הבלוף של אושרת קוטלר תחקיר רשלני מצוץ מהאצבע על הרופאה נטע קריץ ומדוע בית הדין הרבני זרק את הערפדה לכל הרוחות

אושרת קוטלר חיממה את כל המדינה עם סיפור “מזעזע” על רופאה בשם נטע קריץ שבית הדין הרבני כביכול מתעלל בה, שאיבדה את הבית, והיא רק רוצה לחזור הבייתה. גם קופת חולים פיטרה אותה והעיפה אותה לכל הרוחות. שמו את התמונה מלאת הקמטים של נטע קריץ, והיא מתבכיינת. גם אושרת קוטלר הופיעה בפרומואים כאילו שבית הדין הרבני התעלל ברופאה נטע קריץ. הקוטלרית הופיעה בפרומואים כולה מרוגשת, ניסתה להזיז את שרירי הפנים המוקפאות בבוטוקס, כדי לייצר סממני התרגשות, ונבחה ש- 25 שנים של פעילות עיתונאית לא נתקלה במקרה כזה מזעזע. האמנם? אחרי 25 שנים של פעילות עיתונאית, נראה שגם את הקוטלרית צריך לפטר, בהיותה הזבל בעולם העיתונאות.

אבל הסיפור אחר לגמרי. התחקיר של הקוטלרית שקרי לחלוטין. הרופאה ה”מסכנה” היא אישה המוציאה שם רע מאוד לכלל הנשים. להלן הפרומו:

וכאן בוידאו:

אושרת קוטלר חיממה את כל הרשת: התעלומה שהסעירה את הרשת: איך הפכה הרופאה המצליחה לחסרת כל? הפוסט הכי מדובר ברשת בשבועות האחרונים היה על רופאת המשפחה המיתולוגית של צפון ת”א, שנעלמה יום אחד למטופליה, עד שאחד מהם איתר אותה וגילה שהיא נזרקה מביתה והפכה לחסרת כל. בשבת במגזין: הסיפור המלא על ד”ר נטע קריץ. “זה היה כמו סרט אימה, כמו אונס”. פורסמו גם עצומות למיניהן: עצומה – הצלת נפשות מצפורני בתה”ד הרבניים!, עצומה – לבטל פיטורי ד”ר נטע קריץ, איציק הראל – לחברים, הצטרפו למאבק עבור ד”ר נטע קריץ…. – פייסבוק וגם סטטוסים מצייצים: הרופאה שנרדפה ע”י בית הדין הרבני נזרקה לרחוב | סטטוסים מצייצים.

אבל מה האמת מאחורי הסיפור?

יהודה יפרח פוצץ את הבלון הנפוח של אושרת קוטלר: “זהו עוד ‘תחקיר עיתונאי’ מצוץ מהאצבע”.

ערוץ 10 ‘חשפו’ את סיפורה הטראגי של רופאה נטע קריץ  ש’גורשה’ מדירתה בעקבות גירושיה מבעלה, ופוטרה מעבודתה בקופת החולים. לפי התיאור בפרומו הרופאה גורשה בגלל התעללות של בית הדין הרבני בתל אביב. ולי יש בעיה, העובדות מעניינות אותי. לכן הלכתי לבדוק את הפרטים. המסקנה החד משמעית היא שלא דובים ולא יער.

להלן הממצאים:

לאחר שראינו את הפרומו וקראנו את פסקי הדין בעניין, לרבות פסק דינו של בג”ץ, אין מנוס מלקבוע שרשלנות רבתי זה התואר העדין ביותר בו ניתן לכנות את ה”תחקיר” הזה של עלובת הנפש אושרת קוטלר. אין שום קשר בין העובדות שמוצגות פה למקרה דנן, וזה לא רק על פי פסיקת בית הדין הרבני אלא גם על פי בג”ץ.

אנו מסכימים לחלוטין שאין מקום לערכאת שיפוט דתית שאינה וולנטרית, אך מכאן ועד להצגת שקרים בוטים במסווה של תחקיר עיתונאי ע”י אושרת קוטלר, המרחק רב. קשה להבין כיצד ניהול הסיכונים של ערוץ 10 עובד, אבל מילא – כנראה שילמדו בדרך הקשה מה דינם של המפרסמים לשון הרע.

אז קבלו את מה שהיה לבית הדין הרבני לומר על נטע קריץ:

‏ (ת”א) 301551/ ‏ ‏ פלונית נ’ פלוני

מדינת   ישראל

בית הדין הרבני האזורי תל אביב

ב”ה בפני כבוד הדיינים:

הרב אברהם שיינפלד, אב”ד הרב אברהם ריגר, דיין הרב דב דומב, דיין	מס’ תיק	:	301551/4
	תאריך	:	ט’ ניסן תשס”ז
			28/03/2007
	התובעת	:	[נטע קריץ]
		:
		:
	הנתבע	:	פלוני
		:
		:
	הנדון	:	הסדרי ראייה חלוקת רכוש-כריכה

מיני-רציו:

* הכרעה בעניין חלוקת רכוש והסדרי ראיה. ביה”ד קבע כי הנתק המוחלט שקיים בין האב לילדים, מקורו בהסתה חריפה של האם [נטע קריץ] . למרות שבשלב זה אין לביה”ד את הכלים לכפות על הילדים קשר עם האב, ביה”ד סבור כי יש להתנהגותה חסרת האחריות של האשה בעניין זה, השלכה ברורה גם על ‘איזון המשאבים’, מכח סעיף 8 לחוק יחסי ממון. ביישום, ביה”ד סבור שהעיקרון המנחה בחלוקת הרכוש בין הצדדים צריך להיות בהתאם לרישום הזכויות (הצדדים ניהלו משטר של שיתוף נכסים ח ל ק י, היה רכוש וחשבונות בנק שרשמו אותם על שם שניהם, ולעומת זה היה לשניהם רכוש פרטי שנרשם על שם אחד מהם בלבד).

הכרעה בעניין חלוקת רכוש והסדרי ראיה. הצדדים גרושים מיום 4.7.2002 ולהם שני ילדים משותפים (15,18). התקופה הרלוונטית לנושא ‘איזון המשאבים’ בין הצדדים היא מיום הנישואין 1.5.83 ועד הפירוד באוגוסט 2000. קיים נתק בין הילדים לאב. לאחר הפירוד, המשיכה האם להתגורר עם הילדים בדירה המשותפת, אולם, לאחרונה העתיקה את מקום מגוריה, ביחד עם הילדים מבלי ליידע את הבעל ואת ביה”ד לכתובתה.

ביה”ד הרבני האזורי פסק כי:

קיימת הסתה חריפה של האם [נטע קריץ] , והשפעה רעה על התנהגות הילדים, מה שהביא לניתוק מוחלט ולסרבנות קשר בדרגה החמורה ביותר מצד הילדים, זאת לעומת המאמצים הגדולים והמשאבים הכספיים והנפשיים שהשקיע האב בניסיונות שונים על פי עצת המומחים. ניסיונות ביה”ד לחדש את הקשר כשלו לאור התנהלות האישה. למרות שבשלב זה אין לביה”ד את הכלים לכפות על הילדים קשר עם האב, ביה”ד סבור כי יש להתנהגותה חסרת האחריות של האשה, השלכה ברורה גם על ‘איזון המשאבים’, מכח סעיף 8 לחוק יחסי ממון לפיו ניתן להחליט בנסיבות מיוחדות, שנכסים מסוימים לא יאוזנו, או שהחלוקה לא תהיה מחצה על מחצה. ביה”ד מציין כמה היבטים לכך שנסיבות המקרה הן דוגמה קלאסית ליישומו של הסעיף.

בנידון ניהלו הצדדים משטר של שיתוף נכסים ח ל ק י, היה רכוש וחשבונות בנק שרשמו אותם על שם שניהם, ולעומת זה היה לשניהם רכוש פרטי שנרשם על שם אחד מהם בלבד. כך היו על שם האשה [נטע קריץ] חצי דירה מס’ 1, חשבון בנק באוסטריה, חשבונות בנק בארץ. וגם לבעל יש נכסים שרשומים על שמו. דירה מס’ 3, זכויות במגרש עליה נבנתה דירה מס’ 2, רכב, חשבונות בנק בארץ.

לאור הדברים שנאמרו לעניין ההשלכה הברורה שתינתן להתנהגות האישה [נטע קריץ]  – בעניין נתק הילדים עם האב – גם על ‘איזון המשאבים’ והשימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון בענייננו, ביה”ד סבור שהעיקרון המנחה בחלוקת הרכוש בין הצדדים צריך להיות בהתאם לרישום הזכויות.

ביה”ד מפרט את הנכסים השונים של הצדדים, בוחן את רישום הזכויות וקובע את זכויות הצדדים. בין היתר נפסק, לגבי דירה מס’ 1 – דירת הצדדים שנרכשה על ידי הצדדים לאחר הנישואין ורשומה על שם שניהם בחלקים שווים ואשר האישה והילדים התגוררו בה לאחר הפירוד – כי זו תחולק בחלקים שווים בין הצדדים. עם זאת, הבעל זכאי לשכ”ד ראוי בגין חלקו מיום 14.8.2001 (בו פנתה האשה למשטרה בתלונת שוא ומנעה מהבעל את הכניסה לבית), ועד למכירת הדירה ומסירתה לקונה. שכן, לא הייתה שום הצדקה למנוע ממנו את השימוש בחלקו בדירה; לו היו הילדים מתנהגים עם הבעל כראוי, היה מקום להפחית משכר הדירה את חלקם היחסי של הילדים, אבל לאור סרבנות הקשר שלהם עם הבעל, בהשראת האשה, יש לחייבה במלוא השכר הראוי (מחצית שכר הדירה עפ”י הערכת שמאי). הואיל ובמהלך השנים, היו תנודות בגובה שכר הדירה, קשה להעריך היום בדיוק את השינויים שחלו בכל תקופה, לכן יש לשום את השכר הראוי כפי שהוא היום. בכך יהיה גם פיצוי על עיכוב התשלום כל השנים ועל ירידת ערך הכסף.

