1. לפני תביעה בגין עוולת לשון הרע שהגיש התובע נגד הנתבע בטענה כי בתום דיון משפטי בו העיד התובע , הנתבע אמר לו ‘רוצח’ ו’אייכמן’ . הנתבע הגיש כתב הגנה בו אישר שאכן אמר את המילה ‘אייכמן’ , הכחיש כי אמר את המילה ‘רוצח’ וטען שאין לראות בו אחראי לביצוע עוולה נזיקית בגין המילה ‘אייכמן’ בנסיבות שבהם נאמרו הדברים , וכוונתו, כאשר אמר אותם .

2. התקיימה ישיבה מקדמית שבה בית המשפט ניסה להביא להסכמות שייתרו את הצורך בשמיעת ראיות , אולם משניסיון זה לא צלח , נקבעה ישיבה לשמיעת ראיות שהתקיימה היום.

3. מטעם התובע העיד התובע ושני עדים נוספים מטעמו, ומטעם הנתבע העיד הנתבע ושלושה עדים נוספים מטעמו , אחד מהם לא הגיש תצהיר ומסר את עדותו היום כעדות ראשית . בתום שמיעת הראיות הצדדים סיכמו בעל פה.

דיון והכרעה

4. הסוגיה הראשונה שעל בית המשפט להכריע בה , האם נאמרה על ידי הנתבע לתובע המילה ‘רוצח’ , ואף פעמיים כגרסת התובע , בהטיות שונות . עמדות העדים בתיק זה היו מנוגדות , כאשר התובע ושני העדים מטעמו עומדים על כך שהמילה “רוצח” נאמרה לפחות פעמיים , ואילו העדים מטעם הנתבע , לרבות הנתבע , שללו זאת . במצב דברים זה , בית המשפט מביא בחשבון ששני העדים מטעם התובע , מאבטחים בבית הדין לעררים , הינם מי שאין להם זיקה ישירה לתובע . בית המשפט לא מקבל את הטענה של הנתבע , לפיה מכיוון שאלה גם אלה עובדי מדינה , אין לראות בשני המאבטחים כבעלי זיקה .

5. נוסף לכך , ביוזמת באת כוח הנתבע , הוכנו תרשימים שהעדים התבקשו לזהות את מיקומם בזמן האירועים בבניין בית הדין לעררים , ולאחר שבית המשפט בחן את התרשימים ואת העדויות , הוא מצא את גרסאות המאבטחים כתואמות זו את זו , ואת התרשימים שהם סימנו , בלי הכנה לכך , בזמן הדיון היום , ולכן בית המשפט מקבל את גרסת התובע , לפיה הנתבע אמר לו את המילה ‘רוצח’ .

6. סוגיה נוספת היא האם אמירת המילים בעל פה ‘אייכמן’ ו’רוצח’ עומדת במבחנים של פרסום. העירה בצדק באה כוח הנתבע שלעניין זה יש להביא בחשבון שהמחוקק אינו משחית מילותיו לריק , ומצא לנכון להוסיף את המילים “ובלבד שהדברים מיועדים לאדם אחר” . אולם , לאחר שבית המשפט שמע את הראיות ועיין בתרשימים שהובאו לפניו ביוזמת באת כוח הנתבע , התברר שהדברים נאמרו במסדרון צר שהמה אנשים , לגרסת שני הצדדים . לכן , בית המשפט מקבל את גרסת התובע גם בעניין זה , שכאשר הנתבע אמר את הדברים לתובע , הוא אמר אותם כאשר הם מיועדים לא רק לאוזניו של התובע אלא לאוזניהם של כל מי שהיו במסדרון הצר באותו שלב , ולראיה אכן הדברים הגיעו לאוזניהם של העדים מטעם התובע והעדים מטעם הנתבע .

7. סוגיה נוספת היא האם יש באמירת המילים ‘רוצח’ ו’אייכמן’ בנסיבות העניין לשון הרע . ייאמר מיד שהדיון מעט מיותר , מכיוון שהיה זה הנתבע שבחר בסעיף 63 לכתב הגנתו לציין שמטרתו כאשר המתין לתובע במסדרון הייתה לבייש אותו.

