו כ-75 אלף שקלים על סכומים שקיבלה ממנו בעבר.
הדרישה האבסורדית הזו, שהיא בלתי אפשרית לתשלום (כיוון שהכסף כבר הוצא לצרכים שוטפים), מכניסה אזרחים רבים לחובות כבדים, ומסבכת אותם בהלוואות. רק בסיוע עמותה בשם "איתך – מעכי" (משפטניות למען צדק חברתי), הסתיים הסיפור של אלה בודיק בוויתור על החוב. קיימים מאות ואלפי מקרים דומים לזה של אלה – דרישות חוב מוזרות, שרירותיות ומקוממות, שקשה להבינן ולשלמן.
אין פיקוח, תקציב קטן מדי
מועצת הביטוח הלאומי, לכאורה הגוף המפקח על המוסד – כמעט ואינה מתכנסת. לציבור הרחב אין מושג שהיא בכלל קיימת. מגוון רחב של ארגונים וגופים מיוצגים במועצה, אך לא ניתן להבין כלל אם הוא פעיל, אם יש לו תקציבים ואם יש לו שיניים. בשורה התחתונה, המועצה אינה משפיעה וכמעט שאינה מתפקדת.
מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, פרופ' שלמה מור יוסף, הגיע לאולפן כדי להגיב לממצאי התחקיר. כצפוי, הוא הגן על המוסד בכלל, ועל הפקידים והרופאים בכלל. טענת "ידיי כבולות" הגיונית כאשר היא באה מראש המוסד. עם זאת, אפילו הפרופ' מור יוסף, נציג הממשלה שבא 'מתוך המערכת', היה מוכן להודות שכדי לרפא את חוליי המוסד, נדרשת מחאה של הציבור הרחב. במילים אחרות: בלי לצאת לרחוב, שום דבר לא ישתנה, ותקציב המל"ל יישאר נמוך מדי.
הלקח העיקרי מתחקיר "המערכת", שאולי לא נאמר במפורש אך היה ניתן להבינו – שאין טעם לבוא בטענות אל הפקידים, נציגי המוסד לביטוח לאומי. הפתרון למצוקות האזרחים מצוי אצל שלושה פוליטיקאים בכירים: שר הרווחה, שר האוצר וראש הממשלה. רק המנהיגים הללו מסוגלים להקצות תקציב גדול יותר לביטוח הלאומי, שישנה מן היסוד את התנהגות המוסד לאזרחי המדינה, ויציל את השכבות המוחלשות.