ביה”ד מחייב את האשה לשלם לבעל הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך 20,000 ש”ח, בעקבות הסחבת שנקטה והעיכובים הרבים שגרמה במהלך הדיונים.

אם האשה [נטע קריץ] תמנע מקבלת הטיפול לה ולילדים בהתאם לצווי ביה”ד שניתנו בעקבות המלצות הגורמים המקצועיים, יפעיל ביה”ד את פקודת ביזיון ביהמ”ש, ויטיל על האשה קנס כספי בסך 1,000 ₪ בגין כל יום של עיכוב החל מיום 5.3.07 ואילך או יום מאסר תמורתם.בגין הפרות העבר, ביה”ד קונס אותה בסך עשרים וחמש אלף (25,000) ₪ או עשרים וחמישה ימי מאסר תמורתם.

ביה”ד מצווה על האשה [נטע קריץ] להודיע לאלתר לביה”ד את כתובתה ואת מקום מגוריהם של הילדים. אם האשה לא תודיע כאמור, קונסים אותה על הפרת צו ביה”ד בגין כל יום של עיכוב ההודעה החל מיום 4.3.07 ואילך בסך 1,000 ש”ח או יום מאסר תמורתם.

בנוסף, ביה”ד פנה בדחיפות לפקה”ס שבמקום מגורי הילדים, על מנת לערב את העו”ס לחוק הנוער להכריז על הילד […] ‘קטין נזקק’, לפי חוק הנוער, על מנת שיקבל את הטיפול הפסיכולוגי שדרוש לו.

פ ס ק  ד י ן

הצדדים גרושים ולהם שני ילדים משותפים (15,18). הם חיים בנפרד מחודש אוגוסט 2000. הואיל והצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה בעניני הרכוש עובר לסידור הגט (4.7.2002) הוסכם, כי הם יתגרשו, והדיונים בעניני הילדים והרכוש יתקיימו לאחר מכן.  במהלך הדיונים החליפה האשה פעמים רבות את עורכי דינה, דבר שגרם לעיכובים ברצף הדיונים, משום שכל עו”ד התחיל את המערכה מתחילה, וניסה את כוחו גם בערעורים שונים (ראה לדוגמה בפרוטוקול הדיון מיום ד’ טבת תשס”ו. על הסחבת שנקטו האשה וב”כ ראה גם פרוטוקול ביהמ”ש מיום 19.9.04. כמו כן נמנעה האשה משיתוף פעולה עם פקה”ס ועם ד”ר כלב מנהל היחידה למסוגלות הורית, כפי שעולה ממכתבו לביה”ד מיום 6.2.02).

עתה סוף סוף הסתיימו הדיונים, וב”כ הצדדים הגישו את סיכומיהם. לא נאריך במובאות של דברי הצדדים וב”כ, אלא נדון בכל נושא לגופו, ונביא את עיקרי הטענות לאותו ענין.

למען הקיצור, נכנה אותם ‘הבעל ו’האשה’ [נטע קריץ] למרות שהם כבר גרושים. התקופה הרלוונטית לנושא ‘איזון המשאבים’ בין הצדדים היא מיום הנישואין 1.5.83 ועד הפירוד באוגוסט 2000.

א. הנתק שבין הילדים ובין האב

למרבה הצער, בנושא זה, שהוא הכאוב ביותר בתיק, נכשלנו עד עתה בכל הנסיונות להביא לקיום קשר כל שהוא של האב עם הילדים. הצדדים והילדים הופנו למיטב המומחים בשטח זה.  המסקנה העולה מדברי כולם היא, שקיימת הסתה חריפה של האם, והשפעה רעה על התנהגות הילדים, מה שהביא לנתוק מוחלט ולסרבנות קשר בדרגה החמורה ביותר מצד הילדים, זאת לעומת המאמצים הגדולים והמשאבים הכספיים והנפשיים שהשקיע האב בנסיונות שונים על פי עצת המומחים.  גם עו”ד […] שמונה ‘אפוטרופוס לדין’ על הילדים אישר בביהמ”ש  (ביום 20.9.06) שהבעל עשה כל מה שהתבקש כדי לאפשר חידוש הקשר.  הוא גם סיפר בביה”ד (ביום 22.1.07): “האשה לא נתנה לי להתקרב לילדים ולא הצלחתי להגיע אליהם, ולכן אני לא חושב שאוכל לשכנע אותם ללכת לטיפול… אם האמא לא מאפשרת לי להתקרב לילדים, אין לי את היכולת לפעול”

בחוות דעת מנומקת ונרחבת (מיום 16.5.02) מנתחים ד”ר יוסף כלב ומומחי היחידה לבדיקת מסוגלות הורית במרכז הרפואי תל אביב ע”ש סוראסקי (איכילוב) את אישיותם של שני ההורים ואת מערכת היחסים הכוללת במשפחה. הם מציינים גם את הקשיים שהערימה האשה [נטע קריץ] במהלך האיבחון, ועל נסיונותיה להשפיע על הבודקים באמצעות פניות של גורמים רמי דרג לצוות הבדיקה (מה שלא מנע ממנה עצמה להאשים אח”כ את ד”ר כלב בקבלת שוחד מן הבעל).

לגבי האשה [נטע קריץ] הם מציינים (עמ’ 11): “[נטע קריץ] חסרת תובנה לגבי תרומתה וחלקה באחריות כישלון חיי הנישואין. האם אינה מודעת שמסרי המצוקה שמשדרת לילדיה תורמים לגיבוש סרבנותם לפגוש את אביהם”.

על האב נאמר: (עמ’ 17): “במהלך הבדיקה הבודקים לא הבחינו בסימנים ופוטנציאל לתוקפנות, התנהגות בה הואשם קשות על ידי האם וילדיו. על מנת לקבל מידע מעמיק יותר בסוגיה זו ואחרות, נשלח לבדיקה פסיכודיאגנוסטית אצל הפסיכולוג מר אסף לוריא. מתוצאות הבדיקה הובהר חד משמעית: ‘הבקרות ההתנהגותיות שלו טובות והוא אינו נוהג לפעול ב-acting out. מתוך המבחנים אין אינדיקציה לסכנת תוקפנות או אלימות”.

הבת […] התבטאה בפני הבודקים אודות האב (עמ’ 22):  “בשבילי הוא לא קיים, לא איכפת לי אם הוא ימות, אני לא רוצה שום תקשורת מינימלית איתו”.

על הבן […] נאמר בסיכום (עמ’ 26):  “… הוא נוקט עמדה של ביקורת כלפי אביו, שלדידו הוא הגורם הבלעדי לסבלה של אמו. הוא בחר לנתק את עצמו מאביו בעקבות הפנמה של הדמות הדמונית שצויירה ע”י אמו, על מנת לתמוך בקן המשפחתי. הבן הוא דמות קלאסית לילד שמגיב למצוקת הגירושין ע”י תופעה של סרבנות הורית”.

במסקנות האיבחון נאמר (עמ’ 32): “התופעה של סרבנות הורית שאינה מטופלת מיידית, פוגעת בתהליך גיבוש אישיותו הבוגרת של הילד ועלולה לגרום למספר הפרעות:

1. הפרעה בזהות המינית. 2. קשיים ביצירת קשר עם בן זוג. 3. לעתים עלולות להופיע הפרעות התנהגות מהסוג האנטי סוציאלי… בשלב זה האם אינה מודעת להשלכות ההרסניות שעלולות להיות מסרבנות הילדים לאביהם, לגבי התפתחותם הנורמלית בעתיד.

המלצות:

3. האם חייבת לקבל טיפול פסיכולוגי פרטני…
4. הילדים זקוקים למסגרת טיפולית פרטנית וקבוצתית, על מנת לאפשר להם הבנה והסתכלות שונה על מצבם האישי והמשפחתי.
5. הבעל-האב צריך לקבל הדרכה הורית שתעזור לו להתמודד בצורה נכונה עם הסרבנות ההורית העכשווית ועם התחלת המפגשים העתידיים עם ילדיו.
6. אם לא יחול שינוי במערכת היחסים, יש לחייב את הילדים לעבור בדיקה חוזרת ביחידה לבדיקות מסוגלות הורית, בהסתמך על התרשמות המטפלים המעורבים ועל הבדיקה הקלינית, תשקל נקיטת צעדים אופרטיביים שיבטיחו את זכותו הטבעית של האב להיות בקשר עם ילדיו”.

הצדדים הופנו למחלקת הרווחה על מנת ליישם את המלצות ד”ר כלב, אך האם לא פנתה כלל לקבל את הטיפולים הנחוצים לה ולילדים. לאור התנהגותה חסרת האחריות של האשה הפנה ביה”ד את הצדדים עם הילדים לקבלת טיפול במכון ‘מרחבים’ שבניהול ד”ר נעמי כהן. אך גם טיפול זה הוכשל על ידי האשה. ד”ר כהן מציינת (חוו”ד מיום 5.8.03) את הזהות שיצרה האם בינה ובין הילדים בכל הקשור לאב וכי הם הפנימו את העוינות והביקורת של האם כלפי האב “מדובר בקואליציה משפחתית מגובשת של האם והילדים נגד  הבעל-האב.  הבעל-האב הוא בפירוש האיש הרע במשפחה והרע הזה הוקצן למימדים דימוניים”.