8. למעלה מן הדרוש , יצוין שבית המשפט לא מקבל את הטענה של הנתבע , לפיה על בית המשפט להבין את הביטוי ‘אייכמן’ כביטוי מזוקק ביחס למשמעות הרחבה והאובייקטיבית , כפי שהוא נתפס בעיני הציבור הרחב , שכן גם אם הכוונה הייתה לייחס לתובע מדיניות של פקיד זוטר , כביכול , שאינו בודק את הוראות מפקדיו ואינו שואל מצפונו , הרי יש להמשיך את ההקבלה ולהחיל אותה על שולחיו של התובע , דהיינו שר הפנים , ממשלת ישראל שכביכול עומדים מאחורי המעשים, ובעצם בעקבות החלטותיהם פועל התובע כביכול כדי לספק את רצונם ולמלא אחר הוראותיהם , וחמור מכך ההקבלה הזו מוציאה מכלל חשבון את העובדה החשובה מאוד בעיני בית המשפט , שכן המעשים הנוראיים שהתרחשו בתקופת השואה , ביטוי שבית המשפט לא שמע היום כמעט בדיון ומשום מה בחרו כאן להתייחס לתקופה כמלחמת העולם השנייה ולא להזכיר את עניין השואה .

9. כאשר בוצעו המעשים הנוראים בתקופת השואה , לא היה כל גוף שעמד כאבן נגף בדרכם של הרוצחים הנאצים המתועבים . לא היה בית משפט גרמני שפעולותיהם של הצוררים ייבחנו בפניו , או שיוציא צווים תחת ידיו ואשר ימנע את מעשה הזוועה . להפך , אם יש עדות ל”דיונים משפטיים” שהתקיימו בתקופת השואה , הרי אלה עדויות לדיונים שבינם לבין דיונים משפטיים שמתבטאים בעצמאות הדיין בפי הדין , שיקול דעת וחוסר משוא פנים , אין בינם לבין אלה, כל קשר . היה זה ראש הממשלה המנוח , בגין , שאמר יש שופטים בישראל , ביטוי ששובש כך שנאמר יש שופטים בירושלים , ובמדינת ישראל ישנה רשות שופטת שלפניה יכול הנתבע , או כל אדם אחר , שסבור שהתובע או כל פקיד אחר , או כל נציג אחר של הרשות המבצעת פועל בצורה שסותרת או חורגת מסמכותו , להביא את טענותיו בפני הרשות המשפטית , וזו חופשיה ויש לה הכוח לעצור פעולות כאשר היא מגיעה למסקנה שאכן כך הוא המקרה .

10. הדברים מתנהלים כך שמוגשת עתירה , בית המשפט בוחן אותה , שומע עדויות , והוא זה שקובע את הממצאים , ולא אדם פרטי מאשים , קובע את הממצאים , ובעצם משמש בכל התפקידים גם יחד . לא זו אף זו , מאז חקיקת חוקי היסוד בתחילת שנות ה-90 של המאה הקודמת , לבית המשפט העליון יש סמכות אף להעביר תחת שבט ביקורתו חקיקה של הכנסת. דהיינו , גם אם כנסת ישראל תחוקק מחר חוק שלא יעמוד בקנה אחד עם אותה חוקה לא כתובה של זכויות אדם שבית המשפט העליון החיל , הרי גם חוקי הכנסת לא יעמדו בפני הביקורת השיפוטית של בית המשפט העליון . הדברים יפים במיוחד בסוגיה שבה אנו עוסקים , דהיינו סוגיית הפליטים , כשבית העליון מצא לנכון להתערב בחקיקה של הכנסת פעמיים .

11. מכל האמור לעיל , בית המשפט קובע שבנסיבות העניין , לפי הפרשנות האובייקטיבית של המילה ‘רוצח’ והמילה ‘אייכמן’, התובע עמד בנטל השכנוע לעניין זה כי הנתבע השמיע באוזניו ובאוזני אחרים , כשהדברים מיועדים לאוזניהם של אחרים , את המילים ‘רוצח’ ו’אייכמן’ כדי לבייש אותו כפי שהנתבע עצמו כתב בכתב הגנתו .

