רדיפתן האכזרית של רשויות הרווחה והפרקליטות אחר אימהות שמתנגדות למסור ילדיהן למוסדות משרד הרווחה
ינואר 2018 – מועתק מתוך ספרה של ד”ר מילי מאסס, בשם טובת הילד – אובדן וסבל בהליכי האימוץ עמ’ 126
בת “דור המדבר” – לזכרה של “דלית” (רעות איש שלום), שנאבקה על ילדיה ולא זכתה לגדלם, בתקווה שבבוא היום הם יקראו את סיפורה וידעו, שלא כמוה, מי היתה אמם ועד כמה הם היו חשובים לה.
“טקס החניכה” של דלית ל”דור המדבר” היה דרמטי. בהמשך למסקנת “ועדת ההחלטה”, לפיה יש להוציא מידי דלית את התינוקת מיד לאחר הלידה, נשלחה הודעה לכל בתי החולים בעיר ובה הוראה ליידע את רשויות הרווחה כשתגיע שעתה של דלית ללדת.
ואמנם, בעוד דלית אחוזה צירי לידה, ולצדה רק חבר העמותה – שמטרתה, כזכור, להרחיק אותה מאבי התינוקת – נכנסה לחדר הלידה פקידת סעד לחוק הנוער והודיעה לה על החלטת הוועדה לקחת ממנה את ילדתה. העובדה שדלית נאנקה באותה עת מכאבים לא היוותה כל שיקול בקביעת עיתוי ההודעה. בבית המשפט נומק עיתוי זה בכך שההחלטה התקבלה ימים ספורים קודם לכן ולא היה סיפק בידי הוועדה להודיע על כך לדלית לפני הלידה.
שנתיים לאחר מכן סיפרה דלית בבית המשפט מה היתה תגובתה כשקיבלה את ההודעה: “לא רציתי להוציא את הילדה!”.
לימים יאמר על כך בית המשפט המחוזי את הדברים האלה:
“כאשר שכבה המשיבה על מיטתה עובר ללידה, נמסר לה על ידי פקידות הסעד כי הילדה תילקח ממנה והיא לא תהיה רשאית לגדלה. בא כוח המשיבה כינה מצב זה במילים הקיצוניות “אכזריותם של נציגי המערער (רשויות הרווחה) אינה יודעת גבול”. ניסוח זה חריף הוא, אך עדיין מתעוררת תמיהה רבתי כיצד רשויות הרווחה, המצוות לדאוג לטובת מטופליהן, בחרו ליתן את ההודעה לאם על כך שלא תוכל לגדלה, בדרך זו ובמועד זה עת היא כורעת ללדת.”
[vimeo 36010543 w=640 h=480]