לפי הנחיית ד”ר כהן, רכש האב פסנתר לבת (דבר שהיא מאד רצתה בו) ושלח לה אותו, אבל הבת לא הגיבה על כך בשום צורה חיובית. אפילו נסיון של ד”ר כהן להביא את האשה להסכמות כל שהן עם הבעל הוכשל על ידי האשה ברגע האחרון. מסקנתה החד משמעית של ד”ר נעמי כהן היא (עמ’ 4):  “להערכתי המפתח להתנהלות מערכות היחסים נתון בידי האם [נטע קריץ] , נראה לי כי עד שאשה-האם ‘לא תרשה’ (גם אם היא לא אומרת זאת במלים)  לילדים להתקשר עם אביהם – קשר כזה לא יכון”.

(ב”כ האשה מביא כמה משפטים נבחרים מחוו”ד של ד”ר ברימן שניתנה לדבריו ביום 28.5.04 לבקשת כב’ הראב”ד נ. בן שמעון שליט”א, אולם הוא לא טרח לצרף את חווה”ד במלואה לסיכומיו, לכן אין להסיק דבר משלשה משפטים נבחרים שהוא מצטט, כמו שמעירה בצדק ב”כ הבעל בתגובתה).

מקוממת מאד, גם קביעתו של ב”כ האשה הנוכחי שכותב (סעיף 18ד’): “לבסוף הציעה ד”ר ברימן לעזוב את הילדים לנפשם…”, “מימושן של המלצותיה של ד”ר ברימן הורידה את להבות הסיכסוך, עד לכיבויה כליל”.

האם הוא מאמין שהבעל השלים נפשית עם גזילת ילדיו על ידי האשה? יתר על כן, מאז שניתנה חווה”ד בשנת 2004 לא חדלו לרגע המאבקים המשפטיים בביה”ד ובביהמ”ש גם בענין הילדים, אם כן על איזה כיבוי להבות הוא שח היום בסוף שנת 2006?).

— סוף עמוד 4 —

לפני מתן פסה”ד הנוכחי, החלטנו לזמן בנסיון אחרון את הצדדים וב”כ בנוכחות הילדים, להסביר להם את ההשלכות של המשך הנתק של הילדים מן האב, וכי הדבר עלול להשפיע גם על הכרעת הדין בעניני הרכוש.

בדיון 22.1.07 הובהר באופן חד משמעי לאם ולילדים ששינוי בגישתם אל האב תיטיב עמם מאד, וכי זה רגע האמת והזדמנות לפתוח דף חדש.

ביה”ד איפשר לילדים לומר את דבריהם, או להשיב לאחר כמה ימים, אולם הם בחרו לשתוק ולא אמרו דבר. אולם ב”כ האשה, שהבין היטב את משמעות התראת ביה”ד, אמר, שהוא מציע לשלוח את הילדים למומחה שלישי שיקבע על ידי ביה”ד. לשאלת ביה”ד השיב, שהאשה מתחייבת לפעול לפי המלצות המומחה הן בענין קבלת טיפול פסיכולוגי אם ימליץ על כך, והן בענין כל הצעה אחרת של המומחה. הוא גם התחייב שהאשה תממן את הוצאות הבדיקה של המומחה.

ביה”ד קיבל את הצעתו, והפנה את האשה והילדים למכון “שלם” בראשל”צ.

לתומנו סברנו, שסוף סוף חלה תזוזה כל שהיא בעמדתה הקשוחה של האשה. גם בתגובת ב”כ האשה לביה”ד כשבועיים אח”כ (6.2.07) הוא כותב, שעל האב להתאזר בסבלנות עד שיתקבלו תוצאות מכון שלם והמלצותיו, והיה מקום להבין שהטיפול החל.

והנה מתברר שהאשה ממשיכה להתל באב ובביה”ד כאחד (ואולי גם בבא כוחה). בהודעת עידכון ששלחה ב”כ הבעל ביום 20.2.07 היא מוסרת, כי האשה כלל לא פנתה למכון “שלם” למרות שעברו ארבעה שבועות תמימים מאז החלטת ביה”ד שעליה לפנות בדחיפות. לאחר שהבעל פנה מיוזמתו למכון “שלם” והעביר להם את החלטת ביה”ד, יצר המכון קשר עם האשה וביקש ממנה להעביר אליו חומר חיוני לצורך הכנת תכנית טיפולית, אולם האשה נמנעה מליצור קשר כלשהו עם המכון עד למסירת ההודעה לביה”ד.

לאור התנהלות זו של האשה אנו סבורים שאין להמתין יותר, ויש לפסוק בכל הענינים שנותרו תלוים בין הצדדים, בבחינת יקוב הדין את ההר.

ב. עקרונות פסק הדין

הארכנו בענין הילדים, למרות שכאמור בשלב זה אין לביה”ד את הכלים לכפות על הילדים קשר עם האב, משום שלדעתנו יש להתנהגותה חסרת האחריות של האשה, השלכה ברורה גם על ‘איזון המשאבים’.

הדבר מעוגן בחוק יחסי ממון התשל”ג-1973 סעיף 8, שם נאמר:

“ראה בית המשפט או בית דין נסיבות מיוחדות המצדיקות זאת, רשאי הוא, לבקשת אחד מבני הזוג שהוגשה לאחר פקיעת הנישואין – אם לא נפסק בדבר יחסי הממון בפסק דין גירושין – לעשות אחת או יותר מאלה:

(1) לקבוע נכסים נוספים על המפורטים בסעיף 5 ששוויים לא יאוזן בין בני הזוג.

(2) לקבוע שאיזון שווי הנכסים, כולם או מקצתם לא יהיה מחצה על מחצה, אלא לפי יחס אחר שיקבע…”.

(ב”כ האשה עצמו הזכיר בדיון שהתקיים ביום י”ב אדר א’ תשס”ה את סעיף 8 לפיו ניתן להחליט שנכסים מסויימים לא יאוזנו, או שהחלוקה לא תהיה מחצה על מחצה. גם בסעיפים 28 ו-30 של סיכומיו הוא מבקש מכח סעיף 8 לקבוע שלאשה מגיעים כספים מסוימים למרות שלפי האיזון הרגיל על פי החוק הם שייכים לבעל).

נסיבות המקרה שלפנינו הן דוגמה קלאסית לישומו של סעיף זה מכמה הבטים:

— סוף עמוד 5 —

1. האשה נטלה לעצמה באופן חד צדדי וללא שום הצדקה, חוקית או מוסרית, את “המשאב” היקר ביותר שיצרו הצדדים במהלך נישואיהם – הילדים. לילדים אלה אין תחליף, ואין תמורה אצל הבעל. ולא ניתן ל’אזן’ אותם בעד כל הון שבעולם.

וכבר מצאנו באברהם אבינו שאמר לו מלך סדום: “תן לי הנפש והרכוש קח לך” (בראשית י”ד, כ”א), אפילו מלך העיר סדום, סמל הגשמיות והטומאה, הבין שהאדם קודם במעלתו לרכוש, אפילו כשמדובר באדם זר, קל וחומר כאשר מדובר בילדיו שלו, בשרו ודמו.

גם אם הילדים יתפקחו בעתיד, ואנו מקווים מאד שהדבר אכן יקרה ובמהרה, והם ישובו לחיק האב, מי ומה יוכל לפצותו על הנתק שנכפה עליו על ידי האשה בשנות פריחתם.

2. בהתנהגותה האגואיסטית, ובסרובה לתת לילדים את הטיפול המתאים, היא כפתה על הבעל במשך כמה שנים הוצאות כספיות גדולות והשקעה של זמן, כוח ומרץ בניהול משפטים בביהמ”ש ובביה”ד, באיבחונים מקצועיים ובטיפולים, ועליה לשאת עתה בתוצאות התנהגותה, לפחות מן ההיבט הכלכלי.
3. לבעל עוד צפויה מערכה לא קלה ולא זולה להצלת הילדים מן הנזקים שהאשה ממשיכה לגרום להם לדעת כל אנשי המקצוע. לשם כך הוא זקוק למשאבים כלכליים שיאפשרו לו לבצע זאת על הצד הטוב ביותר. בידי האשה מצוי המפתח למניעת המלחמה הזו, אך היא מסרבת לעשות זאת, ולמרבה הצער היא אף אינה מוכנה להכיר בטעותה.
4. לתמיכה של ילדים בהורים מבוגרים יש גם היבט כלכלי ממשי. כך קבעו חז”ל (יבמות ס”ה ע”ב, כתובות ס”ד ע”א, שו”ע אה”ע, סימן קנ”ד, סעיף ז’) שכופין בעל לגרש את אשתו כשהיא באה בטענה שרוצה ללדת ילדים שהם בעבורה “חוטרא לידה ומרא לקבורה”. פרש”י: “רוצה אני שיהא לי בן שיחזיק בידי בזקנותי ואשען עליו וביום מותי יקברני.” נמצא שהרחקת הילדים מן הבעל היא פגיעה קשה בזכותו הטבעית שילדיו יתמכו בו ויסעדו אותו לעת זקנה. וכאיזון לפגיעה זו הוא זכאי לשמור בידיו את הנכסים שצבר בעמלו כשכוחו עדיין במתניו.
5. האשה התחמקה באופן שיטתי מהגשת תצהיר פירוט הזכויות הרשומות על שמה, למרות שנדרשה כמה פעמים לעשות כן, הן על ידי ב”כ הבעל והן ע”י ביה”ד, בע”פ ובהחלטות בכתב (ראה לדוגמה, החלטה מיום י’ שבט תשס”ו, והחלטה מיום כ”ד שבט תשס”ו לארכה של 14 יום כבקשת ב”כ האשה, תוך הדגשה שלא תינתן ארכה נוספת, והחלטה מיום י”ח טבת תשס”ז), רק לפני כחודש וחצי (18.1.07), ולאחר התראה נוספת של ביה”ד, הגישה תצהיר חלקי ומתחמק על היקף זכויותיה, שנועד להסתיר יותר מאשר לגלות. כך שצודקים הבעל וב”כ בטענתם, שהיקף הנכסים והזכויות המוצהרים שבידי האשה אינו ידוע.