12. בית המשפט ניסה להימנע מלהיכנס לדיון בעניין המשמעות ‘אייכמן’ , אבל אין מנוס . לעם היהודי אויבים מאז קיומו של העם היהודי , בין אם היה זה במסעות הצלבנים כאשר היהודים היו הטרף הקל בדרכם של הצלבנים למה שכונה בפיהם ‘ארץ הקודש’ , בין אם זה בימי המגפה השחורה במאה ה-14, כאשר היהודים ,אולי עקב שימוש באמצעי הגנה או סניטציה מיוחדים, שרדו טוב יותר משכניהם את המגפה , נפלו טרף למעשי טבח נוראים , ובין אם זה פרעות אפילו במאה ה-18 וה-19.

13. הסקירה הזו נועדה להמחיש עד כמה כל הפרעות האלה שהתרחשו לעם היהודי לא התקרבו אל מה שהתרחש באמצע המאה הקודמת , כאשר אדם בעל מוח חולני , אדולף היטלר , הגה תורה לפיה הגזע הארי הוא גזע עליון וגזעים אחרים במקרה הטוב נועדו לשרתו , כגון הגזע הסלבי , והיהודים דינם הכחדה . יכול להיות שאותו היטלר היה לא יותר מאשר שורה בהיסטוריה אילולא הצליח לתפוס את הגה השלטון בגרמניה ולרתום לטובת רעיונותיו המטורפים והנתעבים מדינה שלמה , מערכת שלמה , והחל לקדם רעיון שאולי אחרים הגו אותו בעבר , אבל הוא הראשון שהצליח להביא אותו לידי ביטוי ולמימוש באופן אכזרי ויעיל. בתחילה פלוגות הרצח הוציאו להורג מאות אלפי יהודים בעיקר במזרח אירופה, וכשהדבר לא היה יעיל מספיק , הוחלט להקים את מחנות ההשמדה , כאשר יהודים משונעים כחיות בקרונות מסע, ותוך שעה מרגע שמגיעים למחנות ההשמדה הם מורעלים וגופותיהם נשרפות .

14. היטלר לא היה מצליח לבצע את הרצח ההמוני של 6,000,000 יהודים תוך מספר שנים בלבד אילולא נרתמו לטובת המאמץ , כביכול , בכירים בשלטון הנאצי , אם זה הימלר מפקד האס. אס., אם זה היידריך מפקד הגסטאפו , כל משתתפי ועידת ואנזה הנתעבת שבה הפכו הרעיונות לביצוע , וכמובן הגענו לנשוא התביעה הזו , אדולף אייכמן , שעל פי פסק הדין של בית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון כאן , בירושלים , פיקח על השינוע של מיליוני היהודים באותן רכבות, כך שגם כאשר מכונת המלחמה הנאצית הייתה על סף התרסקות , עדיין היה חשוב מאוד לאייכמן ולמפקדיו שהרכבות יגיעו בזמן ושאחרוני היהודים יירצחו .

15. לאחר המלחמה הועמדו חלק מהפושעים הנאצים לדין בגין עבירות נגד האנושות , אך אייכמן חמק . למדינת ישראל ולקברניטיה היה חשש שמא העולם יסתפק בהעמדתם לדין של אלה שהועמדו לדין בנירנברג , ולכן מדינת ישראל ביצעה את אחת הפעולות הייחודיות שבוצעו אי פעם , כאשר אנשי המוסד הסתכנו והגיעו לארגנטינה כדי לחטוף את אייכמן ולהביאו לדין במדינת ישראל . אייכמן הועמד לדין בגין עבירות חמורות ביותר והורשע על ידי בית המשפט המחוזי , וערעורו לבית המשפט העליון נדחה , והוא פושע המלחמה הנאצי היחידי שמדינת ישראל הוציאה להורג, בתליה , ופיזרה את אפרו בים התיכון כדי שלא יזהם עפרו את אדמת מדינת ישראל .

16. אכן , בעקבות העמדתו לדין של אייכמן החלו גם מדינות אחרות לחדש את המאמצים להביא את הפושעים הנאצים לדין ואף בימים אלה מידי פעם אנו שומעים על העמדה לדין של פושע נאצי זה או אחר , כאשר ברור שלוח הזמנים עושה את שלו, ואט אט אחרוני הקורבנות מתים , וגם אחרוני הפושעים . בימי דמדומים אלה עולה גם החשש שמא לא ירחק היום והשם ‘אייכמן’ או שמם של יתר הארכי פושעים הנאצים יהפוך להיות איזשהו ביטוי ארכאי , כמו שאנו קוראים איזה ספר היסטוריה על אירועים רחוקים ואולי פחות חשובים לימינו אלה .

