הציבור מוזהר מעו"ס עידו עפרוני צייד נערים שתויים בחופי הכנרת העו"סים המשועממים צדים בני נוער בחופשות בכינרת

"אני אישית לא מעשנת סמים, ורק שותה מדי פעם. אני מדריכה שרופה בבני עקיבא, ולומדת באולפנה מאוד מוכרת. ובכל זאת, לדעתי חשוב מאוד שההורים יידעו מה קורה כאן. הם פשוט לא מבינים. יש כאן סמים. לא רק גראס, גם קשים יותר. החברים שלי פורקים כאן כל עול. הם משתכרים כל ערב. החברות שלי מתלבשות פה כמו שלא התלבשו בחיים. פתאום אין דבר כזה שמירת נגיעה.

"פתאום זה בסדר ללכת לישון בשק"ש עם בחור שפגשת רק לפני כמה שעות. פתאום זה בסדר שהם ייגעו בנו. קשה לי עם זה מאוד, אבל מצד שני אני רוצה להיות עם החברות שלי. אני לא מבינה איך בשבת הקרובה הן יעמדו מול החניכות שלהן בסניף, עם חולצת תנועה וחצאית, ויחנכו אותם לערכי 'תורה ועבודה'. לא מבינה למה כאן זה בסדר ובבית לא. יש פה בחור אחד שנצמד אליי, שלא הפסיק לגעת בי. העמדתי אותו במקומו, אבל לא כל הבנות יודעות לעשות את זה. זה מטריד, מטריד מאוד". שלומית (שם בדוי), בת 16.

עברו כמה שנים מאז הייתי תיכוניסט זרוק שיוצא לטיולים בגולן, רובץ על חופי הכנרת, תופס טרמפים, ישן בשק שינה ומקווה שאתעורר בבוקר בלי משחת שיניים על הפנים ועם ארנק בכיס. חבריי ואני היינו החנונים. ניסינו להדליק מנגל ולהקים אוהל, וברקע שמענו מחוף דוגית הסמוך את צלילי הטראנסים והאורות המהבהבים של אלו שחשבנו אז שיש להם קצת יותר חיים מאיתנו.

לחוף דוגית הגיעו באותם הימים כל החבר'ה הקולים והמגניבים. חשבנו אמנם שהם דתיים אבודים בגלל ששתו אלכוהול ורקדו עד אור הבוקר, אבל בסתר גם קינאנו בהם קצת. הם עשו מה שבא להם ולא דפקו חשבון לאף אחד — לא לחינוך הדתי שכולנו גדלנו בו, לא לרבנים ולמחנכות, ולא לאיסורי ההלכה.

נסעתי השבוע לראות איך זה מתנהל עשור אחרי ומה קורה שם היום, בחופי הכנרת שצעירי הציונות הדתית ממלאים במהלך אוגוסט.

סיור ליוו אותי אנשים המכונים בקרב הצעירים "סיירת החופים". אלו מנסים לספק מענה לצעירים שמאבדים את הדרך תרתי משמע. הצטרף אליי עידו עפרוני, עובד סוציאלי קליני המנהל את פרויקט "מתחברים לנוער בחופים". עפרוני ואנשיו נמצאים במקום מטעם המועצה האזורית גולן, ולמאהל הסיוע שהם מאיישים בחוף קוראים "נקודה טובה".

הפרויקט נכלל במסגרת התוכנית הלאומית לילדים ונוער בסיכון, בהובלת משרד החינוך ומשרד הרווחה ובשיתוף המשרד לביטחון פנים, משרדי הבריאות והקליטה, הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול והרשויות המקומיות. מטרת הפרויקט היא למנוע "היווצרות מצבי סיכון בקרב בני נוער המבלים בחופים ובמוקדי ריכוז המוניים של בני הנוער בחופשת הקיץ".

"חוף דוגית הוא כבר לא החוף של הדוסים", מסביר לי עפרוני. "עד לפני שבע שנים, רוב בני הנוער הדתיים היו מגיעים לשם, אבל בשנים האחרונות, בעקבות סגירת 'המקום של נפתלי' המיתולוגי, החבר'ה מגיעים לחוף לַבְנוּן".

ואכן, ככל שמתקרבים לכנרת אפשר לראות מאות צעירים עומדים בטרמפיאדות ומנסים לעצור טרמפים לאחר יום טיול ארוך. החבר'ה הללו, בנים עם כיפות, בנות בחצאיות, ולעתים בחולצות טי של תנועות הנוער, מהווים כ–90 אחוזים מהאוכלוסייה בחוף לבנון. אין אצלם טראנסים או אורות מהבהבים, אבל אחרי לילה בחוף אתה נחשף למה שעובר על רבים מהם.

"יש ירידה בשתיית אלכוהול, אבל במקביל אנחנו רואים עלייה בצריכת הסמים. זה לא אומר שאין אלכוהול, אבל השימוש בסמים הוא הרבה יותר פופולרי מבעבר. בנוסף, אנחנו מזהים גם בעיה עם המיניות. רוב החבר'ה מהמגזר שמגיעים לחופי הכנרת בקיץ הם צעירים וצעירות הלומדים במסגרות חינוך של הציונות הדתית, רובם נפרדים לגמרי לבנים ולבנות בגילאי התיכון. אבל כאן בחוף הכול פרוץ. מי שמגיע לכאן בוחר להגיע לכאן, הרי הם יכלו באותה מידה ללכת לכל חוף אחר". עידו עפרוני

שעת לילה מאוחרת בחוף לבנון. אני עובר בין הצעירים והצעירות, שמספרים לי על הישיבות והאולפנות שמהם הם מגיעים. לא תמיד הייתי יכול לנחש בעצמי. בפינה אחת מתחבקים נער ונערה בתוך שק שינה. בצד זרוקה גופיית ציצית המוכרת.