נדגיש, שבכל האמור עד כה, לא מדובר בהטלת קנסות ו/או נטילת רכוש שבבעלות האשה ו/או רשום על שמה, אלא בקביעה חד משמעית וברורה, שהרכוש והזכויות יחולקו בהתאם לרישום שלהם ולמי שיצר אותם, באופן שמה שרשום על שם האשה ישאר בבעלותה ומה שרשום על שם הבעל ישאר בבעלותו.

ראוי לציין, שהאשה, ובהשראתה גם הילדים, מנסים לתרץ את סרבנות הקשר עם הבעל, במצב הכלכלי הקשה שבו הם נמצאים בגלל הבעל.

אך אין לטענה זו כל שחר. האשה עצמה הודתה ששילמה עשרות אלפי שקלים לעוה”ד הרבים שהעסיקה (ראה פרוטוקול ביהמ”ש מיום 19.9.04), ומאז ביזבזה עוד כסף רב על ענין זה בלבד, שכן במהלך הדיונים בערכאות השונות ייצגו אותה כ-10 עו”ד. האשה גם הצהירה בביהמ”ש (22.8.01) “אני לא צריכה כסף ולא כלום, אלא שלא יציק לילדים”.

אולם בעיקר יש לדחות את טענתם, משום שהבעל היה מוכן להסדר ממוני נדיב מעבר למה שהחוק מחייב, ובלבד שיובטח הקשר שלו עם הילדים. האשה היא שדחתה את הצעותיו, גם בדיון האחרון. לכן, אין לה להלין אלא על עצמה.

— סוף עמוד 6 —

גם ביהמ”ש לעניני משפחה קיבל את טענת הבעל, שמוצדק להפחית את מזונות הילדים בגלל סרבנות הקשר, והפחית אותם ביום 2.2.05 ואח”כ היתה הפחתה נוספת בהסכמת הצדדים שאושרה כפסק דין ביום 20.9.06.

חוסר התחשבותה של האשה בגורל הילדים ובעתידם עולה גם מן העובדה, שלאחר קבלת חוות הדעת של ד”ר כלב ושל ד”ר נעמי כהן, שהיו נגדה, הגישה באמצעות אחיה, עו”ד […] (ביום 13.8.03) בקשה ובה היא טוענת, שהילדים כלל אינם ילדיו של מהבעל, כך כתבה גם בערעור לביה”ד הרבני הגדול (דבר שלא מנע ממנה להמשיך ולגבות את המזונות שנפסקו להם בביהמ”ש).

ביה”ד דחה את טענתה, בהחלטתו מיום כ”ה אלול תשס”ג (22.9.03) אולם היא מלמדת עד היכן האשה מוכנה להרחיק לכת על מנת לנתק את הילדים מאביהם. חבל שגם ב”כ הנוכחי של האשה ממחזר בסיכומיו טענה נואלת זו, בלא שהביא בדל ראיה לכך.

לאור דברים אלה, אנו סבורים, שהעיקרון המנחה בחלוקת הרכוש בין הצדדים צריך להיות בהתאם לרישום הזכויות וכמו שנפרט להלן.

ג. פירוט הרכוש והזכויות

1. 1. דירה מס 1 ברח’ […] (גוש […] חלקה [..])

הדירה נרכשה על ידי הצדדים לאחר הנישואין בשנת 1988 ורשומה על שם שניהם בחלקים שווים. מאז הפירוד, התגוררו בדירה האשה והילדים.  מדובר, בדירה מרווחת ביותר בת 110 מ”ר באיזור יוקרתי (לפני כשבוע הודיע ב”כ הבעל, כי האשה והילדים עזבו את הדירה לכתובת בלתי ידועה ומבלי לעדכן את הבעל).  לטענת הבעל, הוא השקיע בדירה כספים שהיו לו מלפני הנישואין בשיעור של 90% מערך הדירה. ואילו הורי האשה הבטיחו לסייע ולא נתנו דבר. כמו כן הובטחו לו כספים מחשבון בחו”ל שהיה על שם האשה, וממחצית דירה שהיה בבעלותה, אך ההבטחות לא מומשו. הואיל וטענות הבעל לא הוכחו, לכן, יש לחלק את הדירה בחלקים שווים בין הצדדים.

2. שכר דירה ראוי

הבעל תובע שכר דירה ראוי, בגין השימוש שעשתה האשה בחלקו בדירה, ולאור סירובה המתמשך למכור את הדירה על מנת שיוכל לקבל את חלקו בה. ב”כ האשה כותב בסיכומיו (סעיף 20 י’) שהבעל הצהיר בפני ביה”ד שהוא מוותר על דמי השימוש.  אולם הדברים אינם מדוייקים. הבעל נשאל ע”י ביה”ד (21.2.05 עמ’ 2) מה הצעתו לסיום ההתדיינות, ולאחר שסיים להציג את הצעתו, הוסיפה ב”כ הבעל: “אנו מוותרים על שכ”ד ראוי מאוגוסט 2000”.  אכן, לו היו האשה וב”כ מקבלים את הצעת הבעל לסיום הסיכסוך באותו מועד, היא היתה חוסכת מעצמה גם תביעה זו, אך הואיל והם דחו את הצעת הפשרה הנדיבה מאד של הבעל, וגררו את הדיונים במשך שנתיים נוספות, שוב לא ניתן לדלות ממנה רק את ה’צימוקים’ הנוחים להם.  הבעל צודק בטענתו לשכ”ד ובודאי שלא היתה שום הצדקה למנוע ממנו את השימוש בחלקו בדירה, ועל האשה לשלם לו שכר ראוי בגין חלקו מיום 14.8.2001 (בו פנתה האשה למשטרה בתלונת שוא ומנעה מהבעל את הכניסה לבית), ועד למכירת הדירה ומסירתה לקונה.

כאשר שותפים בנכס אינם מסתדרים ביניהם, רשאי כל אחד מהם לדרוש פירוק השותפות, אבל הוא אינו רשאי למנוע מן השותף את ההנאה מן הנכס ולהשתמש בנכס לבדו.

כי הנה בהלכה מצאנו, שהנועל ביתו של חבירו ולא דר בו, אינו חייב לשלם בדיני אדם. אבל אם ראובן הוציא את שמעון מביתו, וגר ראובן בביתו של שמעון, אע”פ שהיה מוצא ראובן בית אחר לדור בו בחינם (ולכן הוא נחשב כ’גברא דלא עביד למיגר’-כאדם שאינו נהנה מעצם המגורים בבית, כיוון שיש לו מקום מגורים אחר), בכל זאת, חייב לשלם את חסרונו של שמעון. וז”ל הרא”ש ב”ק פ”ב סימן ו’:

…”אי איכא לחיוביה, מהאי טעמא איכא לחיוביה, משום דאכל חסרונו של זה. ולא דמי לנועל ביתו של חבירו ולא דר בה, שלא בא לידו כלום מחסרונו חבירו, אבל זה [= בחצר דקיימא לאגרא וגברא דלא עביד למיגר] אע”ג שלא נהנה, שהיה מוצא דירה אחרת בחינם מכל מקום השתא מיהא קאכל מה שחבירו נפסד”.

וכן פסקו הרי”ף, שם, והרמב”ם, הלכות גזלה ואבדה, פרק ג’, הלכה ט’, וכן דעת הרא”ה הובא בנימוקי יוסף, שם. וכן פסק בשו”ע, חו”מ סימן שס”ג סעיף ו’. ולדעת הרמ”ה, הובא בטור חו”מ שס”ג, גם כשלא גר ראובן בבית חייב, הואיל והמקום עומד להשכרה.

ואם ראובן לא גר בבית בעצמו, אלא הכניס לשם אנשים אחרים? האם התביעה צריכה להיות רק כלפי אותם אנשים או שניתן לתבוע גם את ראובן על כך?

נידון כזה היה בערעור בביה”ד הגדול בפני הגר”י הדס זצ”ל, הגרי”ש אלישיב שליט”א והגר”ב ז’ולטי זצ”ל (הובא בפד”ר ח”ד עמ’ 182). המדובר היה באשה שהכניסה את הוריה לחדר בביתה (ללא תשלום) למרות שביה”ד הקצה את החדר הזה לשימושו של הבעל, ומשום כך נאלץ הבעל למצוא לו מקום מגורים אחר.

ביה”ד הגדול פסק, שהבעל יכול לגבות הפסדו ממי שרוצה, או מהאשה או מהוריה שגרו בבית, בבחינת ‘רצה מזה גובה רצה מזה גובה’. מפני שגם זה נקרא השתמשות ברכוש חבירו, הואיל והיא הכניסה את אותם אנשים להשתמש בבית ויש לה קורת רוח מזה, הרי אפשר לומר שדינה כ”אוכל מה שחבירו נפסד”. (פסק הדין נכתב על ידי הגרי”ש אלישיב שליט”א, ונדפס גם בספרו ‘קובץ תשובות’ עמ’ ש”ע).