17. נוכח סקירה זו, ברור לבית משפט זה שהביטוי ‘אייכמן’ שנאמר במסדרון למר כהן נתפס ואמור להיתפס בידי כל יהודי ואף לא יהודי , כל אדם שזכויות אדם חשובות לו , כפי שהנתבע מעיד על עצמו שזכויות אדם חשובות לו , כביטוי שהוא מעבר לוויכוח הציבורי הלגיטימי , הוא מעבר לכל קו אדום . לכן , צריך לעבור כעת לדיון בהגנות השונות שעומדות לו למי שמוגשת נגדו תביעת דיבה , לאחר שנקבע שהדברים הם לשון הרע .

18. ההגנה הראשונה היא אמת בפרסום ובית המשפט מתקשה לראות , כפי שבית המשפט העליון התקשה לראות בעניין בן גביר , כיצד ליקויים כאלה ואחרים נטענים בפעילותו של מר כהן , ובית המשפט אף לא נכנס לבדיקת טענות אלה שכן זה לא תפקידו , אלא תפקידם בתי משפט מנהליים או בית המשפט העליון , בשבתו כבית המשפט הגבוה לצדק, אם כן , בית משפט זה לא רואה כיצד טענות אלה יכולות לבסס אמת בפרסום כאשר נאמר לתובע , שהוא עובד בכיר בשליחותה של מדינת ישראל , ‘רוצח’ ו’אייכמן’ .

19. ההגנה השנייה היא הגנת תום הלב , ישנם מספר מרכיבים להגנה זו . מרכיב אחד הוא שהדברים נאמרו כהבעת דעה , אולם מדוע שבית המשפט יעסוק בסוגיה זו כאשר הנתבע אמר בכתב ההגנה שמטרתו הייתה לבייש את התובע . ברי , שאם המטרה הייתה לעודד את הציבור לסייע לפליטים , לקדם את עניינם ולא לבייש את התובע , הנתבע היה כותב מאמר , היה מקים משמרת מחאה ליד בתיהם של נבחרים שקובעים את המדיניות או מגיש עתירות כפי שאלה מוגשות מעת לעת . אך לא כך נהג, וכאשר בית המשפט מנתח את רצף הדברים שנאמרו יותר מאשר באמירה אחת קצרצרה עם הפוגה קצרה בתווך , בית המשפט מגיע למסקנה שהאמירות היו גידוף ולא הבעת דעה.  גם אם הייתה הבעת דעה, הרי וודאי שהמרכיב המרכזי והדומיננטי בדברים היה מרכיב הביוש והגידוף , ולא הבעת הדעה .

20. לפני בית המשפט הובאו פסיקות שמתייחסות למאמרים מלומדים שנכתבו בצורה מנומקת כזו או אחרת , ואכן בתי המשפט בחנו את הדברים לגופם , גם כאשר נאמרו דברים מקוממים , אולי אפילו גורמים לסלידה , אבל אין להקיש בין אותם מקרים של כתיבת מאמרים או ניסיון לבסס בצורה פילוסופית מנומקת את הדברים לתיק זה , שבו במהלך כמה שניות , כשהנתבע מעיד על עצמו שהוא היה מזועזע מהדברים (“עדות התובע ששמע בבית הדין לעררים” – הוסף לצורך הבנת הקשר הדברים אחרי הדיון – ע.ה.) הוא אומר לו את הדברים בקצרה .

21. מכאן , שגם ההגנות לא עומדות לו , לנתבע , ולכן בית המשפט עובר לשאלת הסעד . בית המשפט העליון , בפסק דין בעניין בן גביר ודנקנר , ובית המשפט עוסק בעיקר בפסק דינה של כבוד השופטת , בתוארה דאז , ארבל , חוזר על פסיקה עקבית לפיה מטרת הסעד היא להשיב ולו במעט את המצב מבחינת התובע לקדמותו לפני שהדברים נאמרו , אבל גם להעביר מסר ציבורי חשוב .

