ביהמ"ש העליון קובע: המדינה הפרה חובת הגילוי למטופלי גזזת. חיות: המדינה נהגה ונוהגת בפטרנליסטיות פסולה כלפי מי שקיבלו את הטיפול בשנות ה-50 והסתכנו בסרטן
קישור מקוצר לכתבה: http://wp.me/pxMec-37o
ביהמ”ש העליון קובע: חיות: המדינה נהגה ונוהגת בפטרנליסטיות פסולה כלפי מי שקיבלו את הטיפול בשנות ה-50 והסתכנו בסרטן 
קובעת שניתן לתבוע פיצוי על אובדן סיכויי החלמה ועל פגיעה באוטונומיה
איתמר לוין, http://www.news1.co.il/Archive/001-D-369029-00.html
המדינה הפרה בשנים 2007-1991 את חובתה ליידע את מי שקיבלו טיפול נגד גזזת בדבר הסכנות הרפואיות הנשקפות להם. כך קובעת (יום ה’, 3.9.15) שופטת בית המשפט העליון, אסתר חיות, בפסק דין מקיף בפרשה הנמשכת עשרות שנים.
הגזזת היא מחלת עור הפוגעת בקרקפת, ו-20,000 ילדים עולים – בעיקר מארצות המזרח – טופלו נגדה בקרני רנטגן בשנים 1960-1948. כבר במחצית השנייה של שנות ה-60 התברר שמטופלים אלו מצויים בסיכון גבוה לחלות, במיוחד בסרטן, ובידי המדינה מצויה מאז רשימה של 17,000 מבין המטופלים. אולם עד שנת 2009 לא הודיעה המדינה בצורה מסודרת על סיכונים אלו, שאכן התממשו בשורה של מקרים.
בשנת 1994 נחקק חוק הגזזת, אשר העניק פיצוי בשיעור שנקבע בו לכל מי שנקבע שלקה במחלה כתוצאה מהטיפול שעבר בילדותו. הענקת הפיצוי אינה כרוכה בהוכחת קשר סיבתי בין הטיפול לבין המחלה. כיום תלויות ועומדות בבתי המשפט מאות תביעות שהוגשו בטענה למחלות שנגרמו בשל הטיפול, ובית המשפט העליון קובע את הכללים לטיפול בהן בדונו במספר ערעורים על פסקי דין של בתי המשפט המחוזיים.
חיות קובעת, כי על המדינה חלה חובה לגלות למטופלי הגזזת את הסיכונים – בדומה לחובה של רופא כלפי מטופליו, במיוחד לנוכח העובדה שהיא אשר יצרה את הסיכון בטיפול בילדים העולים. חיות מותחת ביקורת קשה על גישתה המתמשכת של המדינה בדבר העדר גילוי, שבאה לידי ביטוי גם בהליך הנוכחי, ומכנה אותה “פטרנליסטית פסולה”.
השופטת חיות דוחה את חששותיה של המדינה מפני הרחבת חובת הגילוי, בציינה שמדובר במקרה ספציפי הנובע מאחריותה של המדינה כמעניקת הטיפול, ולכן “המדינה רואה צל הרים כהרים” בנושא זה. עוד דוחה חיות את טענת המדינה, לפיה יצאה ידי חובת הגילוי במסעות הפרסום שערכה בשנות ה-90, בין היתר משום שלא הוכיחה את האפקטיביות שלהם.
בהמשך פסק הדין עוסקת חיות בראשי הנזק בגינם יוכלו הנפגעים לתבוע את המדינה, וקובעת תחילה שלא ניתן להעניק פיצוי כפול לפי אותן עילות – הן לפי חוק הגזזת והן בתביעות פרטניות. מסקנתה היא, שניתן לתבוע בגין אובדן סיכויי החלמה – בתנאי שהתובע יוכיח קשר סיבתי בין הפרת חובת היידוע לבין אובדן זה; וכן ניתן לתבוע בשל פגיעה באוטונומיה, שכן בהפרת חובת היידוע שללה המדינה מהחולים את האפשרות לבחור את הטיפול. לעומת זאת, קובעת חיות, לא ניתן לפסוק פיצוי בגין כאב וסבל ולא ניתן לפסוק פיצויים עונשיים.
השופט יצחק עמית, אשר הסכים עם חיות, חולק עליה במספר נקודות. לשיטתו אין להטיל על המדינה חובת יידוע דומה לזו של רופא, באומרו שהיא יכולה להיות צרה יותר או רחבה יותר – בכל מקרה לפי נסיבותיו. עוד סבור עמית, כי יש להיזהר במתן פיצוי בגין פגיעה באוטונומיה, אותו הוא רואה כזהה לפיצוי בשל כאב וסבל.
השופטת דפנה ברק-ארז, שגם היא הסכימה עם חיות, מתחה ביקורת על המדינה, באומרה שאין היא רשאית “לטעון טענות שונות בהליכים המתנהלים מול בעלי דין שונים ולהציג את טענותיה ‘טיפין טיפין’ בהליכים שונים כדי ‘לנסות’ אותן”, אלא להחיל על כל בעלי הדין את אותה גישה. עוד סבורה ברק-ארז, כי יש להחמיר עם המדינה בנושא חובת הגילוי יותר מאשר עם הרופא הבודד, ותומכת בעמדתה של חיות בנושא פיצוי על פגיעה באוטונומיה.
במקרים הספציפיים שעמדו בפני בית המשפט העליון, נפסק פיצוי של 50,000 שקל כל אחד לשלושה חולים בשל פגיעה באוטונומיה, נדחו ערעוריהם של שלושה חולים נוספים ונדחה ערעורה של המדינה על פיצוי של 200,000 שקל לחולה נוספת. את המדינה ייצגו עוה”ד מוריה צ’רקה, ענבל דרור ומלי אומיד-ברגר; את החולים ייצגו עוה”ד איתן פלג, עמוס גבעון ויורם מלמן; ואת מכבי ושירותי בריאות כללית ייצגו עוה”ד יעקב אבימור, ריטה שבץ, איתי דרין ודודו בן-עזרי.