וראה גם ש”ך סימן שע”א, ס”ק ה’ וז”ל בענין מי שגזל קרקע מחבירו:  “ואכל פירותיה או דר בבית או השכירה ולקח השכר וכה”ג צריך לשלם מה שנהנה ממנו, וע”ל סימן שס”ג סעי’ ו’.

ובשו”ת תשורת ש”י סימן קנ”ט (הובאו דבריו בפתחי חושן, הלכות ירושה פ”א הערה ד’), דן במי שמת והניח בן אחד וארבע בנות, ובת אחת נשואה לשמעון, וחילקו הירושה בין הבן והבנות שווה בשווה. לאחר זמן נודע לשמעון שעל פי הדין אין לבנות ירושה במקום בן, ובינתיים מכר שמעון מן הקרקעות שנפלו לו וגם התייקרו הרבה, ונשאל האם מחוייב שמעון להחזיר הקרקעות או דמיהן כפי שווים בשעת החלוקה וגם פירותיהם.

תחילה הוא דן בדין מתנה בטעות (מצד הבן) ומסיק שבדבר שרגילים לטעות לא תלינן במתנה. אח”כ הוא כותב לגבי הקרקעות, שפשוט שצריך להחזירן וגם הפירות שאכל, ואף מה שמכר צריך להחזיר דמיהם כפי שווים עכשיו, אם אינו יכול להוציא מן הלוקח, כיון שקרקע אינה נגזלת, כמבואר בסימן שע”א סעיף ג’. אח”כ הוא מביא משו”ת הרשד”ם שאם מכר הגזלן חייב לשלם הפירות שאכל הלוקח.

למדנו מדבריו, שגם כאשר שמעון ה’גזלן’ פעל ב’תום לב’, כי חשב שאשתו קבלה חלק בירושה כדין, הוא מחוייב להחזיר את הפירות שאכל (הוא או מי שקנה את הקרקע ממנו). קל וחומר בנידון דידן, שהאשה ידעה היטב שהנכס שייך גם לבעל והוא תבע במשך כל הזמן את מכירתו וחלוקתו ביניהם, שהיא חייבת לשלם את דמי השימוש.

לו היו הילדים מתנהגים עם הבעל כראוי, היה מקום להפחית משכר הדירה את חלקם היחסי של הילדים, אבל לאור סרבנות הקשר שלהם עם הבעל, בהשראת האשה, יש לחייבה במלוא השכר הראוי. לפיכך, יש למנות שמאי מקרקעין מוסמך שיעריך את שכר הדירה הראוי של דירת הצדדים כדירה מרוהטת, ועל האשה לשלם לבעל מחצית שכר הדירה מיום 14.8.2001.

הואיל ובמהלך השנים, היו תנודות בגובה שכר הדירה, קשה להעריך היום בדיוק את השינויים שחלו בכל תקופה, לכן יש לשום את השכר הראוי כפי שהוא היום. בכך יהיה גם פיצוי על עיכוב התשלום כל השנים ועל ירידת ערך הכסף.

3. דירה מס’ 2 ברחוב {…] בעיר […]

המגרש בעיר […]  היה שייך לאמו של הבעל שנים רבות והועבר בחלקו לבעל ביולי 1998. על המגרש הוקם בנין ובו דירה עבור הבעל, אך היא אינה רשומה על שם הבעל. האשה טוענת לזכויות בבית מכח הבטחה של הורי הבעל, שהם יבנו בעבורם דירה על המגרש שלהם (טענה שהוכחשה על ידי הבעל ולא הוכחה על ידי האשה), ומכח הכספים שהשקיע הבעל בבניה. הבעל הודה שהשקיע בבניה סך של 100,000 דולר שמקורם בחשבון המשותף בבנק […] בשכונת […]. לטענתו, נתן את הכסף כהלוואה להוריו לצורך הבניה בהסכמת האשה.  לאור האמור בסעיף א’, יש לקבוע שלאשה אין שום זכויות בדירה זו, אשר לטענתה, על זכויות בכספים שהושקעו בבניה, יש לקזז אותם כנגד כספים אחרים שנטלה האשה מן החשבון המשותף ושקבלה מן הבעל סמוך לפירוד (כ-60,000 דולר) וכנגד זכויות כספיות נוספות שרשומות על שמה, כמו שיובא להלן.

4. דירה מס’ 3 ברח’ […] בעיר […] (גוש […] חלקה […])

דירה זו היתה בבעלות אם הבעל וניתנה לבעל לפני הנישואין (משנת 1976) פורמאלית הועברה על שמו בשנת 1995. הצדדים גרו בה לאחר הנישואין עד רכישת דירה מס’ 1  בשנת 1988, ומאז היא מושכרת על ידי הבעל. לטענת האשה, הובטח לה ע”י הבעל, שדירה זו שייכת גם לה, (טענה שהוכחשה על ידי הבעל ולא הוכחה על ידי האשה), כמו כן, השקיעו הצדדים לטענתה כסף משותף בשיפוץ חדר האמבטיה והשירותים. אולם בחקירתה לא זכרה כמה כסף הושקע בשיפוץ. לטענתה “כל השנים שכר הדירה עבר לבעל לבדו”. (סיכומי טענות לענין הרכושי שהגיש ב”כ האשה ביום 1.8.02 סעיף 19.3).

בנידון שלפנינו, ניהלו הצדדים משטר של שיתוף נכסים ח ל ק י, כמו שנראה בהמשך, היה רכוש וחשבונות בנק שרשמו אותם על שם שניהם, ולעומת זה היה לשניהם רכוש פרטי שנרשם על שם אחד מהם בלבד. כך היו על שם האשה חצי דירה מס’ 1, חשבון בנק באוסטריה, חשבונות בנק בארץ. וגם לבעל יש נכסים שרשומים על שמו. דירה מס’ 3, זכויות במגרש עליה נבנתה דירה מס’ 2, רכב, חשבונות בנק בארץ.

האשה הרשתה לעצמה לעשות ברכוש שעל שמה כרצונה. כך לדוגמה, העבירה מחצית דירה בשנת 1998-9 לאחיה […], בתקופה בה חיו בני הזוג יחד עדיין בשלום.

לפיכך, ברור שבכל מקרה לא היה איזון המשאבים חל על נכסים וזכויות שהיו להם לפני הנישואין או קיבלו במתנה מהוריהם. קל וחומר לפי העקרונות שקבענו בראשית פסה”ד. לכן, הדירה בפתח תקוה שייכת לבעל ותשאר בבעלותו, לאשה אין בה שום זכויות.

5. דירה מס’ 4 ברח’ […] בעיר {…]

מחצית הדירה לטענת הבעל (או שליש לטענת האשה), ניתנה לאשה על ידי הוריה לפני הנישואין. לטענת הבעל, הוא השקיע בדירה בשנת 1998 כ-2,000 דולר בהיוון הזכויות במינהל מקרקעי ישראל. אולם כשנה אח”כ בשנת 1999 לערך, האשה העבירה את הזכויות בדירה לאחיה […], על מנת לנשל את הבעל מן הזכויות בה. עוד טוען הבעל, שדובר ביניהם שהדירה תימכר לצורך רכישת הדירה המשותפת, אולם בפועל הדבר לא נעשה, והוא תובע לאזן את מחצית שווי הזכויות. כל טענות הבעל לא הוכחו, ועל פי העקרונות שקבענו למעלה, יש לדחות את תביעתו לאיזון בגין נכס זה.

6. מכונית מס 1 שנת יצור 1996

המכונית נרכשה בשנת 1997 ורשומה על שם הבעל ובשימושו. לטענת האשה, נרכשה מכספים משותפים. לטענת הבעל, הוא הגיע לנישואין עם מכונית קודמת שהיתה בבעלותו. לפי העקרונות שקבענו למעלה, יש להשאיר את המכונית בבעלות הבעל ולאשה אין בה שום זכויות.

7. מכונית מס’ 2 שנת יצור 1988

המכונית היתה רשומה על שם שני הצדדים, ושימשה את האשה. בתצהירה מיום 16.1.07 כותבת האשה, שהמכונית היתה מושבתת זמן רב והורדה מן הכביש על ידי משרד התחבורה, ואח”כ נגררה על ידי העיריה. על האשה להמציא מסמכים המאמתים את טענותיה תוך 30 יום. אם לא תעשה כן, זכאי הבעל למחצית מערכה של מכונית זהה.

8. חשבון משותף מס’ 1 בבנק […] סעיף […] מספר […]

החשבון היה משותף על שם שניהם. באוגוסט 2000 כשהבעל עזב את הבית, היו בחשבון לפי אישור הבנק סך 233,000 ש”ח (=55,000$) האשה מאשרת שהיא משכה את הכסף מהחשבון מחשש שהבעל יבריח אותו (סיכומי טענות לענין הרכושי שהגיש ב”כ האשה ביום 1.8.02, סעיף 20.1). הכסף ישאר בידי האשה כנגד כספים משותפים שהשקיע הבעל בדירה בנתניה, כאמור בסעיף ג-3.

9. חשבון בנק מס’ 2 על שם האשה בבנק […] סניף […] מספר […]

לטענת האשה, החשבון נפתח בינואר 2001 לצורך קבלת המשכורות שלה, במקום בחשבון המשותף (לא הוצג אישור על כך), לחשבון זה העבירה האשה סך של כ-233,000 ש”ח מן החשבון המשותף בבנק הפועלים רמת אביב הנ”ל ביום 22.1.01. הבעל תובע מחצית הכספים שבחשבון זה. לפי העקרונות האמורים למעלה, ובמסגרת האיזון, הכסף שבחשבון זה ישאר בבעלות האשה, ולבעל לא יהיו בו שם זכויות, בכפוף להמצאת אישור על ידי האשה שהחשבון נפתח לאחר 1.1.01. אם יתברר שהחשבון נפתח קודם למועד זה, יקיים ביה”ד בירור לגבי הכספים שהיו בו.