22. דבריו של הנתבע לפיהם הביטוי ‘אייכמן’ כביטויים אחרים בעלי משמעויות שונות הם חלק מוויכוח , אינם מקובלים על בית המשפט שחושש שדווקא בימי דמדומים אלה , כשאחרוני הקורבנות עוברים מהעולם , היעדר מסר ברור ותקיף שזכר הקורבנות צרוב בליבנו וזכר הפשעים הנוראיים גם הוא , יש להוריש את המסר החשוב הזה גם לדורות הבאים, ואסור לשחק לידיהם של , מצד אחד מכחישי שואה ואין בית המשפט טוען שהנתבע מכחיש שואה , אבל גם שלא בכוונה אסור למי מאתנו , או גם למי שבא בתום לב , לשחק לידיהם של אלה שרוצים אט אט לגמד את האירוע של השואה , שלא היה כמותו ונתפלל שלא יהיה כמותו בעתיד .

23. לכן , כשבית המשפט ער לפסקי הדין בעניין דנקנר ובן גביר , הוא בדעה שיש לפסוק פיצוי הולם ונכבד לטובת התובע . אולם , על פי אותם פסקי דין שעוסקים באמירות בעל פה , יש להביא בחשבון גם את הנסיבות המקלות מבחינת הנתבע , כאשר במקרים של בן גביר ושל דנקנר , מדובר בשידורים ברדיו ובטלוויזיה להם הייתה חשיפה של עשרות אלפים ואולי מאות אלפים , בשעה שבמקרה זה ובתיק זה החשיפה הייתה מצומצמת ביותר , וניתן להניח שמרבית האנשים ששמעו את הדברים היו אנשים שתומכים ברעיונות בהם תומך גם הנתבע, כך שקשה לראות כיצד כאשר דברים אלה נשמעו, נגרם נזק לתובע .

24. לעניין הסכום הכספי , בית משפט זה ער לכך שבעניין בן גביר נפסק סכום סמלי , אולם יש להבחין בין מקרה זה לבין עניין בן גביר , שם בית המשפט העליון ציין במפורש כי בן גביר נראה בהפגנות בהן הופיעו תמונות , בהן הולבש ראש הממשלה המנוח רבין במדים של גסטאפו , ולא הסתייג מכך , ומעמדותיו שאינן בדיוק במרכז השיח הציבורי הישראלי , בלשון המעטה. דווקא בעניין זה עניינו של התובע שונה לחלוטין . התובע נשלח על ידי מדינת ישראל לבצע את תפקידו , וככל שלנתבע או לאדם אחר יש השגות לגבי התנהלותו , יש שפע של דרכים כיצד לבקר אותו באופן מנומק ונכון , ולא באמצעות אמירת דברים במסדרון מיד לאחר דיון משפטי .

25. בית משפט זה מסכים עם התובע שגם המיקום של הדברים מעורר חוסר נחת . בית המשפט מצפה ומקווה שכאשר מגיעים עדים לבית משפט, הם ייהנו , לפחות , מקיומו של דיון מתורבת וענייני , כאשר גם אם מוטחים דברים קשים בהם , הרי הם נאמרים באולם לפרוטוקול , ולא לפני כניסתם לאולם או לאחר כניסתם לאולם . זאת תופעה לא ראויה שיש להוקיעה .

26. בסופם של דברים , בית המשפט מחייב את הנתבע בתשלום פיצוי בסך של 15,000 ₪ לתובע .

לעניין השתת הוצאות , מצד אחד ניתן היה אולי לסיים את התיק הזה כבר בתחילתו , ככל שהנתבע היה מתנצל, והוא עד רגע זה לא מצא להתנצל על דבריו , אולם בית המשפט ער לכך שדווקא הנתבע בסיומו של יום היה מוכן להימנע מכתיבת פסק דין שמחזיר אותנו לימים אפלים ואחרים, להסתפק בפסק דין ללא הנמקה ולמסור לשיקול דעת בית המשפט את פסיקת ההוצאות . לכן אם בית המשפט במקרה רגיל היה פוסק בתיק זה הוצאות על סך של כ-15,000 ₪ , בנסיבות העניין ההוצאות יעמדו על סך של 7,500 ₪ וכן שכר העדים שהזמין התובע להיום.

ניתן והודע היום , 08/10/2015, במעמד הנוכחים.