כשהתיישבתי עם קבוצת נערים ונערות סביב שולחן פיקניק, הם הציעו לי באדיבות להצטרף אליהם לארוחת הערב. "זה כשר למהדרין", הדגישו. חלק מהם כבר היו אחרי כמה שוטים של אלכוהול, ולא טרחו להסתיר את הבירות. אחת הבנות עישנה סיגרייה, כמה מהבנים סיפרו שעישנו גראס. הדיבור האיטי הסגיר שמשהו קורה אצלם.

אחד מחבריהם מצטרף אלינו, עם כיפת נ–נח לבנה וגדולה לראשו. הוא שתוי לחלוטין, הולך בצורה עקומה ורטוב כולו. חבריו מספרים שנאלצו לסחוב אותו מהמים, לאחר ששתה יותר מדי באותו ערב. "יש את אלה ששותים ומעשנים, ויש את אלה שהם במעין 'תורנות', שדואגים לחבריהם", מספר אחד החבר'ה. "גם הבנות שלנו מעשנות", הוא מוסיף בגאווה.

"אנחנו כל שנה פה", מתאר אחר, ששתה "רק בקטנה", כלשונו. לדבריו, הם מגיעים לחוף גם בסוכות ובפסח, "מתי שיש חופש, לברוח קצת מהישיבה ומההורים הלוחצים. מה שקורה בחוף נשאר בחוף, וקורים פה דברים מטורפים". אחת הבנות סיפרה שהחברה היושבת לצדה התחילה השנה לשתות ולהשתכר. "היא הקיאה את נשמתה אתמול", סיפרה לי. "עוד לא רגילה לכמויות כאלה של אלכוהול".

הנ–נח מבקש שאכתוב כי הוא "שותה רק עם בנות, הן יותר כיפיות ככה, אחרת הן סתם קפואות וסגורות. תראה", הצביע על אחת החברות שבדיוק חזרה לשולחן הפיקניק, "עדי גם מעשנת". היא לא נשארת חייבת: "רק סיגריות ונרגילות", אמרה בגאווה. "אני לא בקטע של עישון–עישון".

כמה דקות אחרי, כשהם כבר ראו בי אחד משלהם, הצביעו על בחורה שהייתה שרועה כמה מטרים מאיתנו על הדשא, ליד אחד החבר'ה. "זאתי בת של רב מוכר", אמרו. "היא כבר פה כמה ימים. אנחנו לא רוצים לדעת מה קורה שם".

אחת הבנות מספרת שהיא חברה של אותה בחורה מהאולפנה. "אתה לא מבין", אמרה. "אני מכירה אותה עם חולצות שלושת–רבעי, ופה היא כולה מופקרת, מתלבשת בפרובוקטיביות ומעשנת 'נייס גאי'. להורים שלה היא מספרת שהיא עם חברות מהאולפנה בחוף כינר (הנפרד, צ"ק)".

לא יודעים מה זה "נייס גאי"? זה בסדר, גם אני לא הכרתי. בדיקה קטנה בגוגל חשפה בפניי את "סמי הפיצוציות" — תרכובת של חומרים כימיים, חוקיים לכאורה, המדמים שימוש בסמים של ממש. רק שאי אפשר לדעת מה יש לך בפועל בסיגריה המגולגלת.

סיירות חופים הוקמו בשנים האחרונות כדי לתת מענה לצעירים. לכל רשות מקומית הסמוכה לחופי הים יש מתנדבים ועובדים שדואגים לסייר בחופים במהלך חופשת הקיץ ולסייע לצעירים הזקוקים לייעוץ או עזרה. אנחנו, כאמור, הצטרפנו לסיירת של מועצה אזורית גולן. העובדים והמתנדבים, חלקם אנשי מערכות החינוך, מנסים לשמור על הצעירים בשליטה גם במהלך חופש שהוא כולו שלהם, לבד בלי הורים ומשפחה.

אנשי הצוות במאהל "נקודה טובה" מספרים שהחבר'ה שראיתי על החוף אינם שונים מאלו שהם פוגשים שם בכל לילה. "אנחנו מזהים בנות אולפנה צנועות וחסודות שהגיעו לחוף וחוות לראשונה 'חיזורים' במקרה הטוב, וניסיונות של בנים לגעת בהן במקרה הרע", מספרת אחת המתנדבות במאהל. "הן הגיעו אלינו וישבו כל הלילה במאהל שלנו כי פחדו מהחבר'ה בחוף, מבנים שצעקו להן 'אחותי מה המצב?' ומכאלה שנגעו בהן וניסו לחזר באגרסיביות".

עידו עפרוני עובד בתחום הטיפול בגולן. בקיץ הוא מפעיל את המתחם הזה, מעין מאהל גדול עם תאורה, מחצלות, פופים צבעוניים וקירות מבמבוק. בני הנוער מגיעים למאהל שלו בעיקר בגלל שיש במקום עשרות שקעים שבהם הם יכולים להטעין את מכשירי הסלולר שלהם, ועל הדרך להרביץ משחקי שש–בש וג'אנגל ספיד, לנשנש משהו ולשתות קפה.