10. חשבון בנק מס’ 3 – חשבון משותף בבנק […] סניף […] מספר […]

בחשבון זה ניהל הבעל את כספי המשפחה וההשקעות בני”ע, ממנו הוא משך את הכספים לבניית הדירה מס’ 2, כאמור בסעיף ג-3 וממנו העביר לחשבון האשה בחודשים פברואר-מאי 2001 סך 30,000 ש”ח (5,000 + 25,000) ל’איזון משאבים’, ועוד כ-50,000 ש”ח לאחזקת הבית המשותף והוצאות הילדים. לטענת הבעל, משכה האשה לאחר הפירוד את יתרת הכסף בסך 7,200 ש”ח ורוקנה אותו. ב”כ האשה כותב (סיכומים סעיף 24ד’) שהבעל הודה שהעביר מחשבון זה סך 602,789 ש”ח למימון הוצאות הבניה בנתניה.

הדברים אינם נכונים. הבעל אישר כבר מן הדיון הראשון שהעביר סך מאה אלף דולר. מן המסמכים שצירף ב”כ האשה, אין ראיה להעברה אפילו על סכום זה שהבעל הודה בו. כמו שיתבאר להלן סעיף ג-13.

לפי העקרונות שקבענו למעלה אם עדיין נותרו בחשבון זה כספים או ני”ע הם יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.

11. חשבון בנק מס’ 4 – חשבון משותף בבנק […] מספר […]

לדברי הבעל, נכנסות לחשבון זה קיצבאות הילדים מן המל”ל, והוא מציע לסגור את החשבון ולהעביר את יתרת הכסף לאשה. לדברי האשה, לא מתנהלת בחשבון זה שום פעילות. לכן יש לסגור את החשבון, והיתרה במידה וישנה, תועבר לאשה.

12. חשבון בנק מס’ 5 – חשבון ע”ש הבעל בבנק […] סניף […] מספר […]

חשבון זה היה של הבעל עוד לפני הנישואין, משנת 1966, לטענתו (כתב תביעה לגירושין סעיף 58), כל הכספים הנמצאים שם כיום, הם מלפני הנישואין ומכספי שכר הדירה שלו ב-דירה מס’ 3. כספי הפיצויים מן התעשיה האווירית הופקדו שם ואח”כ הועברו לחשבון מס’ 2 – חשבון המשותף בבנק […]. טענת הבעל לא נסתרה, ובנוסף לכך, לפי העקרונות האמורים למעלה, יש להשאיר את הכסף שבחשבון זה בבעלותו ולאשה אין בו שום זכויות.

חשבון בנק מס’ 6 – חשבון בנק […] סניף […] מספר […]

חשבון זה שייך להורי הבעל […], וגם הבעל צורף אליו אח”כ. לטענת האשה, הועברו כספים רבים מהחשבונות המשותפים לחשבון זה, ואילו לדברי הבעל, הוא העביר לכאן רק את הסכום של 100,000 דולר כהלואה לבניית הבנין דירה מס’ 2, כאמור למעלה ג’-3).

הנה בענין זה, טרח ב”כ האשה הנוכחי רבות והשקיע כסף רב באיתור מסמכים, אך העלה חרס בידו. כי מכל הניירות והאישורים שהציג (והם מהווים את רוב הסיכומים שהגיש), אכן עולה שהבעל העביר לחשבון זה מן חשבון בנק מס’ 2, החשבון המשותף בבנק […] מספר […] סך כ=350,000 ש”ח שהם כשמונים וחמש אלף דולר לפי השער ממוצע של 4.1=לדולר באותה תקופה (לגבי העברה מחדש 2.98 בסך חמישים אלף ש”ח אין מסמך להיכן הועבר הכסף), שאר הסכומים הם משיכות במזומן או העברות לחשבון של הבעל עצמו, והרי אין חולק שבאותה תקופה בני הזוג עדיין חיו יחד, ולדברי האשה עצמה, הבעל הוא שניהל את כל הוצאות הבית. לכן תמוה שב”כ האשה קובע (סיכומים, סעיף 20ג’) שסך 602,789 ש”ח הועברו לחשבון זה.

לפיכך, יש לדחות מכל וכל את טענת ב”כ האשה על הברחת כספים לחשבון זה, ואין לאשה שום זכויות בחשבון זה ששייך כאמור להורי הבעל.

14. חשבון בנק מס’ 7– חשבון בבנק […] […]

לטענת ב”כ האשה, הוא גילה חשבון נוסף שהבעל הסתיר את קיומו, ולטענתו מצא בו סך של 206,098 ש”ח לסוף שנת 1998. לסיכומיו הוא צירף כמה מסמכים שהתקבלו מבנק הפועלים.

לאחר העיון במסמכים ובתגובת ב”כ הבעל בענין זה, אנו בדעה שב”כ הבעל צודקת מאד בענין זה. ב”כ האשה פשוט צירף בניספח ד’ של סיכומיו מסמכים של שני חשבונות שונים. המסמך הראשון מתייחס לחשבון בנק מס’ 4  של הבעל, שהיה גלוי כל הזמן ועסקנו בו בסעיף 12 ואילו ארבעת המסמכים האחרים הם של חשבון אחר שרשום על שם אמו של הבעל ואינו נוגע לנידון דידן כלל וכלל.

אנו תמהים מאד על ב”כ האשה ש’שידך’ בחריצות את המסמכים הללו יחד. שכן מן המכתב הנלווה של הבנק ששלח את המסמכים לביה”ד עולה בבירור שהוא שלח רק 4 דפים של ריכוז יתרות לשנים 12-02/12-99 ואילו ב”כ האשה צירף 5 דפים, והדף החמישי הוא זה שמתייחס לחשבון בנק מס’ 4 ולשנת 1998. כלומר, ודאי אין מכתב הבנק מתייחס למסמך זה. מוזר עוד יותר, שב”כ האשה עצמו מצרף את מסמך הבנק שנלווה למסמכים, כאילו המדובר על כל אותם חמישה מסמכים שבנספח ד’.

צודקת ב”כ הבעל גם בטענתה, שהמסמכים הללו היו בידי ב”כ האשה  כבר מיום 27.7.05 והיה בידו סיפק לברר ולבדוק את פרטי החשבון הזה במשך שנה וחצי עד הגשת הסיכומים. לכן, יש לדחות את התביעה בענין חשבון זה של הורי הבעל ואין לאשה בו שום זכויות.

15. מט”ח מזומן שהוחזק בבית

לטענת הבעל, כשעזב את הבית בשנת 2000 לקח מן הבית את שולחן העבודה ומצא במגירה סך 600$ במזומן. בבית נשאר באותו מועד סך 3,000$ במזומן ובהמחאות נוסעים.

לא מצאנו התייחסות של האשה לענין זה, ולא שום הכחשה לטענת הבעל. לכן, על האשה להחזיר לבעל 1,200$ (מחצית ההפרש בין הסכום שלקח ובין הסכום שנשאר בבית).

16. זכויות סוציאליות ואחרות של הבעל
17. “[…]” קרן פנסיה (זכויות שנצברו מיום 2.4.1978 עד 31.7.95) וקופת תגמולים של {…] 30,470 ש”ח ליום 1.1.2000 ותק מיום 1.10.80.

טענות ב”כ האשה (סיכומים סעיף 31) בענין מועדי צבירת הזכויות אין להן שחר, וכמו שמבארת היטב ב”כ הבעל בתגובתה. ברור שלאחר פרישת הבעל מעבודתו ב-[…] בשנת 1995 הוא לא המשיך בצבירת זכויות חדשות, אלא רק נשמרו לזכותו חלק מן הזכויות שצבר בעבר, בהתחשב בסכום שקיבל כפיצויים במועד הפרישה.

2. קרן השתלמות ל-[…] בבנק […], (140,858 ש”ח ליום 31.12.2000 ותק משנת 1988).

לפי העקרונות האמורים למעלה יש להשאיר זכויות אלה בבעלות הבעל ולאשה אין בהם שום זכויות.

17. זכויות סוציאליות ואחרות של האשה
18. זכויות בקרן השתלמות בנק […] (81,322 ש”ח למועד הפירוד).
19. שתי קופות תגמולים ‘[…]’ (40,450 ש”ח למועד הפירוד).
20. קופת תגמולים ‘[…]’ (76,543 ש”ח ליום הפירוד).
21. פוליסת ביטוח חיים בחברת “[…]” (ותק מיום 1.12.98).

לפי העקרונות האמורים למעלה ישארו זכויות אלה בבעלות האשה, כמו הזכויות שישאר בבעלות הבעל.

18. תכולת הדירה

לטענת האשה, הבעל לקח עמו כמה פריטים מן התכולה (מקרר, מחשב, מיקרוגל, ספרים ודיסקים), וכן רכש תכולה חדשה מכספים משותפים.  לטענת הבעל, מדובר בריהוט של דירה בת 5 חדרים, ומגיע לו מחצית ערך התכולה (למעט חדרי הילדים) בסך 25,000 ש”ח.  הואיל וקבענו למעלה שהבעל זכאי למחצית שכר דירה ראוי של דירה מרוהטת,אנו סבורים שבכך יש גם פיצוי בגין התכולה שהיתה בדירה, ושבלתה במהלך השנים. לפיכך, יש להשאיר את התכולה שיש לכל צד בבעלותו.

