דיור לא מוגן עדויות קשות על המציאות של הילדים בפנימיית רננים בזכרון יעקב – כתבה של יפעת גליק

דריה ברוד, מדריכה לשעבר בפנימיית הזוועות רננים: כשאת נכנסת לשערים של הפנימייה הכל נראה לך בסדר, ובשנייה שאת יוצאת , או טיפה הולכת ומתאווררת או מספרת על זה למישהו, פתאום זה מכה בך שזה לא הגיוני ושזה לא משהו שהוא אנושי שהוא יקרה.

200 חניכים מתגוררים בפנימיית רננים בזיכרון יעקב. המגורים טובלים בירוק ונועדו לילדים בני 6 עד 18. קצתם לאחר אשפוז פסיכיאטרי, בעלי בעיות רגשיות, אחרים הוצאו מן הבית בצו בית משפט. כאן הם אמורים לקבל טיפול חם מידי צוות מקצועי שישמש מודל אוהב ומחבק של אימא ואבא, שיגן עליהם מפני הסביבה, מפני עצמם.

א"ב: אני אם חד-הורית, אימא לשלושה ילדים, כשהוא נולד אני הבנתי שעכשיו יש לי לפחות משמעות. אהבתה ודאגתה לבנה הבכור, הביאו את אילנה לבקש עזרה מרשויות הרווחה. כששמעו על המצוקה הכלכלית שבה שרויה המשפחה, אמרו לה שמוטב להוציא את הבן מן הבית.

א' חשבה שבפנימיית רננים יזכה בחיים שתמיד ביקשה בשבילו.

"מקום נורא יפה ושקט ופסטורלי ועם המון ילדים ויש חוגים ונותנים להם ממש העשרה שמשהו שאני בחיים בתור אימא ועוד אישה מוכה וכל זה, לא יכולה לתת לו את כל זה בכסף, ברור".

עדותה של אם אחרת בפנימיית רננים: "זה היה ביום הולדת שלי היום שהוא יצא מהבית".

הילד ממשיך: "לקחנו את הדברים, היא הלכה איתי ואז עלינו לאוטו".

האמא ממשיכה: אתם רואים שאני בוכה, כאילו. "לא, ככל שתיפרדי ממנו יותר מהר יהיה לו יותר קל".

דריה ברוד: היו דברים מאוד רעים שקרו שם. דברים מאוד רעים, ועכשיו אני יוצאת פה ואני כאילו מספרת ואין שום דבר שיכול לגרום לזה להיראות אמיתי כמו שזה היה.

עדויות שהגיעו ליפעת גליק, מציירות תמונה מדאיגה על ההתנהלות של כמה מהעובדים.

עדות חניך בפנימיית רננים: לפעמים המדריכים היו מאיימים על הילדים בשביל שהם יפחדו. הייתה מדריכה שנתנה לי מלא ברכיות, בגלל שניסיתי לצאת מהחדר.

— איך בא לידי ביטוי ההשפלות?

אם ילד שמן אז היא לוקחת לו את האוכל ולא נותנת לו לאכול ודוחפת אותו וצורחת ואם ב- 7 בערב היא מחליטה שמבחינתה נגמר היום, אז היא מכריחה את כל הילדים בצרחות מטורפות לעלות למיטות ולא לזוז ולא לדבר כי עכשיו נגמר היום והיא רוצה לעשן את הסיגריה שלה.

קולה של אם הבית:

"יאללה כבר תסתמי כבר! תתחילי לסתום ת'פה שלך, יא תולעת. חתיכת תולעת, זה מה שאת".

צעקות וגידופים הם עניין שבשגרה. אבל בכך רק מתחילה מסכת ההתעללות שחווים חניכים בפנימיית "רננים".

קולה של אם הבית:

"יאללה כבר סתמי כבר! את לא מבינה שאת לא מזיזה לי שערה? את לא מבינה?! עלית לי עד לפה! יופי על הפרצוף שלך!"

מאי כחלון, מדריכה לשעבר: הייתה איזושהי אם בית שאחת הנערות דיברה אליה לא יפה, היא פשוט לקחה את התיק שלה וחבטה בה עם התיק שלה. אני יום אחד הייתי בחוג עם הקבוצה שלי, והיה לי חניך אחד, שכל מה שקשור למשהו שיכול להזכיר אזעקה, ממש עשה לו לא טוב, הוא היה הולך הצידה, מסתגר ככה, עושה תנועות כאלה של התנדנדות, מרגיע את עצמו. לקח אותו מדריך, תפס אותו מהאוזן, הרים אותו ככה והוציא אותו החוצה בצורה מאוד אלימה. אני פניתי אחר כך לרכזת של המשפחתונים ולמנהלת וסיפרתי להם את זה.

ממשרד הרווחה נמסר, כי לא הגיעו דיווחים חריגים בפנימיה.

מה יאמרו במשרד הרווחה כשישמעו את הטענות על אלימות פיזית שהופעלה במהלך שיטה טיפולית מרסנת ונקראת אחיזה?

ד"ר אהרון פלשמן, פסיכיאטר ילדים: זה אמור להיות חיבוק, ולא חיבוק דב. זו אחיזה שצריך הרבה מיומנות וצריך להכשיר צוות כדי לדעת איך לא להגיב באופן טבעי בתוקפנות. אין לזה שום מקום לילדים יותר גדולים או קטנים.