19. הוצאות משפט

ב”כ של כל צד מבקש לחייב את הצד שכנגד בהוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בשיעור גבוה לדוגמה, לאור התנהגותו במהלך הדיונים.  בענין הוצאות משפט נכתבו כמה פסקי דין מקיפים חלק מהם נדפסו בקובצי פד”ר, לדוגמה, חלק ג’ עמ’ 38-18 (נכתב על ידי הגר”מ אילן זצ”ל), חלק ו’ עמ’ 98-81 חלק י’, עמ’ 16-3 (נכתב על ידי הראשל”צ הגר”מ אליהו שליט”א והגר”ש ישראלי זצ”ל), חלק י”ב עמ’ 83-76 (נכתב על ידי הגר”ש דייכובסקי שליט”א).  ואכן אנו סבורים שבנידון דידן בהחלט יש לחייב את האשה לשלם לבעל הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך עשרים אלף (20,000) ש”ח, בעקבות הסחבת שנקטה והעיכובים הרבים שגרמה במהלך הדיונים.

20. ביזיון ביה”ד על הפרת הצווים בענין הילדים

הבעל וב”כ הגישו אין ספור פעמים בקשות לקנוס את האשה על פי פקודת ביזיון ביה”ד בגין הפרות רבות של צווי ביה”ד בענין הילדים. ואכן, גם אם בשלב זה נראה שקשה לחדש את הקשר של האב עם הילדים, אין הדבר פוטר את האשה לקיים את צווי ביה”ד שהורו לה לדאוג שהילדים יקבלו טיפול מתאים ושהיא עצמה תקבל טיפול פסיכולוגי בהתאם להמלצות ד”ר כלב.

כאמור למעלה המליץ ד”ר כלב:

3. האם [נטע קריץ] ח י י ב ת לקבל טיפול פסיכולוגי פרטני… [הדגשה במקור].–

4. הילדים זקוקים למסגרת טיפולית פרטנית וקבוצתית, על מנת לאפשר להם הבנה והסתכלות שונה על מצבם האישי והמשפחתי.
5. אם לא יחול שינוי במערכת היחסים, יש לחייב את הילדים לעבור בדיקה חוזרת ביחידה לבדיקות מסוגלות הורית, בהסתמך על התרשמות המטפלים המעורבים ועל הבדיקה הקלינית, תשקל נקיטת צעדים אופרטיביים שיבטיחו את זכותו הטבעית של האב להיות בקשר עם ילדיו”.

עברו למעלה מארבע וחצי שנים, ולא חל שום שינוי במערכת היחסים, לכן יש בהחלט לשקול צעדים אופרטיביים כהמלצת ד”ר כלב. צעדים אלה צריכים לכלול בשלב הראשון טיפול פסיכולוגי פרטני של האשה [נטע קריץ] והילדים.

על האשה [נטע קריץ]  לפנות לאלתר לקבלת טיפול לה ולילדים במכון ‘שלם’ בראשל”צ, ולהמציא לביה”ד אישור בכל חודש על המשך הטיפול ומידת שיתוף הפעולה שלה ושל הילדים עם המטפלים. אם האשה תמנע מקבלת הטיפול לה ולילדים, יפעיל ביה”ד את פקודת ביזיון ביהמ”ש, ויטיל על האשה קנסות כספיים וייתכן שיוטל אף מאסר.

21. בשולי פסק הדין נוסיף

במהלך הדיונים בהם נחקרה האשה, התברר הרבה פעמים שאמרה דברים לא נכונים, או ש’שכחה’ פרטים חשובים שהזכרתם היתה עלולה להזיק לטענותיה. באופן כללי אפשר לומר, שהאשה סיפרה בכל פעם את מה שנוח לה באותו רגע, גם אם הדבר לא התיישב עם העובדות או עם מה שאמרה בנסיבות אחרות או בפורום אחר. אפשר להביא הרבה דוגמאות, אך נציין כמה בלבד.

בדיון ביום כ”ו אדר ב’ תשס”ה (6.4.05) נשאלה האשה האם זכור לה משפט שהיה לה ולאמה בו הן נמצאו דוברות שקר. תשובתה: “לא נכון”. אולם בפועל הוצג פסק הדין של בית המשפט על ידי ב”כ הבעל בפני ביה”ד.

כשנשאלה [נטע קריץ] על החשבון שעל שמה באוסטריה ובו 25,000 דולר, השיבה: “סתם סיפרתי לו סיפורים שיש לי כסף בחשבון כמו שילדים צעירים מספרים על הסבא והסבתא אבל לא היה ולא נברא…”.

כשנשאלה על חצי הדירה מס’ 5 שהיתה על שמה ברח’ […] השיבה: “החצי דירה שהיתה רשומה על שמי עברה לאחי עוד מלפני הנישואין”. אולם למעשה עברה הדירה על שם האח רק בשנת 1998-9, כפי שעולה מתצהיר האשה עצמה לביה”מ ביום 23.3.05, פחות משבועיים לפני אמירת הדברים בביה”ד.

בדיון ביום י”ב אדר א’ תשס”ה סיפרה שהבעל שיעבד את הכסף שלה בבנק לצורך שכירת דירה בשבילו באוגוסט 2000. כשנשאלה מתי נודע לה על כך, האם בזמן שעזב או אחר כך? השיבה: “לא זוכרת”. אח”כ הוצג בפניה המסמך מהבנק והתברר שהיא עצמה חתמה על הבקשה לבנק למתן הערבות הבנקאית ביום 11.8.00.

חבל שב”כ האשה ממשיך גם הוא למחזר בסיכומיו (סעיף 24ב’) את הטענה הישנה, שלאשה נודע דבר השיעבוד רק לאחר זמן, בעוד המסמך סותר את דבריו.

בדיון האחרון (22.1.07) התחייבו האשה וב”כ שהיא תפנה למכון ‘שלם’ ותפעל לפי הנחיות המומחים, אולם עד היום טרם עשתה זאת.

עוד דוגמאות כאלה אפשר לראות בסיכומי ב”כ הבעל עמ’ 19-20.

גם המספרים השונים מתחלפים בסיכומי ב”כ האשה ללא שום הסבר. כך לדוגמה בסעיף 24 בו נאמר שהיו בחשבון 223,000 ש”ח, אבל אח”כ נאמר שהאשה משכה סך 23,000 ש”ח ואילו האשה עצמה הודתה בע”פ ובכתב שמשכה 223,000 ש”ח.  לא ברור האם אלה שינויים מכוונים או רק טעויות בהדפסה, מכל מקום יש יותר מדאי טעויות כאלה בסיכומים.

לאור האמור פסקנו:

א.      דירה מס’ 1 ברח’ […] (גוש […] חלקה […]) הרשומה על שם הצדדים תמכר לאלתר והתמורה תחולק בין הצדדים בחלקים שווים. אם קיימים חובות על הדירה בגין ארנונה, חשמל, מים, גז, טלפון, ועד בית וכדומה הם ישולמו על ידי האשה.

ממנים את ב”כ הצדדים עו”ד לבנת רידר ועו”ד ישראל ויסבלט לשמש כונסי נכסים למכירת הדירה וחלוקת התמורה, ושכרם יקבע על ידי ביה”ד.

ב.      מחייבים את האשה לשלם לבעל שכר דירה ראוי מיום 14.8.2001 בגין חלקו בדירה מס’ 1. על כונסי הנכסים למנות שמאי מקרקעין מוסמך שיעריך את שכר הדירה הראוי של דירת הצדדים כדירה מרוהטת, ועל האשה לשלם לבעל מחצית שכר הדירה מיום 14.8.3002.

ג.        דוחים את תביעת האשה בענין דירה מס’ 2 ברח’ […] […]  ואין לה בה שום זכויות.

ד.      דוחים תביעת האשה בענין דירה מס’ 3 ברח’ […]  (גוש 6387 חלקה 15) ואין לה בה שום זכויות.

ה.      דוחים תביעת הבעל בענין הזכויות שהיו לאשה בדירה מס’ 4 ברח’ […] […].

ו.        דוחים תביעת האשה בענין מכונית מס’ 1 שבבעלות הבעל, ואין לה בה שום זכויות.

ז.       על האשה להמציא תוך 30 יום את המסמכים המאשרים את טענתה שמכונית מס’ 2 שנת יצור 1988 שהיתה בבעלות הצדדים הורדה מהכביש על ידי משרד התחבורה ונגררה על ידי העיריה. אם לא תמציא את המסמכים האמורים, מחייבים אותה לשלם לבעל מחצית מערכה של מכונית זהה.

ח.      הכספים שבחשבון בנק מס’ 1 ישארו לזכות האשה.

ט.      על האשה להמציא לביה”ד תוך 30 יום אישור על מועד פתיחת החשבון מס’ 2 על שמה בבנק.

י.        אם יש כספים או ני”ע בחשבון בנק מס’ 3 הם יחולקו בין הצדדים בחלקים שווים.

יא.   חשבון משותף בבנק מס’ 4 יסגר, ואם יש בו יתרה כל שהיא, היא תועבר לאשה.

יב.    דוחים טענות האשה בענין החשבון שע”ש הבעל בבנק מס’ 5 ולאשה אין שום זכויות בחשבון.

יג.     דוחים טענות האשה בענין החשבון בבנק מס’ 6 ששייך להורי הבעל, ואין לאשה שום זכויות בחשבון.

יד.    דוחים טענות האשה בענין החשבון בבנק מס’ 7 ששייך לאם הבעל, ואין לאשה שום זכויות  בחשבון.

טו.   מחייבים את האשה לתת לבעל סך 1,200 $ חלקו בכספים שהיו בבית.

טז.   דוחים את תביעת האשה בענין הזכויות הסוציאליות והאחרות של הבעל המפורטים בנימוקי פסה”ד ואין לאשה בהם שום זכויות.

יז.     דוחים תביעת הבעל בענין זכויות סוציאליות ואחרות של האשה המפורטים בנימוקי פסה”ד ואין לבעל בהם שום זכויות.

יח.   דוחים תביעת הבעל בענין תכולת הדירה, והיא תישאר לבעלות האשה בכפוף לתשלום שכר הדירה הראוי לבעל כאמור בסעיף 2.

יט.   מחייבים את האשה לשלם לבעל הוצאות משפט ושכ”ט עו”ד בסך עשרים אלף (20,000) ש”ח. הסכום צמוד למדד המחירים לצרכן מהיום ועד התשלום בפועל.

כ.      מצווים על האשה לפנות לאלתר לקבלת טיפול פסיכולוגי לה ולילדים במכון ‘שלם’ ראשל”צ, ולהמציא לביה”ד אישור בכל חודש על המשך הטיפול ומידת שיתוף הפעולה שלה ושל הילדים עם המטפלים.

אם האשה תמנע מקבלת הטיפול לה ולילדים, קונסים אותה על הפרת צו ביה”ד בגין כל יום של עיכוב החל מיום 5.3.07 ואילך בסך 1,000 ₪ או יום מאסר תמורתם.

כא.  בגין הפרות העבר קונסים אותה בסך עשרים וחמש אלף (25,000) ₪ או עשרים וחמישה ימי מאסר תמורתם.

כב.  מצווים על האשה להודיע לאלתר לביה”ד את כתובתה ואת מקום מגוריהם של הילדים.

אם האשה לא תודיע כאמור, קונסים אותה על הפרת צו ביה”ד בגין כל יום של עיכוב ההודעה החל מיום 4.3.07 ואילך בסך 1,000 ש”ח או יום מאסר תמורתם.

כג.

כד.           5129371

כה.  54678313גביית הקנסות תיעשה על ידי המרכז לגביית קנסות.

כו.    אם יתגלו כספים ו/או זכויות כספיות על שם אחד מהצדדים שלא נזכרו בפסק דין זה, רשאי הצד השני להגיש לביה”ד תביעה לבירור מקור הזכויות והאם יש לו בהם חלק.

כז.   פונים בדחיפות לפקה”ס שבמקום מגורי הילדים, על מנת לערב את העו”ס לחוק הנוער להכריז על הילד […] ‘קטין נזקק’, לפי חוק הנוער, על מנת שיקבל את הטיפול הפסיכולוגי שדרוש לו. לפי חוו”ד המומחים הטיפול נחוץ מאד והאם מסרבת בכל תוקף לשתף פעולה בענין זה, ומונעת ממנו כל טיפול.

כח.  לשלוח את פסק הדין לצדדים ולב”כ (גם באמצעות הפקס) לפק”ס במחלקת הרווחה בעירית ת”א איזור רמת אביב, ליועהמ”ש לממשלה (לפי סעיף 6 (3) לפקודת בזיון בית המשפט)”, ולנשיא ביהמ”ש העליון (לפי סעיף 7א (ב) לחוק בתי דין דתיים (כפיית ציות תשט”ז-1956), וכן למרכז לגביית קנסות.

ניתן ביום ט’ ניסן תשס”ז (28/03/2007)

(-) הרב אברהם שיינפלד, אב”ד       (-) הרב אברהם ריגר, דיין             (-) הרב דב דומב, דיין

וקבלו את מה שהיה לבית המשפט העליון (בגץ) לומר על נטע קריץ:

בבית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק
	בג”ץ  1303/15

 

לפני:	כבוד השופטת א’ חיות
	כבוד השופט ע’ פוגלמן
	כבוד השופט צ’ זילברטל

 

העותרת:

[נטע קריץ]

נ  ג  ד

המשיבים:	1. בית הדין הרבני האזורי תל אביב
	2. בית הדין הרבני הגדול בירושלים
	3. פלוני
	4. גילה שבת – רשמת מקרקעין

עתירה למתן צו על תנאי

בשם העותרת:                        עו”ד דוד ויס

בשם המשיב 3:                      עו”ד ליבנת רידר

פסק-דין

עתירה למתן צו על תנאי המורה למשיבים 2-1 לבוא וליתן טעם מדוע לא יבוטלו החלטותיהם בדבר מכירת הדירה שבבעלות העותרת והמשיב 3 (להלן: הדירה) טרם הכרעה סופית בעניין חלוקת רכושם המשותף, וכן בקשה למתן צו ביניים המורה למשיבים 4-3 להימנע מביצוע כל דיספוזיציה בדירה עד להכרעה בעתירה.

העותרת והמשיב 3 התגרשו בשנת 2002 ומאז מתנהלים ביניהם הליכים בבתי הדין הרבניים בנושא חלוקת הרכוש. ביום 24.6.2008 נתן המשיב 2 (להלן: בית הדין הגדול) תוקף של פסק דין להסכמות שאליהן הגיעו העותרת והמשיב 3 בנוגע לחלוקת הרכוש (להלן: פסק הדין) ועתירה שהגישה העותרת נגד פסק דין זה נדחתה (בג”ץ 10172/09). בהתאם לפסק דינו של בית הדין הגדול החלו הליכים למכירת הדירה המשותפת של העותרת והמשיב 3 וחלוקת כספי התמורה ביניהם. בעקבות כך נקטה העותרת הליכים שונים שנועדו למנוע את מכירת הדירה אך בהחלטותיו מיום 11.12.2014 ומיום 19.2.2015, הורה בית הדין הגדול על המשך הליכי המכירה. עוד הורה בית הדין הגדול כי הכספים שישולמו עבור הדירה יופקדו בנאמנות עד להכרעה סופית בעניין חלוקת הרכוש בין העותרת למשיב 3.

2. בעקבות החלטות אלו הגישה העותרת את העתירה דנן בה עתרה לביטול החלטות בית הדין הגדול בעניין מכירת הדירה ולסעד המורה כי היא לא תימכר עד להחלטה סופית בעניין חלוקת הרכוש. בתגובתו לעתירה טען המשיב 3 כי העותרת מנועה מלעתור נגד פסק דינו של בית הדין הגדול וכי העתירה דנן היא אחד מיני הליכים רבים בהם נקטה בחוסר תום לב על מנת לסכל את הוצאתו לפועל.

ביום 22.2.2015 ניתן במסגרת העתירה צו ארעי המורה להימנע ממכירת הדירה עד החלטה אחרת.

דין העתירה להידחות על הסף. הלכה מושרשת היא כי בית משפט זה אינו יושב כערכאת ערעור על בתי הדין הרבניים וכי התערבות בהחלטותיהם יש לה מקום רק במקרים קיצוניים של חריגה מסמכות או פגיעה בעקרונות הצדק הטבעי (ראו, למשל, בג”ץ 9028/14 פלוני נ’ פלונית (18.1.2015), בפסקה 3). המקרה דנן אינו עומד באמות המידה האמורות. פסק דינו של בית הדין הרבני קובע מתווה לחלוקת הרכוש המשותף של העותרת והמשיב 3, לרבות הדירה שבבעלותם אשר נכון להיום איש אינו מתגורר בה. בשל מחלוקות נוספות בין העותרת והמשיב 3 בנושא חלוקת הרכוש, קבע בית הדין הגדול כי כספי התמורה שישולמו בעד הדירה יוותרו בנאמנות עד להכרעה במחלוקות אלו ולשם כך אף נקבע דיון בפניו ליום 21.4.2015. בנסיבות אלו אין כל עילה להתערב בהחלטות בית הדין הגדול לעניין מכירת הדירה.

אשר על כן, העתירה נדחית. הצו הארעי שניתן בהחלטה מיום 22.2.2015 מבוטל.

משנתבקשה תגובת המשיב 3, תשלם לו העותרת הוצאות בעתירה ושכר טרחת עורך דין בסך 2,500 ש”ח.

ניתן היום, ‏ד’ בניסן התשע”ה (‏24.3.2015).

על הטענות נגדה השיבה אושרת קוטלר בנגל ליהודה יפרח:

“אם היית מקפיד לקרוא את פסקי הדין ועושה עבודתך היית מבין כמה שטויות אתה כותב. כל העובדות בידי והמסקנה הפוכה לגמרי. לך תלמד לקרוא ואז תשפוט.  הכתבה המלאה אגב תשודר במגזין מוצש בערוץ 10. היה ראוי מעיתונאי ״ רציני״ כל כך להמתין לפרסום המלא לפני ההשתלחות החובבנית הזאת“.

ראינו צורך לציין גם את תגובתה של הגולשת גל אהרוני:

“איך הנהלת ערוץ 10 מרשה לקוטלר לצאת עם כתבה רשלנית כזו? אני מורה בבית הספר התיכון שבו למד הבן של הרופאה והגרוש שלה. באופן אישי הייתי עדה לשערוריות היסטריות של ד”ר קריץ במסדרונות בית הספר ולאיומים שלה על ההנהלה והמורים כדי לנסות למנוע מהם לתת לאב של הילד את המידע שמגיע לו על פי החוק על תפקודו של הילד בבית הספר. מדובר באישה שהיא או נבזית או מעורערת בנפשה אבל בודאי שלא קורבן מסכן. אני מתנצלת על כך שאני כותבת את הפוסט הזה בשם בדוי. אני מודה שאני חוששת מנקמתה של ד”ר קריץ. כמו שראיתם היא לא עוצרת באדום. רק חבל שנמצא מי שמשתף פעולה עם זה“.

אין כמו הגולשים הישראליים, ואין כמו עדי ראייה.