עדות חניך שעשו לו אחיזה:

"זה כאב ברמות שלא ייאמן. אז הוא (איש הצוות) היה נגיד תופס אותם לפעמים מהצוואר, לפעמים הם היו עושים את זה או שתופסים אותם מהיד ואז הם היו מעיפים אותם בכוח לתוך החדרים. היו גם ילדים שהיו צועקים "הצילו" ואנשים אחרים מבחוץ היו מסתכלים".

קולה של אשת צוות בפנימיית רננים: "יש מתנדב שנת שירות בן 18 שהיה מרביץ לילדים ממש. כמובן שלא היה לו אישור ל"אחיזה" אבל הוא היה תופס אותם ועושה להם כאילו "אחיזה" ולא יודעת מה הוא עשה להם."

באתי למיכל (מנהלת הפנימייה) בבוקר, אמרו לי שדיווחו עליו הרבה פעמים שהוא מרביץ לילדים ממש והוא ממש אלים כלפיהם, והיא הייתה נורא מזועזעת, כל דבר (שאמרתי לה): "לא לא לא, הוא לא יכול להמשיך להיות שם אפילו עוד יום אחד, אני מטפלת בזה", וכמובן ששום דבר לא קרה והכל המשיך כמו שהוא.

בסרטון שצולם באמצעות טלפון נייד נראה איש צוות אוחז באלימות בחולצתו של נער, חניך בפנימייה.

"סתום ת'פה שלך, הבנת? סתום ת'פה שלך למה אני אחסל אותך. היום זה יהיה הסוף שלך".

אחד החניכים העביר לא מזמן את הסרטון למדריכה. מקורביה מספרים כי כשדיווחה על כך לרכז בפנימייה, הוא הורה לכל מי שהחזיק בחומר המפליל למחוק אותו.

חניך בפנימיה: יש כדורים שנקראים שמה איטומין (כדור פסיכיאטרי).

ד"ר אהרון פלשמן: זה כדור שקוראים לו אנטי-פסיכוטי, או יותר נכון הוא מרגיע בגדול, "כדור הרגעה כולל". הוא בין הכדורים היותר מרדימים והבלתי נסבלים מתוך התרופות האלה.

אמא של חניך: הם לא שואלים אותך. הם מחתימים אותך ש"אם במקרה", אז את חושבת ש"בסדר, הם לא יגיעו". זה משהו שאת חושבת עליו בתחילת שנה. מתי שמתי לב שהילד כן קיבל תרופות? הייתי מתקשרת בשעות מסוימות שזה שעות של דיבור, שעה שש, שעה שבע, הילד ישן. מה קרה הילד ישן? אני מכירה את הילד שלי. אין מצב שהוא יישן בשעה כזאת.

הכדור הפסיכיאטרי איטומין אינו מומלץ למי שטרם מלאו לו 16 שנים. לפי עלון משרד הבריאות, מתחת לגיל זה התרופה פשוט לא עברה ניסויים קליניים.

— בני כמה הם היו, הילדים האלה שקיבלו איטומין?

מגיל 10 עד 13.

האם באמת היד קלה על התרופה, ומדוע אנשי צוות משפילים ומכים חניכים ילדים בפנימייה במקום להעניק להם קורת גג בטוחה?

כדי להבין את התשובות לשאלות האלה, צריך לחזור אחורה, לתחילת שנות האלפיים.

אז עברו שירותי החוץ ביתיים הפרטה. היום, את פנימיית רננים מנהלת ד.י.ש. חברה פרטית בע"מ, שמקבלת מהמדינה תקציב שנתי של עשרות מיליונים בשנה. על פעילותה של החברה הפרטית אמור לפקח משרד הרווחה.

— צריך איזשהו ניסיון מיוחד כדי לעבוד שם?

לא.

— עברת איזושהי הכשרה להיות מדריכה?

לא. לא עברתי הכשרה.

— שאלו אותך אם יש לך עבר פלילי?

לא שאלו אותי וגם אצל בנות לא מבקשים תעודת יושר.

בינואר לפני שנה נדרשה גם הוועדה לזכויות הילד לעניין מעמדם והכשרתם של מדריכי פנימיות.

בן ציון בראנץ, מפקח ארצי במשרד הרווחה: "כמטפל בילדים ראיתי כמה חוסר מומחיות וחוסר הכשרה יכולה לעשות נזק, למרות הכוונות הטובות. נזק לילד שמטופל על ידי מדריך, שלא קיבל הכשרה לפני שהוא נוגע בו".

פרופ' אסתר הרצוג: אני לא אהיה מופתעת אם אני אמצא שמגיעים לשם גם מדריכים ומדריכות ברמה פחות גבוהה משום שהשכר נמוך ואז כמובן, באופן טבעי, האפשרות למיין את העובדים היא מצומצמת.

דריה ברוד: להורים אין רישיון לגדל את הילדים שלהם. ולמקום הזה יש רישיון. את שולחת ילד ממקום בלי רישיון למקום עם רישיון, ומחזירים לך אותו, אם מחזירים לך אותו בכלל, אותו ילד, מחזירים אותו רקוב ומפורק.

דריה לא יכלה עוד להכיל את מה שראתה עליו ודיווחה לממוניה. בסופו של דבר, החליטה שהיא חייבת לעשות מעשה ועזבה את מקום עבודתה בפנימיית רננים.

אחרי מכתב ההתפטרות שהגישה למנהלת הפנימייה, אזרה אומץ והתלוננה גם במשטרה. התלונה נסגרה ממה שמכנים שם "העדר עניין פלילי".

— מה את מרגישה?

א"ב: "אני מרגישה כישלון. חשבתי שאני עוד איכשהו עוזרת לו. אבל גרמתי לטראומה, הייתי צריכה יותר להילחם עליו".